הלמות ליבי הלמה באזני באותו קצב מרגיע שיש לשקשוק הרכבת. רגלי נעו מעצמן. הייתי במעין טרנס היפנוטי. קוצר נשימה הוא שאילץ אותי להתעורר למציאות. פתאום הייתי ער לעובדה שאני רץ.
החזרתי את מבטי לאחור וראיתי שתי דמויות רצות, מטושטשות גם מבעד למשקפי הערפל המיוחדים שהרכבתי, כמו כולם, כדי לראות טוב יותר.
נעצרתי, גוחן על גזע עץ כרות ונושם בכבדות. הדמויות נעשו חדות יותר ככל שהתקרבו מבעד לערפל.
עכשיו שמעתי אותם צועקים אלי לחזור.
בעוד רגע הם הדביקו אותי. היו אלו שכני הקרובים, יותם ופרד.
לא היה לי מושג עד כמה התרחקתי מהעיר. מכאן לא ראיתי גם את הבתים הגבוהים ביותר.
ראשון הגיע פרדי, מוריד את משקפי הערפל שלו, מוחה את פניו ונישען בכבדות על כתפי במחווה חברות גמלוני: "עמי הרצתה אותנו, יה אחי! " - שאיפת אויר ארוכה - "הרצת אותנו כמו שצריך!" - נשיפה קולנית.
כמה דקות מאוחר יותר הגיע גם יותם השמן, ונשכב על הקרקע באפיסת כוחות.
פרדי, שהחזיר לעצמו נשימה סדירה הצביע על יותם השרוע: "תראה מה גרמת. כמעט הרגת את יותם." כרעתי לצד יותם בדאגה: "מי ביקש ואתכם לרוץ אחרי?"
פרדי סיפר לי איך ראו אותי רץ כמטורף. אמי צעקה והזעיקה את השכנים לעצור אותי. עוד סיפר איך שכנים וסתם עוברי אורח התקהלו בסקרנות מהולה בשמחה לאיד, של אנשים הצופים במחזה החורג מהשגרה. כמה מהם לעגו לי, אחרים השמיעו דברי איום, וחלק קראו אחרי לחזור.
עוד הוא סיפר איך הוא ויותם החליטו לרוץ אחרי ולהחזיר אותי הביתה.
"תהיה בן אדם ובא איתנו חזרה" סיכם.
חשבתי על אימי. אופייני לאימי שגם כשאני מתקרב לגיל 30 היא עדיין מתנהגת כאילו אני ילד קטן.
לא משנה שאותו 'ילד קטן' מתנשא לגובה המתקרב לשני מטר, 'ילד' בן 30 שהקים חברה טכנולוגית מבוססת על המצאותיו ומכר אותה למשקיע. 'ילד' שבנה להוריו בית בכספו ודאג לקצבתם ברווחה.
לא התפלאתי על התיאור של תגובת האנשים למראה האדם המוזר שהיה מושא לקנאה, רץ כאחד הילדים המופרעים שלהם.
תמיד הייתי מוזר.
עשיתי ניסיונות רבים להיות 'אחד מהחברה', אך כנראה היה בי משהו שמנע זאת ממני, כיבדו אותי, קנאו בי, אך לא קבלו אותי לחברתם.
חשתי שוב את אותו קונפליקט ישן.
חלק ממני רצה לחזור לביתי ולשכוח מכל העניין. אך אותו חלק עצמאי במוחי שהכניס אותי לכל כך הרבה צרות, היה חזק ממני.
תמיד הייתי הכבשה השחורה, החריג בכל חוג חברתי ומשפחתי.
'אפילו כבשה שחורה כמוני מתקשה להתנתק מהעדר' אמר לי אותו אישון ציני במוחי, המשקיף מהצד.
יותם מאושש יותר הביט בי מלמטה ונענע בראשו בהשתתפות, עדיין לא מסוגל להוציא מילה מהפה.
מתבונן בשניהם הכתה בי לפתע ההכרה.
מקומי לא איתם.
למרות זאת, אולי בגלל שרציתי משהו מוכר איתי במסע אל הלא נודע, ניסיתי לשכנעם להצטרף.
פרדי, אדם מוצק ונמוך בעל צוואר עבה כמעט בעובי ראשו, עיניו קטנות עם מבע קבוע של קשיחות. פרחח שגדל לגבר גס, ענה תוך שהוא מחפש אחר הסיגריות בכיסים הרבים של מעילו: "למה? מה אתה חושב?! לעזוב את כל החברה ולהשאיר את כל ה'גודיס' של העיר?"
פרדי ירק על הקרקע תוך שהוא ממשיך בחיפוש עצבני אחר הסיגריה: "מה חסר לך, יה מאניאק?"
ידעתי שאין טעם בשכנוע, אך בכל זאת עניתי.
"בין השאר אני מחפש תרבות בלתי מושחתת בה אדם יכול לחיות ביושר והנאה. חיים כמו שמתואר בספרים"
פרדי דחה את דברי תוך תנועה מזלזלת בגב ידו.
"בולשיט!! ספרים חרתה! זרוק את הספרים. תהיה בן אדם ובא אתנו חזרה".
עכשיו מצא את הקופסא והתחיל בטקס הוצאת הסיגריה בנקישות קלות על הקופסה המעוכה.
נחוש בהחלטתי החדשה הודעתי: "לא ולא! אני איתן בדעתי, כשם שאיתרתי את הבעיה אלך כל הדרך עד פתרונה." והאישון במוחי לועג לשפה המליצית בה השתמשתי פתאום, ' איש החידות השפיע יותר ממה ששיערתי'.
פרדי הצית את הסיגריה במצית פלסטיק ששלה מכיס מכנסיו, שאף ארוכות לפני שאמר: "בוא, יה יותם, בוא נעשה אחורה פנה. האיש מקרה אבוד. יש אנשים דפוקים, שאם משהו נתקע להם בראש אי אפשר להוציא אותו גם בפטיש. אלו חושבים עצמם חכמים אלו, ובסוף תמיד נדפקים."
יותם, עדיין שרוע על גבו, ראשו פונה ממני לפרדי וחזרה, כאילו הוא צופה במשחק טניס, התמרמר מנימת דיבורו של פרדי: " אל תשמיץ! את עמי אני מכיר שנים רבות. כבר בבית הספר היה הילד הכי חכם. ותראה איך הוא הצליח וכמה הוא עזר לכולם. אותי הוא משכנע. ליבי נוטה להצטרף אליו".
לא הרגשתי את עצמי חכם במיוחד עכשיו.
פרדי הקים את יותם במשיכה עזה בידו " מה! טיפש נוסף! שמע לי יה פראייר! נחזור ביחד. מי יודע לאיפה המח החולני הזה יוביל אותך? בוא איתי יה שמן, אל תהיה טיפש".
רציתי להביא לפחות את יותם לצידי: " לא יותם! אל תחזור, אשמח אם תצטרף ".
'מה אתה עושה?' התרה האיש הציני בירכתי מוחי, 'אתה עושה מניפולציות על יותם הקל להשפעה. בדיוק מה שאתה שונא שיעשו'.
ההחלטה הייתה תמיד קשה ליותם. גם אחרי שהחליט תמיד היה מהסס. לעיתים קרובות, לאחר ליל נדודים, היה חוזר בו.
כאן התבקשה ההחלטה המיידית. כנראה נראיתי לו יותר מפרדי הגס: "ובכן, פרדי, נמאס לי מהגסות שלך, אני כבר נוטה להצטרף לחברה'מן הזה, ולקשור גורלי אליו" הוא פנה אלי: "אך אמור נא לי, חברי הטוב למסע, האם ידועה לך הדרך למחוז חפצנו?"
שחזרתי בדמיוני את דמותו התמירה של האיש הפלאי שאותו כיניתי במוחי 'מורי', ואת ההנחיות הקצרות והסתומות משהו שקבלתי ממנו. "הודרכתי ע"י אדם חכם, למהר לכיוון שער המידע הנמצא הישר לפנינו בכיוון מזרח. מילותיו של האיש הפלאי התנגנו במוחי ' לאשר האור יזרח שם תלך. בדרך הישר תלך אל שערי המידע.'
יותם הבריש את בגדיו בידיו: "אם כך בא ונלך! באמת קצתי בחיים הקשים, ונמאס לי להיות שק החבטות של כל בריון בעיר" אמר תוך שהוא מביט בפרדי במבט מתריס.
העפתי מבט שואל אל פרדי שעכשיו זרק את הסיגריה שכמעט לא עישן ודרך עליה בכעס. ראיתי שהוא אינו זז, והתחלתי ללכת ויותם בעקבותיי.
פרדי עוד קרא אחרינו "משוגעים!" פנה וחזר לביתו ממלמל בזעף 'מטורפים, מטורפים'.
החזרתי את מבטי לאחור וראיתי שתי דמויות רצות, מטושטשות גם מבעד למשקפי הערפל המיוחדים שהרכבתי, כמו כולם, כדי לראות טוב יותר.
נעצרתי, גוחן על גזע עץ כרות ונושם בכבדות. הדמויות נעשו חדות יותר ככל שהתקרבו מבעד לערפל.
עכשיו שמעתי אותם צועקים אלי לחזור.
בעוד רגע הם הדביקו אותי. היו אלו שכני הקרובים, יותם ופרד.
לא היה לי מושג עד כמה התרחקתי מהעיר. מכאן לא ראיתי גם את הבתים הגבוהים ביותר.
ראשון הגיע פרדי, מוריד את משקפי הערפל שלו, מוחה את פניו ונישען בכבדות על כתפי במחווה חברות גמלוני: "עמי הרצתה אותנו, יה אחי! " - שאיפת אויר ארוכה - "הרצת אותנו כמו שצריך!" - נשיפה קולנית.
כמה דקות מאוחר יותר הגיע גם יותם השמן, ונשכב על הקרקע באפיסת כוחות.
פרדי, שהחזיר לעצמו נשימה סדירה הצביע על יותם השרוע: "תראה מה גרמת. כמעט הרגת את יותם." כרעתי לצד יותם בדאגה: "מי ביקש ואתכם לרוץ אחרי?"
פרדי סיפר לי איך ראו אותי רץ כמטורף. אמי צעקה והזעיקה את השכנים לעצור אותי. עוד סיפר איך שכנים וסתם עוברי אורח התקהלו בסקרנות מהולה בשמחה לאיד, של אנשים הצופים במחזה החורג מהשגרה. כמה מהם לעגו לי, אחרים השמיעו דברי איום, וחלק קראו אחרי לחזור.
עוד הוא סיפר איך הוא ויותם החליטו לרוץ אחרי ולהחזיר אותי הביתה.
"תהיה בן אדם ובא איתנו חזרה" סיכם.
חשבתי על אימי. אופייני לאימי שגם כשאני מתקרב לגיל 30 היא עדיין מתנהגת כאילו אני ילד קטן.
לא משנה שאותו 'ילד קטן' מתנשא לגובה המתקרב לשני מטר, 'ילד' בן 30 שהקים חברה טכנולוגית מבוססת על המצאותיו ומכר אותה למשקיע. 'ילד' שבנה להוריו בית בכספו ודאג לקצבתם ברווחה.
לא התפלאתי על התיאור של תגובת האנשים למראה האדם המוזר שהיה מושא לקנאה, רץ כאחד הילדים המופרעים שלהם.
תמיד הייתי מוזר.
עשיתי ניסיונות רבים להיות 'אחד מהחברה', אך כנראה היה בי משהו שמנע זאת ממני, כיבדו אותי, קנאו בי, אך לא קבלו אותי לחברתם.
חשתי שוב את אותו קונפליקט ישן.
חלק ממני רצה לחזור לביתי ולשכוח מכל העניין. אך אותו חלק עצמאי במוחי שהכניס אותי לכל כך הרבה צרות, היה חזק ממני.
תמיד הייתי הכבשה השחורה, החריג בכל חוג חברתי ומשפחתי.
'אפילו כבשה שחורה כמוני מתקשה להתנתק מהעדר' אמר לי אותו אישון ציני במוחי, המשקיף מהצד.
יותם מאושש יותר הביט בי מלמטה ונענע בראשו בהשתתפות, עדיין לא מסוגל להוציא מילה מהפה.
מתבונן בשניהם הכתה בי לפתע ההכרה.
מקומי לא איתם.
למרות זאת, אולי בגלל שרציתי משהו מוכר איתי במסע אל הלא נודע, ניסיתי לשכנעם להצטרף.
פרדי, אדם מוצק ונמוך בעל צוואר עבה כמעט בעובי ראשו, עיניו קטנות עם מבע קבוע של קשיחות. פרחח שגדל לגבר גס, ענה תוך שהוא מחפש אחר הסיגריות בכיסים הרבים של מעילו: "למה? מה אתה חושב?! לעזוב את כל החברה ולהשאיר את כל ה'גודיס' של העיר?"
פרדי ירק על הקרקע תוך שהוא ממשיך בחיפוש עצבני אחר הסיגריה: "מה חסר לך, יה מאניאק?"
ידעתי שאין טעם בשכנוע, אך בכל זאת עניתי.
"בין השאר אני מחפש תרבות בלתי מושחתת בה אדם יכול לחיות ביושר והנאה. חיים כמו שמתואר בספרים"
פרדי דחה את דברי תוך תנועה מזלזלת בגב ידו.
"בולשיט!! ספרים חרתה! זרוק את הספרים. תהיה בן אדם ובא אתנו חזרה".
עכשיו מצא את הקופסא והתחיל בטקס הוצאת הסיגריה בנקישות קלות על הקופסה המעוכה.
נחוש בהחלטתי החדשה הודעתי: "לא ולא! אני איתן בדעתי, כשם שאיתרתי את הבעיה אלך כל הדרך עד פתרונה." והאישון במוחי לועג לשפה המליצית בה השתמשתי פתאום, ' איש החידות השפיע יותר ממה ששיערתי'.
פרדי הצית את הסיגריה במצית פלסטיק ששלה מכיס מכנסיו, שאף ארוכות לפני שאמר: "בוא, יה יותם, בוא נעשה אחורה פנה. האיש מקרה אבוד. יש אנשים דפוקים, שאם משהו נתקע להם בראש אי אפשר להוציא אותו גם בפטיש. אלו חושבים עצמם חכמים אלו, ובסוף תמיד נדפקים."
יותם, עדיין שרוע על גבו, ראשו פונה ממני לפרדי וחזרה, כאילו הוא צופה במשחק טניס, התמרמר מנימת דיבורו של פרדי: " אל תשמיץ! את עמי אני מכיר שנים רבות. כבר בבית הספר היה הילד הכי חכם. ותראה איך הוא הצליח וכמה הוא עזר לכולם. אותי הוא משכנע. ליבי נוטה להצטרף אליו".
לא הרגשתי את עצמי חכם במיוחד עכשיו.
פרדי הקים את יותם במשיכה עזה בידו " מה! טיפש נוסף! שמע לי יה פראייר! נחזור ביחד. מי יודע לאיפה המח החולני הזה יוביל אותך? בוא איתי יה שמן, אל תהיה טיפש".
רציתי להביא לפחות את יותם לצידי: " לא יותם! אל תחזור, אשמח אם תצטרף ".
'מה אתה עושה?' התרה האיש הציני בירכתי מוחי, 'אתה עושה מניפולציות על יותם הקל להשפעה. בדיוק מה שאתה שונא שיעשו'.
ההחלטה הייתה תמיד קשה ליותם. גם אחרי שהחליט תמיד היה מהסס. לעיתים קרובות, לאחר ליל נדודים, היה חוזר בו.
כאן התבקשה ההחלטה המיידית. כנראה נראיתי לו יותר מפרדי הגס: "ובכן, פרדי, נמאס לי מהגסות שלך, אני כבר נוטה להצטרף לחברה'מן הזה, ולקשור גורלי אליו" הוא פנה אלי: "אך אמור נא לי, חברי הטוב למסע, האם ידועה לך הדרך למחוז חפצנו?"
שחזרתי בדמיוני את דמותו התמירה של האיש הפלאי שאותו כיניתי במוחי 'מורי', ואת ההנחיות הקצרות והסתומות משהו שקבלתי ממנו. "הודרכתי ע"י אדם חכם, למהר לכיוון שער המידע הנמצא הישר לפנינו בכיוון מזרח. מילותיו של האיש הפלאי התנגנו במוחי ' לאשר האור יזרח שם תלך. בדרך הישר תלך אל שערי המידע.'
יותם הבריש את בגדיו בידיו: "אם כך בא ונלך! באמת קצתי בחיים הקשים, ונמאס לי להיות שק החבטות של כל בריון בעיר" אמר תוך שהוא מביט בפרדי במבט מתריס.
העפתי מבט שואל אל פרדי שעכשיו זרק את הסיגריה שכמעט לא עישן ודרך עליה בכעס. ראיתי שהוא אינו זז, והתחלתי ללכת ויותם בעקבותיי.
פרדי עוד קרא אחרינו "משוגעים!" פנה וחזר לביתו ממלמל בזעף 'מטורפים, מטורפים'.
No comments:
Post a Comment