מלאה הארץ מילים

קמתי מהמיטה והבטתי בהשתאות קהת חושים במצעים המתחלפים ובמיטה הנעלמת באופן אוטומטי בקיר. אחר כך התפניתי להתלבש. עוד אני עסוק בניסיון לפענח איך לובשים את הבגדים שאן נתנה לי 'כתפאורת הבוקר', כאשר שמעתי את זרימת המים באמבטיה הענקית שבמרכז החדר. אן העירומה שכשכה במי הקצף ורמזה לי להצטרף. מבויש התכרבלתי בסדין המשי הצבעוני שניתן לי כבגד, מביט לכל כיוון מלבד לכיוון בו רציתי להביט ביותר - לכיוון אן באמבט.
"הי עמי! לך בודאי אין מה להתבייש".
שתקתי, ידי שוב משפשפת את תנוך אזני במבוכה, מקווה בכל ליבי שהיא התאהבה בי.
הקול בירכתי מוחי אומר 'הו כן, והדוגמנית היפה גם מאוהבת בעיתונאי השמן שהתנשקה איתו והרעיפה עליו מחמאות. תהיה מציאותי! היא פשוט מנומסת בדרך של התרבות שלה'

מאוחר יותר על ביציה וכוס מיץ לארוחת בוקר מאוחרת היא שאלה אם אני רוצה להצטרף ולשוב לארמון המילים. 'שם כל האקשן'. כך מצאתי עצמי שוב בארמון הבלתי יאומן.
עכשיו היה לי פנאי רב יותר לסקור אותו בשעה שאן פנתה לעיסוקיה.
למראה הפעילות בארמון עלה בדעתי 'בית תפילה'. לא דומה לבית התפילה הקודר שבעירי, אף לא לבית התפילה המפואר בשומרון, אך אין ספק שבמובן מסוים היה זה 'בית התפילה' של תרבות זו. במקום מזבח היה במרכז האולם מצג בלתי פוסק של דוגמניות לובשות ופושטות צורה. השלטים הצבעוניים של מילים מתחלפות תפסו את מקום הויטראז'ים המקובלים בבית התפילה 'דתי'. קהל המאמינים לבוש בהתאם לצווי דת האופנה וסגד לאלוהי המותגים. 'התפילה' הייתה מוזיקה רועשת בקצב תופים, שרעשם כיסה את ההמהום המתמשך של שיחות רבות המתקיימות במקביל. מיהם 'כהני הדת'? שאלתי את עצמי, אולי אנשי התקשורת? 'הקרדינלים' הם מעצבי האופנה, ובודאי אפשר למצוא גם 'קדושים' שאסור לדבר בהם סרה.
מחשבותיי נקטעו כאשר אן חזרה וגררה אותי 'לפגוש כמה חברים'.
בחדר צדדי הרעש הבלתי פוסק ששרר בהיכל המרכזי של הארמון, עומעם עד כדי אפשרות שיחה בקול רגיל.
אן ישבה מימיני, משמאלי ישב הפילולוג - מנהל מחלקת העיצורים בארמון. אדם שמן בעל שפתיים תפוחות נטועות בתוך ראש עגול, חף מכל שיער. ידיו בעלות האצבעות הקצרות שולבו בתנוחת בודהה מעל בטנו הכדורית. מולו איש הפרסום הדקיק לבוש בחליפה כחולה עם עניבה צהובה עליה מרצדות פרסומות, שערו המבריק מוחלק לאחורי ראשו ומאחורי משקפיו ריצדו עיניו בתכול מימי עכור. לידו דוגמנית הבית של אותה חברה. הדוגמנית 'לבשה' שני פסים צהובים שגם עליהם ריצדו הפרסומות. מקרוב הדוגמנית לא נראתה כל כך יפה. עצמות גופה החשוף בלטו במין רזון חולני, ופניה החדים היו הצבועים בשלל צבעים שתפקידם היה כנראה להסתיר את הפגמים.
הפילולוג, שהכול התייחסו אליו בכבוד, התעניין איך מבינים אנשי עירי משמעויות שונות למילים כאשר ההבדל בין ה 'ע', 'א' ו 'ה' כמעט לא מורגש באופן דיבורי. 'חשוב להביע בדיוק מה שרוצים וזאת בלתי אפשרי לעשות אלא בהגייה מדויקת'
חשבתי שהאיש הוא בעל אגו נפוח כמו בטנו.
שומר על נימוס גם מול הביקורת המתנשאת הגבתי בחצי חיוך, שבין כה וכה אנשים מבינים דברים אחרת ממה שהתכוונתי, וברצינות הוספתי: 'מה שחשוב הוא התוכן של המילים שיסביר את הכוונה במושגים של השומע ולא דיוק ההגייה'. ליבי החסיר פעימה כאשר אן שילבה את ידה בידי בעידוד.
הפרסומאי הביע את דעתו בקול סמכותי:
'התכן לא חשוב. חייבים להפעיל אנשים דרך הרגש. אנשים פועלים בהתאם למה שטבוע בתת מודע, הטון הנכון הוא המפתח המשחרר את התגובה הרצויה. 'לאחר שתת-המודע אומר את דברו לא נותר למוח אלא לתת הסבר רציונאלי למה שהוחלט בלעדיו'.
האיש דוחה, אך כנראה שהוא צודק לפחות באשר קורה בתחום שלו. זו הדרך בה שולטים המותגים הגדולים בהמון.
לא הייתי רוצה שלאדם אחר תהיה שליטה כזו עלי.
הסתכלתי סביב. האם אין מי שיתקומם? הפילולוג והדוגמנית הנהנו בהסכמה, רק אן נראתה מוטרדת.
כאשר הבעתי את התנגדותי לשטיפת מח כזו, ענה הפרסומאי בחיוך מתנשא: 'מה רע בשכנוע אנשים דרך הרגש? הרי ההיגיון ימנע מהם לרכוש מוצרים שאינם צריכים באמת? האנשים יוציאו פחות כסף והכלכלה תקרוס.'
זה כבר היה יותר מידי בשבילי: ' אני אגיד לך מה מפחיד אותי! תאר לעצמך שמוכרים לך בצורה כזו דעות ולא רק מוצרים.'
אן מלמלה בשקט 'בעצם אנחנו בתקשורת עושים בדיוק את זאת'.

מתעלם מהמשך השיחה שקעתי במחשבות: אכן יש צדדים דומים להתנהגות המדיה האלקטרונית בחלק האקטואלי שלה ולפרסומת.
הדרישה למסרים קצרים 'כותרות', העדפה של הצעיר והיפה על החכם והמנוסה, הם רק שתי דוגמאות לכך. התקשורת האלקטרונית היא בעצם שיווק דעות דרך תת המודע.
אופי כזה של המדיה השוטפת את מוחנו, מסוכן.

"אני רואה שאתה משתעמם" לחשה לי אן.
הבנתי שהייתי שקוע בהרהורים ולא שמתי לב לשיחה שהתפתחה לכיוון דיון בידיעה האחרונה שדנה ברשימת עשרת הידוענים שנבחרו כמובילי הלבוש לשנה זו.
"כן" התנצלתי בלחישה "הדיון הזה מתאים מאד למה שחשבתי בעקבות ההצהרות הראשונות של הפילולוג".
"היי! אתה עוד מעלה גרה על מה שדברו אז? צא מזה! מה דעתך על הנושא החם?"
הבטתי בעיניים הירוקות של אן, ושאלתי אותה אם באמת זה מה שמעניין אותה.
אן קמה ממקומה בקפיצה תוך שהיא מושכת את ידי ופנתה לקבוצה: "מצטערת, 'נחנו צריכים לזוז. ביי!" ומשכה אותי מהמקום.
נגררתי אחריה, שותק ומהורהר. עדיין ממשיך לפתח את הנושא בראשי ממשיך להתווכח עם בר פלוגתא דמיוני.
התעוררתי מהרהורי לשמע שאלתה של אן: "על מה אתה חושב?"
שמתי לב שעתה היינו ישובים על ספסל בגן הציבורי מחוץ לארמון ומה שחשוב יותר אן תולה בי את עיניה הירוקות המבריקות בצפייה.
הצגתי לה את מה שחשבתי על המדיה "בלי להעליב אותך" הוספתי כאשר הבנתי מאוחר מידי שהיא בעצם נציגה של המדיה.
והוספתי שלכל אדם יש סטריאוטיפים שהוטבעו בו וחשוב שישתמש במחשבה עצמית כדי להתגבר על כך: "האם לא כך הדבר? עני לי בכנות! אם את 'איש שמאל' האם את לא מרגישה דחייה מאיש ימין עוד לפני שפצה את פיו? וההפך לגבי איש ימין. זה נובע מכך שאיש שמאל הוא כזה בגלל שהוא הותנה לתעב איש ימין. החינוך, מהבית, מהעיתונים שהוא קורא ומהסביבה החברתית שלו. באותה מידה איש 'ימין' הותנה לתעב איש שמאל. לעזאזל העובדות. לעזאזל המחשבה העצמית.
לאנשים מותנים ללא מחשבה עצמית הבנויים ממתכת ופלסטיק קוראים רובוטים. לאנשים מותנים ללא מחשבה עצמית, בשר ודם, אני קורא 'מתים מהלכים' ".
אן הרימה גבותיה בתמיהה. נוכחתי שאני אוהב את הצורה בה היא מביעה עצמה בעזרת מיקום הגבות מעל עיניה היפות.
"זה מה שאתה חושב עלינו? מתים מהלכים, רובוטים?"
במבוכתי נשלחה ידי אוטומטית לתנוך אוזני שהיה כבר אדום מרוב שפשופים באותו בוקר. הבטחתי לעצמי בפעם האלף שאחדל ממנהג משונה זה. אך הייתי במבוכה. הנה הצלחתי להעליב אותה. "אני לא התכוונתי להעליב. זו פשוט מחשבה טיפשית, תשכחי מזה."
עכשיו עיניה של אן מצועפות והיא דברה לאט שלא כהרגלה " לא לא,זו מחשבה מעניינת. המשך לספר לי על מחשבותיך."
סיפרתי לה את קורותיי משלב בהם את התבונות אליהן הגעתי.

בין העצים מחוץ לארמון עמד אדם בברדס שחור נשען על עץ ומביט במבט חורש רע.