ארמון מילים לא ייתן מחסה מגשם

עייף, מועקת ריקנות בבטני, גורר רגלי, כפוף, עיניים מושפלות מביטות ואינן רואות דבר. הלכתי בדרכי.
לפתע מרים מבט נעצרתי באחת.
מולי, נגלה מבעד הערפל ארמון שגיא ונהדר בצורתו, אך בעל מבנה רעוע שכמעט חישב להתמוטט. אבני הבניין היו אלפי מילים, אחוזות זה בזה, אותיות ומילים חישבו להישפך מהחלונות ורק סימני הפסוק מחזיקים אותם במקומם. מדי פעם ניתקת מילה נמוגה לחלל האוויר ובמקומה נולדה מילה חדשה, נאחזת בקודמותיה ומשלימה את הפער שיצרה המילה שנעלמה. כך שקירות הארמון רטטו עם המילים המתחלפות.

בשער הארמון עומדת השוערת בשם "לשון" חמושה בחיצים משוחים ברעל. היא עצרה אותי בקריאה רמה: "עצור! מי אתה מהיכן הגעת ולהיכן תלך?"

'שמי עמי. עזבתי....'

לשון קוטעת את דברי כי אין זה ממנהגה להקשיב אלא לדבריה שלה.

"אין לי אלא לברך אותך בבואך. שב ושוחח עימי."

צמא ועייף מהדרך ומכל הרפתקאותיי ניסיתי להיכנס, אך לשון חסמה את דרכי תוך דיבור ללא הפסקה. מאבד את סבלנותי דחפתי את השומרת הצידה ונכנסתי.

באולם ההמתנה ראיתי קהל רב הממתין לדבר עם הידוענים. הידוענים, דוגמניות, פוליטיקאים, אנשי תקשורת וסתם עשירים, עמדו בקבוצות קטנות או הלכו הנה והנה ללא מטרה, אך בעיקר הם דברו. אי אפשר היה להבין דבר. זמזום הדיבורים הכה באזני. הרעש הצבעים והתנועה היו מהממים. שוטטתי באולם, עיני מתרוצצות מאדם מפורסם אחד לשני. כה שקוע הייתי בהתבוננות שבלי כוונה התנגשתי באישה שעמדה ורשמה הערות בפנקסה. ניתקתי את מבטי שהיה נעוץ בדוגמנית מפורסמת עם מחשוף נועז, פי נפתח להביע התנצלות אך שום הגה לא יצא. זו הייתה אן.

אן תפסה בזרועי, חייכה אליי והובילה אותי לפינה. שם בשקט היחסי ביקשה לראיין אותי, גרוני חנוק, יכולתי רק להנהן.

קולה היה נעים ומלטף. חשבתי שקולה מתאים לגלים שבשערותיה הגולשות. צפיתי בשפתיה שהתעקלו בצורה נעימה בדברה ובגומות החן שנוצרו עם החיוך המסנוור שלווה לדבריה. אך מעל לכל נראה לי הניצוץ ביהלומי עיניה הירוקות.

לקחתי את היד המושטת והצלחתי לענות: " למה את רוצה לראיין אותי?"

"אתה נראה שונה. נמאס לי לראיין שוב ושוב את אותם מפורסמים מלאכותיים. האם תסכים להתראיין?"

שקוע בעיניה הירוקות הגדולות המבריקות, שוכח מבליל הקולות והמולת המילים הפורחות מסביב, הייתי במעין הלם נעים.

אן הרימה גבה מקושתת, מחכה.

לאחר שתיקה קלה הבנתי שהיא מחכה לתגובה. "כמובן, כמובן" גמגמתי במבוכה. לא הבנתי בדיוק מה היא רוצה ממני, אך הייתי מסכים לכל דבר שהיא הייתה מציעה באותו רגע, רק להמשיך להיות במחיצתה.

חצי השעה הבאה היא שאלה ואני עניתי מוכנית, מרוגש מגופה המצודד, שהיה מקושט בבגדים מינימאליים, שיכור מקולה הרך, וטובע בעיניה הגדולות.

מאוחר יותר לא יכולתי לשחזר מה סיפרתי לה. התברר שהספקתי לספר לה הרבה, לפי מה שהיא ידעה עלי. כאשר סגרה את הפנקס הגדול בעל סליל המתכת, מצאתי שאין דבר שאני רוצה יותר מאשר להמשיך לשהות במחיצתה.

ליבי ניתר כאשר הציעה שנלך לשתות קפה בקפטריה.

צועד אחריה ניסיתי לברר במחשבתי מה קורה לי. איפה הניתוח הלוגי הקר האופייני לי? מייד מצאתי תירוץ מתאים. אם אני רוצה ללמוד את התרבות המשונה של ארמון המילים, אין טוב מהכרה של אישה שנראתה לכל הדעות נציגה מובהקת של תרבות זו ולכן בקיאה בכל רזיה.

יושב מולה, בקרבה יתרה בשל הצפיפות בקפטריה, היא הדריכה אותי בנעשה סביב.

ארמון המילים, סיפרה, הוא סמל ועדות לעליונות תרבות הלשון. 'האינטליגנציה האנושית יחסית לעושר השפה בה היא משתמשת' ציטטה. כאן התעורר האיש הציני הקטן בתוך מוחי 'האומנם? שתי דמויות הסותרות קביעה נחרצת זו עלו בדעתי – יוסי הברברן המנופח - אידיוט שמצטעצע במילים, ומולו שאול המבריק, אך בלתי מובן, שידע לפתור בעיות אך לא לנסח את הפתרון.

בתנועות מוכניות העליתי באופן כמעט בלתי מודע את הדמויות האלו, משתמש בכלי ההמחשה שקיבלתי 'בחנות לכלי המחשבה'

אן סקרה את הדמויות, משכה כתפיה באדישות, " סבבה, יש יוצאים מהכלל אך בגדול הציטוט שקהל" מתבייש, מלמלתי מילות סליחה במבוכה. "לא התכוונתי להתפלמס איתך" אן פטרה את העניין ב 'אל תהיה כבד' מלווה בחיוך מהמם. מכאן ואילך ניסיתי 'לזרום' עם הקלילות של אן ולהתעלם מהאישון הציני שבמוחי.

היה לי די קשה להבין בדיוק למה היא מתכוונת, בגלל שפתה העשירה במילים ובדימויים לא מוכרים. מפעם לפעם הייתי חייב לבקש אותה להבהיר את כוונתה, והיא באורך רוח סבלני, בלתי אופייני לאופייה הקפצנו, הסבירה לי במילים פשוטות את כוונתה. נראה שהיא התחשבה בכך שהייתי זר למקום, ואולי, אולי, גם מצאה בי עניין.

כאשר השתררה שתיקה קטנה, שאלתי אותה מה לדעתה הדבר המאפיין המרכזי של תרבות זו. היא הביטה סביב ובתנועת יד הכוללת הכול היא אמרה: " שתקלס סביבך, הכול סבבה, מתחלף כזה. מילים מסוימות OUT ואחרות IN במקומן." הצביעה על בגדיה בתנועה של מלמעלה למטה "התפאורה שאנחנו לובשים פעם אחת, זורקים! ובפעם הבאה נלבש בגדים אחרים לפי האופנה העכשווית המתחלפת." 'חוסר שינוי ראוי לגינוי' צטטה, למבטי השואל ענתה תוך מבט של 'איך_אתה_לא_מכיר?' שהציטוט הוא כמובן מהסדרה הפופולארית 'אנשים יפים' המשודרת למוחו של כל מי שנחשב IN.

מצאתי שאני מתבייש בבגדי הדהים והממורטטים מול הקלדיאסקופ הצבעוני הסובב אותי. אן, כאילו קראה את מחשבותיי ואמרה שאם אני רוצה נלך לביתה, שם השאיר חבר שלה בגדים שיתאימו לי, כך שאני לא ארגיש כל כך יוצא דופן. בין כה וכה עליה לעבור בביתה 'להחליף תפאורה'.

אן הובילה אותי בצעדים קטנים שהוגבלו ע"י החצאית הצרה ונעליה גבוהות העקב, לדירתה הסמוכה לארמון, פתחה את הדלת והזמינה אותי להיכנס לפניה.

'הדירה' הייתה בעצם חדר אחד גדול, ללא רהיטים, שבמרכזו אמבטיה גדולה בצבע תכלת, עם לוח פיקוד מלא לחצנים. לאורך הקירות היו מעין שטיחים מגולגלים.

עמדתי נטוע במקומו נדהם ממראה עיני. אן אחזה בדלת, צועדת לאחור כדי לאפשר סגירתה ונתקלת בי. שוב מצאתי את עצמי על הרצפה, וגופה הרך של אן מעלי. שנינו התחלנו למלמל מילות התנצלות, אך מיד הכתה בנו הקומיות של הסיטואציה ופרצנו בצחוק. הייתי רוצה להמשיך ולהחזיק את גופה הרך של אן צמוד מעלי, אך התביישתי, נחלץ מתחתיה קמתי, ליבי פועם בשיגעון, אזני בוערות ונשימתי נעצרת. ידי מלטפת כהרגלה את תנוך אזני במבוכה.

אן קמה בזריזות, פוטרת אותי בתנועת יד, וניגשת באופן ענייני לארון מוסתר בקיר. אם גם היא חוותה משהו ממה שאני עברתי זה עתה, היא הסתירה זאת היטב. בדרכה אלי לחצה על כפתור ומיטה מוצעת יצאה מהקיר. אן נתנה לי בגדים מקופלים והחותה בידה על המיטה, 'אתה בודאי עייף'.

השעה המאוחרת, הדרך הארוכה שעברתי באותו יום וכל ההתרגשות נתנו את אותותיהם, כך שנרדמתי על המיטה שהציעה לי עוד לפני שנשכבתי כהלכה.