משה עמד בפסגת הר נבו, מצומרר מהקור, מהדק אליו את שולי אדרת הכבשים שלבש.
האויר הצלול איפשר לו לראות כברת ארץ גדולה – הארץ המובטחת.
'זה הסוף' חשב משה, 'אפרד מהעם היקר הזה ואחזור לאימי במצרים'.
מביט בשקיקה בנוף הפרוש מתחתיו, מתאוה להנהיג את העם לארץ המובטחת אך מדכא את רצונו, ביודעו שלא זו הדרך.
מתעשת זקף את קומתו ופנה ליהושוע: "קרב את בני ישראל ואפרד מהם".
מביט ביהושוע התוקע בשופר שברים, אות לבני ישראל לקרב את המנהיג, חשב משה על משמעות הסמלים לגיבושו של עם.
סמלים ומסורת משותפת מגבשת את העם, אך צריך להזהר שהסמלים לא יהיו חשובים מהמהות. אל לאדם לקדש את הסמל וליצור פולחן מסביבו.
כל חייו נלחם בפולחן. פולחן טבעו שיהפוך לעיקר כאשר שוכחים את המהות האמיתית.
אולי לא היה צריך להסכים עם אהרון להכנסת הפולחן כדרך להקל הכנסת ערכי ההתנהגות. אך זו נראתה הדרך הנכונה. עכשיו זו בעיה של יהושוע. סמוך ובטוח היה שיהושוע יעשה כמיטב יכולתו.
'לפחות נזהרתי שלא יקדשו את מקום קבורתי, כפי שעושים לפרעה במצרים' חשב.
קול תרועת השופר בתקיעה, בשרה לו שהקהל עומד ומקשיב.
"הנה הארץ המובטחת לפניכם. ארץ זבת חלב ודבש לשומרי המצוות, ארץ אוכלת יושביה למרים איש יד על רעהו. שמרו וזכרו את אשר לימדתי אתכם במדבר. בני ישראל ערבין זה לזה ואין להם מלך אלא אלוהים מלך מלכי המלכים".
שוב סקר את בני ישראל העומדים שותקים ורועדים מקור. עם רב, עמו בני ישראל. שותקים ומאזינים לקולו. בסופו של דבר, חשב, אדם חייב להביט לתוך נפשו ולחנך עצמו בערכי ההתנהגות. להביט ולראות את האור.
לאחר כל המאמץ שהשקיע בחינוך העם, הוא חייב להזכיר שערכי ההתנהגות הם עניין אישי של כל אדם חושב.
משה נפרד בעצה אישית אחרונה: "זכרו, אדם שלא מביט, לעולם לא יראה את האור"
עייף סימן בידו ליהושוע שתקע תקיעה גדולה בשופר אות לעם שיתפזר.
אור זריחה ראשון מצא את מחנה בני ישראל ללא משה.
No comments:
Post a Comment