סוף המסע

משה ישב בכבדות על כסאו מעביר מבטו על מחנה האוהלים הגדול שמסביבו.
רוח קדים נשבה, והוא ידע שעוד מעט הרוח תתגבר, ותמלא את האויר בחול.
הוא כבר ראה אנשים ממהרים להסתתר באוהליהם, כאשר כמה מהם טורחים לחזק את היתדות בפני הסערה הממשמשת ובאה.
בתוך שעה קלה, ידע, אי אפשר יהיה לשוחח ברעש הרוח הפוגעת ביריעות האוהלים, ואי אפשר יהיה לראות את נוה המדבר שכבר עכשיו נראה רק בצורה מטושטשת באופק.
'אני זקן מידי לקשיי המדבר' חשב.

"שנים הרבה אנחנו נודדים במדבר, ואתה כבן 120. האם להכנס לארץ המובטחת, לא הגיעה השעה?" פרץ יהושוע שישב למרגלותיו למחשבותיו.

בן 28 היה כאשר הוציא את בני ישראל ממצרים, זקן בן 48 הוא היום (לעולם לא יתרגל למניה לפי המסורת כפי שעשה יהושוע וכל בני ישראל) .למעלה מעשרים שנים (כמעט ארבעים שנה לפי מניין המסורת), הוליך את בני עמו במדבר.
דור העבדים כלה מהעולם. רוב רובו של העם נולד במדבר ולא ידע עבדות מהי אלא מספורי אבות.
עכשיו שאהרון אחיו מת. כבד עליו משא הנהגת העם קשה העורף הזה. כמה הוא מתגעגע לאהרון אחיו שהיה לצידו ותמך בו כל כך הרבה שנים.
משה עצר מלבחון את עצמו ובחן את יהושוע.
נער היה בזמן יציאת מצרים, חכם זקן ובעל נסיון הוא היום.
שר צבא ותיק קרבות, עז נפש.
השנים הארוכות שעשה במחיצתי, תחילה כנער קל רגליים ומאוחר יותר כשר הצבא, הוכיחו לי עד כמה ספג את ערכי ההתנהגות. אולי חסרה לו החמלה, אך שר צבא חייב לפעמים לנהוג בחוסר חמלה.
משה העלה בזכרונו את הפעם הראשונה בו ראה את יהושוע הצעיר.
רזה ונמוך הקומה, זקנו טרם צימח. תלתלים שחורים מעטרים פנים עזי מבט תחת גבינים עבותות, אף ארוך, ישר ותקיף חוצה את פניו הרזים ומתחת לו פה, מעביר קו צר והחלטי כאילו אמר עד כאן!.
היום גופו המוצק עוטה שרירים, כולו אומר עזוז. מצחו הרם מחורץ בקמטים של דאגה, אך ראשו עדיין עטור תלתלים מרדניים. פניו עדיין עזים, אם כי פיו הצר שנבלע בשפעת השערות בין שפמו לזקנו המתולתל, מותיר רושם מטעה של רוך.
כן יהושוע מוכן לקחת על עצמו את העול הכבד של הנהגת העם הזה.
צודק יהושוע. משימתו כאן תמה.
לא שהעם הזה מתנהג כפי שהוא היה רוצה, אך זה מספר שנים שאין הוא רואה שיפור משמעותי. העם נכנס לשגרה ושגרה היא אויבת ההתפתחות.
אולי כאשר העם ישב בטח בארצו ישיל את עטורי הפולחן, ויאמץ את ערכי ההתנהגות ללא עטיפת הפולחן.
אולי הנהגה אחרת תמצא את הנוסחא, שנעלמה מעיניו, לקדם את עם ישראל תחילה ואת כל העמים לאחר מכן.
דרושים שנים הרבה לשנות ערכי ההתנהגות. שנים הרבה, מעבר למה ששיער תחילה.
בליבו של משה גמלה ההחלטה. הוא יעלה על פסגת הר נבו ושם יעביר רשמית את שרביט המנהיגות ליהושוע.
מעתה יהושוע הוא שישפוט, הוא שיחליט את ההחלטות, ומשה יגבה אותו.
הוא פנה אל יהושוע שהמתין בסבלנות לתשובת משה.
"נהג את בני ישראל מערבות מואב להר נבו. שם על ראש הפסגה, אראה את הארץ המובטחת בעיני ושמה לא אעבור."
"לא כי המשך תמשיך להנהיגנו. אין מנהיג בלתך"
"זקן אני יהושוע. את העם הזה שנים הרבה הנהגתי. יפה אמרת. להכנס לארץ המובטחת, חייבים עתה". "ישראל עם עבדים היה, כשהוצאת אותו ממצרים. בני חורין הם עתה".
משה מתעלם מדברי יהושוע המשיך: " את כללי ההתנהגות שהנהגנו אהרון ואני, זכור למלא ולהנחילם לכל העם."
יהושוע הנהן ומלמל בלחש "כן, את הכללים הכתובים בלוחות הברית הראשונים ובפפירוס שנמצאים בתיק העור המוסתר בארון הקודש, יודע אני, אך האם אפשר להנחילם ללא משה?"
ולאחר רגע של שתיקה בוהה למרחוק, אמר משה בקול חרישי: " מנהיג של עם נוודים אני,טוב יהיה מנהיג חדש לעם שיכבוש את ארצו לשבת בה."
", ואתה,משה מורי ורבי, מה בגורלך יעלה?"
"שני מנהיגים לדור בכפיפה אחת אינם יכולים". ובקולו הסמכותי בנימה שאינה מותירה מקום לעירעור פסק: "עלי לעזוב. אסור שמי מהעם, אפילו אתה, תדעו היכן למצאני".
ואחר שתיקה קלה אמר בקולו המגושם: "בבוא יומי, על פסגת הר נבו בפעם האחרונה את העם הזה, אברך, אתה על מותי, תודיע, ומקום קבורתי לא יהיה ידוע."

רבות הרהר משה בשנים שהוליך את העם במדבר ללמדו את ערכי ההתנהגות בחברה. עתה שזמנו בידו ויהושוע מוציא ומביא בעם, ניסה משה למצוא איפה טעה, ואיך יכל לגרום לעם הזה לעזוב את הפולחן ששמרו עליו באדיקות כה רבה, וללמוד להתנהג בצורה נאותה, ללא איומים ועונשים.
נכון הוא לא יכול היה ללמד את כל העם בעצמו, ושומה היה עליו ללמד רק את אהרון וזקני העדה. הם לימדו את שופטי ומורי העם, שרי אלפים, מאות ועשרות.
העם שלמד מכלי שני שלישי ורביעי, איבד חלק גדול מהחינוך במזיגתו מכלי לכלי.

כדי לזרז את הטמעת הכללים היה משה משתמש בפסיקותיו למקרים שהובאו בפניו למשפט, כדוגמאות להתנהגות נכונה, ואהרון מילא אחריו את העונש המתאים למי שלא יתנהג בהתאם. רבות שינן להם: "עשה משפט צדק - לא תישא פנים ולא תקח שוחד. עשה משפט יתום ואלמנה. משפט אינו חזות הכל. נהג בחמלה - אהוב גר לתת לו לחם ושמלה. זכור כי גר היית בארץ מצרים."
אהרון עיטר את ערכי ההתנהגות בפולחן, ואיים בעונשים שהאל ישית על בני ישראל אם לא יתנהגו כראוי, ובפרסים שיקבלו כאשר יתנהגו בהתאם לערכי ההתנהגות. "הנני אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו למצוות אלוהיכם, והקללה אם לא תשמעו"
לאחר זמן אהרון שיכלל את הפולחן ונתן סיבות לכל מעשה.
"רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר"
משה פחד ביותר מכך שהעם יחזור לאמונות ההבל של האלילים, כפי שכבר נעשה במעשה עגל הזהב בזמן מתן התורה. ' מה אהרון מבלבל בין נפש לדם? האם לצאן נפש? הלא גם להם דם כמונו?' זו הסיבה שהזהיר מפני עבודת אלילים. אלוהי העברים הוא האלוהים היחיד אותו עליהם לעבוד וממנו לירוא. אלוהים רוחני ללא דמות כך שאי אפשר לעשות פסל ולעבוד אותו כאלוהים. אלוהים השוכן במקום אחד בלבד והקשר אתו דרך הכהן הגדול שידע להבחין בין טוב לרע.
אך כנראה שאהרון ידע מה הוא עושה. חוקי פולחן רבים חוקק אהרון ונימק אותם בכללי ההתנהגות הנאותה:
"אוכל כשר תאכלו. לא תבשל גדי בחלב אימו – התנהג בחמלה גם לחיות, קל וחומר לבני האדם."
"תן מעשר לעני מתוך חמלה וגם כדי שלא יהיה פער גדול מידי בתוך העם."
"אל תשכח שהייתם עבדים במצרים. לא יהיה לך עבד כי אם שכיר לשבע שנים בלבד."
ועוד רבים אחרים.
עכשיו שזקן היה, מספיק היה לו שמעטים ילכו בדרכו ויובילו את הרבים. משה קווה שמעטים אלו מספיקים יהיו להצית את דמיונם של רבים אחרים מבני העם הזה ומבני כל העמים ללכת בדרכיהם.

הרוח התגברה, ביבבה שורקת, מעיפה גרגרי חול עוקצניים לפנים, ומנגנת על יריעות האוהל בקול תופים מאיימת להעיפם. מרחוק כבר ראה איך הרוח מרימה ומסחררת ענני חול לשמים.
משה הרים קולו כדי להתגבר על הרוח המיבבת "יהושוע זכור, קלף את הפולחן כדי שאת ערכי ההתנהגות שיש לקיים בחברה, לגלות "
יהושוע מהנהן, דחק במשה להכנס לאוהל, מרים את היריעה בידו האחת ותומך בו בשניה.
משה הרכין ראשו ונכנס בפתח האוהל, ראשו עדיין עוסק בשאלה, אם יצליח העם בסופו של דבר, לקבל את ערכי ההתנהגות שחזה.
בחזונו ראה משה את העם הזה היושב לבטח בארצו מתנהג כהלכה אם בשל הבנה של עיקרי ההתנהגות ואם בשל הפחד פן יענש. את הפולחן והעונשים ראה כתרופות מנע לסטיה מערכי ההתנהגות הנאותים, גם אם טבע האדם שונה.
עלה בדעתו פסוקו של יתרו הזקן לפני שנים רבות 'אין זה מטבע האדם להתנהג לפי ערכי ההתנהגות כאלו'.
האם צדק?