שלושה חדשים טרחו נאמני משה בארמון בסודיות רבה על ההכנות.
ביום הגדול יצא משה חזרה לבית עמרם לבוש כסוחר מדייני.
זקנו צימח שנית, וכאשר לבש את בגדי החג של בני ישראל, אי אפשר להכיר בו את האציל המצרי.
הפגישה נקבעה לפי התכנית בשפת היאור, כאשר פרעה ירד כחום היום לרחוץ בנהר בקטע השמור לאצילים.
חורם-חב כינס את השומרים בתואנת שוא של בדיקת המשמר, ואיפשר למשה ואהרון לעבור ולהפגש עם פרעה.
פרעה נרעש כאשר הופיעו שני הגברים הגדולים, זקנם מעיד שהיו מבני ישראל העבדים.
שומרי המלך רצו להרוג את הפולשים ולהגן על פרעה, אך אהרון הרעים בקולו "דבר לנו עם פרעה מעם עמנו בני ישראל".
פרעה עצר את השומרים בידו "הניחו להם לדבר".
משה הרים מטהו וקרא משתדל לדבר ברור שלא תתגלה לשונו הפגומה "כה אמר אלוהי ישראל. שלח את עמי ויחוגו לי במדבר!"
"מי אלוהי ישראל אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל. לא ידעתי את אלוהי ישראל וגם את ישראל לא אשלח"
אהרון מיהר לרכך את הדרישה ולהסבירה בשפה המובנת לפרעה. יש להקריב קורבנות לשכך את זעם האלים: "אלוהי העברים נקרא עלינו. נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר ונזבחה לאלוהינו פן יפגענו בדבר או בחרב".
משה לא יכל להמנע מלהזכר באזהרת יתרו שכדי להטמיע את כללי ההתנהגות הוא עצמו יהיה חייב לעבור עליהם, והנה הוא משקר לפרעה. משה בלע את רוקו להתגבר על סלידתו מהמעשה שהוא עושה. כדרכו, בעוד חלק אחד של מוחו עסוק בשכנוע פרעה, החלק האחר רשם לפניו שלעתיד אין עליו לשפוט לחומרה אנשים שיעברו על כלל זה או אחר של ההתנהגות. יש מסיבות שאדם חייב לעבור על הכללים.
בחזרה לנעשה. ליבו נרגע למחשבה שאכן צדקה אימו ופרעה לא מתכונן להרוג אותם. .
פרעה הקשוח החליט לדכא התארגנות זו באיבה, וליצור התנגדות בני ישראל להתארגנות זו, כאשר יבינו שההתארגנות הביאה עליהם סבל נוסף.
עם זאת הוא לא רצה לפגוע בנציגי העם ואולי נציגי האל שלא ידע מה כוחו, דבר שעלול להביא להתקוממות שקשה יהיה לשלוט עליה בעזרת כח השיטור הקטן של נוגשים שהיה ברשותו באותה עת.
עדיף שהעם עצמו יפגע בנציגיו.
בהגיעו למסקנה זו, פטר אותם פרעה באמירה סתמית ומזלזלת.
אמירה המעמידה אותם על כך שהם עצמם עבדים.
עליהם לשתוק ולחזור לעבודה: "למה תפריעו את העם ממעשיו? לכו לסבלותיכם".
אך בליבו חשב פרעה שאין לזלזל בהם.
מיד עם צאתם, כינס את מועצת החרטומים שלו להתיעצות, שבסיכומה הוציא צו מלכותי המקשה על חיי העבדים מבני ישראל.
הצו מורה למשטרת הנוגשים ולכח העזר שלה - השוטרים מבני ישראל, להפסיק לספק לעבדים תבן שהיה חומר הגלם לייצור הלבנים לבניה.
העבדים יהיו חייבים לקושש בעצמם את חומר הגלם, ועם זאת לעמוד במכסת ייצור הלבנים הקודמת.
התכסיס אכן הצליח.
בני ישראל לא יכלו לעמוד במכסת הייצור והנוגשים הפליאו מכותיהם בשוטרי בני ישראל שהיו בעיניהם האחראים על כך.
התארגנה משלחת של השוטרים להתלונן בפני פרעה על המשימה הבלתי אפשרית שהוטלה עליהם.
פרעה הבהיר להם שהאשם הוא בנציגים שלהם, שהציגו בפניו דרישה לחוג זבח לאלוהים במשך שלושה ימים.
הוא, לדבריו, הבין מכך שיש להם זמן פנוי שאפשר לנצלו לקושש תבן ללבנים.
תשובה זו, כצפוי, גרמה לשוטרים למחות נגד משה ואהרון שגרמו לסבל הנוסף.
זקני העדה, שהיו בסוד התכנית, תמכו בהם והצילו אותם מהשוטרים הממורמרים.
עם זאת, בישיבה סודית שנערכה מאוחר יותר נבקעו סדקים בחומת ההסכמה.
אהרון נשא נאום נלהב, בו אמר שאלוהים רוצה שיציאת מצרים תהיה תוך קשיים גדולים, כדי להראות את גודל התמיכה שלו בעם ישראל.
משה תהה לכישרון של אהרון להסביר כל דבר, אך האם זו התנהגות ראויה?
הוא קם, דפק במטהו על הקרקע, מרים ידו השניה להסות את הקהל ואמר: "אל תרתעו מקשיים ראשונים".
משה הוסיף בדרכו הקצרה, אך מרשימה, "חירות חשובה מהחיים עצמם ואל לכם להשבר".
אהרון הוסיף שבמשא ומתן הזה הלחץ על פרעה ילך ויגדל.
עליהם להיות חזקים ונחושים. עליהם להחזיק מעמד עד שפרעה ישבר.
הישיבה הסתיימה בהבעת תמיכה גורפת והבטחה לעמוד לימינם גם בעימותים הבאים.
עימותים נוספים לא בוששו לבוא.
משה בתמיכת קנופר הכהן, פתח בלוחמה ביולוגית תוך שהוא מציג בצורה תאטרלית כל שלב בלוחמה כנס שנעשה ע"י אלוהי בני ישראל הזועם.
כללי ההתנהגות במלחמה חייבים להשתנות, חשב. חירות העם חשובה מחמלה על אוייביו. כן כל כללי ההתנהגות כפופים למסיבות המשתנות, בינו לבינו תהה איך יבהיר את הדבר לעם.
הוא העלה את הנושא באחת משיחותיו הרבות עם אהרון אחיו. אהרון היה נחרץ. כללים חייבים להיות קשיחים, ממש כמו חוק המלך. אנשים חושבים יגיעו בעצמם למסקנות הנכונות, וידעו לשנות את הכללים בהתאם לנסיבות. משה הניח לנושא.
הודעות משה על מכות שינחית אלוהי העברים הזועם, והמכות שנחתו על מצרים בעקבותיהם, הדהימו והפחידו את פרעה ומועצת החרטומים.
העם המצרי פחד, ולמד להעריץ את משה שנתפס כבנו של אלוהי העברים הזועם.
גבורי נחשון - היחידה הסודית של משה שהתאמנה זה מספר חדשים, נכנסה לפעולה.
תחילה שתלו בהסתר אצות אדומות במימי היאור.
האצות התרבו וצבעו במהרה את המים באדום דם.
מים במצרים הלוהטת הם מצרך חיוני. המצרים פחדו לשתות מהמים האדומים המוזרים.
השמועה שהתפשטה היתה שאלוהי העברים פצע בזעמו את אמית, אלת היאור, ודמה צבע את המים.
לא הואילו טקסי החרטומים לחזק את אמית כנגד אלוהי העברים.
היאור נשאר אדום.
היו אפילו חרטומים שהאמינו לשמועה הזו.
פרעה פקד לחפור בארות וכך סיפק מים נקיים לשתיה.
אך עד מהרה התברר שהאצות גרמו למכות נוספות. צפרדעים אהבו את האצות והתרבו בקצב שלא נראה כמוהו בעבר.
ההתרבות הגדולה של צפרדעים גרמה לצפיפות בנהר והצפרדעים היו בכל מקום.
ממש מכת צפרדעים.
המצרים שנמנעו מלהתרחץ בנהר האדום השורץ צפרדעים סבלו מכינים.
ממעלה הנילוס פלשו למצרים בעקבות שפע הצפרדעים.
'תערובת' של חיות טרף מורעבות, שלא נרתעו מלתקוף בני אדם - מכת ערוב.
פחד נורא תקף את המצרים.
מכה רדפה מכה וכל אחת נוראה מקודמתה.
דם, צפרדע, כינים, ערוב.
אל נורא הוא אלוהי העברים, ומה אדיר הוא כוהנו הגדול – משה.
אל נוקם במצרים ושומר על בני ישראל שלא סבלו ממכות מצרים.
לפי הנחיות משה בני ישראל אגרו מים בעוד מועד.
צפרדעים וחיות הטרף לא הגיעו עד ארץ גושן בצפון.
פרעה ספון בארמונו, לא התרשם ממכות מצרים, אך היו אצילים שטופי אמונות ההבל, ואפילו חרטומים, שהתחילו לפחד מכוחו של אלוהי העברים.
בפחדם הפצירו בפרעה לתת לבני ישראל לזבוח קורבנות לאלוהיהם כדי להפיס את דעתו.
פרעה הקשוח ניסה להתמקח והציע שיקריבו את הקורבנות במצרים עצמה ולא ילכו למדבר.
משה דחה הצעה זו בטענה שהוא רוצה להמנע מעימות עם אלי מצריים. הקורבנות לאלוהי העברים, הסביר, כוללים חיות הקדושות למצריים. לכן עליהם לעשות זאת במדבר מחוץ לגבולות מצריים, הרחק מעיני המצרים, מעבר לשטח ההשפעה של אלי מצריים.
פרעה, בלית ברירה, הבטיח לשחרר את בני ישראל.
כאשר משה פקד, בעקבות ההבטחה, להפסיק לזרוע את אצות הדם ביאור, החיים חזרו עד מהרה למסלולם.
פרעה, משוחרר מהלחץ, חזר בו מהבטחתו ושלח חרטומים בכל רחבי הממלכה שקראו כרוזים בהם הודיע: " הו בני מצרים הגאים. אני פרעה בנו של רא האדיר שבאלים, שמח לבשר שהאלים האדירים של מצרים, הצליחו להתגבר על אלוהי העברים בכשפיהם. אין לכם לירא מאלוהי העבדים"
משה בתגובה החליט להחריף את הלוחמה.
שמועה הופצה שאלוהי העברים זועם על פרעה שחזר בו מהבטחתו, ויכה במצרים שנית. הפעם מכה כואבת יותר.
צאן מצרים ימות.
משתמש בידע שצבר כרועה עדרו של יתרו, הורה משה ליחידה הסודית להדביק את צאן המצרים בדבר. לבני ישראל הסביר משה איך לשמור על הצאן מהדבקות במחלה.
צאן מצרי מת בהמוניו וסכנת רעב איימה על המצרים.
פרעה שלח לוחמים שהחרימו כבשים של בני ישראל ושמשו לחלוקת בשר למצרים.
משה נאלץ בחוסר רצון, להחריף עוד את הלוחמה ולעבור ולפגוע באנשים, למרות שקוה בסתר ליבו להמנע מכך.
הבשר, שעתה לקחו רק מהצאן הבריא של בני ישראל, הורעל במחלת השחין שפגעה במצרים.
תופעות טבע רגילות, כמו ברד נדיר שניתך על מצריים, וארבה שהגיע מהמזרח, נראו עתה כמכות נוספות שהיכה אלוהי העברים במצרים.
הפגיעה הקשה באוכלוסיה, גרמה לטענות קשות של המצרים נגד פרעה מלכם.
היכן ההגנה של פרעה בנו של רא האדיר שבאלים מפני אלוהי העברים הזועם?
פרעה נאלץ להכנע ולהציע פשרה.
הוא מוכן לצאת הגברים בלבד וגם זאת בתנאי שלא יתרחקו ממצרים
לזאת משה לא יכל להסכים.
במצרים קמו מהומות, מפעלי הבניה נעצרו, העבדים נשארו בבתיהם, האכרים ברחו משדותיהם לערים.
הלחץ על פרעה סיכן את כסאו. פרעה חשש שינצלו את המהומות למרד נגדו.
בלית ברירה פרעה שלח למשה אגרת פפירוס בה הסכים לצאת כל בני ישראל גברים נשים וטף אך ללא הרכוש והמקנה.
משה לא יכל להסכים לכל פשרה כי המטרה היתה לברוח ממצרים דרך המדבר הגדול והמקנה היה דרוש לקיום העם במדבר.
כל אותה עת עמדו זקני העדה לימינו. כאשר ראו שפרעה הולך ונשבר הלכה אמונתם בו וגדלה.
בני ישראל הושפעו גם הם 'מהניסים' והתחילו להאמין שאלוהים עומד לימינם להוציא אותם לחופשי. מנהיגותו של משה התבססה, עכשיו הכל צייתו לדבריו ללא עוררין.
לאור עקשותו של פרעה לא נשארה ברירה למשה שחיי אדם חשובים לו, והוא נאלץ להחליט על מבצע 'מכת בכורות'.
המכה הסופית על המצרים. פגיעה בחיי בני אדם.
קדושת החיים היא עיקרון חשוב אך 'חירות חשובה מחיים' אמר לזקני העדה בהתנצלות.
ההתנצלות התקבלה בהפתעה.
הם הרי הציעו זאת מבראשית. אין עושים מלחמה בלי להרוג באויב, מה עוד, שהאויב הוא העם המצרי המשעבד אותם כעבדים וראוי לנקמה.
היחידה הקטנה והמיוחדת – גבורי נחשון, קבלה את הפקודה להרוג במצרים בחסות החשיכה.
משה, נאמן לערכי ההתנהגות שגיבש, לא שעה לעצות זקני העדה להרוג במצרים ללא הבחנה כמקובל במלחמה.
כל מטרתו היא להפחיד את המצרים ושליטיהם כך שיסכימו לאפשר לבני ישראל לחלות את פני אלוהיהם הזועם. "אין ברצוני להרוג אלא במידת הצורך" הסביר.
כדי להאדיר את הרושם, פקד משה להרוג בחסות החשיכה רק את הבכור של כל משפחה מצרית.
בצורה זו מספר גדול של משפחות נפגעו בשכלן את בנם הבכור שהיה בן המשפחה החשוב ביותר לאחר אב המשפחה.
מה עוד שעצם המנעות מהריגת כל המשפחה, כפי שהיה נהוג, רימזה על מעשה אלוהי.
למצרים שטופי אמונות ההבל שהתחזקו בגלל המכות הקודמות, היה ברור כי אלוהי העברים הוא שעבר והיכה בבכורים. עובדה, אף אדם מבני ישראל לא נפגע.
התזמון של פעולה לילית זו נקבע בקפדנות.
משה הכין הפתעה.
No comments:
Post a Comment