ציפורה

משה הבריך את גמלו בצלו השדוף של עץ התמר, מחה את מצחו וניגש את הבאר הסמוכה.

מסביב לבאר התגודדו נערות שואבות מים לשוקת בכוונה להשקות צאנם. הבכירה הייתה הבולטת ביניהן. נערה יפה, תמירה ושחורה. משה העייף עצר, מביט בנערה המנהלת את אחיותיה וחיכה לתורו.

לפתע הגיחו מספר רועים וגרשו את הנערות וצאנם בצעקות, כדי להשתמש במים שהנערות שאבו מהבאר.

משה הרגיש לכל עוולה, קם והניף מקלו לעומת הרועים.

הרועים שפחדו מהגבר הגדול הלבוש כאציל מצרי ברחו, ומשה עזר לנערות להשקות את צאנם.

הנערות גמרו להשקות צאנם ורצו מצחקקות לביתן, משאירות את הצאן בידי אחותן הבכירה.

הנערה הבכירה עצרה להודות לו באכדית רצוצה: " סלח נא לאחיותי אדוני. קבל את תודתי למעשה הנאצל שעשית"

משה הביט בנערה גבוהת הקומה, בעלת הקול הרך.

אין בה את היופי של נפרטיטי אך ניכרת בה איכות של אישה עצמאית, תחת עטיפת נוהגה הרך.

איכות נדירה שלא פגש עד כה.

הוא הנהן אליה בחיוך, שותק כמנהגו כדי לא להפחיד את הנערה בלשונו הפגומה.

צפורה מיהרה להעיז את הצאן ולמהר בעקבות אחיותיה.

יתרו ראה את בנותיו חוזרות מהשקית הצאן מהרה שלא כמנהגן והן מתרגשות ומפטפטות.

כאשר קרב אליהן, סיפרו לו על המצרי השתקן המוזר שעזר להן, נכנסות אחת בדברי רעותה,

עד שצפורה הבכירה השתיקה אותן בהרמת קול שלא כמנהגה: "דומו בנות כסילות! אין אדם יכול להבין דבריכן"

כולן פנו אליה. ברגיל היה קולה של צפורה רך ומנהגה שקט מה קרה לה?

גם כשדברה בשקט תמיד כולן שתקו מתוך הערכה אל חכמתה, על פי צפורה ישק דבר.

צפורה פנתה לאביה "סלח נא לבנותיך הקטנות. דומני שהן התרגשו יותר מהמצרי הנכרי הנאה, מאשר מהמעשה האצילי שעשה. המצרי העיז לגרש את הרועים החצופים שניסו בחוזק יד, כרגיל, להשקות צאנם מהרהטים המלאים במים ששאבנו מהבאר".

"הגידי לי צפורה, האין המצרי גבוה, עיניו כעין הברקת ותלתלים שחורים יורדים על מצחו?"

צפורה מסמיקה "אכן יפה תיארת אותו"

"ללא ספק משה הוא." מלמל יתרו לעצמו. "זה לא יכול להיות אחר ממשה. האציל השתקן בעל חוש הצדק שפגשתי במצרים." מתנער פנה לצפורה בדחיפות: "רוצי חזרה לבאר והזמיני את משה לאוהלנו"

הוא פנה לשאר בנותיו "מהרו הכינו את הכירה לקבל את פני אורחינו המכובד כיאות"

צפורה רצה כאילו כנפים חוברו לרגליה, ליבה הולם.

כאשר הגיעה לבאר, היה משה מבריך את גמלו לאחר שהשקה אותו מים ששאב מהבאר.

צפורה, פניה סמוקים מהמאמץ ומהמבוכה, קדה למשה "יואיל נא אדוני משה לבוא לאוהלו של אבי"

משה הביט בנערה משתאה איך ידעה את שמו.

צפורה פרשה את שתיקתו כאילו נעלב ממנה "בי אדוני אל נא באפך, יתרו אבי מצפה בשקיקה לבואך"

עכשיו הבין.

משה חייך אליה והתאמץ לדבר ברורות בלי להפחידה בלשונו הפגומה "תודה לך, בשימחה אלך איתך ליתרו ידידי"

יתרו יצא לקראת משה ונפל על צוארו, והזמינו להשאר באוהלו ככל שירצה.

שבע בנות היו ליתרו ולא בן אחד להמשיך זרעו. משה הפך להיות הבן אליו השתוקק.

ברבות הימים משה התחבב מאד על הכל, ואף הוא מצא שהיחסים בין הרועים הפשוטים בני המדבר נעימים מהאוירה העכורה של היחסים בארמון.

הוא בילה שעות רבות בשיחות עם בני מדיין ובעיקר עם יתרו מנהיגם החכם.

לא כל נוהגי בני מדיין מצאו חן בעיניו. הוא מצא, שלא כמו המצרים, הם מזלזלים בנשים.

איך הם יכולים לזלזל בנשים? היש חברה נעימה מחברתה של ציפורה החכמה מרוב הגברים המדיינים שפגש?

אכן משה חיפש את חברתה של צפורה, למרבה קנאת אחיותיה.

הוא מצא שצפורה היתה מיוחדת בחכמתה ובליבה שהיה רחב כמרחבי המדבר מסביב.

נפשותיהם נקשרו.

ברבות הימים לקח משה את צפורה לאישה ואף נולדו לו שני בנים.

גרשום "כי גר הייתי בארץ נכריה" ואליעזר "כי אלוהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה".

יתרו לא דרש ממשה לעבוד, אורח מכובד היה, אך משה לא רצה לקבל לחם חסד ובקש לרעות את הצאן.

עיסוק בו הרועה שוהה ימים רבים בבדידות שאינה מחייבת אותו בדיבור ומותירה זמן רב למחשבה.