לעת ערב לאחר שהיה חוזר לאוהלו, מחבק את ציפורה, מנשק את ילדיו הרכים, היו המחשבות שנזרעו במוחו במדבר מטרידות אותו ולא נתנו לו מנוח.
בלילות, בעוד משפחתו ישנה בשלוה, היה הוא יוצא להביט בכוכבים ולגמוע את אוירו הצלול והקר של המדבר, או שהיה הולך לאוהלו של יתרו ומוצא גם אותו יושב בפתח האוהל מהרהר.
שני הגברים היו יושבים ומגלגלים רעיונות.
קול חליל נוגה נשמע מרחוק.
יתרו הוסיף זרדים למדורה והפיח בה חיים מחודשים.
שני הגברים ישבו דוממים למשך דקות ארוכות מקשיבים לקולו הנוגה של חליל הרועה.
הוא למד מיתרו דברים שאפילו אמחותפ הכהן החכם לא חשב עליהם.
דברים שהיו ברורים מאליהם למי שחי במרחבי המדבר.
עיקר בהם היה חשיבותה של החירות.
"אין אדם שלם אלא אם הוא בן חורין. ראיתי בעיניך, עיני גבר צעיר, שאין אתה מסכים לעבדות, וכאשר עשית מעשה והרגת את הנוגש המצרי. כבר אז ידעתי שמקומך איתנו".
"כן." השיב משה "חירות חשובה, אך לא רק חירות פיזית. חשובה יותר חירות המחשבה".
יתרו לא יכול היה להבין מהי חירות המחשבה. הוא לא הכיר את הלחץ של החיים במצרים.
את הפחד מפני האלים.
זה שנים עשר שנים רועה משה את עדרו של יתרו חותנו, אך המחשבות על החיים במצרים עדיין עוררו בו סלידה.
ישובים מסביב למדורה שבפתח אוהלו ביקש יתרו, כמו בכל שנה, שיצטרף אליו למסעו למצרים: "עמרם ויוכבד הוריך, וגם אהרון ומרים שואלים לשלומך ומחכים לשובך" הפציר. "בני ישראל כולם שמעו את שמעך ומחכים שתבוא להוציא אותם לחופשי". הוסיף ביודעו עד כמה מיצר משה שאין הוא יכול להושיעם.
שנים עשר שנים שהדיר עצמו מלבקר במצרים. עדיין לא היה מוכן.
עדיין לא.
מביט ביתרו משה נמלא עצבות. אולי היה זה בגלל צליל החליל הנוגה שמלא את הלילה השקט של המדבר, אולי הלהבות המהפנטות של המדורה שליוו קול פיצוח עדין של הזרדים, ואולי שתיקת הרעים של הגבר המבוגר היושב לצידו, שמחר יצא למצרים. הוא לא ידע.
דקות ארוכות ישבו שם, שותקים וגומעים תה חריף ומחמם מכוסות חרס מצריות בעלות דופן עבה,
יתרו הרים עיניו מבטו חודר ושאל מה הרגיש משה, הנסיך המצרי שהתחנך בארמון פרעה להתנפל על הנוגש מבני מצרים ולהציל עבד חסר ערך.
משה הביט ביתרו ומשך בכתפיו כאומר איני יודע, נזכר ברגש העז שפעם בקירבו לנוכח אי הצדק בהכאת העבד, שרק רצה לעזור לחברו.
יתרו, בוהה בלשונות האש אמר "אני זיהיתי מיד את רגש הצדק שפעם בך. את ההכרה שכל בני אדם נולדו חופשיים וכך הם חייבים לחיות." ולאחר שתיקה נוספת הוסיף "זה יתרון חיי הנווד במדבר על חיי נסיך בארמון פרעה."
משה בחן עצמו. אכן הוא מעדיף חיי המדבר כאן לצידו של יתרו, חופשי ואדון לעצמו. הוא מעדיף חיים כאלו על חיי נסיך בארמון פרעה שגם אם הוא יכול לצוות על אנשים הנמוכים ממנו במעמד הוא נתון לחסדי אנשי השררה שמעליו.
עוד שעה ארוכה שוחחו שני הגברים כמנהגם. יתרו פורש רעיונותיו באריכות בקול חרישי, ומשה עונה בקצרה מפאת הקושי בדיבור בלשונו הפגומה.
לאחר הדיבורים, שתיקות ארוכות. שני הגברים ישובים מכורבלים בגלימות הצמר שלהם עכשיו שהאש כבתה, כאילו לא רצו להפריע לשקט שמלא את המדבר הכסוף באורו של ירח.
יום אחד ישב כדרכו על הגבעה החביבה עליו משגיח על עדרו.
נהוג לחשוב שהמדבר צחיח ואין בו כדי לקיים חיים. 'טעות גדולה' חשב משה, עיניו על שיחי הערער האדומים שעדרו ליחך בהנאה רבה.
היום נטה לערוב. צינת הלילה התגנבה באומץ לאויר הלוהט משמש היום.
רבות הרהר בשעות הרבות שבילה כרועה צאן.
אין לרועה הרבה תעסוקה מלבד הרהורים.
רועים אחדים מבלים זמנם בשינה, מאפשרים לתני המדבר להתנפל על הרחלים חסרי הישע, אחרים מנגנים מנגינות נוגות בחליל, כשהם צופים למרחבים הנמתחים עד האופק.
משה .... מהרהר.
הרהר על חופש, צדק וכבוד.
הרהר על בני עמו ישראל העובדים בפרך במצרים כעבדים.
הזמן במדבר כאילו עמד מלכת נותן שהות לאדם להביט אל תוך נפשו.
משה אהב את הבדידות שהציע לו המדבר.
המדבר היה ניגוד חד לחייו בארמון פרעה במצרים.
רק כאן במדבר מדיין, עולות בדעתו המחשבות העמוקות ביותר.
למה דוקא כאן במדבר השקט הוא מוצא פתרונות לדרך בה ראוי לו לאדם שיחיה?
התשובה ברורה. כאן עשה לו פסק זמן בחייו.
בפסק זמן אדם יכול לחשוב מעבר למיידי.
פסק הזמן הוא שהביא את השאלות ובעקבותיהן הפתרונות.
כן כל אדם חייב לעשות שבת לעצמו באופן קבוע, כדי להרהר על נושאים שאינם מהסוג המידי, הדחוף.
אדם חייב ניתוק מזרם האירועים כדי לחשוב על נושאים כלליים, על העתיד.
חרות מחשבה חשובה, אך חייבים את השבת כדי לממש אותה.
כלבו התחיל לנבוח. משה תפש את המאכלת בידו מוכן להגן על הצאן מפני חיה רעה.
אך לא היתה זו חיה.
אורחת גמלים הופיעה במרחק, וצלילם העדין של פעמוני הגמלים נשמע בשקט המדברי.
No comments:
Post a Comment