מסורת בני ישראל

משה חזר מפיתום לבירת מצרים נוא-אמון וניכנס לארמון תפוש שרעפים.

"עדיין לא חלפה הסכנה, משה בני, בשם איזיס! עליך לצאת ולהסתתר אל תשוב אלא לאחר שבעה לידות של רא. פרעה כועס, זה עתה נודע לו כי הרוג הרגת את הנוגש המצרי. אך, חי הורוס אל הנקמה, מוטב שישכך את כעסו. שיפחתי תורה לך את הדרך למקום המסתור."

משה, ליבו מתרונן במחשבה שיחזור למשפחתו החדשה במהרה ואמר "אין צורך אימי המכובדת, בכוחות עצמי אוכל להסתדר ".

משה הצטייד במיטב המאכלים, לקח שמיכות חמות וכלים שמושיים נוספים כמתנה למשפחתו, וחזר לביתם של עמרם ויוכבד הוריו.

הבית הדל שקירותיו חימר מעורב בקש שיובש בשמש, היה בעל חדר אחד בלבד.

ניגוד גמור לחיים בארמון האבן בעל אין ספור חדרים.

אך למשה שבילה מירב ימיו בחדרים הקטנים והקרים של מקדש תחות, לא היה איכפת.

על ריצפת החול היתה מחצלת שנארגה מקני סוף בידיהן האמונות של יוכבת ומרים.

המשפחה המאוחדת ישבה מסביב לסיר הבשר שמשה הביא ויוכבת הפליאה לבשל.

לימין כל אחד מבני המשפחה המסובין היתה כוס זכוכית שעינה כעין התכלת מלאה במים צלולים מהנהר. "כוסות שאבותינו הפליאו לעצב עוד בשיבתם בבאר שבע שבארץ כנען" הסביר אהרון למשה.

שבעה לילות היו משה ומשפחתו ישובים כתף אל כתף, מיטיבים ליבם בבשר ובמיני מאפה, מרטיבים גרונם מפעם לפעם במים זכים מתוך הכוס שלידם, והיו מספרים למשה את סיפורי המשפחה.

בימים שהגברים במשפחה יצאו לעבודת יומם, היה משה משוטט בין האוהלים ומדבר עם הזקנים שואב כל פיסת מידע על מסורת ומנהגי עמו.

כאשר צללי הערב התגנבו מבחוץ מביאים איתם את צינת הלילה, היה עמרם קם ממקומו מדליק את עששית השמן, והם היו ממשיכים בשיחתם.

משה הצמא לדעת כל שיש לדעת על עמו שאל "האם נכונות השמועות שמוצא עמנו הוא מאור כשדים?"

כל העיניים הופנו אל עמרם. האיש הזקן שזה לו כבר מלאו לו 45 שנים, הכיר טוב מכולם את תולדות עמו.

עמרם, למרות גילו היה גבר נאה, דומה מאד לאהרון ומשה בניו. גבוה, גבו שחוח מעט כדרך כל גבוהי הקומה, ופניו השזופות חרוצים קמטי זקנה, עיניו הגדולות שופעות חכמה וטוב לב.

בקולו העמוק והחרישי תאר בכישרון סיפורי ובצבעים עזים את תולדות עם ישראל.

הוא סיפר על אברהם אבינו, שאלוהי העברים התגלה אליו וציוה אותו לנתץ את פסלי אלוהי השקר.

אברהם ניתץ באלה את פסלי האבן של אביו תרח, השאיר רק פסל אחד ונתן בידו את האלה. כאשר שאלו אותו 'מה זה עשית?' השיב שלא הוא ניפץ את הפסלים, אך הוא ראה שהפסל הגדול לקח אלה בידו וניפץ את כל הפסלים האחרים.

כולם ידעו שפסלים הם פסלי אבן שאין בהם חיים אך אי אפשר היה להודות בכך ולהסתכן בכעסם של האלים.

המתגרה באלים אחת דתו – למות.

כהני אור כשדים התכוונו להמית אותו ואת משפחתו בלילה על המעשה שעשה, פן אחרים לא יאמינו בכוחם של האלים ויהרגו את הכהנים המתעמרים בהם.

כאן עבר עמרם מקול המספר שלו לקול המטיף ואמר "אולי חונכת במקדש חוות להאמין בכל אלילי מצרים, אך אברהם אבינו לימדנו שיש רק אלוהים אחד טמיר ונעלם. הוא שברא את השמים ואת הארץ וכל אשר בהם. אלוהינו, העברים שהם בני יעקב נכדו של אברהם אבינו."

משה הנהן מרוכז בסיפור תולדות אבותיו ואמר בקול חולמני: "הפסקתי להאמין באלילים אלו כבר בהיותי ילד קטן. הכהן הגדול אמחותפ שראה בי את הבן שלא היה לו, לימדני את הכשפים שעושים הכהנים בשמם. גם הוא אינו מאמין אלא באל אחד כמוכם."

נשמעה אנחת הפתעה מירכתי האוהל שם ישבה מרים כורעת בשקט ועוקבת בעינים נוצצות אחר המדברים. כל הנוכחים השתתקו ותלו בו עיניים לא מאמינות.

משה הרים עיניו אל מרים ואמר "אמת ויציב, 'אל טמיר ונעלם' קרא לו, כמוכם" בליבו משה חשב שאין מתאים מישות שאי אפשר לעשות פסל כדמותה, לשחרור האדם מהאלים.

משה ניתק עיניו ממרים המהנהנת והעביר אותם סביב.

כאשר השתיקה התארכה וכולם עדיין תלו בו עינים בוהות, הוא זרק דבריו בהרמת קול של התרסה לתוך השתיקה: "לא פעם ולא פעמיים אמר לי הכהן הגדול אמחותפ, אבי המאמץ: 'אין צורך בפולחן כדי לעשות את הישר בעיני האלוהים' "

לבקשת עמרם הוסיף משה וסיפר על מוצאות אותו כהן גדול.

אחד מאבות אבותיו של אמחותפ היה משנה למלך בשם יוסף שמוצאו אינו ידוע.

אותו יוסף, לפי דבריו, לימד את בניו ואלו את הבאים אחריהם והוא אמחותפ האחרון בשושלת.

עמרם הביט שעה קלה משתאה במשה ואמר: "אותו יוסף בן ליעקב נכדו של אברהם היה. הוא אברהם אבינו עליו אני מספר."

לאחר רגע הרים עיניו לתקרת החימר השחורה מפיח, מפשפש בזיכרונו המשיך בסיפור תולדות אברהם : " לחרן ברח אברהם. הוא ומשפחתו ושם חייל עשו. אברהם בחרן שהה עד שאליו אלוהי העברים נגלה. באשמורת ראשונה של הלילה, אליו נגלה וציוה אותו: 'לך לך מארצך, וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך'.

את אישתו היפיפיה אברהם לקח, והיא שרה אימנו, קם ונסע הוא ובני ביתו אל הארץ המובטחת ע"י אלוהינו היא ארץ כנען."

הרגל היה בידי משה לחשוב את מחשבותיו בחלק ממוחו, תוך שהוא מקשיב לדברי אחרים.

הרגל שקנה לו בימים הקשים של חינוכו במקדש תחות.

אין לקבל את הסיפור כלשונו, הוא חשב, אברהם היה ודאי הרפתקן לא קטן ובעל מחשבה עצמאית וכנראה גם דמיון רב.

אדם כלבבו.

עוד סיפר עמרם באותו לילה איך שרה ילדה את יצחק והיא כבר זקנה. למראה משה הספקן, אמר: "בני חורין מאריכים בשנים. לא כמונו העבדים".

עוד סיפר שיצחק הוליד את יעקב ששינה את שמו לישראל.

בני ישראל העבדים במצרים הם צאצאי 12 בני יעקב.

עמרם הצביע על משה כאילו שלף אחד מהכשפים של חרטומי מצרים "והנה לסיפור יוסף אנו מגיעים. יוסף, בנו יקירו של יעקב היה. יפה התואר וחכם, אך גאותן גדול שהתנשא על אחיו הגדולים ממנו.

קינאו אחיו הגדולים בו, ורגזו על התנשאותו. תפושו אותו בשדה והכניסוהו לבור, כדי לקח הענוה ללמדו.

הצליח יוסף בחכמתו מהבור לצאת, אך לביש מזלו, ישמעאלים שעברו בדרכם למצריים, אותו תפשו וכעבד אותו לקחו למצרים. יוסף בגבורה נלחם אך רבים היו הישמעאלים ואותו פצעו ולעבד לקחו.

את כתונת הפסים המגואלת בדמו בשדה השליכו, וערום כשאר העבדים אותו במצרים מכרו.

אחיו שלבור חזרו אותו לא מצאו. רק את כתונת הפסים המגואלת בדם, בשדה מצאו, טרוף טורף יוסף חשבו.

אך לא מת יוסף. חכמתו ויפה תוארו העלו אותו מעבדות למשרת המשנה לפרעה."

כן, משה הרהר, יוסף היה חייב להיות ברוך כישרונות כאמחותפ הכהן הגדול צאצאו.

ועמרם ממשיך ומספר איך יוסף השכיל לאגור תבואה בשנות השפע שקדמו לרעב הגדול וכך יכל להאכיל את המצרים ואף את השבטים הזרים שירדו למצרים בשנות הרעב.

בין היורדים היו אחיו בני ישראל.

כאן עצר עמרם בדיבורו. ובשקט שהשתרר, הוסיף אהרון הצעיר: "70 איש מנתה המשפחה של בני יעקב ברדתם למצרים, ותראה כמה אנחנו היום!" .

עמרם הביט בבנו בתוכחה, אין קוטעים אב בסיפורו, והמשיך לספר בקולו הנעים.

בגודל חכמתו הוא לא נטר להם על התעלול שעשו לו בהכירו שהם צדקו בלמדם לקח לנער הגאותן שהיה, והשפיע עליהם רוב טובה.

לא עברו שנים רבות ובני ישראל תפשו משרות רמות בממשל פרעה.

עכשיו היה קולו עצוב.

המסורת מספרת שבגודל תאבונם, צברו עוד ועוד נכסים וכהנות רמות בשלטון.

ישראל, הוא יעקב בן יצחק בן אברהם , אבי המשפחה, לא ראה בעין יפה את התבססות בניו בארץ זרה. ישראל הבין שגורל עם קשור בארצו וכדי להבהיר זאת לבניו, ביקש מיוסף לפני מותו לקבור אותו באחוזת הקבר שקנה אברהם אבי האומה, במערת המכפלה שבחברון בארץ אבותינו, בתקוה שכך יקשור את בני ישראל לארץ ישראל. וכך הביע את תקותו: 'הנה אנכי מת והיה אלוהים עימכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם', ולא שמעו לקולו. יוסף החכם אף הוא הפציר בהם לפני מותו לעזוב את מצרים ולהתבסס בארץ אבותיהם, 'אנכי מת ואלוהים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזו לארץ אשר נישבע לאברהם יצחק ויעקב'.

אך הם לא אבו לעזוב את מנעמי השלטון.

עם הזמן השתלטו בני ישראל על כיסא פרעה ומלכו על ארץ גושן הפוריה במצרים התחתונה.

מלכי ישראל אלו נקראו בפי המצרים 'חקא-חסות' - כלומר 'שליט הארצות הזרות' והיו לצנינים בעיני המצרים."

עמרם הרים ראשו לשמים וקונן על בני ישראל שלא השכילו להתנתק מטוב מצרים ולחזור לארצם.

לא היה לנו מנהיג כיוסף או ישראל אביו, שידע להוציאנו ממצרים בזמן, אמר.

אלוהים העניש אותנו על גאוותנו ושלח בנו את המלך המצרי יעחמס.

יעחמס היה שליט מצרי במצרים העליונה שבדרום.

אלוהים נתן ביד יעחמס את כל מצרים.

" את התואר פרעה נטל יעחמס. הוא והמצרים אשר איתו נקמו בנו על אשר גבה ליבנו, ואותנו שעבדו כעבדים".

עמרם חתם את הסיפור הארוך "כבר שנים הרבה, עבדים אנחנו במצרים."

שעות רבות הם ישבו שם מסביב לעששית. הנשים נרדמו בפאתי החדר. הגברים ממשיכים לשבת ולדבר. רבות שאל משה. עמרם, ולפעמים גם אהרון, ענו כמיטב יכולתם. עד שהציץ עמרם בפתח ונרעד בפחד.

כורע בהשתחוות עמוקה, מול המצליף העומד בפתח ומביט במבט משתאה במשה.

משה לא התבלבל. הוא קם בהדרת כבוד כפי שלמד לעשות בארמון פרעה, ובקול מצוה דרש: "שימך נוגש?"

הרגל שנים של ציות לבכירים ממנו גרם לו להשתחוות "רב נוגש חורמסת לפקודתך, אציל אדיר".

"קום, רב נוגש. השחר עלה כבר לפני עת רבה. אל לך להתמהמה. קח את עבדיך לעבודה"

ובזאת צעד החוצה לא מביט לאחור.