מורי

הרוח העבירה צינה בגופי. הרמתי את עיני וראיתי את העננים הכבדים שנערמו באופק מבעד לקרעי הערפל.

השיחים התנדנדו כשיכורים, שורקים במחאה על הרוח המנסה לעקור אותם ממקומם.

בפאתי המערב השמש הגוססת שולחת חניתות זהב אחרונות הצובעות את הערפל בקרבתם בצבע דם. הנחתי את ספרי, הרכבתי את משקפי הערפל מביט אל עבר הצלליות של בתי המידות שבעיר.

רק קצות הבניינים הגבוהים בעיר נראו ממרחק זה, מטושטשים וצפים בים הערפל.

ערפל תמידי ששרר בעיר. לפי דברי אבי תמיד היה ערפל ותמיד יהיה, כך הוא עולמנו. אבי היה איש ציני ומעשי שלא האמין באגדה המספרת שהערפל יימוג כאשר יגיע 'הנאור'. כילד מאד רציתי להאמין שיום אחד יבוא 'הנאור' הערפל יתפזר והשמש תזרח בשמים הכחולים. לשמע התקווה הזו שלי, אבי היה מפטיר בזלזול: ' שמים כחולים? למה לא אדומים או צהובים? ילד תהיה מציאותי השמים אפורים תמיד.' כמה חלונות הוארו בפנסים שהאירו את הערפל בסביבתם בהילה של אור.

זה כמה זמן אני מרגיש מועקה הולכת וגוברת.

"עמי, אתה קורא יותר מידי" אמר לי יותם. יותם תמיד מתעלם מבעיות.

זו הייתה שגיאה לשתף אותו בבעיותיי.

"תפסיק לקרוא ותתחיל לחיות", אמר יותם ובמילים אלו חתם את הנושא והלך לדרכו.

עכשיו חשבתי אולי יותם צודק. לא. אני לא יכול להפסיק לקרא, כמו שאני לא יכול להפסיק לחשוב.

צרוף קטלני קריאה ומחשבה. צרוף שתוצאותיו מורגשות. למה אני לא יכול להיות אידיוט ומאושר כמו יותם?

בביתי תקפה אותי הרגשת מחנק ביתר שאת. קירות ביתי סגרו עלי כמו גושי הקרח הסוגרים על אוניה הנלכדת באזור הקוטב, וכאותה אוניה הקורסת כנגד לחץ גושי הקרח, כך נדמה לי שהקירות סוגרים עלי לאט אך בהתמדה. לוחצים על בית החזה מקשים על הנשימה החופשית.

הייתי חייב לצאת לקרוא בשדה הפתוח, כאן מבודד ע"י הערפל מכל סביבותיי, הרגשתי כשרוי בעולם משלי.

עכשיו, מביט בלהבות שהציתה השמש השוקעת בחלונות הבניינים הגבוהים, נראה כאילו העיר עולה בלהבות ואני הניצול היחידי. דמיון פעיל הוא קללה. השפלתי את עיני חזרה לספר שבידי. האור המתמעט הקשה על הקריאה. אפשר להגיד שאני בורח מהמציאות לעולמות אחרים שהספרים בונים עבורי. הספר הזה תאר ארץ שטופת שמש ללא ערפל, בדיוק כמו באגדה על 'הנאור'. באותה ארץ חיים אנשים אמיצים שהעזו לעזוב את העיר במסע מעבר לגשר. כולם אמרו לי שאין ארץ ללא ערפל, אך בתוך תוכי שאלתי 'מדוע לא?'

רציתי להאמין.

הספר השרה אמון בגלל התיאור הכול כך נכון של האנשים בעירי. האנשים הקטנוניים, צרי אופקים שאין מחשבה מקורית אחת בראשם. 'מצטטי הסיסמאות!' לפי הספר.

עכשיו הרוח נחלשה במקצת, אך עדיין הבזיק הברק ונשמעו רעמים מתגלגלים במרחק. הרמתי שוב את מבטי וראיתי אדם נשוא פנים קרב מתוך הערפל. אור השמש האחרון שמאחוריו גרם לשערו הלבן לזהור בצבעי כסף וזהב כהילה מסביב לפניו. זקנו הארוך והגלי הגיע עד חזהו וגלימתו הלבנה מתעופפת ברוח ככנפי מלאך. עיניו הגדולות האירו מתוך צללית פניו באור חם שהתגבר על אור השמש הבוהקת מאחוריו. בקול עמוק ונעים הוא ברך אותי לשלום ותלה את עיניו הגדולות בפני בשאלה. אין אדם היכול לעמוד בפני העיניים האלו ולא לספר את אשר עם ליבו.

כאילו נפרץ סכר, צפו הדמעות מאליהן בעיני, מערפלות את ראותי. והמילים זרמו מתוך גרוני החנוק: " אדוני, אני מרגיש מועקה רבה,.ואיני יודע את מקורה. איני יכול לסבול זאת."

האישון הקטן במוחי, שהסתכל עלי כרגיל, מתוך ריחוק, ציין שקולי מלא טרוניה.

"אני רוצה, פשוט לחיות אחרת."

טרוניה למי? האישון שאל.

האיש הביט בי באותן עיניים גדולות וחומות שלו, העביר את ידו בזקנו הארוך מתוך הרהור, ולאחר שתיקה ארוכה שאל: "איך אתה רוצה לחיות?" .

נעצרתי לחשוב על השאלה הפשוטה, אכן איזה חיים אני רוצה לחיות? בודאי חיים טובים מחיי האומללים: "הייתי רוצה חיים טובים ומשמעותיים במין 'ארץ מובטחת'. אך אסתפק בחיים ללא המועקה הזו המכבידה, הלוחצת את חזי, והמחנק שעולה בגרוני כל פעם שאני חושב על חיי כאן".

שוב שתיקה ארוכה...

למרבה הפלא לא מצאתי אותה מעיקה אלא שתיקה של שותפות.

"ומה דמות 'לארץ המובטחת' בשבילך?"

שוב שאלה שלא חשבתי עליה, במבוכה אלתרתי תשובה הלקוחה מהספר שבידי בתוספת כל הטוב שיכולתי לחשוב עליו: "'הארץ המובטחת' בשבילי היא מקום שטוף שמש, בו אפשר לחיות חיים טובים ללא דאגה. שהמזומן תמיד בכיסי לרכוש כל מה שחשקה נפשי בלי חשבון, אויר צלול." ידי תפסה אוטומטית את תנוך אזני. הרגל מגונה, אך משום מה עוזר לי ברגעי מבוכה. עזבתי את אזני והצבעתי על הערפל הכבד הרובץ על העיר, להמחיש לו את דברי. רציתי את ההיפוך של כל מה שלא אהבתי בעיר: "חיים בסביבה נקייה ושקטה מלאת אור ללא ערפל, הולך ממסיבה עליזה אחת לשיניה ללא כל דאגה ופחד מאלימות."

'גם אתה מצטט סיסמאות' אמר לי האישון הקטן שבראשי.

המשכתי מודע לנימת הטרוניה שבקולי: "אני רוצה לצאת למרחב". כל זאת אמרתי בשטף אחד ובקול כועס. כל אותו זמן עמד האיש הפלאי, האזין בשקט ולא קטע את שטף הדברים.

נפלה שתיקה ארוכה מתמיד דמות האיש הדוממת נראתה מהרהרת בדברים ששמע.

ואז בתנועה איטית, הוציא כרזת בד מכיסו, עליה היה כתוב: "לך למטרתך!".

הרמתי את מבטי אל הדמות הזוהרת על רקע השמים האפלים ושאלתי: "לאן אני אמור ללכת?"

"אל 'הארץ המובטחת' שלך "

"איך אגיע לארץ נפלאה כזו?" שאלתי. וקבלתי תשובה חידתית:

" על הרכבת לצאת מהתחנה, הפסים כבר יובילוה אל מטרתה."

" לאיזה כיוון אלך?"

"לאשר האור יזרח שם תלך"

"מי יורה לי את הדרך?"

"בדרך הישר תלך אל שערי המידע ותשאל כל שתבקש" ובזאת נעלם חזרה בערפל.

אותו יום המשכתי לשבת על הסלע המתקרר עד שהחשכה סגרה עלי.

כל הלילה שכבתי ער במיטתי, מחשבות מתרוצצות במוחי. עם אור ראשון הגעתי למסקנה שהאיש צודק. אדם חייב שתהיה לו מטרה אליה הוא שואף. עלי לעזוב את ביתי ולחפש את 'הארץ המובטחת' שבה אחיה כפי שאני רוצה. 'האוניה חייבת להבקיע את הקרח ולשוט לים הפתוח'.

איך אמר האיש 'לאשר יזרח האור' ובכן אלך מזרחה מעבר לגשר.

ארזתי תרמיל ויצאתי למסע. תחילה בצעד מתון שהלך והתגבר.

תקפה אותי תשוקה שאין לעמוד בפניה להימלט מכולם, להימלט אל עתיד טוב יותר.

יתכן ולא הייתי ממהר כל כך אם הייתי יודע את העתיד לקרות.