הפלסטלינאים

                                      הדודה מרים

אהוד ורונה אהבו מאד לבקר את דודתם בתל אביב. לא כל כך בגלל הדודה השמנה שהייתה מדביקה להם נשיקות רטובות ומאמצת אותם אל החזה הגדול בכוח כזה שהם לא יכלו לנשום, גם לא כל כך בגלל מוריס הדוד הקרח עם המשקפיים העבות שהיה נטוע באופן קבוע בכורסה החביבה עליו קורא עיתון או צופה בחדשות של הטלביזיה, אלא בגלל עמיר. אהוד ורונה רצו אליו מיד לאחר שנחלצו מחיבוק שובר הצלעות של הדודה מרים, תוך שהם צועקים לעבר הדוד "שלום דוד חיים". הדוד חיים הנהן בראשו כאומר 'ראיתי אתכם אך אני עסוק בדברים חשובים של מבוגרים.'

עמיר, הבן דוד שלהם, למד ארכיטקטורה באוניברסיטה ותמיד התעסק עם משהו מעניין. היום למשל הוא עמד ליד שלחן גדול שעליו לוח דיקט וכייר דמויות אנשים מפלסטלינה. "אפשר לעזור לך עם הפלסטלינה?" שאלה רונה שהייתה האחות הגדולה ולכן תמיד דיברה ראשונה. למעשה היא בדרך כלל דיברה את רוב הדיבורים כי היא אהבה לדבר ואהוד היה טיפה ביישן.

עמיר הסתובב לעברם בחיוך, התכופף וחיבק אותם עם המרפקים כדי לא ללכלך אותם עם הידיים המלאות פלסטלינה. "זה פרויקט שאני עושה ללימודים. אתם יכולים להשתמש בפלסטלינה ולכייר מה שאתם רוצים." "לא." אמרה רונה "הכי כיף זה לעשות יחד איתך." אהוד רק משך בכתפיים. "תסביר לנו מה אתה עושה." הוסיפה רונה, שהתנהגה כמו מבוגרת למרות שהייתה רק בת שמונה. עמיר חייך "טוב, אני צריך לתכנן מבנה שישמש כהיכל השלום, ולכן אני מכייר דמויות של ערבים ויהודים שיחיו ביחד בשלום ובהרמוניה במבנה." אהוד לקח בזהירות בידו דמות פלסטלינה ובחן אותה היטב. הדמות הייתה מכוירת להפליא בפרטי פרטים. "זה נראה כאילו בן אדם קטן." אמר בהערצה "שים את זה חזרה!" נזפה בו אחותו "זו רק בובת פלסטלינה ואתה כבר גדול מידי לשחק עם בובות." אהוד הביט בה בעיניו הגדולות "אף פעם לא שחקתי עם בובות. אני לא ילדה, אבל זה ..." גמגם ואחר כך חזר על מה שאמר קודם "זה ממש כמו בן אדם קטן." עמיר התכופף אל אהוד הקטן ולקח בעדינות את פסל הפלסטלינה מידו "תעזבי אותו רונה, זה ממש מחמיא לי שהוא חושב שהפסל שעשיתי דומה לבן אדם קטן."

הדודה מרים קראה מהחדר השני "אהוד ורונה כבר מאוחר אתם צריכים ללכת לישון." רונה התקוממה "אוף, אני כבר גדולה ולא צריכה ללכת לישון כל כך מוקדם. אני רוצה להישאר עם עמיר." עמיר פנה אל הילדים "מוטב שתלכו לישון אתם מכירים את דודה מרים, היא לא תוותר לכם על השינה. אני מבטיח לכם שמחר נבלה ביחד, בינתיים עלי לגמור את העבודה כאן." אהוד חייך אל עמיר בביישנות "שתגמור האם תביא את הפלסטלינאים הקטנים האלו לחדר שלנו כך שנוכל לראות אותם מחר?" עמיר נישק אותם נשיקת לילה טוב והבטיח להביא לחדרם את דמויות הפלסטלינה שאהוד כבר קרא להם 'פלסטלינאים'.

                                      הפלסטלינאים

אהוד התעורר באמצע הלילה לשמע קולות חלשים אך צעקניים של מריבה מכיוון השולחן בחדר. אהוד קם בשקט כדי לא להעיר את רונה וניגש אל השולחן.

על השולחן ראה שתי דמויות קטנות של פלסטלינאים רבות ביניהן. עוד הוא מביט קרבה אליו אחת הדמויות הקטנות, לבושה בהידור, התקרבה אליו. "אנה הצל אותנו מחיות אדם אלו." עכשיו אהוד שם לב שישנן שתי קבוצות של פלסטלינאים. האחת עם לבוש מזרחי והשנייה לבוש מערבי. אהוד החזיר את מבטו אל הדמות הקטנה "לא ידעתי שאתם הפלסטלינאים מדברים ויכולים לזוז."

"למה אתה קורא לנו 'פלסטלינאים'?" ענתה הדמות נעלבת

"אתם עשויים מפלסטלינה, אז איך אתה רוצה שאקרא לכם?"

"אתה ורונה עשויים מבשר. אתה רוצה שנקרא לך בשריים?" אהוד לא ידע מה להשיב חוץ מלגמגם סליחה, והדמות הקטנה הצביעה על הדמויות האחרות הלבושות שלראשם כפיה והוסיפה בנימת עלבון "לא איכפת לי אם תקרא להם פלסטלינאים. לנו יש שמות." כאן הדמות הושיטה יד קטנה ואמרה "שמי סמואל, וזאת לידי היא ימימה." עכשיו הבחין אהוד בדמות נשית קטנה שהרכינה ראשה לעברו. הוא נגע בזהירות ביד המושטת כדי לא למחוץ אותה ומלמל "נעים מאד, נעים מאד."

"אז מה? אתה עומד להציל אותנו או לא?"

"להציל אתכם ממה?" תמה אהוד מסלק מעיניו תלתל מרדני.

"מהם. מהפלסטלינאים!" אהוד נזכר שהפרויקט של עמיר היה בכלל להקים 'היכל שלום' לכן חשב הדמויות שבהיכל חייבות לחיות בשלום.

"למה בכלל אתם רבים? אתם לא אמורים להציג חיים משותפים בשלום?"

"כן בודאי, אך תגיד את זה לחיות האדם שאתה קורא להם פלסטלינאים, המתקוטטים שם." הדמות הקטנה שקראה לעצמה 'סמואל' גרדה את צווארה שנמתח מעלה כדי להביט באהוד, אהוד הסתקרן מאד

"אתה יודע על מה הם מתקוטטים?"

"הם רבים מי ימחץ אותנו לגושי פלסטלינה חסרי צורה וצבע." ענתה ימימה במקומו של סמואל, בשמץ של בהלה.

"הו, תפסיקי גם את עם הפאניקה שלך, הם רבים ביניהם רק על צבע הצעיף שהם חוגרים על מתניהם."

"עכשיו אני לא מבין כלום" אמר אהוד מתפלא על עצמו שהוא בכלל מדבר עם דמויות פלסטלינה. "מה כל כך חשוב מה לובשים?" 'אני חייב להעיר את רונה' חשב 'גם רונה מדברת כל הזמן על איך שאני לא מבין בבגדים. היא בטח תבין את זה.'

ימימה הסבירה בקוצר רוח את מה שהיה ברור מאליו: "טוב. חלק מהם חושב שצריך לחבוש כפיה אדומה אחרים חושבים שמי שלא חובש כפיה ירוקה הוא כופר שצריך למות.”

"חכו לי כאן רגע אחד." אמר אהוד והלך להעיר את רונה.

                                      רונה עושה סדר

"רונה קומי" אהוד נדנד את רונה כדי להעיר אותה. רונה פתחה סדק עיניים "אהוד למה אתה מפריע לי לישון?"

"בואי לראות את הפלסטלינאים." דחק בה אהוד. רונה הסתובבה לצד שני מנסה להתחמק מהטרדות של אהוד ולהמשיך לישון. היא בדיוק הייתה באמצע חלום נחמד ורצתה להמשיך אותו, אך אהוד לא וויתר ורונה חייבת הייתה לקום. "טוב בא ונראה." אהוד לקח את ידה והביל אותה לשולחן עליו עמד הדיקט עם הדמויות שעמיר כייר. רונה פנתה לאהוד מרימה את הגבות שלה בשאלה כמו שראתה שאימא שלהם עושה. "הפלסטלינאים רבים ביניהם." אהוד הסביר.

רונה הביטה בדמויות הפלסטלינה. "איך דמויות פלסטלינה יכולות לריב? לך לישון."

אהוד גמגם "ראיתי ... אותם רבים." והצביע על מספר דמויות. הוא התבייש לספר שדיבר עם דמויות אחרות והן סיפרו לו על הריב. רונה ידעה שאי אפשר לשכנע את אהוד גם אם מה שהוא אומר קיים רק בדמיון שלו, וצריך 'לזרום' אתו. חצי ישנה היא הפרידה בין הדמויות עליהם אהוד הצביע "טוב עכשיו הם רחוקים אחד מהשני ולא יכולים לריב, עכשיו בא לישון בלי תירוצים."

אך אהוד לא יכול להירדם. מצד אחד שמע את הנשימה השקטה של רונה הישנה, ומצד שני שמע קולות חלשים הקוראים בשמו. "אהוד, אהוד בא להציל אותנו!"

"רונה את ישנה?” רונה התעוררה וחשבה שזו שאלה טיפשית. אם ישנים אי אפשר לענות על השאלה ולכן התשובה תהיה תמיד חיובית, אך היא השאירה את העיניים שלה סגורות ועשתה את עצמה ישנה, אולי אהוד יתייאש וייתן לה באמת לישון. אך אהוד לא וויתר, ורונה באנחה שלמדה מאימא שלה, קמה והלכה שוב לשולחן. דמויות רבות של פלסטלינאים לבושות כפיה סובבו את הדמויות בעלי תלבושת מערבית שאהוד קרא להם סמואל וימימה. “שוב נגעת בדמויות היפות שעמיר עבד עליהן כל כך הרבה.” האשימה רונה את אהוד, והפרידה בעדינות את הדמויות, “עכשיו אל תיגע בהן ואל תעיר אותי שוב.” פקדה, וחזרה לישון.

"תודה אהוד, אם לא היית בא בזמן הם היו עושים בנו לינץ.” אמרה ימימה. “אל תגזימי," גער בה סמואל, הם רק צעקו עלינו מתוך תסכול."

אהוד הביט בהם בהשתאות "למה אתם לא דיברתם כאשר רונה הייתה כאן, עכשיו היא חושבת שאני רק מדמיין ושאני הזזתי את הפלסטלינאים.” סמואל הפטיר כמי שמסביר את המובן מאיליו "מבוגרים מעל גיל 6 לא מסוגלים לראות שום דבר. כנראה זה בגלל איך שהם לומדים בבית הספר.”

"איך אתם יכולים להראות דו קיום בשלום, אם כבר עכשיו אתם והפלסטלינאים רבים רק בגלל לבוש?”

“זה מה שאני אומר כל הזמן לימימה!” ענה סמואל בהתרגשות שהטעימה את המבטא האמריקאי שלו. ימימה לא נשארה חייבת: "צריכים שניים לטנגו!”

אהוד ראה שהוויכוח מתלהט ומיהר להגיד "איך אני יכול לעזור לכם?”

השניים פנו אליו ואמרו כמעט במקהלה "באמת על זה חשבנו.” כך התחילה ההרפתקה הגדולה של אהוד.

                                      אהוד נחלץ לעזרה

התכנית של סמואל הייתה שהוא יתווך ביניהם לבין הפלסטלינאים ויעשה שלום. התכנית של ימימה הייתה פשוטה יותר. “בנה לנו חומה להגן עלינו בפני הפלסטלינאים." הבעיה הייתה במימוש. תחילה עליו להשיג פלסטלינה "כל צבע טוב.” אמר סמואל בהשלמה, ימימה דווקא קיוותה שהחומה תהיה אדומה. “כך היא גם תגן עלינו וגם תהיה נעימה לעין." לילדות תמיד חשובה יותר הצורה והצבע, גם רונה אחותו כזו, הוא העיף מבט על רונה. בסדר. היא עדיין ישנה. בשקט פתח חרך בדלת והציץ החוצה. אור חזק סנוור אותו והוא שמע קולות צחוק מהסלון למטה. 'איך לעזאזל אתגנב לחדרו של עמיר לקחת פלסטלינה?' חשב. הוא השתוקק שרונה תהיה לצידו. רונה תמיד ידעה מה לעשות. לרגע חשב אולי להעיר את רונה ולבקש שתעזור לו, אך נזכר שרונה כבר בכיתה ב' ולכן לא תבין את הבעיות של הפלסטלינאים. פתאום הרגיש דגדוג בידו, "ימימה מה את עושה כאן?”, "קפצתי מהשולחן כדי לעזור לך, אך תחילה עליך לתקן אותי." אהוד הרים את ימימה ובחן אותה היטב, ואכן רגליה נמעכו בגלל הקפיצה מהשולחן הגבוה. בעדינות הוא ניסה לתקן את הרגליים, אך לא הייתה לו את המיומנות של עמיר. “את יודעת מה,” אמר "את לא צריכה ללכת, הנה אני אחזיק אותך בכיס.” אמר, ופתח את הדלת. “זהירות!” צעקה ימימה בקול שנשמע עמום מתוך הכיס. “אין ברירה צריך להסתכן." ענה אהוד והלך לכיוון חדרו של עמיר. “אם יתפסו אותך תגיד שאתה צריך לשירותים.” הציעה ימימה. 'לבנות יש תמיד תירוצים מוכנים' חשב אהוד 'אבל באמת זה תירוץ שימושי מאד'. עכשיו הוא פתח בשקט את דלתו של עמיר. “מי זה?” נשמע קול רווי שינה. אהוד קפא. עמיר התהפך על צד שני ועד מהרה נשמעה הנחירה המפורסמת של עמיר. 'טוב עכשיו איפה הוא מחזיק את הפלסטלינה?' ימימה כאילו ניחשה את הבעיה שלו. “חפש בארון ממול."

'עכשיו היא כבר נותנת לו פקודות. זה כאילו רונה נמצאת כאן.' אהוד לא אהב את הפקודות של רונה ולא אהב את הפקודות של ימימה, אך הוא בכל זאת הלך בשקט את הארון. 'הכי מרגיז שהן צודקות כל הזמן.' חשב כאשר פתח את הארון. הוא לקח את הפלסטלינה וסגר את הארון. “הי! מה אתה עושה?” נשמע קולו של עמיר מהמיטה. אהוד רץ החוצה במקום לענות. הגיע לחדרו ונשכב במיטה, מקפיד לכסות את כיס הפיזמה המכיל את ימימה. הדלת נפתחה מטילה פס צר של אור מהמסדרון. מבעד לעיניו המצומצמות של אהוד שעשה עצמו ישן ראה את ראשו של עמיר מציץ פנימה. דקה של מתח ואז עמיר החליט לוותר וחזר לחדרו.

לרגע חשב אהוד פשוט לשכוח מכל העניין עד שנשמעה צעקה חנוקה. "תוציא אותי, אני לא יכולה לנשום!” אהוד הוריד את השמיכה ולקח בעדינות את ימימה חזרה לשולחן.

“חבל שלא ביקשת מעמיר לתקן אותה." אמר לו סמואל.

“בטח, עמיר לא היה חושב אפילו לתקן אותי, הוא אוהב יותר את הפלסטלינאים מאשר אותנו.” אמרה ימימה בקול מריר.

כנראה שזה ויכוח ישן ביניהם כי סמואל ענה מיד בחוסר סבלנות: “אל תדברי שטויות עמיר הוא אוהב אדם ואוהב שלום מאין כמוהו."

ימימה מיד ירתה את התשובה: “כן? אז למה הוא הכין כל כך הרבה פלסטלינאים ורק שניים מאיתנו?”

וסמואל הגיב בהרמת קול: “כי זה יחס הכוחות, טיפשה קיצונית.”

אהוד שראה שהוויכוח מתפתח לריב מכוער שינה את הנושא: "טוב, יש לנו פלסטלינה. איפה אתם רוצים את החומה?” השניים פנו אליו. הוא שם לב שהפנים שלהם האדימו מכעס, אך ימימה התעשתה ובכל כבוש הצביעה על מרכז הדיקט. “שם!”

"השתגעת? דווקא במרכז כדי להרגיז את כל הפלסטלינאים?” פונה לאהוד הצביע על הפינה הדרום מערבית. “כדאי שתבנה את החומה שם כך תהיה הפרדה בינינו לבין הפלסטלינאים והמתח בינינו ירד, חומה כזו לא תפריע להם ובעתיד אפשר יהיה לחיות בשלום כל צד במקומו.”

אהוד ראה שסמואל וימימה לא מסכימים על שום דבר. 'עלי להחליט לבד' חשב. הוציא את הפלסטלינה מכיסו, ובנה עיגול גבוה ורחב כחומה, מיקם את החומה כפשרה בין שתי הגישות, במרכז הצד המערבי של הדיקט ושם את ימימה וסמואל, שעכשיו לא דיברו זה עם זו, בתוכה. הוא אפילו בנה להם בית קטן בתוך החומה, אולי אם הם יגורו באותו בית הם ישלימו ביניהם. ימימה הודתה לו אך בקשה שיעשה גם פשפש סודי בחומה כדי שיוכלו להימלט. "כל רעיון החומה הוא שהיא תגן עלייך, אנו נמלטים לתוך החומה ולא מהחומה החוצה." לעג לה סמואל. פונה לאהוד ציין בקול רשמי "עלי לציין שהחומה נבנתה בניגוד לדעתי, חומה בינינו לבין הפלסטלינאים תנציח את ההפרדה ותרחיק את השלום. ימימה לא נשארה חייבת "מוטב שלא יהיה שלום ונחיה מאשר יהרגו אותנו 'בשלום' כמו שהם אומרים בגלוי." אהוד היה עייף ונמאס לו מההתנצחויות בין ימימה וסמואל שיותר מידי הזכירו לו את הוויכוחים בין דודה מרים לדוד מוריס על כל דבר קטן. הוא בנה את הפשפש הסודי מסווה אותו מבחוץ כמו שהנחתה אותו ימימה, מרגיש שעשה את חובתו להגן עליהם חזר למיטה ונרדם עד מהרה.

                   ההרצאה של דוד מוריס

באותו בוקר אהוד קם אחרון שלא כמנהגו. אולי הפעילות שלו בלילה אשמה ואולי המיטה הרכה בבית דודתו, אך כשפקח את עיניו היו כבר כולם, חוץ מעמיר שתמיד האריך בשינה, למטה במטבח עסוקים בארוחת הבוקר המסורתית. הוא שפשף את עיניו, נזכר באירועי הלילה וקפץ מהמיטה לראות מה קרה לפלסטלינאים. שום דבר לא קרה. שתי דמויות הפלסטלינה שכבו בתוך החומה שבנה ושאר הדמויות עמדו מסביבה. הדלת נפתחה ועמיר נכנס.

"בוקר טוב אהוד, מזל טוב ליום ההולדת. אני רואה שאתה עדיין מתפעל מהדמויות."

"בוקר אור עמיר, היה לי חלום מוזר.”

עמיר בחן בשתיקה את הדמויות, חיבק את אהוד ואמר "אז בגלל החלום נכנסת לחדר שלי בלילה ולקחת פלסטלינה לבנות חומה?”

"כן. חלמתי שימימה וסמואל בסכנת חיים.”

"אז עכשיו יש לדמויות האלו שמות. נתת שמות גם לדמויות האחרות?”

"לא. דיברתי רק עם ימימה וסמואל.”

"בא. נלך לארוחת בוקר ותספר לי את החלום שלך אחרי שאתעורר מכוס קפה.”

אהוד הלך אחריו בצייתנות, הוא ידע שבדרך כלל אפשר לדבר עם עמיר רק לאחר ששתה את כוס הקפה בבוקר.

דוד מוריס היה פקיד בכיר בהסתדרות ופעיל במפלגה הקומוניסטית. היום הוא פנסיונר אמיד, שהגיל והרכוש לא ריככו את דעותיו המוצקות. עדיין היה הולך 'לישובות המפלגה', משתתף בכל ההפגנות בקולניות רבה, ומביע את דעתו הנחרצת נגד הממשלה הפשיסטית, תיאור המתאים לדעתו לכל ממשלה בישראל. לדעתו הממשלה אינה עושה דבר למען העמלים, משלמת את כספי המסים שלו לדתיים ולמתנחלים על חשבון אזרחי ישראל הערבים המדוכאים. דוד מוריס הסתפק בארבע שעות שינה בלילה. הוא היה קם עם שחר ועד לארוחת בוקר היה מספיק לגמור לקרוא בעיתון החביב עליו 'הארץ', את כל מה שכתוב בו כולל מודעת האבל. דודה מרים המסכנה חייבת תמיד לסדר את העיתון שהוא זורק על הרצפה לאחר שגמר, כדי להכין את השולחן לארוחת בוקר. ארוחת הבוקר היא הבמה האהובה עליו להרצות לבני המשפחה את הדעות שקרא בעיתון. בוקר זה לא היה שונה והוא כבר היה בתנופת דיבור כאשר עמיר הגיע עם אהוד. רונה העוותה פיה לעומת אהוד להביע את דעתה על מנת השעמום היומית. דודה מרים חשה לאהוד מחבקת אותו בלפיתת החנק תוך קריאות "מי הכי אוהב אותך אהוד? בערב נחגוג את יום ההולדת שלך.” “בוקר טוב גם לך אימא" אמר עמיר.

ההרצאה של דוד מוריס נמשכה כל זמן ארוחת הבוקר, כאשר דודה מרים קוטעת אותה בניסיונות פיתום של שני הילדים 'שצרכים לאכול הרבה כדי לגדול'. ברגיל אף אחד לא הקשיב ובוודאי לא קטע את ההרצאה, כיוון שכל שאלה או הערה הייתה מאריכה את ההרצאה המשעממת, אך היום, אהוד המוטרד מאירועי הלילה, קטע את הדוד מוריס "אז למה הערבים רוצים להרוג אותנו?” דוד מוריס עצר בחריקת בלמים. דממה נדהמת. "הערבים צודקים ברצון להרוג אותנו בגלל שאנחנו מדכאים אותם.”

"סמואל לא מדכא אותם. הוא בכלל לטובתם אז למה הם רוצים להרוג אותו?”

כולם הביטו באהוד. דודה מרים שאלה "מי זה סמואל?” עמיר ענה במקומו "כך אהוד קורא לאחת הדמויות שכיירתי מפלסטלינה.” והוסיף בנימה מגוננת על אהוד "היה לו חלום מוזר.”

רונה בעטה באהוד מתחת לשולחן וסיננה בלחש "הבטחת להתנהג טוב.” עמיר ששמח לקטוע את השעמום היומי פנה לאהוד "ספר לנו את החלום."

"זה לא היה חלום, באמת דיברתי עם ימימה וסמואל." רונה דחפה את אהוד עכשיו בגלוי. “אל תספר 'דמיונות'. דמויות מפלסטלינה לא יכולות לדבר.” אהוד ניזכר בסמואל וימימה שבסכנה. "אני צריך לצאת לרגע." אמר וברח.

אהוד רץ במעלה המדרגות לעליית הגג שם, בחדר השינה שלהם הוא הביט בלוח הדיקט שעליו כייר עמיר את דמויות הפלסטלינה והתחלחל. החומה שבנה הייתה פרוצה והבית שבנה – הרוס. ימימה וסמואל היו רק עיסה של פלסטלינה מרוחה על הדיקט. עיניו התחילו לדמוע והוא הרגיש עצוב נורא.

עמיר שם יד על כתפו ואמר בקול חרישי "אל תבכה אהוד אני אכייר אותם מחדש." אבל אהוד ידע שימימה וסמואל כבר לא קיימים, ומחוץ לזאת הוא היום כבר בן שש וילדים בני שש כבר גדולים מידי לדבר עם דמויות מפלסטלינה.