חוק וסדר הם בסדר

בימים הבאים בכלא היה לי זמן רב להרהר. המשפט כנראה הופסק בינתיים, אף אחד לא בא לדבר, או לחקור אותי. אחת ליום בבוקר הגיע סוהר שתקן לתת לי מנת אוכל יומית זעירה.

כן, היה לי זמן בשפע להרהורים. המחשבות לפחות עזרו להשכיח ממני את בטני המקרקרת.

בתקופה זו הרגשתי ביתר שאת עד כמה יש לאדם צורך בחברה, כנראה שלא הערכתי מספיק את התמורה שאדם מקבל מעצם השתייכותו לחברה. תהיתי איפה נקודת האיזון בין מה שאדם מקבל על השתתפותו בחברה לבין מה שהוא חייב לתרום לחברה הן במעשה והן בהגבלת החופש שלו לעשות כרצונו. רק עכשיו, בודד בתאי, הבנתי עד כמה אדם מוכן לוותר על החופש שלו כדי להשתייך לחברה. האישון במוחי ציין שעכשיו אני מותר גם על השתייכות לחברה וגם על החופש שלי. החלטתי שאת המאזן כדאי לי לדחות לזמן שאהיה מחוץ לכלא.

ימים רבים שהיתי בבידוד.

המפנה בא כאשר אסיר נוסף הוכנס לתא הסמוך. כבר למחרת היום ראיתי שהוא יושב נינוח על הכורסא שהוכנסה לתאו מעשן סיגר.

"פשט! אתה! איך השגת את הכורסא?"

"שלום לך 1984, אני רואה שעוד לא למדת לנצל את חולשות הבירוקרטיה"

"איך קוראים לך?"

בקול נעלב ענה האסיר: "אני 1807 בשבילך, כאן אין לי שם אחר"

מלמלתי "לא התכוונתי להעליב." ולאחר דקה מחשבה שאלתי: " מה כוונתך ב 'לנצל את חולשות הבירוקרטיה'?"

שאיפה ארוכה בסיגר, ניעור האפר ושתיקה קלה תוך מבט מהורהר בקצה הסיגר הלוהט.

נטעתי עיני באסיר וחיכיתי בשקט.

"ובכן הבירוקרטים האלו יודעים לעבוד רק לפי הוראות, למדתי את החוקים וההוראות ולפעמים אפילו המצאתי הוראות שהמטומטמים קבלו אותן כתורת משה מסיני" ובחיוך בזוית פיו הוא הוסיף " מספיק שהניסוח יהיה משפטי ובלתי מובן" הוא הניח בזהירות את הסיגר במאפרה שעל השולחן הקטן לידו, נעמד ודקלם כשחקן על הבמה, בקול מונוטוני: "תקנה 1398 סעיף משנה ג' - אסיר שמספרו מסתיים בספרה 7 חייב לעשן סיגר כל בוקר. אסיר שיסרב לעשן יוכנס לצינוק 10 ימים."

בזאת התיישב וחייך מלוא פיו, והוסיף נינוח "אתה מבין? אדם חייב להיות נוכל כדי לחיות כאן. למעשה אני גרמתי בכוונה למאסרי כדי לנוח".

הצהרה זו שיתקה אותי למשך זמן ארוך. איך יכול אדם לוותר על החופש אפילו למען קורת גג?

שתיקתי לא ארכה זמן רב. השתוקקתי לחברה.

לא ידעתי איך לפנות אליו: "הי! 1807! איך אתה יכול לוותר כך על חירותך?"

1807 התברר כפילוסוף.

"נכון, חירות חשובה מאד. אך אדם רעב מוכן לוותר על חירותו, 'שרידות חשובה מחירות' "

"לא תמיד זה נכון" השבתי "יש מקרים רבים בהם אנשים ויתרו על חייהם למען החירות"

1807 משך בכתפיו ומצץ ארוכות מהסיגר שבידו "אכן הכול עניין של מינון" אמר באדישות.

מוטרד עדיין מהגישה שלו, חושב על שעות הבדידות הארוכות שחוויתי כאן, אמרתי: "חשוב שיהיו לך חברים כנגד הבדידות, אך לא כל כך חשוב להיות במסגרת חברה גדולה המטילה עליך חוקים מגבילים".

שוב משיכת כתופים אדישה: "נכון חברים חשובים אך גם חיים בחברה חשובים מאד, יתרה מזאת. הצורך החברתי התברר גם כמשתלם. האנושות לא הייתה מגיעה להישגים שהגיעה אליהם אם לא הייתה מאורגנת בקהילות. ואכן היא הגיעה להישגים מפליגים. שליטה מוחלטת על עולם החי. אפילו מול איתני הטבע האדם אינו חסר אונים כמו שאר החיות. וזאת לפני שמזכירים את ההישגים הרוחניים הכבירים שאינם נופלים מההישגים הטכנולוגיים".

" האם האנשים מאושרים יותר בשל כל ההישגים האלו של האנושות? "

בשתיקה שנוצרה תהיתי אם הוא מודע לכך שהוא סותר את עצמו. אם חברת אנשים כל כך חשובה, מה הוא עושה בכלא?

אך לאחר שתיקה נוספת הוא ניער את האפר של הסיגר שעישן והוסיף בקול שקט. "כל זה לא רלבנטי לגבי. אני יכול לצאת מהכלא באותה מהירות בה נכנסתי אליו"

רשמתי במוחי לשאול אותו איך יוצאים מהכלא.

חשבתי שבזאת הוא מיצה את הנושא אך הוא הוסיף: "הקהילה חשובה מהאדם הבודד ולכן החוקים הם ההגנה על הקהילה מפני חריגים כמוני וכמוך. מבחינה זו מקומנו באמת בכלא". בזאת כיבה ביסודיות את הסיגר, הניח אותו בזהירות במאפרה, קם ונשכב על מיטתו.

החלק המרדני בנפשי התקומם למחשבה זו.

"כמו שאמרת הכול שאלה של מינון" פניתי אליו לא רוצה להפסיק את הקשר.

"נכון, קהילה אינה יכולה להתקיים ללא השלטת מערכת חוקים שתסדיר את ההתנהגות בקהילה. נכון. מערכת חוקים קיימת בעיקר עבור הקהילה ונגד טובתו של הפרט.

החל מחוקי מס הדורשים מהפרט לתת כסף לאוצר הקהילה ועד לדרישה שהפרט ימסור את חייו למען הקהילה. אך יש חוקים הנותנים הגנה מסוימת על הפרט או קהילת המיעוט".

עכשיו 1807 שוכב על גבו ומתבונן בתקרה: "בעיקרון מערכת חוקים קיימת כדי להסדיר את החיים המשותפים בקהילה בה כל פרט חייב לוותר על חלק מזכויותיו כדי לא לפגוע בפרטים האחרים של אותה קהילה, ועוד יותר כדי לאפשר לאחד, לשמור, ולפתח את הקהילה לטובת כל הפרטים המשתתפים בה."

האישון הביקורתי במוחי שאל 'אם צריך לוותר גם על המחשבה העצמאית – מי אני?'.

1807 הוסיף: "החלק החשוב בתשלום של הפרט לקהילה הוא בהגבלת חופש הפרט לעשות כרצונו.

נכון גם הפרט החי מחוץ לקהילה אינו יכול לעשות כל מה שהוא רוצה, היכולות שלו מגבילות אותו, אך בקהילה החופש מוגבל הרבה יותר. מה שמאזן זאת הן היכולות המשופרות של אדם הנמצא בתוך קהילה."

נכנסתי לדבריו: "ומי קובע את החוקים ? ומי אוכף אותם?"

הוא המשיך כאילו לא שמע אותי: "בכל קהילה חייבים להיות מנהיגים שיסדירו את החוק והסדר. "

מה שמקומם, חשבתי, הוא רתימת הפרט לטובת המנהיגים שלא טובת הקהילה בראש מעיניהם.

1807 הוסיף: "הקהילה יכולה להיות מדינה, ממסד דתי, או מאפיה. המאפיינים זהים. כולם מטילים מיסים גם אם קוראים להם 'תרומות' או 'דמי חסות'. לכולם מערכת חוקים גם אם קוראים להם 'צווי אלוהים' או 'חוקי השתיקה'. לכולם מערכת ענישה למי שפוגע בסמכות המנהיגים ועובר על החוקים שלהם, גם אם קוראים לכך 'גיהינום' או 'בריונות'."

שוב השתררה דממה. כל אחד מאתנו שקוע בהרהוריו.

נפלא ממני למה רוב האנשים מתנדבים לשרת מנהיגים. אפשר רק לסכם בצער שהאדם הממוצע שמח לתת לאחרים לקחת אחריות על גורלו.

נחירות עזות מכיוון 1807 סימנו שההרהורים שלו הובילו לשינה. שוב נותרתי לבד.

חשבתי שהמסקנה מכל הניתוח הזה היא שאין להם ברירה אלא להעניש אותי. לא חשוב מה אטען.

אולי עלי לחקות את התנהגות סנגורי השתקן.

לא, אי אפשר לנצח את המערכת. צריך לברוח מכפר מוסר, ולהמשיך בדרכי אל 'הארץ המובטחת'.

כעת הוספתי בראשי לרשימת הדרישות 'מהארץ המובטחת', מידה של איזון בין חופש והגנה בפני שרירות לב לבין חובות לקהילה.

כל הלילה הבא תכננתי את בריחתי.

למחרת בבקר אמרתי כלאחר יד לסוהר שהביא את ארוחת הבקר לתאי "ובכן היום אנו נפרדים" השומר הביט בי מופתע. בקול הבוטח ביותר שיכלתי להפיק בנוכחות פרפרי המתח בבטני, דקלמתי "כן היום הוא היום ה-21 למאסרי ולפי החוק, לצערי, חייבים להעביר אותי לכלא המרכזי" ובקול מונוטוני מחקה את חבקוק: "תקנה 395 סעיף משנה ד': 'אסיר שלא הובא למשפט תוך 21 יום ממאסרו, יובל לכלא המרכזי בבירת חבקוק. לא הגיע האסיר בתום 21 יום לכלא המרכזי של פלך חבקוק יעמוד הסוהר הראשון שפגש אותו באותו יום למשפט במקומו."

ובזאת התיישבתי באדישות מעושה על מיטתי.

הסוהר נרעש "רק ההליכה לחבקוק תארך יום. אם לא תצא מכאן עכשיו יעמידו אותי למשפט?"

"זה החוק"

לא עברה שעה קלה, מתפלא שוב עד כמה אנשים אלו מורגלים לציית לכל מה שנשמע רשמי, הובלתי בדרך העולה לחבקוק. כאשר השארנו את כפר מוסר מאחרינו לא היה קשה להמם את השומר ולהשתחרר.

רצתי בכל כוחי המועט שנותר בי, במורד הגבעה התלולה והמסוכנת. לא שם לב לכל סכנה. מועד בבורות שהגיחו מהערפל, וקם חבול וממשיך.

רץ הישר לזרועות אדם שעצר באחת את מרוצתי.

ראשי המורכן ראה קודם את מגפיו המעוטרים, הרמתי את עיני וראיתי פנים מרושעים מתחת לכובע רחב שולים.

רציתי להשתחרר אך זרועותיו החזיקו בי כצבת, הוא לא אמר מילה. אך פניו הגרומים עם פס שפתיו הצרות מתחת לאף נשרי, היו פניו של איש רע.

אמצתי את כל כוחי – ללא הואיל. מסביב היה רעש אבנים מתגלגלות ולשונות אש חצו מפעם לפעם את הערפל.

בייאושי צעקתי "עזוב אותי!", מחוץ לעיקול משונה משפתיו הדקות, כנראה חיוך מזלזל, האיש לא זז.

אימצתי את כל כוחי, לשווא. נראה שאין כוח בעולם שיגבר על האיש.

פתאום הייתה התפרצות קרובה, אבן התעופפה ופגעה ישר בראשו. זרועות הברזל נפתחו והשתחררתי. לא מביט לאחור, התחלתי שוב במרוצת עמוק ולא עצרתי עד שהגעתי לפרשת הדרכים שם התמוטטתי ונפלתי.