שומר נפשו ירחק מחוק

בית המשפט אליו הובאתי לבסוף היה אולם קודר ללא חלונות.
התאורה הדלה הסתכמה במנורה עירומה שהשתלשלה מהתקרה בדיוק מעל למקום עומדי.
מאחורי שמעתי את רחש דיבורים של הקהל. הרחש דמה לרחש גלי הים המתנפצים על החוף בעוצמה עולה ויורדת. אי אפשר היה להבין שום משפט מבליל השיחות אך ברור היה שקהל לא קטן בא לחזות במשפט.
על כסאות מאחורי שלחן קטן ישב התובע מימין, איש רזה בעל לחיים שקועות ומשקפיים גדולות על אפו. משמאלו ישב הסנגור השמן בעל האף הבולבוס אותו ראיתי דקה לפני המשפט. זמן שהספיק לסנגור רק להודיע שהוא מונה ע"י בית המשפט להגן עלי.
גבוה מלפנים היה כס השופט. חבקוק ישב בכיסא מפואר שהיה מוסתר בחלקו ע"י דלפק שנמשך לכל רוחב האולם. הדלפק הכהה נמשך מעל לגובה כתפי אדם. המבנה הזה גרם לכך שהשופט נראה מלכותי ובלתי מושג.
על כס המשפט הגבוה היה חבקוק מרשים אפילו יותר מאשר בגינת ביתו, אך דומה שרגשותיי כהו, כך שהפחד כבר לא שיתק אותי. עם תחילת המשפט ציפיתי שהסנגור ידבר אך משראיתי שהוא שותק ולא נע, החלטתי להגן על עצמי.
פניתי למצפונו של חבקוק וטענתי לאי הצדק שנעשה לי. "לא עשיתי כל רע. באתי רק כדי שיעזרו לי לפי עצת אדם שפגשתי במקרה. לא עלה על דעתי לעבור על החוק של כפר מוסר, ולא היה לי אפילו זמן מספיק לבצע כל פשע בכפר אפילו אם רציתי בכך. כל העניין הוא טעות מצערת וכל רצוני הוא ללכת לדרכי בשלום. אני בטוח שבבית משפט זה, כמו בכל בית משפט צודק בעולם, יוצא אותי זכאי."
חבקוק שתק. כאילו אינו יודע את העובדות, העיף מבט לתובע.
התובע, קפץ על רגליו בזריזות האופיינית לאנשים קטנים ורזים.
מצאתי שהתובע כלל לא ניסה להזים את העובדות. הוא העלה טענה שונה:
"נדמה לי שברוב להיטותך להימלט מעונש, אתה מנסה לטעון שהחוק חייב להגן על הפושע, במקום להגן על הקהילה מפני מי שפוגע במסגרת המאחדת אותה? האמת היא שהחוק, כל חוק ראוי לשמו, פוגע בזכות הפרט. זהו התשלום שחייב הפרט לשלם עבור הזכות להיות חבר בקהילה." הוא הפנה אצבע מאשימה אלי ובקול דרמטי אמר "אתה פושע בעצם זה שפרצת לתחום כפר מוסר בכוונה לפגוע בתושביו!"
הטיעון הכה אותי בתדהמה. כל חינוכי התקומם נגד הרעיון שהחוק אינו בא להגן על האזרח אלא בדיוק ההיפך, החוק מגן על הקהילה מפני הפרט.
התובע המשיך וטען, וחבקוק מהנהן בהסכמה ממרום מושבו, "חוק מעצם טבעו מגביל את חופש הפרט לעשות כרצונו. חוקי המיסים מאלצים אותך לשלם חלק מהממון שהרווחת בעבודה קשה, חוקים אחרים מגבילים את צורת התנהגותך. אסור לך להרעיש בין 2 ל 4 , אסור לך לעשן במקומות ציבוריים וכד'. חוקים המאלצים אותך להתגייס לצבא עלולים אפילו לשלול ממך את חייך! "
כאן הפסיק התובע למשך דקה שלמה ולתוך השקט המתוח סיכם
"החוק מגן עלינו בני כפר מוסר מפני עוברי אורח כמוך, לכן אין לך לטעון לטובתך האישית. אתה לא חשוב!"
מצאתי בירכתי מוחי שיש הגיון מה בטיעון, אך מיד התעשתי. כאן עומדים לעשות לי עוול. העפתי מבט בסנגור שמונה ע"י בית המשפט להגן עלי. הסנגור השמן עדין ישב שותק וחסר תנועה, פניו חתומות. משם לא תבוא עזרה.
פניתי לתובע: "אני לא חבר בקהילה שלכם, ולכן גם לפי טיעונך, איני חייב 'לשלם' עבור החברות בה."
התובע, קפא בפנים אטומות, גלגלי מוחו מנסים למצוא תשובה. אל השקט שהשתרר באולם רעם
לפתע קולו של חבקוק:
"כל מי שנמצא בטרטוריה של הקהילה שלנו חייב לציית לחוקים!" ובקול המסביר שלו הוסיף: "אין לסבול זכויות יתר של מי שאינו חבר בקהילה. אתה נושם את האוויר שלנו שאנו מטהרים מהערפל, משתמש בדרכים שסללנו במיטב כספם של אזרחנו, ונהנה כמו כולם מההגנה של צבאנו. אם לא נשליט את חוקינו כולם ירצו ליהנות מזכויות ללא השתתפות בחובות האזרחיות שהראשונה בהן - ציות לחוקים."
האישון זמזם במוחי כי יש ממש בעקרון זה, אך כאן הם לקחו אותו לקיצוניות. בעצם חשוב האיזון בין מה שעל הפרט לתרום לקהילה, לבין מה שהוא מקבל ממנה.
השתקתי את האישון המרגיז במוחי בטיעון שניסיוני אומר שלפרנסי הקהילה נטייה לקחת 'עבור הקהילה' כמה שיותר ולתת כמה שפחות. בעירי, בה ראש העיר הוא שליט יחיד, הכספים הרבים הזורמים מנוצלים לבניית ארמונות פאר למקורבים לשלטון, העדר חופש ביטוי, דיכוי כל דעה חריגה ובודאי כל ביקורת הם תשלום גבוה עבור שירותים עלובים של החיים בקהילה. אולי דרך חיים זו תרמה חלק מהסיבות למועקה שלי.
לפתע הייתי מודע לשקט שהשתרר בצפייה לתשובתי.
הבנתי בהבזק את צורת המחשבה המעוותת של מערכת המשפט וזה הביא לי רעיון:
"בסדר, עלי לציית לחוקים שלכם. אך אם כך, מה אני מקבל כתמורה?" ובפנותי לאולם הדחוס בקהל שצפה במשפט כאילו זו הצגת בידור, "תחשבו אתם מה אתם מקבלים תמורת הנכונות שלכם להגביל את החופש לו זכאי כל אדם, במערכת חוקים שחוקקו אנשים שחושבים בעיקר על טובת עצמם?" חזרתי שוב ושוב על אותה מנטרה, פונה כל פעם לאדם אחר בקהל: "מה אתה מקבל בתמורה!" , "מה אתה מקבל בתמורה!"
האולם התחיל לרחוש לחישות שהפכו למלמול שהתגבר לכדי מהומה. הקהל ענה אחריו, "מה אני מקבל בתמורה", "מה אני מקבל בתמורה", "מה אני מקבל בתמורה", "מה אני מקבל בתמורה!"
חבקוק רעם בקולו "המרדה!", ועכשיו משועשע כמעה בפעם הראשונה מאז הגעתי לכפר מוסר, ראיתי שהתובע ואפילו הסנגור השמן צעקו כולם במקהלה: "המרדה! המרדה! המרדה!" שוטרים שזרמו לאולם גרשו את הקהל במכות אלה. שני שוטרים זינקו עלי והוציאו אותי חזרה לכלא.

עייף, מדוכא ומרוקן נפשית ממחשבות אלו, נרדמתי על רצפת התא.