כבר מרחוק ראינו את השערים המוזהבים הנטועים בחומה הגבוהה של 'הארץ המובטחת'
השערים היו סגורים ונצנצו בברק מסנוור.
נזכרתי בשערי המידע וחיפשתי את השער הקטן שיחליק אותנו פנימה. לפתע נשמעה תרועת חצוצרות והשערים נפתחו ובפנינו ניצבה משלחת קבלת פנים לבושה בהדר. חנה ואני הסתכלנו אחד על השני בפליאה, במבט של חנה ראיתי גם מבוכה קלה כשהעיפה מבט על בגדינו הממורטטים מהדרך שבלטו בניגודם ללבוש ההדור של משלחת קבלת הפנים. אישה!
מהנאום הארוך שנשא ראש העיר התברר לנו שעלילותינו ידועות בארצם, ואנו נחשבים לאורחי כבוד.
שוב חשבתי על המהירות בה פושטות השמועות ועד כמה העובדות מתעוותות כמו באותו משחק ילדים 'טלפון שבור'. הפעם הגזימו לטובתנו, כנראה שהעיוותים תמיד מקצינים את העובדות.
טפחתי לראש העיר על כתפו, הוא הפסיק את המלל ופנה אלי בשאלה. אמרתי לו שקבלת הפנים אינה נחוצה ואנו רוצים זמן לבדוק ולשקול אם רצוננו להתיישב בארץ המובטחת.
ראש העיר פקח עלינו עיניים תמהות. "האם זו לא הייתה מטרתכם מלכתחילה?"
"כן" עניתי לו בנימוס, "אך עכשיו איני בטוח".
ראש העיר נראה מאוכזב. הוא סיים בחופזה את נאומו מסר לידי את מפתח העיר הסמלי מזהב, והוביל אותנו למשרדו.
במשרדו נראה ראש העיר ענייני ונמרץ. הוא העביר אותנו במהרה לעוזרו ופקד עליו להוביל אותנו לביתנו החדש ולעדכן אותנו בחוקי העיר.
ימים הפכו לשבועות ושבועות לחודשים בהם לא עשינו דבר מלבד ניצול המתקנים המפנקים של העיר למנוחה, משחק והנאה.
שמתי לב שתושבי הארץ המובטחת עסוקים רק ברדיפה אחר ההנאות שבחיים, אך נראה לי שהנאתם לא הייתה שלמה. הצחוק נראה לי חלול, והחיוכים לא עברו מהפה לעיניים.
כולם היו מנומסים, תרבותיים, ורוחשים אך טוב, אך משהו היה חסר.
בקרתי בגלריות וראיתי רק ציורים עליזים עם צבעים בהירים. שמעתי קונצרטים של מוסיקה עכשווית וקפצנית. גם כאן משהו חסר.
No comments:
Post a Comment