הלכנו יד ביד וליבי מתרונן.
הסתכלתי מסביב על הטבע הפורץ בשלל צבעים וקולות. על השמים הכחולים שלא הורגלתי להם בארצות הערפל, על השמש המחממת ומאירה באורה הזהוב וחשבתי שאכן איני צריך כרגע יותר מכך. הייתי מאושר.
עם זאת עדיין קיננה בי ההרגשה שמשהו חסר.
חנה הביטה בי בעיון ואמרה: "כאשר אתה מהרהר כך, אתה נראה ממש עצוב"
פתאום הבנתי. זהו! חסרה לי העצבות שתבליט את השמחה, אין קדרות שתבליט את הצבעים הבהירים, אין למה להשוות את היפה כי הכול כל כך נאה.
הרע אינו קיים בארץ המובטחת. את מי הטוב ינצח?.
אין אתגר.
אושר אינו יכול להיות מתמיד, הוא חייב את הצער כדי שנוכל להעריכו.
ניסיתי להעביר תובנה זו לחנה:
"'אוכל טעים יותר למי שרעב.' אושר גדול יותר למי שחווה עצבות"
עניתי תוך שאני מנסה לנתח את המחשבה החדשה.
חנה העיפה בי מבט מרימה את קשתות הגבות התוחמות עיניים ירוקות בצורה כל כך אופיינית ומהממת:
"מה הוא האושר אם לא תגמול שנותן המח לסיפוק הצורך. צורך מיני, רעב, או אחר? כאן יש לך כל שתרצה."
בהיתי שוב בנוף של עצים ירוקים המטפסים עד ראש ההר, ובשביל המקושט להפליא בפרחים ססגוניים ועניתי:
"יש סוגים רבים של אושר ואין להיגרר לסוג יחיד ולא להגזמה בכל סוג.
אך מכולם, אני חושב, מאושר הוא האדם שמטרה בוערת בעצמותיו. אדם כזה הנלחם על מטרתו מוכן לתת את היקר לו ביותר אפילו את חייו למען המטרה. אדם כזה מאושר גם אם הוא רעב, או כואב.
אדם שהפסיק להלחם על מטרה (אם מפני שהשיגה או שמצא שאין אפשרות להשיגה או פשוט 'התבגר') ישקיף על השנים בהם נלחם על מטרה כשנים היפות והמאושרות בחייו אפילו שבאופן אובייקטיבי היו אלו שנים קשות בהרבה ממצבו היום."
חנה לא הסכימה אך זו זכותה. יש לה מחשבה עצמית משלה.
האישון שבמוחי אמר שאני מאושר היום יותר מתמיד. למה אני מתלונן?
No comments:
Post a Comment