ערכי התנהגות

משה קם לפגוש את השיירה ונדהם לראות שזו שיירה צבאית של אצילי מצרים.

לרגע חשב שזו משלחת פרעה הבאה להורגו, בטנו התכווצה בהתרגשות שלפני קרב, כאשר מהגמל הראשון קפץ איש צעיר ורזה כבן 20 לבוש בהידור וחמוש במאכלת מקושטת של מפקדי הצבא.

אך לא! עוד רגע והוא הכיר בו את חברו ובן טיפוחיו אמנחותפ הרביעי.

האיש רץ אליו, נופל על צוארו תוך מלמול הברכות המסורתיות.

מאוחר יותר, ישובים באוהלו הגדול של יתרו אוכלים מיני תרגימה בהכנסת אורחים, כיאות לבן מלך, הוציא אמנחותפ הרביעי "אחנאתון הוא שמי החדש, על שמו של האל האמיתי היחיד" מגילת פפירוס מקפלי בגדו ונתנה בידו של משה.

"איגרת זו לך מאמך." והוסיף פניו מאדימים: "תשמח להיווכח שגם נפרטיטי היפה אותך לא שכחה ".

משה קרע את החותם מעל האיגרת, עיניו על אחנאתון. 'שם חדש!, אל יחיד! הילד שהכיר התבגר' חשב ובקול אמר: "נפרטיטי? משוגת נעורים היא אותה מזמן שכחתי, נשוי לאישה חכמה ואב לשני ילדים חמודים אני היום ".

הוריד עיניו והתחיל לקרוא את האיגרת.

ניכר באחנאתון שהוקל לו.

יתרו שעקב במבטו הבוחן חשב 'חי אלי מדיין, הנער מאוהב בנפרטיטי! '

לאחר שמשה גלגל את האיגרת והודה לאחנאתון על שהביא לו דרישת שלום מאימו החורגת, סיפר לו, בדיבור איטי מאמץ את לשונו הפגומה, על משפחתו האמיתית: "עליך לדעת שאת אימי יולדתי מצאתי. היא ומשפחתי עבדים הם במצרים." בראותו את פני אחנאתון מתקדרים, הוסיף בנימת הרגעה: "אך דע לך, אוהב מאד את אימי החורגת, אני ".

" אוהבת אמך אותך יותר מכל דבר אחר. אני ללמוד את דרכי מלכי כנען נשלחתי, והיא ממני לסטות מדרכי ביקשה, את האיגרת לך למסור. טוב היה הדבר בעיני, כי גם אני לראותך השתוקקתי, חברי הטוב, עוד על הרעיונות שנטעת בי לשמוע רציתי ".

יתרו שעקב אחר חילופי הדברים, הציע שאחנאתון ישהה במדיין ימים ככל שידרש "לכבוד יהיה לי לארח את בן פרעה"

אחנאתון הודה לו כיאות, קרא למשרתו האישי וציוה עליו להקים את המחנה בנוה המדבר המדייני צמוד למחנה יתרו.

בימים הבאים היו שני החברים הותיקים מחצר המלך, משה ואחנאתון, משוטטים במדבר ומדברים.

משה שקיבל על עצמו את תפקידו הישן להדריך את הנער, שמח לנסות את הרעיונות שגיבש בשנותיו הרבות בדבר מדיין.

יושבים היו על הגבעה בצילו של עץ דולב בודד.

משה שותק כדרכו, סופג את השקט המדברי המנומר בפעיות עיזים מרוצות.

לאחנאתון הצעיר קשה השתיקה: "האם לא קשה לנסיך מצרים כמוך, שחי בארמון פרעה, לחיות במדבר חסר החיים?"

משה ניזכר עד כמה מאס בחיי ההוללות הרעשנית של הארמון.

"לא, לחזור לחיות במצרים איני רוצה " ענה "והיה אם תיטיב להסתכל, תמצא שהמדבר חיים רוחש " התריס, שוכח לרגע לדבר לאט וברור.

" האין בין המצרים התרבותיים מקומך, ולא בחברת המדיינים? קרוא וכתוב אינם יודעים!

נכון, יש יוצאים מין הכלל, יתרו, ציפורה ואולי עוד כמה מדיינים, אך ככלל נוודים חסרי השכלה הם המדיינים, חסרי בינה! במדבר השקט מכלים הם זמנם " וכאן העביר ידו מסביב על הנוף החדגוני, "בוהים בעיזים המלחכות שיחים קוצניים ומחללים בחליל. מה במדבר יכולים הם ללמוד?"

ובתנועת ידו מצביעה על העדר הרועה הוסיף: " מעדר העיזים שרועה מתחתינו, אין הם שונים."

משה חשב שיש משהו בדבריו של חברו הצעיר, 'אך האם לא הגיתי את רעיונותי הטובים ביותר במדבר? אולי חייב אדם לאזן לימוד ממקורות חיצוניים בהדרכת מורים, עם הסקת מסקנות במחשבה עצמית. הסקת מסקנות שסביבת המדבר השקט מאפשרת בצורה טובה ללא הרעש והגרויים החיצוניים האופייניים לחיים במצריים.'

לא. החיים במצרים לא משכו את ליבו, אך גם החיים במדיין לא קסמו לו.

'לו רק יכלתי לחיות בחברה המגדלת אנשים כמו אמחותפ הכהן הגדול, שחכם היה בכל כך הרבה תחומים! לו רק יכלתי למזג את המח החקרן של אמחותפ, המבט הבוחן של יתרו, הלב הרחב והקול הרך של ציפורה...'

המחשבה על ציפורה רוממה את רוחו. מה יש בה שליבו מתרונן מעצם המחשבה עליה?

קולו של אחנאתון, הדוחק בו לענות, החזיר אותו ממחוזות משאלות הלב למציאות: "האם החיים התוססים בארמון, על הניוון שלך כאן במדבר הריק, לא עדיפים?"

'מה אענה לאחנאתון? לו יכול אני לבחור את החברה בה יחיה, הייתי בוחר בחברת משפחתי שלמדתי להכיר במצרים, עמרם אבי המספר, אמי יוכבד האוהבת עד כדי הקרבה, מרים אחותי התזזית המבריקה, ואהרן אחי, כן ביחוד אהרון אחי'. ליבו נצבט בגעגועים.

שוב עלתה במוחו תמונת עמו ישראל העובדים בפרך במצרים וליבו נכמר בקירבו.

'חלק גדול מהתכונות שאני מחפש בחברה, קיים כבר בעם ישראל, אך האם אני יכול לחיות כעבד?' חשב,

'אם אפשר היה לשחרר את עמי ולנטוע אותו בארץ המובטחת, אין לי ספק שמקומי איתם'.

לאחר דממה של מספר רגעים ענה: "אם לעצב את החברה בה תחיה בידך יהיה, האם לשנות את החיים במצרים, לא היית רוצה?"

"בודאי" באה התשובה המידית של אחנאתון, ניכר שהוא חשב על כך רבות "לו פרעה אני, משנה סדרי עולם הייתי. אך זאת לא תכחיש. מתקדמת בכל נושא יותר מחברת המדיינים, החברה המצרית. זו הסיבה שליטי העולם אנחנו, ושבטים נודדים במדבר, הם המדיינים!"

שוב שקע משה במחשבות: 'אכן המדיינים אנשים פשוטים ללא ייחוד, הנודדים במדבר לעולם לא ישיגו את העושר החברתי שיש במצרים. לעולם יצרך יתרו לעלות למצרים מידי שנה, לקנות לו את אשר עמו לא יכול ליצור.'

'לעולם', חשב, 'לעולם לא יהיה למדיין אדם כמו הכהן הגדול רב הכישורים, אמחותפ, אך גם בחברה המצרית לא אוכל לחיות.

רק בתוך עמי, עם ישראל, אוכל לחיות בדרכי', חשב.

משה הביט בחברו המתלהב והעיר: "לותר על מלוי חלק משאיפותיו לפעמים חייב אדם, כדי לאפשר למלא חלק משאיפותיהם, לאנשים אחרים בסביבתו."

אחנאתון קפץ ממקומו: "למה לי על שאיפותי לותר? אם בשלטון אהיה, למלא את כל שאיפותי אוכל "

משה הרים מבטו לאחנאתון הנרגש וצינן את התלהבותו: "האם פרעה מלוא שאיפותיו יכול לקבל? שבוי במערכת היחסים הנוקשה של הארמון הוא. לקבל יראה יכול הוא, יראה אך לא כבוד, כבול במטלות המלוכה ובטקסי הפולחן הוא, ומה על כל האחרים בארמון ובעם המצרי כולו? גם הם, המצרים התרבותיים, למלא שאיפותיהם יכולים? "

המחשבה על החיים בארמון פרעה מלאו אותו ברגש עז של דחיה. עלה במחשבתו שההכרה באפסות חיים אלו, זרעו אצלו את הרצון להגדיר חברה בה שולטים כללי התנהגות אחרים.

"אין אדם לקבל כבוד יכול, אם אין הוא אחרים מכבד" הוסיף בקול.

אחנאתון התיישב נכלם, מעביר ידו על ראשו המגולח, ושאל "איך לדעתך, לאדם ראוי לחיות?"

" מכל חשובה החירות " אמר משה, כבר לא זוכר לדבר ברור בלהט הויכוח, בולע אותיות בלשונו הפגומה. יושב ללא תנועה כפסל, בוהה בעדר הרועה למרגלותיה, אך מחשבתו רואה למרחוק.

"נכון" אמר אחנאתון שהתרגל כבר להבין את דיבורו של משה: "כאשר לחורם-חב, שר הצבא שדיכא את המרד הגדול בכוש צורפתי, למדתי שאדם – חייו יקרים לו, אך עבור חירות, לסכן אותם הוא מוכן ".

משה אמר בדרכו האיטית ממשיך את הרעיון שמנקר בו זמן רב כאילו לא קטע אותו חברו: " חשובה לא פחות, חירות המחשבה ", למראה אחנאתון שתלה בו עיניים תוהות הוסיף בדרכו המקוצרת: "מנקמת האלים מפחדים". אחנאתון מהנהן, לא בטוח שירד לסוף דעתו של משה:

"כן, אך אתה הוכחת לי, כי מפסלי אבן ומכהנים המלהטים בזריזות אצבעות, אין יסוד לפחד!?"

משה רק הביט באחנאתון ושתק, מחכה שיבין.

ניצוץ ההבנה האיר את פניו הסגפניים של אחנאתון: " חירות מחשבה צריך, כדי להעיז ולבדוק 'אמיתות' בלתי מעורערות ע"י כולם. מעשי הכהנים להעיז ולבדוק. "

משה הנהן מאשר את דברי תלמידו.

אחנאתון המתלהב קפץ ממקומו, מחזיק בידו האחת את הפגיון המשתלשל ממותנו: "כן.... לו פרעה הייתי, לנתץ את פסלי האלילים, ולהרוג את החרטומים המושחתים פקדתי. את בני עמי להאמין באל אחד כדי לשחרר את נפשם מידי החרטומים מלמד הייתי." ולאחר שתיקה קצרה, התיישב ושאל חרישית: "מעניין אם באל יחיד וישיר כזה, יש עם שמאמין?"

משה הנהן בפנים מהורהרות, עיניו עדיין בוהות באופק: "משפחתי סיפרה, שאלוהי העברים הוא אלוהים יחיד, טמיר ונאלם" .

השקט של המדבר שנקטע מפעם לפעם בפעיית עז, השרה שלוה.

המרחבים הגדולים שהתמשכו עד לאופק המסומן בצללית הרים כחולה/אפורה מחמת המרחק, התאימו למרחב מחשבתו של משה החובקת כל.

משה התבונן באחנאתון הנער שהיה לגבר צעיר, השותה בצמא את דבריו כאותו גמל המגיע לבאר לאחר שהלך ימים רבים במדבר הצחיח מדברי חוכמה.

בימים שבילו יחדיו, שטח משה בפניו קטעי מחשבות שהתגלגלו במוחו עת רבה, וכעת לראשונה הן זרמו מפיו לאט ובהיסוס כמי מעיין שאבני המדבר חוסמות את דרכן.

לאחר זמן כאשר השתיקה התארכה ניסה חברו, שלא היה מורגל בשתיקות, לקשור שנית את השיחה, אך משה תפס בבגדו בידו האחת, ובשניה סימן לו על פיו לשמור על שתיקה.

אחנאתון הביט בו לא מבין. משה סימן לו להשאר במקומו, והתרחק ממנו נזהר לא לעשות רעש בהלכו על אבני 'החמדות' של המדבר.

בידו האחת אחז את מטהו ובשניה שלף מאכלת מחגורתו.

הולך שפוף מוסתר ע"י הגבעה עליה ישבו בתחילה התקרב אל עדרו הלוחך את קוצי הערער בתיאבון שאינו נגמר.

עכשיו ראה אותם.

שלוש דמויות של חיילים מצרים, כל אחד מחזיק גדי צעיר בזרועותיו.

"הרפו מהגדיים!" קרא בקול ניחר בשפתם.
החיילים צחקו בבוז, מזמינים אותו לעצור אותם אם רק יוכל, ומלגלגים על שפתו המשובשת: " לשפה המצרית, תן כבוד, מדייני מסריח!"

משה רץ לקראתם מרים את מקלו באיום.

החיילים הניחו את הגדיים שמיהרו וברחו לאמותיהם, ושלפו את החרבות המעוקלות שחגרו למתניהם.

משה לא עצר והתנפל על החייל שבלט בקולניותו כמפקדם. החייל נדהם מעוז רוחו של הרועה המדייני החסון. היסוס של שניה הספיק למשה להפילו ולחלץ את חרבו מידו. אך החייל המתורגל במלחמה השתחרר עד מהרה ונסוג בעוד שני החיילים האחרים מתקרבים למשה חושפים שיניים באיום, חרבם בידם.

לפתע נשמעה קריאה בקול מצווה: "הרפו מיד!" על הגבעה עמד אחנאתון פגיונו המעוטר מצביע לעבר החיילים.

החיילים קפאו לרגע על מקומם למראה בן המלך המצרי, ומיד השתחוו עמוקות ראשם נוגע בקרקע.

מאוחר יותר, ישובים מסביב למדורה באוהלו של יתרו, התנצל אחנאתון על המקרה בפני משה ויתרו ונתן בידיהם את ההחלטה מה יעשה בחיילים הגנבים.

יתרו אמר בלי היסוס "כרות את ידם הימינית! כאן במדבר רכושנו דל ולפעמים הוא מהווה את ההבדל בין חיים למות. אין אנו סולחים לגנב. אדם שהוטל בו מום כזה מורחק מהחברה ומשמש אות וסימן לכל מי שיעז לפגוע ברכוש חברו. אין אצלנו גנבות. יהא זה אות וסימן לחייליך לא לגנוב רכושנו "

משה הנהן בשתיקה. אמנם הוא הבין שזה רק מעשה קונדס של החיילים הרגילים לבוז בז, וידע שגניבה אינה נחשבת כפשע חמור במצרים, אך אין להתיר פגיעה ברכושו של האחר. בחברה שהוא היה רוצה לחיות בה. כריתת יד נראתה לו כעונש חמור מידי, אך הוא הבין לליבו של יתרו שרצה לעצור את מגיפת הגדיים הנעלמים מעדרים של בני שבטו. אכן אחד מערכי ההתנהגות בחברה הדמיונית שלו, חייב להיות ערך של 'לא תגנוב'. גניבה, חשב, אינה פוגעת רק ברכושו של האדם, אלא גם בפרטיותו.

אדם זכאי לסמוך על כך שלא יכנסו אנשים לתחומו ויפגעו בו, וברכושו. 'לא תגנוב' 'ולא תרצח'.

נראה שאחנאתון שוה נפש היה לגבי גורל חייליו הסוררים, אולי היה חד מחשבה, אך מנהיג גדול הוא לא היה.

בימים הבאים סיפר יתרו לאחנאתון הצעיר, את שאחנאתון הוציא בקושי רב משפתיו של משה, על מסורת בני ישראל.

בקולו השקט, גולל יתרו את סיפור אבי האומה של בני ישראל, אברהם, שניתץ את פסלי האבן באור כשדים.

הסיפור ריתק את הנער, אך הוא היה סקרן יותר לשמוע את מחשבותיו של משה, האדם שהעריץ.

אחנאתון פנה למשה באותה סקרנות נערית שאפיינה אותו בתקופה בה היה תלמידו: "אני בטוח שחשבת רבות בימים הארוכים שעשית כרועה צאן במדבר, אנה שתף אותנו במחשבותיך " .

משה הביט אל לשונות האש המרצדים ומטפסים אחד על השני ונעלמים למעלה רק כדי לפנות מקום ללשונות האש חדשים שיעלמו אף הם בתורם.

לשונות האש נדמו לו כמלאכים העפים לשמים לקריאת האל האחד, אלוהי העברים הטמיר והנעלם, ובדרכם מלטפים את בני האדם בחום גופם.

שני חבריו צפו בו מחכים בדממה שיקיץ מחזיונותיו.

לאחר שתיקה ארוכה משה חזר והביט מסביב בצללי רעיו הרוקדים על קירות האוהל, פלט אנחה, והחליט לשתף אותם במחשבותיו, פותח במונולוג ארוך, מיגע את לשונו הפגומה.

"רבות על הדרך בה ראוי לאדם לחיות, חשבתי. כמו עיזים המתקבצים בלילה להגנה בפני הקור כך רעיונותי אט, אט התקבצו לשבע ערכי התנהגות בסיסיים. שלושה - אישיים, שלושה - יחסים בין אדם לחברו החי באותה חברה ואחרון, השביעי, החשוב מכולם, "

כאן התערב יתרו בשיחה "בשיחתנו הרבות לא סיפרת לי על ערכים מגובשים כאלו"

משה לאט בקול חולמני "אכן... רעיונותי רק לאחרונה גיבשתי. מה חברה שבה לחיות רציתי. חברה חזקה, מגובשת ומתפתחת."

"אנה לנו ספר " הפציר אחנאתון.

משה פתח: "התנהגותו של אדם אחד, על אורח חיי אנשים אחרים הסובבים אותו, משפיעה. לחפש איזון חייבים, בין מה לקבל מהסביבה, אדם היה רוצה, לבין ההתנהגות הנאותה שתאפשר לאנשים אחרים בחברה, אותם תנאים, לקבל יכולים."

לוגם בזהירות מהמשקה החם שציפורה חילקה לכולם, הציג משה את העיקרים שניסח מונה מספרם על אצבעותיו:

" מפולחן אדם ואל, רחק. כך על חירות האדם ומחשבתו, תשמור " – ואחנאתון מילא אחריו, זוכר את שיחתם במדבר. "אם צריך להניח שהעולם ע"י אלוהים נברא, מוטב שיהיה זה אלוהים אחד מופשט. לא ניתן לתאור ע"י פסלים ולא דורש תיווך של כהנים. אלוהים כזה מאפשר מחשבה חופשית שלא כבולה ע"י פולחנים. אלוהים כזה שלילת חירותו הפיזית או המחשבתית של כל אדם אינו רואה בעין יפה, גם אם השולל חירות יהיה אל או מלך. "

משה הנהן, נזכר בימיו במקדש 'תחות' כבר כתלמידו של הכהן הגדול אמחותפ, ואולי עוד לפני כך, כילד במקדש תחות, סלד מתרמיות הכהנים המדברים בשם האלים. אמחותפ שאותו כיבד על כשרונותיו וחכמתו, בז אף הוא לעבדת האלילים, אך הוא נאלץ להשתתף בתרמית ככהן גדול. כאשר התריס כנגדו שהנה גם הוא, האיש הגדול, החכם והחזק הזה עבד למנהגי הפולחן. והוא ענה שאכן הוא חייב לשמש בפולחן כדי לשמר את כוחו, אך רוחו חופשית לחשוב.

אמחותפ נזכר ברינונים שהילכו בארמון " אכן שאין אתה רצוי אצל האלים, אמרו, ולכן לכהן המשמש בקודש לא נעשית. עכשיו אני מבין. להתרחק מפולחן האלים כדי לשמור על חרותך, רצית." ולאחר רגע הוסיף: "האין אתה יכול, כמו אמחותפ הכהן הגדול לותר, ולסביבתך להתאים?"

"אכן, אדם חייב להתאים עצמו לסביבתו כמו שעשה אמחותפ, או לעבור לחברה שמתאימה לו יותר, כמו שמשה עשה." תרם יתרו את חלקו מביט בריכוז אל פני משה.

משה עדיין עיניו בוהות למרחוק, מלמל: "או, חברה כדמותך לבנות ", ומיד פתח אצבע שניה לציין את העיקרון השני:

" לא תרצח כי קדושים החיים לאדם" – שני הגברים המדייני והמצרי הסתכלו בו בתמהון.

משה העביר מבטו מאחד לשני וריכך את הניסוח: "לא תרצח אדם אלא אם בסכנה אתה או החברה נמצאים. לכל אדם ערך. לקחת את חייו של אדם אחר, אין אדם רשאי."

הוא פנה ליתרו בהתרסה: " השבט יתפרק, אם אדם בחברה שלו לא יהיה בטוח " ואז פנה לאחנאתון עיניו רושפות: "אם להרוג את המצרים אויב ינסה, האם להגן עליהם לא מחובתך?"

יתרו מלמל לעצמו " כן, אך האם הניסוח לא מוגזם? החיים קדושים!?"

אך משה כבר פתח אצבע שלישית:

"כבד את האדם באשר הוא אדם " – חבריו הביטו בו מנסים להבין למה כיון.

בלית ברירה התאמץ משה להסביר, מדבר לאט ובקושי רב, בולע כדרכו את האותיות הדורשות הצמדת הלשון לחיך: "אדם לדרוש שהאחרים יכבדו אותו רשאי, רק אם את הזולת הוא מכבד. הכבוד לאחרים ע"י אימוץ ערכי יושרה, סובלנות, חמלה וענוה, מושג."

יתרו חקר: " האם אין אלו ארבעת המידות שאדם יסגלן כדי להיות שלם עם עצמו, ללא קשר עם הכבוד לאחרים?"

משה הנהן שוב בהסכמה, וחשב ' אחן גם עצמו חייב אדם לכבד'

יתרו שתק שומר דעתו לעצמו, לאחנאתון קשה היה להסכים עם השויון בין בני האדם העולה מדברי משה. 'מישהו חייב להנהיג חשב בליבו. מנהיג חייב להחליט עבור כולם. לשם כך הוא צריך את הסמכות לקחת את חירותו, כבודו וחייו של כל אדם שיתנגד לו.'

שוב השתררה שתיקה ארוכה בה כל אחד מהרהר. ציפורה מלאה את הכוסות הריקות וחזרה לשבת בפינה המוצלת של האוהל, עוקבת בעינים מבריקות אחר כל מדבר, לרגע הפציע חיוך על שפתיה כאשר משה דבר על כבוד האדם ' אכן משה מכבד אותה', אך היא שמרה על השתיקה כפי מסורת בני מדיין.

משה הביט באחנאתון הצעיר שזז במקומו בחוסר נוחות, וביתרו המבוגר היושב דומם, חושב את מחשבותיו ומביט במשה במבט יציב.

שעה ארוכה לגם מהמשקה החם, בוהה למדורה, כאילו קרא את מחשבותיו באש הזוהרת, ואחר כך המשיך: "אדם בשיתוף, חי ".

יתרו שרגיל היה בקיצורים של משה והכיר נושא זה שעלה רבות בשיחותיהם, פירט את הרעיון לאחנאתון: "כוונת משה היא שאין אדם רוצה לחיות לבדו. כוחה של החברה נובע משיתוף הפעולה של בני האדם שכל אחד תורם מכישרונותיו ומהידע שלו לאחרים. אני חושב שכוונת משה היא שהאדם החי בחברה חייב לתרום חלקו ולותר גם על חלק מחירותו. בתמורה הוא מקבל את הגנת החברה ויתרונות רבים אחרים של החיים בצוותא."

אחנאתון פנה למשה: "האם את הערכים שמנית עד עתה, זה לא סותר?"

משה חייך. "כן. רבות על כך חשבתי. איזון בין הערכים הפרטיים לערכים שמחויבים מעצם החיים בחברה חייב להיות. ערכים שיש לשאוף אליהם הם הערכים שגבשתי. את האיזון הנכון במקרה של סתירה בין הערכים, אדם נבון ימצא. מורכבים החיים, מכדי שימוצו בחוקים של עשה ואל תעשה."

יתרו פנה למשה ושאל: "מהם הערכים של שיתוף?"

בתשובה משה מנה שוב אצבע אחת:

" שומר עלינו, המוסר " ופירט בעצמו בקיצור: "לא נאפופים במשפחה. כיבוד: אב. אם. זקן. ואחר." מביט ביתרו ואחנאתון חליפות כדי לראות אם הבינו.

יתרו הגיב לבקשתו האילמת: " התא המשפחתי הוא התא החשוב ביותר בחברה.

אם לא נשמור עליו כל החברה תתפרק. אין אפשרות לשמור עליו בלי כבוד אב ואם ושמירה מוקפדת על המוסר."

אחנאתון שנפגע מהיחסים במשפחתו, והתנהגות כזו בדיוק היתה הסיבה לשנאה הסמויה שחש לאביו, הוסיף: "כן, עד כמה נאפופים פוגעים ביחסים במשפחה אני יודע."

משה חייך, הצביע על יתרו וחזר על דבריו מבקש שיתרו ישלים אותם: "כבוד לזקן, לאחר"

יתרו הנהן ליטף זקנו, חושב איך יגדיר את היחסים בשבטו למצרי, ולאחר מחשבה קלה פנה לאחנאתון: "מה תמצא כאן באוהלו של יתרו המדייני שלא תמצא בארמון פרעה?"

כאשר אחנאתון הביט סביב והחזיר לו מבט בשאלה, הסביר: "כבוד בין כל חברי המשפחה.

למעשה כבוד הדדי בשבט. כאשר הזקנים מקבלים כבוד רב יותר הן בשל נסיונם והחכמה שאספו במהלך חייהם, והן בשל מה שהספיקו לתרום לחברה במהלך חייהם.

בני השבט סועדים אותם כאשר גופם מאכזב, ושומרים על כבודם גם כאשר בינתם הסתתרה."

עכשיו דרש מאחנאתון הצעיר: " תודה שכל זה לא קיים בארמון פרעה.

הנוחות והחמימות בחיים כאן במדיין, עולים הרבה מונים על הנוחות של המותרות שאדם יכול להרשות לעצמו בארמון פרעה."

משה השקיט את יתרו המתלהב, בשלחו אצבע שניה לעבר חבריו מציין עיקרון כללי שני:

" לא תגנוב מרעיך שלא יגנבו לך - על כך הרי דברנו זה עתה"

אחנאתון המצרי עדיין חשב שמשה ויתרו מגזימים, הרי לו כבן מלך לא חסר דבר, ולכן לא הכיר בנזק של גנבת חפץ חסר ערך. אך הוא שתק ברצונו לשמוע את יתר העקרונות. עוד יהיה זמן להבין עיקר זה.

בינתיים משה עבר לערך הבא פותח אצבע נוספת:

"הייה ישר לעצמך ולרעיך" משה ראה את חבריו שוב בוהים בו ללא הבנה, והחליט לרכך את העיקרון ולהחליפו במונח שהם מבינים היטב. "ציית לחוקים".

החלק של ציות לחוקים היה מובן לשני חבריו.

הסבר מהות היושרה שאינה תלויה באימת החוק, מצריכה מסורת ארוכה של התנהגות כמו זו של בני עמו ישראל, אין האציל המצרי ולא הנווד המדייני יכולים להבין זאת.

יתרו התנדב לנסח עיקרון השמירה על החוק בהרחבה: "כדי להסדיר את היחסים בין הפרט והחברה, חייבים לחוקק חוקים כך שכל אדם ידע להתנהג בחברה, ומערכת משפט לטפל במי שבכל זאת עובר על חוקים אלו."

משה מלמל משהו כמו " מוטב שינהג אדם ביושר מפחד החוק, מאשר לא ינהג ביושר כלל."

שוב נפלה שתיקה ארוכה.

יתרו הוסיף זרדים למדורה, תוך שהוא אומר "אני מבין את הערכים שמנית.

חלקם אני מכיר משיחותינו הרבות.

אולי שאיפה לערכים אלו מאפשרת לאדם להיות שלם עם עצמו ולחיות בחברה, אך אין אני יכול לתאר לעצמי ערך הקשור לעתיד החברה?"

משה הביט ביתרו העביר מבטו לאמחותפ והצביע עליו, אומר בקיצור: "סקרנות!"

אחר כך ניסח את העיקרון האחרון:

" עשה לך שבת ממלאכתך למעך ולמען הדורות הבאים " ולמראה חבריו התוהים פירט בעמל רב:

" פסק במלאכתו אדם חייב לעשות, נאמר כל תקופת מחזור שישה ימים, לפי ספירת בני עמי, ולעשות שבת לעצמו ביום השביעי כדי את סקרנותו לממש, וכדי ביצירה למען עצמו ולמען הדורות הבאים, לעסוק."

"מעניין" אמר אחנאתון "אתה לותר על העבודה למשך יום כל שבעה ימים, דורש? נניח שנקרא לשבעה הימים - שבוע. מי לכך שעבדיו יתבטלו יום בשבוע יסכים? האם גם שיירה שישה ימים תצעד ובשביעי תנוח? אמור לי משה, זה מעשי? "

משה הביט בו, משך בכתפיו ואמר "חירות". יתרו מניע ראשו משתאה אמר "גם עם חופשי כמונו המדיינים לא יכול להרשות לעצמו לבטל יום בשבוע"

משה רק חזר על עצמו "למען עצמו ולמען הדורות הבאים" .

יתרו הניד בראשו לא משוכנע אך מותר על הויכוח.

השתררה שתיקה ארוכה, בעוד כל אחד מהרעים שקוע בהרהוריו.

יתרו הביט בכוכבים המציצים מבעד לפתח האוהל והעיר לבסוף "ערכים יפים מאד אך מאד בלתי מעשיים.

אין אומה שתאמץ ערכים כאלו, בני האדם רוצים מנהיג שינחה אותם, הם אינם רוצים חירות כזו שתיארת.

ערכים אלו טובים אולי לחלק מהמנהיגים אך לא לכלל בני האדם".

אחנאתון הנהן בהסכמה.

גם משה הנהן בהשלמה, אך אמר בתקוה "אולי לעמי להנחיל ערכים אלו אפשר, שמסורת אבותינו בני ישראל, היא שהיתה בסיס לערכים שגבשתי".

יתרו הביט במשה במבט משונה "יתכן. אם תשכיל לשחרר את עם העבדים הזה תוכל אולי לעצב אותו כרצונך. בזאת תתן לעמך את החירות שכה חסרה לעם עבדים ותקבל הערצה, שאולי תאפשר לך להטביע את הערכים האחרים."

לאחר הרהור נוסף, מלטף את זקנו הוסיף: "אך דע שאין אתה יכול להטמיע את הערכים שגיבשת אלא ע"י הפרתם".

משה החזיר אליו מבט מיואש: "לא בי הכח 'לעצב'. ולא בי הכח לשחרר".

אחנאתון אמר בלחישה: " את בני ישראל, יש דרך לשחרר. להוריד את פרעה מהשלטון תעזור לי, ואני לשחרר את בני עמך, מבטיח. אולי בפוליטיקה של אימך, ובכח של שר הצבא חורם-חב חברנו, תוכל להעזר".

לעצמו חשב שבין כה וכה אין לו תכניות לבנות מקדשים לאלילי שקר ולכן לא נחוצים לו כל כך הרבה עבדים.

יתרו החרה אחריו בקול מהורהר: " אם תצליח לשחרר את בני ישראל מעבדות, תוכל להוליך אותם לארץ כנען שהיא לפי המסורת של עמך הארץ המובטחת לו ע"י האלוהים שלכם. רק לעם חופשי בארצו אפשר אולי להנחיל ערכי התנהגות כאלו שתיארת".

משה העביר מבטו אל הכוכבים מעבר למדורה מרגיש כעין התעלות.

נזכר בהחלטה הישנה שלו לשחרר את עמו. החלטה שעתה צמחה ונעשתה מעשית יותר.

'אך לא' ההגיון שלו הכריע נגד השטות הזו. אין אפשרות להלחם בפרעה כפי שהציע הנער הפיקח אך חסר הנסיון, שחולם למלוך במקום אביו השנוא.