פושע הוא זה היורה את הדין ונוקב את ההר

עד מהרה התברר שהגבעה שנראתה מבעד הערפל הכבד כגבעה נמוכה, הייתה למעשה תלולה וקשה לטיפוס, מה עוד שהשביל עבר ליד צוקים נוטים ליפול, ולשונות אש געשיים פרצו מפעם לפעם מתוך חרכים בסלע. אם תיארתי לעצמי אי פעם דמותו של גיהינום, כך תיארתי אותו.
לרגע עמדתי כולי רועד מפחד, תוהה אם נכון עשיתי. אך בהיותי עקשן (והאישון בירכתי מוחי שואל בלעג למה לא הייתי עקשן להמשיך למטרתי), החלטתי לבדוק את האפשרות שהציג מר חכם בפני ויהי מה (היום הייתי קורא לו חוכמולוג). דיכאתי את פחדי והמשכתי בדרכי, נופל פעמים רבות מפגיעת אבנים קם מעם האדמה העשנה וממשיך ללכת.
וכך בחיל ורעדה המשכתי עד שהפציעו מתוך הערפל אורות.
הגעתי לבתי 'מוסר' כולי פצוע ומרוט.
בפתח הבית הראשון, ביתו של חבקוק לפי תיאורו של מר חכם, ראיתי אדם לבוש גלימת שופטים, לראשו פאה נכרית, אובדת במרחבי ראשו הגדול והקרח כמו כיפת השלג על הקילימנג'רו בשיא הקיץ. האיש היה ענק. הר אדם. פניו חמורי הסבר לא ידעו חיוך מעולם.
חבקוק הרעים בקולו: "עצור פושע נבזה! איך אתה מעיז לבוא לביתי לבוש קרעים. אינך יודע את החוק?"
לו לא הייתי קופא מפחד הייתי כורע ברך לדמותו המרשימה של חבקוק. שיתוק אחז, לא רק את גופי אלא גם את מוחי. במאמץ עליון הצלחתי לגמגם: "אדוני הנכבד, נכרי אני ואיני מכיר את חוקי הכפר, באתי בעצת מר חכם לבקשך לעזור לי."
חבקוק שכנראה יכול לדבר רק עם סימני קריאה קרא: "אתה חבר של משה חכם!"
הרגשתי כתלמיד שסרח העומד לפני מורו, מנסה להפיס את דעתו של הענק אמרתי: " אמנם פגשתיו רק לפני זמן קצר אך נדמה לי שאני חברו."
"אם כך מיד אקרא לשוטרים! לאסור אותך על חברות בכנופיה עם הנוכל הידוע – מר חכם !"
קולי עדיין משותק בגופי הרועד ללא בקרה, אך מוחי מתחיל לצאת במאמץ מההלם בו היה נתון,: "לא אדוני! יש כאן טעות. איני שייך לכנופייתו אני רק עובר אורח שפגשתי אותו והוא הפנה אותי אליך. הוא אמר שאתה תעזור לי."
והענק רטן " האומנם!? כך הוא אמר!? איני עוזר לאיש!!!. אני איש חוק ורק עושה את הכתוב בספר החוקים!"
" איני מכיר מהם אותם חוקים?"
ניכר בחבקוק שזה הנושא החביב עליו. לרגע הוא הפסיק להרעים בקולו. בקול שהפך כמעת חולמני הוא דקלם: "החוקים נקבעים לפי רצון מועצת הכפר" ובקול חרישי מלמל אל עצמו, "אנשים מושחתים לדעתי, לכן החוקים אינם מיטיבים עם אנשי הכפר אלא רק עם מועצת הכפר והמקורבים לה", ושוב הרעים בקולו מצטט אמרות "אך חוק הוא חוק, ייקוב הדין את ההר, דין פרוטה כדין מאה!"
עכשיו שהתאוששתי כמעה מההלם הראשוני, חשדתי שחבקוק הוא 'כלב נובח, שלא נושך', אם כי עלי להודות, מפחיד מאד כשהוא חושף את שיניו. כדאי לנסות לשכך את זעמו בכך שתינתן לו אפשרות לדבר על מה שהוא אוהב - חוקים.
ובקול של תלמיד לפני רבו הוא שאלתי: "האין החוקים קיימים לעשות משפט צדק?"
כאן חבקוק נכנס לדמות המרצה באוניברסיטה. דימיתי אותו עם התוגה השחורה והכובע המרובע המצחיק של מקבלי התואר, דמוי שהפיג במקצת את הפחד שהטילה דמותו המרשימה של חבקוק: "זו טעות נפוצה, המשפט אינו לפי הצדק אלא לפי החוק. החוק נקבע לפי פשרה בין רצונות החברים בגוף המחוקק. במקרה שלנו במועצת הכפר. המחוקקים מיצגים כל אחד את האינטרסים של הקבוצה ששלחה אותו."
"ומי ממנה את מועצת הכפר?"
" יש אמנם בחירות חופשיות, אך ידוע הוא שלמועצת הכפר נבחרים אנשי הגביר של הכפר, אוי לו למי שיעז להמרות פיו. לכן בעצם, החוקים משקפים בעיקר את טובת הגביר ולא טובת אנשי הכפר הפשוטים."
פתאום, חזר חבקוק להיות מודע לעומד בפניו חזר והרעים בקולו: "החוקים בודאי לא קיימים לטובת עוברי אורח כמוך, מקומך בכלא! "
תמיד הייתי ידוע בקור רוחי והצטיינתי בהגיון, אך כאן רועד מפחד מפני הקרנף הזועם שמולי, מוחי האט כמעט לכדי עצירה. גם אם הייתי חושב על שאלה נוספת, לא הייתי יכול להביעה בקולי שנתקע בגרוני היבש.
חבקוק העיף בו מבט מצמית אחרון, ופנה לביתו כדי להזעיק את שוטרי הכפר. נשארתי נטוע במקומי, ההיגיון אמר לי לברוח בכל כוחי, אך לא הייתה לי שליטה על הגוף.
עוד חבקוק מתמהמה, והנה יצא בנו לפתח הבית. התעודדתי במעט בראותי את הנער יפה התואר, המצודד בבגדיו ההדורים. הנער פנה אלי תוך קידה מנומסת ושאל אם הוא יכול לעזור.
עדיין רועד מהחוויה המאיימת שעברתי זה עתה, נאחז ביד המושטת לעזרה, בקשתי:
" עזור לי בבקשה, אביך טועה לראות בי פושע, ואני אך בקשתי להיעזר בכם להסיר את המועקה הכבדה. באתי אליכם בהמלצת אדם שפגשתי בדרך בשם מר חכם . עכשיו אני מבין שהוא סובבני בכחש, איני יודע מה סיבותיו, וכל מה שאני רוצה הוא לחזור בשלום ולהמשיך בדרכי." האישון במוחי נזף בי על שעברתי לשפה מליצית המתאימה כנראה לנער המלוקק שעמד מולי.
אדיב כולו מחמדים אמר: " אדוני היקר, חברי הטוב, תירגע, אבי רוצה רק בטובתך, אכן הכלא הוא מקומך הטבעי ושם תרגיש טוב בין בני מינך."
לדברים האלו שנאמרו בקול מרגיע ונעים עוררו בי זעם שדחק את הפחד המשתק שחבקוק הטיל עלי: "מה!? איך אתה מעיז לחרוץ דיני בלי לדעת את העובדות?"
אדיב, עדיין נימוסי השיב בקולו המדוד: "חס וחלילה, אני דוגל בהליכות נאות בכל מצב ומקום. הנה אני מדבר אתך למרות בגדיך הבלויים והלכלוך המגעיל המכסה את גופך. אך האמת שכל בן כפר מוסר יודע, היא, שאין מקום למי שאינו מתאים בדעותיו ובהתנהגותו לכפרנו. ודעתי האישית היא שאין לך מקום בתוכנו גם אם היית מתאים בכל היבט אחר, כי הליכות ואדיבות הם העיקר, אדם שאינו יודע להתנהג כהלכה ויכול להאשים את הטובים ממנו בחוצפה, אין מקומו בין אנשי תרבות."
הבנתי שאין לי תקווה במקום הזה, ניצלתי את הקידה העמוקה שאדיב קד לי עם סיום מילותיו הקשות שנאמרו בנועם, וברחתי. אך כמו בסיוט לילי הוא נפלתי לידי שני השוטרים שצעדו במעלה הדרך. כך החל מסע ייסורים בנבכי הבירוקרטיה הבלתי אישית של כפר מוסר.
תחילה הופשטתי מבגדי והולבשתי בגדי אסיר מפוספסים עם מספר 1984 גדול על החזה ובגב. עם הבגדים הפסדתי גם את שמי. הייתי מספר 1984 לכל הפונה אלי. לאחר טקס טביעת אצבעות משפיל, נדחפתי לתא מצחין שיהיה ביתי למשך כל זמן המשפט. כיוון שעדיין לא נשפטתי לא היו לי גם אותן זכויות מעטות שהיו לאסירים שפוטים. יום יום הייתי מובא לחקירה בפני שוטר משועמם שדומה שלא שמע את טענותיי. כל שרצה היה שאודה בכתב האישום שהוגש ע"י חבקוק שהיה גם שופטי.