ג'ו יוזם פגישת פסגה עם מנהיג נסיכויות האומא, לדון בשיתוף פעולה לכיבוש אוסטרליה.
האימאם דרש לבטל את חוקת ארצות הברית עכשיו שהיא מוסלמית ולהצטרף לנסיכויות האומא. לאחר דיונים רבים מונה ג'ו לסולטאן הגדול של אמריקה שהצטרפה לנסיכויות האומא.
"יש לי רק דרישה נוספת אחת" אמר התככן הבלתי נלאה. האימאם שישב על הכיסא הרם רכן אליו "דבר אני במצב רוח טוב לאחר הסכמתך להצטרף אלינו."
ג'ו הציג לו את המזימה של הסגרת משה.
משה לא האמין שזה קורה לו.
החליף הגדול של נסיכויות האומא דרש מראש הממשלה החדש, את הסגרתו של משה, אויב המוסלמים, למשפט כאחד התנאים לחידוש היחסים הדיפלומטיים עם אוסטרליה.
אפילו התקשורת, שלא אהבה את משה, התנגדה לצעד חמור כזה. בלחץ דעת הקהל סירב ראש הממשלה לדרישה.
התפנית הייתה כאשר ממשלת ארצות הברית המוסלמית, כפי שנקראה ארצות הברית של אמריקה עכשיו, דרשה גם היא את הסגרתו של משה בתואנה שהוא 'הפר צו בית משפט מאחר שברח מארצו וקיבל אזרחות זרה בלי לוותר על אזרחותו האמריקאית' או משהוא כזה מנוסח בשפה משפטית שאף אחד לא הבין. ג'ו הסולטאן הגדול, טס במיוחד לאוסטרליה והצליח לשכנע, משתמש בכל הטריקים הידועים לו היטב, את ראש הממשלה להסגיר את משה.
משה הועלה על מטוס 'חיל האוויר 1' של ג'ו והוטס ישירות לירושלים שם הוסגר לידי האימאם הגדול.
משם הועבר לידי הסולטאן הגדול השליט של אירופה מטעם האימאם הגדול, שמושבו באשביליה היא סיביליה שבספרד.
אלק, ראש ממשלת אוסטרליה שמונה עכשיו לסולטאן אוסטרליה הגיש מחאה לאימאם הגדול על הפרת ההבטחה של ג'ו שמשה יוחזר לארצות הברית ויעמוד שם למשפט הוגן.
המחאה של ראש ממשלת אוסטרליה לא כובדה בתשובה.
משה מצא עצמו בכלא כאשר מעל ראשו מרחף גזר דין מוות.
בתי סוהר הם מקומות מדכאים בכל העולם, אך בית הסוהר הזה באשביליה היה המדכא מכולם.
אשביליה שנקראה בימי שלטון הנוצרים, סיביליה, הייתה בירת המוסלמים במאה השמינית. הסולטאן ששלט באירופה בשם נסיכויות האומא, בחר בה כעיר בירה. לכלא הזה הובא משה.
הכלא העתיק היה במרתפי המבנה ששימש כקתדרלה הגדולה כאשר הנוצרים שלטו בספרד.
המוסלמים הפכו את הקתדרלה למסגד מפואר אך השאירו את בית הכלא במתכונתו המחרידה.
הנער הובל במסדרונות הרחבים רצופי השיש עד גרם מדרגות סגור בשער ברזל חלוד. האימאם שליווה אותו רמז לשומר לפתוח את השער. שניהם ירדו במדרגות צרות כאשר האימאם מחזיק בידו לפיד בוער שקיבל מהשומר.
ככל שירדו האוויר נעשה טחוב יותר הקירות מסותתים בצורה גסה יותר.
כאשר הגיעו לישורת האחרונה, עמוק בתוך הקרקע, נגלתה לפניהם מערכת תאי כלא מאוכלסים בצפיפות. אליעזר הביט באומץ באסירים מנסה לזהות את אביו.
האימאם המזוקן גרר אותו בכוח הלאה לכיוון שער ברזל נוסף המוביל למערכת מדרגות נוספת, צרה מהראשונה עוד יותר. השומר פתח את השער כשהוא קד בפני האימאם, וזה ללא התחשבות דחף את אליעזר לפניו במדרגות הלוליינות.
שוב הגיעו לפרוזדור שהכיל רק שלושה תאים שבאחד מהם מכשירי עינויים ששרדו מימי האינקוויזיציה. בתא המרכזי הצר היה רק אסיר בודד – משה אביו. האימאם שחרר את ידו של אליעזר ועמד מתבונן מאחור.
קשה היה לנער הצעיר בן השלוש עשרה, לראות את אביו שאותו העריץ, עומד מאחורי הסורגים, לבוש באדום של הנידונים למות. התא היה חשוף חשוך וריק, למעט דלי שעמד בפינה. משה עמד ידיו על הסורגים ממצמץ בעיניו באור שלא הורגל אליו.
אליעזר ראה את דמותו של אביו מטושטשת מבעד לעיניו מלאות הדמעות.
הוא ניגב את דמעותיו, מתאפק באומץ, כדי לראות את אביו בבהירות. המחנק בגרונו לא אפשר לו להוציא מילה מפיו.
לאחר שתיקה ארוכה גמגם את שאלתו האם נדחתה הבקשה לחנינה.
משה סיפר בדיבורו הרגיל "אתמול ביקר אצלי הסולטאן הגדול עצמו, שליט אירופה, להציע לי לקבל את 'דתו של אלוהים' כלומר להתאסלם ואז הוא אמר ישקול אם לחנון אותי.”
"ומה אתה ענית לו?”
"ברור שהשבתי בחיוב. אתה צריך להגיע חזרה לאוסטרליה, ואני מתכנן נאום לאומה שיתאפשר רק אם אשחק את המשחק שלו. הסולטאן רוצה להשתמש בי כד לשכנע את אנשי המחתרות האירופיות שאין להם סיכוי להצליח אם גם המתנגד הגדול ביותר עבר למחנה המוסלמים.”
אליעזר הביט בו מבולבל, מצד אחד שמח שאביו יחיה, אך בכל זאת התאכזב מהקלות בה ויתר האב שהעריץ על יושרו ועל עקרונותיו, אך רגע לאחר מכן הבין.
משה עבר לדבר עברית מביט אל התקרה כדי שהשומר שעמד מאחורי אליעזר יחשוב שהוא מתפלל, "אלי הקטן בני הבכור, שים לב לדברי, והעבר אותם לבניך אחריך.”
אליעזר עיניו מלאות דמעות המאיימות לפרוץ, הושיט ידו, מנסה לגעת באביו.
"בחדר העבודה שלי בבתינו, מאחורי הספרים בעברית ששמרתי מילדותי, ישנה כספת. הכספת נפתחת אם אומרים את הברכה העתיקה של השלמה עם אבדה 'אדוני נתן, אדוני לקח, יהי שם אדוני מבורך'.
בכספת תמצא תיק עור עתיק המכיל את כללי התרבות שניסחתי, לצד כללי תרבות דומים שניסח משה רבנו לפני אלפי שנים, ואבותינו האחרים אחריו.
הנה בקשתי האחרונה.” משה נשם עמוקות, מנסה להתרכז חוקק בזיכרונו את דמות בנו האהוב, הדומה כל כך לאביו בחזותו.
ניפרד דרכו מכל משפחתו.
"קבור את תיק העור העתיק במערה בהר סיני, כפי שעשו קודמי, כדי שימצא על ידי אחד מהצאצאים שלנו בעתיד, קבור אותו כדי שיהיה שמור 'לדורות הבאים'.”
משה עשה הפסקה קטנה, חזר והביט בבנו כמנסה לקבע בזיכרונו של הנער את הדברים. הוא ידע שזיכרונו של אליעזר מושלם, ושבנו יוכל לחזור על הדברים מילה במילה גם אם ידבר במהירות הרגילה אך בכל זאת דיבר לאט ובהטעמה: "אני צופה שחליפות נסיכויות האומא הנראית היום בלתי מנוצחת, תתנוון כמו כל האימפריות בהיסטוריה שתרבותן לא הייתה מאוזנת. יבוא משבר. המשבר יהיה גדול, ככל שהזמן יארך, וככל שדיכוי רוח האדם יהיה גדול יותר.
כאשר יגיע המשבר הגדול, ימצא האדם שיביא את בשורת התרבות האחרת.
תקוותי היא שאותו אדם יהיה מצאצאנו והוא יטמיע תרבות שכלליה מנוסחים בדפים העמידים שבתיק העור. התרבות שאני נכשלתי בהטמעתה.”
No comments:
Post a Comment