נפשי גם היא מדבר רחב וריק.
הרגשתי ערום נפשית.
החוקים שהיו כסותי כל ימי חיי. החוקים בהם בטחתי, עליהם ניסיתי לשמור, חוקים אלו מעשי ידי אדם, למדתי בכפר מוסר את ערכם.
אולי צדקו פורעי החוק שתמיד גיניתי?
אולי אדם חייב לחיות לפי חוקים הנראים בעיניו?
מצד שני האם זה לא מערער את יסודות הסדר החברתי?
עם פקפוקים אלו ופרפרים בבטן יצאתי לדרך.
לפחות במדבר השומם אין חוקים.
ספר החוקים האישי שלי ריק וממתין להיכתב.
נפש ריקה באדם חבול יצאה למסעה במדבר הריק.
הרמתי עצמי בקושי רב, עדיין עייף מהרפתקת כפר מוסר, וחלש מעצם המשא הכבד של מועקת נפשי.
ראשי עדיין סחרחר מהדברים החדשים שלמדתי.
פעם ראשונה מאז עזבתי את ביתי אני מרגיש שעשיתי את הדבר הנכון.
להתנתק מהסביבה המאוסה.
עד עכשיו הכוח המניע את בריחתי היה סמוי, רגשי, רק עכשיו הבנתי בשכלי שאני רוצה להתנתק. שאני לא רוצה חלק בתרבות מושחתת.
אפשר לחיות אחרת.
נזכרתי במר חכם ורגש בחילה אחז בי.
ניערתי את מר חכם ממחשבתי וחשבתי על מורי - איש זה נסך בי אמון שאפשר גם אחרת.
התחלתי ללכת לאיטי, אך אט אט נכנסתי לקצב שהשכיח ממני את עייפותי. כל שזכרתי עכשיו הן מילות העידוד של מורי. הרגשתי שניסך בי כוח חדש.
השביל המאובק נמתח לכל מלוא העין ונמס באוויר הרוטט מחום. הערפל כאן היה דליל יותר וריחף מעל לשכבת האוויר החם.
משני צדדיו קרקע שטוחה זרועה אבנים שטוחות. פה ושם עץ דל עלים, והאד העולה מהקרקע הלוהטת, החליף את הערפל התמידי בתפקידו לטשטש את ההרים שבאופק.
לא הורגלתי באור חזק כזה, הורדתי את משקפי הערפל שלי שתפקידם להגביר את הראיה בערפל, ומצאתי שאני יכול להלך בלעדיהן. שמתי אותן ואת פנס הערפל בתרמיל.
הרחבתי את צעדי, אך החום והאור הבוהק ומרחבי השממה האטו את צעדי למין צעד רובוט ונדמה שאני צועד מתוך שינה. מפעם לפעם עמדתי לוגם לגימה מהמים שהתחממו במימיה, וממשיך.
גופי שדוף. גוף של מי שהיה כל ימיו תולעת ספרים, ולא התאים למשימה של מסע במדבר, אך המשכתי בעקשנות, הולך בראש מורכן,. מדי פעם הרמתי את ראשי מביט אל ההרים שלפני.
אדם מוצא בעצמו כוחות בל ישוערו כאשר הוא נדחף לקצה יכולתו.
נדמה היה שההרים נעו כשיכורים מבעד למסך אויר חם שעלה מהקרקע הצהובה/חומה. אבני המדבר השטוחות להטו והחום חדר דרך נעלי הישר לכפות רגלי.
עם ערב הגעתי באפיסת כוחות לרגלי ההרים ושם פשוט שכבתי על הקרקע הקשה שעדיין להטה, ונרדמתי.
עד מהרה גיליתי שככל שהחום ביום היה בלתי נסבל, הלילה התאפיין בקור חודר עצמות.
לאחר ששכבתי מכורבל בקרעי בגדי לעת ערב תשוש מהדרך, התעוררתי שעות מעטות מאוחר יותר רועד מקור. קמתי על רגלי והתחלתי להתהלך כדי להתחמם. עד מהרה התיישבתי חזרה יגע. פתחתי את התרמיל הקטן ומצאתי שם גפרורים. שברתי ענפים יבשים מעץ סמוך. הצתתי מדורה ושכבתי שוב לישון התרמיל למראשותיי.
אור הירח צבע את המרחבים השקטים של המדבר בגוון כסוף.
המדבר היה שקט ובהיר באופן מטריד.
הכוכבים שנצצו בשמים רבים וגדולים.
אני רואה כוכבים בשמים ללא משקפי ערפל?! פתאום הבנתי מה כל כך שונה. אין ערפל!.
עכשיו הייתי ער. מחשבותיי בהירות כמו שלא ידעתי זה זמן רב.
הייתה לי הרגשה טובה, הרגשת חירות.
ניסיתי לחשוב מתי בפעם האחרונה הרגשתי חירות... כנראה אף פעם.
בתור ילד הייתי צייתן. גם כשהתבגרתי ועמדתי ברשות עצמי ניסיתי להשתלב בחברה תוך ציות לדרישות של החברה. בעצם לא, לא הייתי בדיוק צייתן.
נזכרתי בהרגשת הרעה שהתחילה בבטני עם כל הוראה שלא הסכמתי לה.
כן בצעתי את ההוראות שלא הסכמתי איתן ועם כל הוראה כזו ההרגשה הרעה התגברה ועלתה במעלה חזי, עד שהגיעה לגרוני ואז התפרצתי. נזכרתי בהתפרצויות המרד האלו ובטני התכווצה שוב כמו פעם.
לא. אף פעם לא הרגשתי חירות כמו עכשיו. זו הרגשה נפלאה. נדמה שתמיד שאפתי להרגשה כזו אם כי לא ידעתי שזו קיימת.
שכבתי שם לוגם את אויר הלילה הצלול, סופג את מראה הכוכבים הנוצצים כיהלומים על רקע הקטיפה של השמים השחורים, ומשתכר מהרגשת החרות המציפה את כל גופי.
ברור היה לי שהתחילה תקופה חדשה בחיי. מחשבותיי כמו הכוכבים. כמה מהן ברורות כמו כוכבי הלכת שאורם בהיר, אך רוב המחשבות אובדות במרחב כמו הכוכבים הרחוקים המתמזגים זה בזה.
מחשבות אלו שבקצה הכרתי קוראות לי להפריד למיין ולחקור אותן. בדיוק כמו שאסטרונום היה עושה בחקר הכוכבים. אני חייב לשבץ את המחשבות הבודדות הברורות ואחר כך את האחרות שאגלה בשמים של הכרתי, פילוסופית חיים אחידה.
ברור היה לי שאני חייב לשנות את אורח חיי ואת דרך מחשבתי, אם כי לא ידעתי איזה אורח חיים יבוא במקום הקיים?
הייתה לי הרגשה שהשינוי חייב להיות יסודי ולכלול סידור מחדש של סולם הערכים.
חזרתי במחשבתי על חיי עד עתה. כל חיי מאז עמדתי על דעתי הייתי שונה. 'עוף מוזר' היה הביטוי שהרבו להצמיד אלי.
שכבתי שם ותמונות מימי ילדותי עברו לי בראש, כאילו חיכו לרגעי השקט הללו כדי לשוב ולהופיע בפני.
הייתה איזו תעלומה במשפחתי הקשורה בדוד אלים שנשבע להתנקם בכל המשפחה ויום אחד נעלם, או אולי זו הייתה רק אגדה להפחיד בה ילדים. הורי הרבו להשתמש באיום שאם לא אשנה את דרכי סופי יהיה כסופו של אותו דוד. השתדלתי תמיד להתנהג כפי שציפו ממני, אך החלק המרדני במוחי היה מתפרץ מפעם לפעם.
לא, עלי לשכוח את העבר, חשוב יותר להחליט מה דרכי בעתיד. דיכאתי את הזיכרונות המרים מימי ילדותי, בעצם מכל חיי עד כה. הבנתי שלא היו לי רגעי אושר רבים אך אילצתי את מוחי הסורר לחשוב. נכון הייתי שונה מכולם.
השאלה הייתה במה אני שונה. באורח החשיבה? בערכים?
כנראה שאורח המחשבה הביא גם להבדל בערכים.
העברתי בדמיוני את חברי אחד אחד וניסיתי לתאר את אורח המחשבה שלהם.
נראה שחברי לא הקדישו מחשבה רבה ככלל. למעשה לא עלה בדעתי אפילו רעיון מקורי אחד שהגה מי מחברי. כולם קבלו את הדעות של הוריהם, מוריהם או דברים ששמעו באמצעי התקשורת. למעשה בינם לבין עצמם לא היו בכלל ויכוחים בנושאים בסיסיים כמו ערכים. השיחות נסבו תמיד על כדורגל או בנות. כן אלו היו הנושאים שחזרו שוב ושוב.
אכן הייתי 'עוף מוזר' כבר מעצם התייחסותי לנושאים. אולי יותר מכך: מעצם הקדשת הזמן למחשבה.
כן, זה ההבדל הבסיסי.
מחשבה מצמררת.
ידעתי שאין לי מספיק ניסיון חיים, אני לא יודע מספיק כדי לעצב השקפת עולם חדשה.
מבט נוסף על השמים הזרועים בכוכבים צפופים העלה רעיון חדש במוחי. אולי אין צורך בנתונים רבים. לפעמים אפשר להסיק מסקנות רבות מנתונים מעטים. האסטרונומים יודעים לחשב את נתוני כוכב רחוק מתוך לא הרבה יותר נתונים מאשר ניתוח נצנוץ האור בלילה.
לעיתים דווקא שטף אינפורמציה מעיב על ההבנה וגורם למסקנות מוטעות.
חייבים לסנן את הנתונים ולהסתמך על הנתונים העיקריים בלבד, כדי להבין.
אי אפשר להבין דבר כאשר רואים רק את מה שקורה כאן והיום, ולא את המגמות ארוכות הטווח.
במדבר תחת שמים זרועים מיליוני כוכבים בהירים, ללא הפרעות, ללא הזרימה המתמדת של נתונים סותרים, כאשר כל האינפורמציה היא זו הידועה מזמן, אלו התנאים האידאליים להסיק מסקנות.
חזרתי למציאות.
הקור היה מצמרר, החזה והפנים להטו אמנם מחום האש, אך גבי קפא מקור.
ניסיתי להסתובב כדי לחמם את גופי באופן שווה יותר, אך ברגע שהפינתי את גבי לאש פני צרבו מקור, דומה היה שחום האש אינו יכול לחדור את מעגל הקור הסוגר עלי.
קמתי והרמתי ענף בוער מעל לראשי מסתכל על סביבותיי.
לאורו הבחנתי במערה, לא אי אפשר לקרוא לחור בסלע מערה, אך זה יספיק. העברתי את הענפים הבוערים עדיין לפתח החור, התכרבלתי בחמימות שהאש הצליחה ליצור וחשבתי על מורי. האם למורי יש את התשובות? נראה שמורי מעדיף שאני אמצא בעצמי את התשובות לשאלות שהציקו לי.
המחשבה על מורי עם עיניו הטובות וקולו המרגיע הרדימה אותי לבסוף.
גבוה יותר בין ההרים אדם במגפיים שחורים ומגבעת, רקם תחבולות.
No comments:
Post a Comment