התעוררתי באחת לשמע ריטון מהדהד. הרמתי עיני לגבעה שממול רק כדי לפגוש את עיניה הבורקות של לביאה. בבת אחת קרו שני דברים. ליבי נפל למכנסים, לחץ הדם שלי, לעומת זאת, נסק לשמים.
המדבר, מסתבר, צופן הפתעות מתחת לחזותו השלווה.
אלפי שנות תרבות קולפו באחת. עמדו כאן זה מול זה הטורף וקורבנו המיועד המחפש דרך להימלט. לקח לי שיניה עד שמוחי התעורר מקיפאונו. הלביאה עמדה דרוכה ללא ניע.
בתנועה איטית, עיני לא עוזבות את עיני החיה התכופפתי להרים אבן. האבן התיישבה היטב ביד. לא במיוחד יעיל , אך מעודד.
נזכרתי שקראתי באיזה מקום שהלביאה מסוכנת מהאריה הזכר. הדם געש בעורקי, אך הפחד שיתק את אברי.
מה עושים?
אדם וחיה עמדו דרוכים אחד מול השני.
עיני צרבו מבוהק החול. הלביאה נראתה לי צוננת ודרוכה. עיניה הבהירות ממוקדות בי בריכוז ושריריה החזקים נראו היטב מבעד לעורה המתוח. אם היא הייתה בכלוב הייתי בודאי מעריך את היופי שבחיה, אך כאן בעימות, זה היה מפחיד.
אולי החיה אינה רעבה. חיות שבאות לא תוקפות.
השניות התמשכו לדקות. אדם וחיה עמדו זה מול זו, בקרב מבטים.
לא היה לי כל נשק אפילו לא נבוט.
צעדתי צעד איטי לאחור. החיה לא זזה ממקומה.
עוד צעד, נדמה לי שהחיה מרפה במקצת את דריכותה.
צעד ועוד צעד התרחקתי מהחיה. פתאום קפאתי באמצע צעדי הבא. החיה זזה.
הראש הקטן עם העיניים הנוצצות פנה לשני הכיוונים כסוקרת את השטח. ומיד פנתה לאחור ובדילוגים גדולים טיפסה חזרה על הגבעה ממנה הגיעה.
התיישבתי באחת על מקומי.
האדרנלין עדיין מציף את דמי, ליבי פועם במהירות וראשי צלול וערני כפי שלא היה מימיו.
שרידות. עכשיו ידעתי. שרידות היא הערך העליון.
למדתי לשרוד במדבר.
פגשתי מעט אנשים במדבר. אנשים שלא דברו הרבה, מתאימים עצמם למדבר הדומם. אך מתוך אחווה אנושית לימדו אותי לשרוד. למדתי למצוא מים במדבר, לאכול מהמעט שהציע הטבע ובעיקר להסתפק במועט.
אני לא יודע כמה זמן שהיתי במדבר, ביום הלכתי, חותר תמיד מזרחה.
הלכתי בצורה מוכנית, כמעט לא הסתכלתי על הדרך. הדרך השוממה וחדגונית לא תבעה תשומת לב. לא היה נוף שיסתיר את עצי מחשבתי הרכים שאך זה נטעו. מבטי הופנה פנימה לתוך נפשי. למזלי הטוב, בינתיים, לא דרכתי על אף נחש בדרכי נראה שאלו הניחו לי ללכת בבטחה.
מבחוץ אולי נראיתי כאדם המכיר בדרכו והולך בהתמדה ובאורך רוח למטרתו, אך בתוך נפשי פנימה - סערה.
המדבר עם השקט האלוהי והמרחבים המתמשכים עד לאופק, עזר לי לבדוק בציציות כל אורח מחשבתי הקודם. לא היה ערך שלא נבחן מחדש, לא דעה שלא נבחנה מכל עבריה. בתוכי גדל אדם שונה, אך גם עמי הישן היה קיים. דעות ורעיונות חדשים התנגשו ברעיונות הישנים שהורגלתי אליהם, פעם זה גבר ופעם האחר, מלחמה פנימית זו גזלה את שאלות נפשי בכל שעות הערות. אך בפעם הראשונה זה זמן רב, שנתי הייתה שלווה, ללא חלומות.
המדבר נתן לי חירות. חירות מכל לחצי הסביבה התרבותית, חירות מכל הפרשנים והדרשנים, חירות מהשפעות. חירות מחשבה שהיא תנאי הכרחי וראשוני לעיצוב דעה. נשמתי מלוא ראותי את האוויר היבש והמחוספס של המדבר, והרהרתי במשמעות החירות.
חירות, היא בראש ובראשונה היכולת להיות אני עצמי השונה מאחרים.
בעיר אדם חייב בדרך כלל לוותר על חלק מחירותו עבור פרנסה. חלק נוסף מחירותו נופל קורבן לצורך יחסים חברתיים, והנותר מעצמיותו נשטף בזיהום המילולי הצועק אליו בכל כוח שופרות המדיה. כאן צרכי קטנים וזמני בידי, ואני משוחרר מלחצים.
הניסיון האחרון שלי עם מר חכם לימד אותי שדברים אינם לעיתים כפי שהם נראים במבט ראשון. תהיתי איזה דברים נוספים אני מקבל כמובנים מאליהם.
חשתי שאני חייב לבחון מחדש את כל אמונותיי, את כל דעותיי וכן גם את כל שאיפותיי.
עלה בדעתי שמהות החיים הטובים הייתה בשבילי עושר ואושר כמו באגדות. האומנם?!
המועקה בקרבי הלכה ופחתה, אך ככל שנפטרתי מהערכים שחשבתי לנכונים כל חיי, כך הרגשתי שאין תכלית לחיי.
אני חייב למצוא ערכים אחרים כדי למלא את החסר. עכשיו המועקה הלוחצת פחתה אך עם זאת התגברה הריקנות שבבטני, הריקנות שבחיי.
ראשי עדיין סחרחר, דומה שראשי הוא מעיין רעיונות, כל רעיון משריץ צרור רעיונות נוסף עד שראשי חישב להתפוצץ.
החלטתי לצעוד במרץ כדי לנקות את ראשי. מאוחר יותר אמיין את הרעיונות החדשים.
המשכתי בדרכי. גופי חושל, אך לא נתתי דעתי לכך תוך צעידתי במדבר.
דעתי הייתה נתונה לעניינים אחרים כך כמעט ולא הרגשתי את גופי המשתנה. אדם אחר היה מבחין שהליכתי הייתה זקופה וצעדי הפך בטוח יותר.
השמש נטתה כבר לכוון האופק המערבי שמאחורי, כאשר ראיתי את החומות האדירות.
תחילה כפס מבטיח של יבשה לספן בלב ים המגיח מתוך הערפל, וככל שהתקרבתי כן השתאיתי למראה החומה האדירה. המראה הזרים את דמי ביתר מהירות בעורקי ויחד עם כך הזרים לגופי משנה מרץ. התעוררתי מחלום ההליכה האין סופית, וכמו סוס המריח מים בסוף הדרך, צעדי גדלו ואצו לכיוון החומה.
התברר שהחומה הייתה רחוקה הרבה ממה ששיערתי בתחילה.
ירח מלא האיר באור לבן ובלתי ממשי את החומה הגבוהה ואת השערים האדירים עכשיו שהגעתי אליהם.
עייף ומרוקן נפלתי למרגלות השער ונרדמתי.
No comments:
Post a Comment