ראיתי אותו יושב. שותק ומהורהר על הסלע לרגלי. הוא היה כל כך עצוב שהוא עורר בי רצון לומר לו 'אל תהיה עצוב החיים יפים'. אך הוא מכונס בעצמו מקשיב רק למחשבותיו הנוגות. נחה עלי הרוח ושלחתי אליו גלים של תקווה, אך כל גל ששלחתי התנפץ לאלפי רסיסים על סלעי לבבו. התרגשתי עד מעמקי נפשי. אני הענק הכחול הרובץ כאן זה עידנים, איני יכול לגעת בנפשו של האדם המהורהר שיושב על הסלע. אני שרבות ראיתי בימי חלדי וניסיוני גדול מכל, איני יכול להעביר מסר של תקווה. על מה הוא חושב? האם על נעוריו שחלפו, חייו הקרבים לקיצם? נכון אני שחיי נצח לי איני יכול לחוש רגשות בני תמותה, אך מה טעם לבזבז רגעים חולפים במחשבות נוגות? הו הנה הוא מרים את ראשו ונוקב אות במבטו. האם הוא מבין את אשר אני לוחש לו? כנראה לאין יכולת לבן האדם להבין סודות כה טמירים, אך בהחלט הוא, בשונה מרובם מנסה לגלות סודי. אסור שיגלה את צפונותיי. העפתי מבט אל השמש עטיתי שריון מתנוצץ העומד בפני כל חקר. סודותיי שמורים. אך מה זאת? האיש קם עיניו עדיין נעוצות בי ושמץ חיוך על שפתיו.
No comments:
Post a Comment