הקופץ

שמי האמתי הוא חיים, אך כולם בכיתה א' קוראים לי 'הקופץ' כי המורה תמיד אומרת לי: "מה אתה קופץ?” כאשר תשובה נפלטת לי לפני שאני מספיק להצביע.

בכלל המורה שלי לא כל כך אוהבת אותי, בגלל התשובות המטופשות שאני זורק לחלל הכיתה. תשובות שמביכות אותה ומפריעות לה להספיק את החומר.

אתמול הייתה למורה שלנו אהובה, הודעה חשובה: "מחר" היא אמרה בקול צרוד, המחר של אתמול זה כבר היום, "מחר תבוא המפקחת הראשית לשיעור שלנו.”

בשאר הזמן של השיעור עשינו חזרות על השיעור של מחר (שהוא כמובן כבר היום) והמורה אמרה לתת לאהוד השקדן לענות "ובעיקר חשוב שאתה לא תקפוץ, חיים."

אני חושב שהמורה היא היחידה בבית הספר שעדיין קוראת לי חיים, למרות שרק בגללה קוראים לי 'הקופץ'.

המורה אהובה מגיעה תמיד עם שמלות נחמדות, נעליים עם עקבים גבוהים, והרבה אודם על השפתיים.

אמא ואבא חושבים שהיא נחמדה, אך אני לא אוהב איך שהיא צועקת בכיתה. בייחוד שרוב הצעקות הם עלי.

אהוד הוא התלמיד הטוב ביותר בכיתה ואהוב על המורה. תמיד הוא כותב כל מה שהמורה אומרת, ובבית הוא לומד הכל בעל פה, לכן תמיד הוא יודע את התשובה שהמורה מתכוונת אליה. אם כי לדעתי גם התשובות שאני נותן לא פחות נכונות.

אהוד הוא 'מלך הכיתה', תמיד רציני, לבוש יפה ומסודר, אותו הושיבה המורה בשורה הראשונה בגלל המשקפיים ואולי גם בגלל שהיא אוהבת אותו.

אני בדיוק ההפך. אותי המורה הושיבה בשורה האחרונה. החולצה שלי בדרך כלל מוצאת את הדרך אל מחוץ למכנסיים, כי אני כל כך רזה. בעיקר אני נחשב לליצן – הליצן 'הקופץ'. כמו הקופסה הזו שאם פותחים אותה קופץ ליצן על קפיץ.

עכשיו שאתם מכירים אותנו הגיע הזמן שאספר מה קרה.

המפקחת באמת הגיעה. היא אחרה ברבע שעה וכולם חיכו בשקט לא רגיל.

כשהמפקחת נכנסה המורה כאילו המשיכה את השיעור שעוד לא התחיל.

המפקחת הייתה אישה קטנה. משקפיים עם עדשות עבות שהגדילו את עיניה החומות, ושיער שיבה הדוק על הראש. כמו אצל סבתא. רק שאצלה השפתיים היו דקות ולא חייכו כמו שסבתא מחייכת אלי.

היא מלמלה "אל תשימו לב אלי"  נדה בראשה אל המורה: "המשיכי, המשיכי." והתיישבה בספסל הפנוי האחרון בפינת החדר המרוחקת ממני.

המורה כתבה על הלוח תרגיל '4-7=?' אחר כך התברר שהיא התבלבלה מהתרגשות והתכוונה לתרגיל שכבר עשינו 7-4=? . כל הילדים הצביעו.

והמורה עברה בעיניים על כל התלמידים, כאילו היא בוחרת מי יענה, ואמרה בקולה הקשה "אהוד?”.

אהוד קם וענה בחגיגיות: "התשובה היא כמובן 3.”

"יפה מאד אהוד." אמרה המורה והסתובבה ללוח לרשום את התרגיל הבא.

אני לא יודע מה קרה לי אחרי שהבטחתי לא להפריע, אך שוב נפלט ממני: "לא נכון. התשובה היא  מינוס 3. “

המורה הסתובבה בכעס ואמרה לי בקול כבוש ובמילים מדודות: "חיים. עוד לא למדנו מספרים שליליים. זה מאד לא נימוסי להתפרץ בלי להצביע ועוד לפלוט שטות כזו.”

כל התלמידים הסתובבו והסתכלו בי.

רציתי לקבור את עצמי במקום. הורדתי את הראש בבושה.

מכאן והלאה לא שמעתי מילה נוספת מהשיעור. כל הזמן רק חשבתי איזה אידיוט אני, ולמה אני תמיד פותח את הפה ומדבר שטויות שאף אחד לא רוצה לשמוע.

המפקחת ישבה עוד חצי שעה ואחר כך קמה והלכה.

נראה שהמורה נשמה לרווחה. גם מורים לא אוהבים בחינות, ומפקחת בכיתה זה כמו בחינה למורה.

עם הצלצול, כל התלמידים רצו החוצה להפסקה כמו תמיד.

אני, עדיין מרוגז על עצמי שלא יכולתי לשתוק, יצאתי אחרון.

המורה שעדיין ישבה ושרבטה משהו ביומנה, רמזה לי להתקרב.

עמדתי לפניה בחשש. ובאמת המורה אמרה לי בקול נרגז: "חיים, שוב קפצת! לך לחדר המנהל.” קמה וטופפה על עקביה הגבוהים לפני. כנראה לספר למנהל מה עשיתי.

הלכתי לאט וללא חשק. כנראה שגם הפעם יזמינו את ההורים ואני אקבל עונש.

כאשר פתחתי את דלת חדר המנהל בחשש, שמעתי את קולה של המפקחת.

היא אמרה בקול שקט, אך לי זה נשמע כמו צעקה: "אין זה ממנהגי להעיר למורה בנוכחות המנהל, אך איני יכולה לעבור על זאת בשתיקה. את שיבחת את אהוד שנתן תשובה שגויה, והשתקת את חיים שענה נכון. התשובה הנכונה לתרגיל שנתת היא באמת מינוס 3, ואין להטעות את הכיתה גם אם עדיין לא למדתם מספרים שליליים."

המורה האדימה כולה וגמגמה משהו לא ברור.

כולם היו שקועים בשיחה ולא שמו לב אלי. ידעתי שהפעם לא אקבל עונש.

סגרתי את הדלת בשקט וחזרתי להפסקה.

הפעם כבר לא היה אכפת לי שקראו לי 'הקופץ'.