הפלצן המזויף

אם יש משהו שאני שונא באמת זה פלצנים. הפלצנים תמיד יחפרו לך בראש איך הם כל כך עשירים, ואיך הם מכירים את כל הסלבס. אני בחור מנומס ולכן אני מהנהן בראש כאילו שאני מקשיב לתשפוכת הפלצנות המרוכזת, ובזמן הזה אני חושב על דברים אחרים. בדיוק אחרי שחשבתי על איך שאני אגש לרותי ובקול בוטח אזמין אותה לסרט. ובדיוק לפני שחשבתי איך היא תענה, דחף אותי הפלצן בכתף במחווה חברות "דבר כזה עוד לא ראית!" לא רק לא ראיתי, גם לא שמעתי מה הדבר שהוא התפאר בו, ולכן המשכתי להנהן בשתיקה, רק חבל היה לי שעכשיו אני לא יודע מה רותי הייתה עונה לי. כשאתה נתפס על ידי פלצן חופר בראש כזה, אתה צריך לתכנן דרך נסיגה. הצרה שלא ידעתי איך להיפטר ממנו. חשבתי שאולי הוא כבר יעזוב אותי אחרי שהוא אמר לי את הדבר הזה שאני צריך לראות ושאני אפילו לא שמעתי. אך הפלצן הזה היה פלצן דביק כמו מסטיק טרי בשערות, ואולי פשוט לא היה לו משהו מעניין יותר לעשות. הסתכלתי מסביב אולי יש מישהו שאני מכיר, ואז אני יכול לעשות כאילו שיש לי משהו חשוב להגיד לו "אהלן יואל, יש לי משהו חשוב שאני צריך להגיד לך בפרטיות." יואל הוא החבר שאני כאילו ראיתי ושאני ישתמש בו לברוח מהפלצן, אך הוא אף פעם לא מופיע שצריך אותו. בינתיים הפלצן קודח לי שוב בראש. "בא איתי לקפה 'אסכולות' ותראה." אני לא יודע מה הוא רצה להראות לי, אבל אני בחיים לא הולך לקפה 'אסכולות' אחרי שעשיתי בושות גדולות שמה בשנת הלימודים הקודמת ואני לא חושב שהם כבר שכחו. אז אני אומר לו שאני מאחר כבר לפגישה עם חבר שלי בשביל לימודים ואולי בפעם אחרת נעשה את זה ביחד, ובורח מהפלצן. למרות שאני שונא שקרים, לפעמים אתה לא יכול להימלט מפלצן בלי לעגל את האמת. אני כמובן לא אגש לרותי בקול בוטח וכל זה מה שעבר בדמיון שלי. המקסימום שהתקרבתי אליה היה ממרחק של שלושה מטרים, שזה המרחק בין השולחנות שלנו בכיתה. נכון שפעם היא חייכה אלי. ממש אלי, אבל אולי זה בכל זאת היה חיוך למישהו שעמד מאחורי. איך שלא יהיה, חלמתי על החיוך הזה אולי איזה שבוע. אולי פעם יהיה לי אומץ לגשת אליה ככה כאילו בדרך אגב ולהגיד "הי, את באה לסרט? יש סרט מדליק בקניון." זה לא שאנחנו לא מכירים. אנחנו לומדים באותו כיתה וכל זה, אבל עד עכשיו לא היה לי אומץ לגשת אליה. אז איך שאני הולך מהפלצן בצעדים גדולים מלאים בתכלית, כאילו שבאמת אני ממהר לפגישה, את מי אני רואה אם לא את יוסי. הפלצן שדיבר איתי הוא 'ילד טוב ירושלים' לעומת יוסי. כי יוסי הוא פלצן סלב וזה הכי פלצן שיכול להיות. זה לא שאני מסתובב בחברת סלבס, אבל יוסי זה היה חבר של אחותי הגדולה ריקה. אחותי היא אכלה כוסית שכולם רוצים להיות חברים שלה, ויוסי הצליח ללכת אתה כמה פעמים 'לדייט'. הסלבס תמיד מערבים מילים אנגליות, כדי להראות כמה הם ברמה, אז הם אומרים 'דייט' במקום פגישה. דווקא התפלאתי על ריקה, שחוץ מזה שהיא, מזה יפה, היא גם חכמה. למה היא חשבה שכדאי לה ללכת עם יוסי? כנראה שאחרי כמה פגישות היא חזרה לעצמה ונפנפה אותו. מאז כל פעם שהוא רואה אותי הוא כאילו מתחבר איתי כדי להגיע אליה. אני לא סובל אותו. הוא איזה שדרן ברדיו וכולם מכירים אותו. תמיד יש לו מה להגיד על איך שראש הממשלה לא יודע מה הוא עושה, ותמיד הוא קורא לו שקרן ומתקפל ועוד הרבה מילים לא יפות. פעם שאלתי אותו למה לראש הממשלה הקודם, זה שעכשיו בבית הסוהר, הוא דווקא פירגן ואמר שסתם רוצים להפיל אותו ושהוא בכלל לא מושחת. הוא ענה לי שלא ידע אז ועכשיו הוא יותר שם לב. אבל אני חושב שזה התפקיד שלו לדעת ובטח הוא ידע והסתיר את זה כי היה חבר של ראש הממשלה הקודם שגם נתן לו סקופים וחברה כמו יוסי חיים בשביל סקופים. אז אותו יוסי הפלצן הגועלי תופס אותי ככה כשאני כבר חשבתי שהתרחקתי מספיק מהפלצן הראשון. "תגיד מה שלום האחות הנחמדה שלך?" ככה בלי שלום, מה נשמע, ואיך אתה מרגיש. ישר הוא מדבר על ריקה. אני ככה מסתכל לו בפרצוף ואומר שנשבר לה ממנו ושיעזוב אותה. והוא אומר "בא נשב יש לי משהו להגיד לך." לא הייתה לי ברירה כי אני אדם מנומס אפילו לפלצנים סוג א"א כמו יוסי. אז יוסי אומר לי שיש חתונת המאה של שני סלבס. בטח כמו שפעם כסף התחתן עם כסף, היום סלבים מתחתנים עם סלבים אחרים. לפעמים אפילו אם הם מאותו מין. "גם החתן וגם הכלה חברים שלי" אומר יוסי "וכמובן שאני מוזמן בין המוזמנים הנבחרים ואני רוצה להזמין את ריקה." ואחרי הפסקה קלה כאילו חשב על זה רק עכשיו, הוסיף "כמובן גם אותך." בטח הוא צריך אותי כמו חור בראש.

אמרתי לו שכל הסיכויים שריקה תזרוק אותי מכל המדרגות אם אני יציע לה דבר כזה. הוא בכל זאת ביקש אותי למסור לה, כי היא מסננת אותו בטלפון והוא לא יכול למסור לה בעצמו, והוא בטוח שהיא תרצה להשתתף באירוע כזה. פלצנים תמיד חושבים שאחרים רק מחכים לכבוד להיות קרוב אליהם. הוא עוד רצה להמשיך לדבר איתי, אבל אני אמרתי שאם הוא רוצה שאני אמסור את ההזמנה שלו לריקה, כדאי שאזוז עכשיו כי ריקה נוסעת לאילת לכמה ימים. מה שהיה במקרה גם האמת, וככה נפטרתי מלסבול את יוסי הפלצן והלכתי הביתה. ריקה דווקא הסכימה להשתתף בחתונת העשור שכבר הודיעו עליה בתקשורת הרכלנית, אך רק בתנאי שגם אני אבוא אתה כדי שלא תצטרך לסבול יותר מידי את יוסי. לי לא כל כך התחשק ללכת והתפלאתי שהיא מעוניינת. אבל אנחנו, ריקה ואני, די קרובים ואם היא מבקשת אז חשבתי שאולי אבוא, בייחוד שהיא הוסיפה שתזמין גם את רותי כך שנהיה רביעיה. אני וריקה, אין לנו סודות בינינו. אני בכלל לא אוהב חתונות, כי כל הזמן אוכלים והמוזיקה עושה לך חור בראש, כך שאתה לא יכול לשמוע אפילו את עצמך מדבר. חתונות זה אירוע פלצני אפילו אם המתחתנים לא פלצנים. ריקה אמרה שזה לטובה כי ברעש היא לא צריכה לשמוע את יוסי מדבר את השטויות הרגילות שלו. "אבל אולי תרגישי אותו שולח ידיים." אמרתי. "שרק ינסה. הוא יצטער על זה מאד." ענתה.

בינתיים התחלתי להרגיש התרגשות. לא בגלל החתונה והסלבס הטיפשים, זה בגלל רותי. זאת פעם ראשונה שאצא אתה ביחד, אם היא תסכים. "הו, היא בטח תסכים. אין בחורה שתוותר על חתונת המאה, וחוץ מזה אני חושבת שהיא מחבבת אותך. אם לא היית כזה פחדן ומזמין אותה לצאת אתך, היא הייתה בטח מסכימה כבר מזמן." באמת היא הסכימה. קבענו שיוסי יבוא עם הפררי שלו לקחת אותי ואת ריקה ומשם ניסע לקחת את רותי ונמשיך לחתונה.

***

שעתיים לפני הזמן כבר הייתי מוכן, מצוחצח ולבוש יפה שלא כמו תמיד. סוף סוף פגישה ראשונה עם רותי. נראה למה זה יוביל. יוסי הגיע באיחור "אף פעם זה לא מתחיל בזמן" אמר האידיוט במקום להתנצל. אני הייתי על קוצים, כי לא רציתי לאחר בפגישה הראשונה שלי עם רותי. כמובן שאיחרנו בחצי שעה ואני עליתי לקומה שלישית, שמה היא גרה, אמרתי שלום יפה להורים שלה והתנצלתי על האיחור. רותי לא עשתה מזה עניין. היא כבר הייתה מוכנה, כך שמיד ירדנו והמשכנו לחתונה. מה אני אגיד לכם, כזה בלגן כמו שהיה שם לא ראיתי הרבה זמן. השומר לא עשה בעיות רק הביט ביוסי ונתן לנו לעבור. היו שם אולי אלפיים אנשים. זה הרבה מאד 'מוזמנים נבחרים'. לא ידעתי שיש כל כך הרבה סלבס, אולי הם יכולים להקים מפלגה משלהם, מפלגת הפלצנים. בפנים באמת היה רעש איום כמו שחשבתי, אבל מה אכפת לי, הסתכלתי בעיניים הכחולות של רותי ואיך שאומרים 'הלב שלי עלה על גדותיו'. בייחוד שרותי החזיקה לי את היד והיה נעים מאד. ריקה נהנה פחות, וכל הזמן הייתה עסוקה בלגרש את הידיים הזוחלות של יוסי. לא אכלתי כלום מהדוגמיות בצלוחיות הקטנות שהמלצרים חילקו, למרות שראיתי הרבה מלקקים את השפתיים וטורפים אותן כאילו לא אכלו יומיים. אבל יוסי שהתייאש מריקה התרכז בלשכנע אותי לשתות. אני לא הייתי רגיל כל כך לשתות משקאות חריפים שהיו שם על כל שלחן והרגשתי קצת מסובב. החלטתי שמספיק לשתות ולקחתי את רותי לרקוד צמוד. אני לא יודע הרבה ריקודים, בעצם אני די נחנח, אבל סלו כל אחד יודע. זה פשוט להתנדנד מרגל לרגל ולהחזיק את רותי צמוד. חבל שזה נגמר כל כך מהר כי אז התחילו עם ריקודים מהירים שאני לא יודע והייתי צריך לחזור לשלחן. ריקה ויוסי רקדו דווקא את הריקודים המהירים אולי בגלל שריקה לא רצתה לרקוד צמוד. אני רציתי לנצל את זה ולהתחמק מהאזור, רק שרותי עוד רצתה להישאר. אז נשארתי. אחרי כמה זמן הפסיקו את הרעש של המוזיקה והמלצרים חילקו את המנות. היו שם אולי אלף מנות פלצניות אחת אחרי השנייה, מי יכול לאכול כל כך הרבה. אבל לפחות יכולנו לשמוע מה מדברים. יוסי הכיר לנו בגאווה כמה פלצנים עיתונאים, ופוליטיקאים שמלקקים לעיתונאים, אנשים שבדרך כלל רואים אותם רק בטלביזיה. במציאות הם נראו כמו אנשים רגילים והרבה פחות זוהרים ויפים מאשר בטלביזיה. כולם דיברו בצורה מגעילה על מה שקורה בפוליטיקה. בא לי להקיא מאיך שהם דיברו. נדמה לי שהם גם עישנו סמים. איך הם לא מתביישים. לחשתי לרותי שאולי כדאי לצאת לגינה הגדולה שראיתי בדרך שבאנו, לשאוף אויר צח. רותי הסכימה ואמרה שגם לה הגועל מגיע עד לכאן והראתה על הצוואר החלק שלה. טוב שיצאנו כי מצאנו לנו ספסל והתיישבנו צמודים, מדברים על איך חבל שלא יצאנו ביחד מזמן. לא התחשק לי לחזור אך רותי אמרה שזה לא יפה, אז חזרנו. הפלצנים המשיכו לדבר כל זמן הארוחה הארוכה והשתעממתי מוות. בדרך כלל שאני משתעמם אז קופץ לי החשק להרגיז את המשעממים. כולם כאן היו ליברלים שמאלניים מתיפיפים וקל היה להרגיז אותם בכמה אמיתות שהם לא הכירו בהן. אז שאלתי אותם למה הם כל כך בעד איחוד משפחות של הפלשתינים בישראל. כמובן שמיד הם ציטטו לי ססמאות כמה שצריך לרחם עליהם ושאי אפשר להפריד בין אנשים שאוהבים אחד את השני. אז אמרתי כן בטח, גם אני בעד אהבה, אבל למה הם לא יתאחדו עם המשפחות בעזה ולא בישראל. הם תלו בי עיני עגל ואמרו שכמובן עדיף להם לחיות בישראל כאן התנאים טובים יותר "ואם אתה היית צריך להחליט איפה לגור היית בוחר בעזה?" . ואז שאלתי ככה בתמימות "אבל למה עדיף לנו שהם יתאחדו בישראל עם כל הדמוגרפיה הזו שלרעתנו, שאתם מפוצצים אתה את הראש תמיד?"  ראיתי שהם התפוצצו מכעס עלי שאני לא מבין שגם הם בני אדם, ובכלל מה הקשר בין האהבה לבין השטחים שצריך להחזיר כי בסוף יהיה רוב ערבי בארץ. ריקה בעטה לי ברגל שאפסיק. בין כה וכה אי אפשר לשכנע אותם.

***

ריקה המשיכה לצאת לפעמים עם יוסי אחרי הסיפור הזה עם החתונה, אולי כי לא היה לה חבר אמתי באותו זמן, אז היא הלכה עם יוסי. בכלל יש בבחורות משיכה לדברים נוצצים. כמו שאומרים שהיהלומים הם החברים הטובים ביותר של האישה, כך מסיבות נוצצות ואנשים נוצצים מושכים אותן. מזל שרותי המשיכה ללכת איתי. ריקה תמיד רצתה שנלך ביחד כי היא לא כל כך סבלה את יוסי. ככה יצא שנפגשתי עם הרבה פלצנים מכל הסוגים. נהפכתי למומחה לפלצנים. הגעתי למסקנה שהפלצנות זה לא רק צורת חיים מעצבנת, זו סכנה אמתית למדינה. זה לא רק בגלל השטחיות של המחשבה שלהם, אם בכלל אפשר לקרוא לזה מחשבה, כי זה יותר העלאת גירה. זה בגלל שמה שחשוב להם זה רק הם עצמם ושתלך המדינה לעזאזל. מרוב גועל על מנת היתר של פלצנות שהזריקו לי במסיבות האלו, הסכמתי להשתתף בשיעור תורה. הסיפור היה כזה: אברהם, הדוד הזקן שלי הוא שהציע לי לבוא אחרי שהתלוננתי בפגישה משפחתית על הפלצנים שיצאו לי כבר מהאוזניים. היה דווקא נחמד מאד בהתחלה. נכון שהיו שם בעיקר זקנים, אך קודם כל התרשמתי מהשקט והסבלנות של המשתתפים בלשמוע אחד את השני, שלא כמו הפלצנים שצעקו ונכנסו אחד לדברי השני בלי להקשיב. אבל אחרי כמה פגישות כאלו התחלתי לא לסבול גם את הדתיים שציטטו לי פסוקים מהתורה וחכמות של רבנים, כאילו אין להם מחשבה משלהם. ילה ילה! תחשבו לבד! מבחינת המחשבה ראיתי שהם לא שונים הרבה מהפלצנים. בכלל כאשר הכרתי אותם יותר מקרוב, ראיתי יותר ויותר דמיון לפלצנים חוץ מזה שהם היו יותר מנומסים ופחות חשבו על עצמם. בעצם הם בכלל לא חשבו על עצמם כאילו האדם לא חשוב, רק אם הוא רבי אז הוא חשוב. בזה גם מצאתי דמיון כי גם לפלצן המצוי יש את 'הרבי' שלו שבו הוא מאמין רק שהרבי של הפלצן הוא הסלבס התורן שמתחלף כל פעם. גם הדתיים האלו לא כל כך אהבו את המדינה. חשוב להם יותר ממה שהולך בקהילה שלהם. הם חיים כאילו עדיין בגלות, רק שהשלטון הוא של יהודים חילוניים שאפשר לצפצף עליו יותר מהשלטון של הגויים בגולה. גם הפלצנים מצפצפים על החוקים של המדינה. אבל הם, זה בגלל שהם יודעים שלהם לא יעשו כלום ויש להם את העורכי דין האלו שיוציאו אותם מכל דבר. אז אחרי כמה שעורי תורה כאלו שעיצבנו אותי, התחלתי להרגיז אותם. כזה אני אם אני משתעמם או מתעצבן. ריקה תמיד אמרה לי שזו שריטה שצריך להתגבר עליה, אך אני דווקא נהנה מלעצבן אחרים זה מוציא את העצבים ממני. שאלתי אותם למשל, למה הם הולכים עם הבגדים שמתאימים לפולין הקרה ולא לישראל החמה. "אתם חושבים שאבותינו החכמים בישראל לפני אלפיים שנה הלכו עם בגדים כאלו?" ועוד שאלתי אותם למה אסור לנסוע במכונית בשבת אפילו אם בית הכנסת שרוצים להתפלל בו רחוק וקשה בעיקר לזקנים להגיע. ידעתי לא מעט מה כתוב בתורה כי קראתי את כל התנ"ך ויש לי זיכרון לא רע. אולי גם בגלל שהבנתי מה כתוב שם, מה שאי אפשר להגיד על כולם. אמרתי להם שלא כתוב בשום מקום שאסור לנסוע בשבת במכונית. ליהפך. בשבת חייבים להתענג. ו'עונג שבת' הולך פיפן לזקנים שצרכים להתאמץ כל כך בלהגיע לבית הכנסת. הוויכוחים הגיעו לפעמים לצעקות של ממש, כי הם נעלבו שאמרתי שהם לא באמת יהודים לפי רוח התורה, ושהם מבצעים פולחנים פגניים שמנוגדים לרוח התורה. ציטטתי מישעיהו הנביא שלמדנו בעל פה בבית הספר: "גם כי תרבו תפילה אינני שומע. ידיכם דמים מלאו. רחצו, הזוכו, הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני. חדלו הרע. למדו היטב. דרשו משפט. אשרו חמוץ. שפטו יתום. ריבו אלמנה."

אז אחרי שכמה פעמים שאלתי אותם שאלות שהם לא יכלו לענות עליהן כמו שצריך, והרגזתי אותם עם ציטוטים כאלו, הם הפסיקו להיות כל כך חביבים וזרקו אותי משעורי התורה.

***

חבר של יוסי, פוליטיקאי ידוע, התרגז יום אחד מההערות שלי שהוא דואג יותר לערבים מאשר ליהודים והזמין אותי לבוא אתו לבקר חבר שלו – שייח ערבי "כדי שתראה כמה הם בני אדם יותר מהיהודים." הסכמתי מיד כי מעניין אותי לשמוע מה אחרים חושבים. שאלתי אם אפשר לקחת את רותי שעכשיו כמעט ולא היינו נפרדים, אז הוא אמר שזה לא כל כך טוב כי צריך להתחשב במנהגים של הערבים. חשבתי לי שהוא לא כל כך מתחשב במנהגים של היהודים כמו שהוא מתחשב במנהגים של הערבים, ובכלל איך פתאום שוויון האישה לא חשוב לו, אך שתקתי. אבל אם יש משהו שאני שונא זה הצביעות של אלו שאומרים דבר אחד ודקה אחר כך אומרים משהו הפוך. מצאתי את זה הרבה אצל 'הליברלים' אלו שתמיד מדברים על שוויון זכויות וסובלנות וחמלה ומדינת חוק, כל השיט הזה, עד שזה נוגע להם, אז החוק לא צודק. סובלנות, חמלה ושוויון זכויות, זה משהו שנותנים רק לערבים. לאחרים שהם לא סובלים, כמו לחרדים שעוד יותר עניים מהערבים, אין חמלה ואין התחשבות במנהגים 'ושילכו לצבא כמו כולם'. כאילו רק להם מותר למרוח את הפסיכיאטר הצבאי ולהשתחרר מהצבא. למה שהם יבזבזו על הצבא שלוש שנים שהם יכולים להתקדם ולהרוויח? גם בזה הם דומים לדתיים. הם ממש שונאים אחרים. הם שונאים הכי הרבה את הדתיים והדתיים שונאים הכי הרבה את הדתיים של רבי אחר. כמו הדתיים הם גם יכולים להיות פתאום לא סובלניים ואפילו אלימים ולשכוח את כל הדברים היפים שהם אמרו דקה קודם. חשבתי שלפחות אצל הערבים אין צביעות והם אומרים מה שהם חושבים. רק חבל שהם חושבים רק איך להרוג אותנו. באמת השייח קיבל אותנו בצורה יפה נישק על שתי הלחיים פעמיים והושיב אותנו בחדר האורחים המרווח שלו. בכלל הבית שלו היה דומה יותר לארמון. ארבעה קומות אבן מעוטרת בסגנון שהזכיר מקדש יווני. שלוש מכוניות מרצדס מבריקות חנו בחצר החצץ שלפני הכניסה. הקומה העליונה נראתה שוממה. "זה הכנתי בשביל הבן הקטן שלי." הסביר לי השייח כאשר ראה שאני מביט למעלה. הבן הקטן היה אולי בן 8 ואותו שלח השייח להגיד לנשים שיביאו משהו קטן לאכול. היה יום שמש נאה, שמים כחולים ללא ענן ולא היה חם בגובה הזה, כי הארמון היה על ראש ההר. פתאום, בדיוק שחשבתי כמה שקט ונחמד פה, המואזין קרא לתפילה בקולי קולות דרך רמקולים בעלי עצמה שלא הייתה מביישת שום מערכת די ג'י מרקיד בחתונה. המארח פרש לחדר צדדי לתפילה וחזר כעבור דקות מעטות. הרמקולים עדיין טרטרו מפיצים לכל הסביבה, כולל היישובים היהודים הסמוכים את דברי הדרשן. תמיד חשבתי שכל אחד חייב ללמוד ערבית, אך במחשבה שנייה טוב שהיהודים לא יודעים ערבית כי אם היו מבינים מה הדרשן אומר הם היו מתרגזים נורא. השייח מזג קפה מר לספלים שדומים לספלי הצעצוע שיש לנכדה הקטנה של הדוד שלי, תוך כדי הבעת דברי הנימוסין ארוכים בינו לבין הפוליטיקאי. לאחר מכן הוגשה ארוחה כבדה שהוגשה במנות רבות, ולאחר שהכלים נאספו, נעשה סיבוב נוסף של קפה חזק ומר בצרוף עוגות דבש מתוקות. אני מאריך בתיאור האווירה והאוכל כי מה שהיה אחר כך לא היה טעים כל כך. השייח התחיל לנדנד לפוליטיקאי עד כמה הכל רע. הממשלה הפשיסטית לא נותנת מספיק כסף ולאנשי הכפר אין עבודה, וכל השיט הזה שתמיד אנשים שופכים אפילו שיש להם איזה מיליון שקל בבנק. בא לי להקיא את כל האוכל הטוב שאכלתי. למה אנשים תמיד רוצים רק שיתנו להם? השייח גם לא שכח את הקטע של הערבים, איך כולם גזענים אליהם ונותנים להם פחות מליהודים. חשבתי שהפוליטיקאי יסביר לו שצריך גם לשלם מיסים, כי זה ידוע שהם אפילו לעיריה שלהם לא משלמים את המיסים, ולמה שהממשלה תשלם במקומם? כי בעצם זה הכסף של המיסים שהיהודים כן משלמים. אבל הפוליטיקאי רק עשה כן עם הראש והוציא מילים של הסכמה, "כן , כן, ודאי, אתה צודק." וכאלו. אחרי אולי שעה של נדנודים ואחרי שהפוליטיקאי הבטיח "לשנות את המצב." הצלחנו סוף סוף לנסוע חזרה. הכי הרג אותי שהפוליטיקאי, גם שהיינו לבד במכונית אמר "אתה רואה איך שהערבים מסכנים." זה מה שהוא הבין מהקטע? כאילו שהוא לא ראה את כל הבתים היפים בכפר עם המכוניות החדשות שעומדות על ידם. לפעמים אני לא יודע מי יותר טוב, הפוליטיקאי שרואה רק מה שהוא רוצה, או השייח שחושב שכולם רק צריכים לתת לו כל הזמן. אבל ידעתי שאין מה לדבר. יש אנשים שרואים רק צד אחד של הרחוב, כמו שקראתי באיזה ספר על הבחור שקיבל זפטה על הראש והוא רואה רק צד שמאל של הרחוב, ואם לוקחים אותו לקצה השני הוא רואה רק את הבתים שקודם לא ראה שהם עכשיו בצד שמאל שלו. ככה שמה שאני לא יגיד לפוליטיקאי הוא יראה רק צד אחד.

***

אחרי הנסיעה הזו, שאני שתקתי כל הזמן והוא אולי חשב שאני מסכים, הוא כבר הכניס אותי לחבורה שלו והזמין אותי לאלף כינוסים והפגנות, שתמיד חיפשתי תירוצים להתחמק מהם. אבל אני חושב שיכול להיות אולי שיש משהו דפוק בראש שלי ואני רואה שני צדדים איפה שיש רק צד אחד. ואז הכרתי את אותו בחור עצום שאמר לי שאולי אני בסדר ושלפעמים צריך את הילד הקטן הזה מהאגדות שאומר שהמלך עירום. אבל אני לא כל כך אהבתי את התפקיד הזה של הילד כי בחיים האמיתיים מי שאומר שהמלך עירום, מכניסים אותו לאיזה מוסד או משהו. אז הכי טוב לשתוק. רותי אמרה לי למה אני נעשיתי כזה שתקן, כי היא הכירה אותי אחרת. ואז סיפרתי לה את הסיפור על הנסיעה לכפר הערבי, ומאז היא לא דיברה איתי, כי חשבה שאני באמת גזען או ימני, שזה בעצם יותר גרוע. אני נכנסתי מה זה לדיכאון שהיא ככה עזבה אותי, עד שריקה ריחמה עלי ודיברה עם רותי ואמרה לה שעובר עלי רק איזה שהוא קטע זמני ושתחזור אלי. אבל רותי כבר התחברה עם איזו דוגמנית שהכניסה אותה לחבורת הפלצנים שלה והבטיחה לה שתסדר לה תפקיד דוגמנות. מה שלא התפלאתי, כי רותי הייתה יותר מידי יפה בשביל להיות מזכירה במשרד או משהו כזה אחרי שתגמור ללמוד, ויכלה להיות דוגמנית כמו כלום, אם הייתה קצת גבוהה יותר. באמת אני לא מבין את הקטע הזה של הדוגמניות שצריכות להיות כל כך גבוהות ורזות. למה? הן לא צריכות לדגמן איך הבגדים יהיו על הבחורות האמיתיות, שלא כל כך גבוהות ורזות? אבל ריקה אמרה לי שאני לא מבין שום דבר בבגדים "ותראה איך שאתה הולך! ויותר טוב שתדבר רק במה שאתה מבין. אולי בכדורסל." מה שנכון. אם כבר חושבים על כדורסל גם שם אני לא מבין למה גם בכדור סל צריכים רק גבוהים. אי אפשר לסדר ליגה לשחקנים בגובה נורמלי אולי עם סלים בגובה נמוך יותר? למה בכמה מהמקצועות האחרים בספורט יש חלוקה כמו למשל באיגרוף שיש כאלו שבמשקל קל או בינוני או כבד או מי יודע מה. כנראה גם בזה אני לא מבין. למרות זאת רותי בכל זאת חזרה לדבר איתי, רק שהיא עכשיו מדברת רק על דוגמנות ומסלול ואיך שהיא צריכה לרעוב, כאילו שיתנו לה תפקיד דוגמנות. הלו רק יצחקו עליה איך היא כמו גמדת בין הלנגריות האלו. באמת חבל שלא מסתכלים על היופי. כי אז היו זורקים חצי מהדוגמניות המפורסמות, ושמים את רותי ראשונה. אבל מה אני מבין בדוגמנות? מה אני בכלל מבין בבגדים כמו שאומרת ריקה, אני לא מבין למה צריך להחליף כל הזמן את הבגדים שרק אתמול היו כל כך יפים? רק בגלל שאיזה פלצן מעצב אופנה אומר שעכשיו מודרני, רק ללבוש שחור או קצר או ארוך או אני לא יודע מה? באמת שאני לא יכול לעקוב אחרי מה שעכשיו באופנה ולא מבין למה כולן רצות וקונות מה שאיזה הומו קובע בפריז. זה נראה לי גם קטע שלא משאיר לבחורות זמן לקרוא איזה ספר מדליק. אולי בגלל זה הן רק מדברות על איך לעשות דיאטה ואיזה בגדים עכשיו באופנה. לא שהבחורים יותר טובים בקטע שלהם לדבר על כדור רגל. זה שלא מקבלים את רותי לדוגמנות הכניס אותה לדיכאון. אבל אני לא כל כך הצטערתי כי עכשיו היא התחילה לצאת איתי שוב פעם לפעמים.

***

לא כל כך אהבתי את זה שעכשיו נכנסתי עמוק יותר לחבורה הזו של הפלצנים. גם הפוליטיקאי הזה שחשב שאני מהקבוצה שלו, וגם יוסי הפלצן שנידבק ככה אלי כדי להגיע אל ריקה, ועכשיו רותי שלפעמים הלכה איתי למסיבות של הפלצנים שעכשיו הזמינו אותה. כי, כמו שריקה אמרה לי, היא נמשכה אליהם כמו זבוב לדבש, למרות שהזבובים יכולים לדעת שאפשר להידבק לדבש ואם הכנפיים שלהם מתלכלכות אז אין להם סיכוי לעוף. לא שהייתי כל כך חזק בחיים של זבובים, אבל פחדתי שרותי גם כן תתלכלך מהדבש שהפלצנים מקיאים מהפה ותחשוב שזה החיים האמיתיים. היה שם בכל המסיבות של הפלצנים פלצן אחד מלוקק שהקריא חדשות בטלוויזיה ככה שהפרצוף שלו היה מוכר לכל אחד. מה שנותן כרטיס חופשי לקליקה העליונה של הפלצנים, כי גם בפלצנות יש דרגות. גם אני כמובן הכרתי אותו כי גם אני רואה חדשות לפעמים ויודע מי זה הקריין שכל פעם אומר את השם שלו כאילו זה חשוב לפחות כמו החדשות על מלחמה חדשה שפרצה. התפלאתי שהוא דיבר איתי כמו בן אדם רגיל. זה לא שאני חושב שצריך להיות גאון בשביל להקריא מה שכותבים לך בחדשות ולעשות ככה עם הגבות לפעמים, כדי להראות מה אתה חושב על 'האייטם' שאתה מקריא. אבל הוא דווקא נראה לי נבון יותר מהממוצע. בהתחלה חשדתי שאהוד, זה היה השם שלו, נדבק אלי בגלל רותי, כמו שיוסי נדבק אלי בגלל ריקה. אבל ראיתי שאין לא בעיה עם בחורות הכי יפות. לא שהוא כל כך רדף אחריהן, כי היה נשוי לבחורה אחת שעבדה כספרנית באיזה ספריה של האוניברסיטה ושבכלל לא הייתה בקטע של פלצנות. הבנתי שהוא פלצן מזויף ושהוא באמת בפנים בחור טוב. אז התפלאתי מה הוא בכלל עושה שם במסיבות של הפלצנים. לרוב הוא בא לבד כי הבחורה שהיה נשוי לה, אם הייתה כבר באה פעם למסיבה כזו, הייתה נראית כאילו היא הולכת להקיא כל רגע. איך שלא יהיה אם היינו רגע לבד בלי פלצנים מסביב, הוא היה מדבר איתי כמו בן אדם שנמצא בחדר מלא עשן ומוציא את הראש מהחלון כדי לנשום קצת אויר צח למלאת את הריאות. גם אני הרגשתי ככה ושמחתי שהוא גם בשבילי חלון כזה לאוויר צח, אבל עדיין התפלאתי מה הוא בכלל עושה בחבורה הזו שהוא לא כל כך אוהב, אבל התביישתי לשאול אותו. אולי פעם עוד אשאל אותו למה הוא מזייף פלצנות. אבל אולי אני טועה והוא פלצן אמיתי כי מי יכול להיכנס לראש של מישהו אחר. איך שלא יהיה, הוא גם הזמין אותי לפעמים לסיורים עם קצינים בכירים בצבא. בזה אני דווקא מבין כי מעניין אותי מה הולך בצבא כי אני עוד מעט מתגייס ואולי גם בגלל החבר הקודם של ריקה שהיה קצין בצבא. חשבתי שהוא יודע שאני יכול להסביר לו על מה הם מדברים. אבל אחרי שנודע לי שגם הוא שירת בצבא ועכשיו הוא קצין במילואים לא הבנתי למה הוא מזמין אותי. אבל באמת אי אפשר לדעת מה עובר בראש של מישהו אחר. ראיתי שהוא לא משתמט כמו הפלצנים האחרים שהם כאילו פציפיסטים שלא רוצים להשתתף בכיבוש על עם אחר, אבל באמת הם פוחדים על התחת שלהם וגם הקריירה שלהם חשובה להם יותר מהמדינה. אבל אהוד? באמת לא הבנתי את הראש שלו. בסיורים האלו עם הקצינים הבכירים, ראיתי הרבה בחורים טובים שמסכנים את החיים שלהם כדי שכל הפלצנים יוכלו לישון בשקט בתל אביב. לא שהם לגמרי משוגעים על המדינה בלי לחשוב על עצמם לפעמים, או שהיה אכפת להם מהפלצנים. לפעמים אפילו שמעתי אותם מקללים את המשתמטים שרק מתלוננים כל הזמן אבל לא עושים כלום בשביל המדינה, אם ראו שאהוד והצלם הזה שתמיד בא איתנו לא היו בסביבה. אני חושב שבעיקר הם אהבו את ההתרגשות שבאה עם הסיכון בחיים. באחד הסיורים האלו באמת היינו תחת אש חיה שאיזה חבורה של מתאבדים ערבים בגדה ניסו להרוג את הקצינים הבכירים. עד שבאו החברה עם הטנקים, הקצינים הבכירים לא התביישו ללכלך את הידיים ולירות בחזרה עם הנשק שהיה תלוי להם ככה על הכתף, כאילו בשביל שוויץ, אבל ראיתי שהוא באמת נחוץ לפעמים. הצלם של אהוד נורא שמח שיש לו לצלם אקשן שיהיה אייטם לוהט בחדשות. לא כל כך היה חשוב לו אם הקצינים היו נהרגים. הסתכלתי עליו וחשבתי שאולי הוא אפילו ישמח. כי קצין בכיר שנהרג הוא אייטם עוד יותר לוהט לטלוויזיה. בפנים של אהוד אי אפשר היה לדעת כלום כי הוא רק ככה צמצם את העיניים וביקש שיתנו לו גם איזה נשק שיוכל לירות. פלצן מהליגה הלאומית שמחזיק רובה ביד ויורה? אחר כך בחדשות ראיתי איך הוא מדבר בקול שקט ורציני ומספר על התקרית בלי להרים אפילו גבה אחת. בחיי שלא הבנתי אותו. איך שלא יהיה ככה נעשינו חברים די טובים ואפילו יצאנו לפעמים ביחד. אני עם רותי והוא עם שלומית אשתו, לכל מיני מקומות שפלצנים לא חושבים להגיע אליהם, כמו מוזיאונים או סתם לטייל לראות פרחים. להצגות לא הייתי הולך כי אהוד היה מוזמן רק לפרמיירות איפה שהפלצנים תמיד הלכו להתלבש יפה כדי שיראו אותם. שמחתי לראות שרותי ושלומית ככה מדברות אחת עם השנייה. אולי שלומית, שהייתה באמת בחורה איכותית, תוציא לרותי את הקטע של התחברות עם פלצנים מהראש ואז אני אגיד לפלצנים ביי ביי.

***

אני הרגשתי שאני שוקע בביצה המסריחה של הפלצנים, שלא הבינו כמה אני הולך להקיא מהזיוף היפיוף וכל 'הפוליטיקל קורקט' שלהם ואיך הם מגלגלים את העיניים שהם הכי מוסריים בעולם ובאותו זמן דופקים את האחרים. החלטתי לקחת מרחק מהם ולקחת איזה דיל בחופש פסח לאיזה אי יווני קטן שלשם אפשר לנסוע גם אם אתה בן 16. מה שרציתי זה לברוח ככה שלא אראה בעיניים את הפלצנים מציצים לי מכל מסך טלוויזיה. הצעתי לרותי לבוא, אבל לה היה לה קשה לעזוב את החברות החדשות שהבטיחו שהנה עוד מעט הן ישיגו לה תפקיד באיזה פרסומת. מה שאני חושב שהיה רק עוד כפית דבש על המלכודת של הפלצנים. אז נסעתי לבד. בדרך כלל זה לא תענוג גדול לנסוע לבד, אבל עכשיו הרגשתי ממש הקלה. כאילו הייתי יותר מידי זמן מתחת למים, הראות כמעט מתפוצצות. ופתאום הראש יוצא למעלה ואפשר לשאוף אוויר. לא כל כך התעניינתי בכנסיות היווניות העלובות, שזה מה שהציעו בטיולים המאורגנים. הכי מעניין זה לראות ולדבר עם אנשים מהמקום, שלא שטופים בזבל שזורם מהטלוויזיות בארץ. הבעיה הייתה שהם לא מדברים אנגלית ואני לא למדתי אף פעם יוונית. אז לא בדיוק יכולתי לדבר איתם. כאשר כל הקבוצה של הישראלים הקולנים שהיו איתי בדיל, נסעו לטיולים המאורגנים, אני נכנסתי לבד למסעדה על החוף. יותר בשביל למצוא מישהו לדבר איתו מאשר לאכול. בכלל לא היה לי הרבה מה לאכול שם, כי כל המנות שהציגו בוויטרינה היו של דגים. היוונים משוגעים על דגים. זה הזכיר לי שגם הרבה פלצנים אוהבים דגים "כי זה בריא ולא משמין." אבל אלו אוכלים בעיקר סושי, שזה מאכל מגעיל של דג לא מבושל ממולא עם אורז. איך שלא יהיה ניסיתי להסביר למלצר שאני רוצה איזה אוכל נורמלי בלי דגים. הוא לא כל כך הבין. ואז בחור צעיר שלא ראיתי קודם, כי הוא ישב מאחורי, אמר לי באנגלית רצוצה שהוא יסביר למלצר. ובאמת המלצר הביא לי מנה של בורגול עם יוגורט, שהייתה די מגעילה, אבל יותר טוב מדגים. הזמנתי את הבחור לשבת איתי ככה לדבר כי זה מה שרציתי הכי הרבה. הוא שאל מאיפה אני. ושאמרתי לו, הוא מיד עשה פרצוף של מי שיושב עם רוצח. מתברר שגם באי הנידח הזה מחוץ לעזים ולמסעדות דגים, יש טלוויזיה שממנה נשפך זבל כמו מכל הטלוויזיות בעולם. ניסיתי להגיד לו שלא רצחתי אף אחד. להפך זה הערבים שרוצים להרוג אותי. אבל הוא לא האמין. הוא ראה בעיניים שלו בטלוויזיה, איך אני מתעלל בפלשתינים המסכנים עם הטנקים שלי, ושאני לא אספר לו סיפורים. הוא גם פגש שני ישראלים שסיפרו לו את האמת איך אנחנו מדינת אפרטהייד, שלא נותנת שום זכויות לערבים המסכנים, ואיך בגלל זה הם עזבו את הארץ המגעילה הזאת. חשבתי שאולי הם שכחו לספר לו שהמוח שלהם טבע בתוך השטיפה שעשו להם מהתקשורת ושהם אולי מפחדים להתגייס, ולכן ברחו. לא רציתי לשאול אותו למה הם לא עוזרים לערבים המסכנים, ובמקום זה ברחו מהארץ, כי הוא בטח לא יודע. ניסיתי לדבר איתו על האי שלהם ועל דברים כלליים כאלו שלא קשורים לזה שאני רוצח סדיסט, אבל ראיתי שלא נעים לו לשבת איתי והלכתי משם. מכל הסיפור הזה הרגשתי כאילו מישהו דחף לי את הראש עוד פעם לתוך המים ולא יכולתי לנשום.

***

ביום ההולדת של אוהד, הנכד הגדול של הדוד שלי, ישבתי שם עם ריקה ועוד כמה בני דודים ודיברנו. פתאום ראיתי איך אוהד יושב בצד לבד וככה עצוב ביום ההולדת שלו שבעצם הגדולים פטפטו ואכלו ליד השולחן הגדול בגינה, ולא שמו לב אליו אפילו שכל החגיגה הייתה בשבילו והקטנים שיחקו במשחקים שהוא היה גדול בשבילם. ראיתי איך שאומרים 'שהוא נופל בין הכיסאות'. אז עזבתי את השולחן של הגדולים והלכתי לדבר אתו. מבוגרים מדברים עם ילדים כאילו הם המבוגרים אף פעם לא היו ילדים והם יודעים כל דבר והילדים מטומטמים שצריכים להסכים עם כל מה שאומרים להם. אבל אני עוד זוכר איך שאני הייתי ילד והיו לי מחשבות של עצמי ואיך לא כל כך אהבתי שהמבוגרים מסתכלים עלי תמיד מלמעלה. זה גם הזכיר לי איך גם הפלצנים מסתכלים על כל האחרים מלמעלה כאילו שאלוהים חילק שכל רק להם. אז ניגשתי אליו ואמרתי "אוהד, על מה אתה חושב עכשיו?" אוהד ואני תמיד היינו סחבקים אולי בגלל שדיברתי אתו כמו עם בן אדם ולא כמו עם ילד שצריך להסביר לו כל דבר. "זה עצוב להיות גדול שאף אחד לא שם עליך." הוא אומר ואני רואה שהפה שלו מתחיל לזוז ככה למטה בקצוות ועוד רגע הוא יבכה. חיבקתי אותו חזק שלא יראו שהוא בוכה ביום ההולדת שלו ואז יתחילו לשפוך עליו דבש דביק של דיבורים והוא יהיה עוד יותר עצוב. הרגשתי שהוא ככה נרגע ושחררתי את החיבוק. "אני שם עליך, זה לא נחשב?" אוהד עוד היה עסוק בלעצור את הדמעות שניסו לפרוץ עוד בכוח מהעיניים שלו ורק הזיז ככה את הראש למעלה ולמטה בתנועות שכמעט לא ראו. "זה לא שאתה בבת אחת צריך לעשות הכול לבד" ניסיתי להיזכר טוב יותר איך הרגשתי שהייתי בגילו. תהייה בטוח שכל דבר יהיה קל יותר כאשר תגיע אליו עם הגיל. ידעתי שהוא מודאג מאוד איך הוא יקרא את ההפטרה ככה לפני כולם בשנה הבאה שהוא יהיה בר-מצווה. אוהד היה קצת ביישן ופחד לדבר אם היה לו קהל של יותר משלושה אנשים שהקשיבו לו. זה גם לא קרה יותר מידי שהקשיבו לו בכלל. אוהד עוד שתק אבל ראיתי שעכשיו כבר יותר קל לו לעצור את הדמעות אז שיניתי את הנושא. "יש חדש עם אוסי?" אוסי שזה קיצור חיבה של אסנת הייתה ילדה שאהבה אותו וכל הזמן ניסתה להתחבר אתו שיהיו זוג, אבל אוהד עוד לא היה בקטע של בנות וכל הזמן ברח ממנה. בכלל בנות בגיל הזה הרבה יותר מבוגרות מבנים ובדרך כלל גם מתחברות עם בנים גדולים יותר אבל אוהד היה באמת ילד יפה ותלמיד טוב והיא הייתה ככה גם תלמידה טובה אבל לא מקובלת בכיתה, עם המשקפיים שלה ואיך שהייתה כל כך גבוהה יותר מכולם. הדיבור הזה שלי על אוסי הביא את השפתיים שלו שהתחילו להתעגל ככה קצת למעלה שזה התחלת חיוך. "עזוב אותי עם הנדנוד הזה על אוסי." אבל ידעתי שהוא בכל זאת חושב שהיא בסדר למרות שהיא לא נחשבת בין הבנות ואף אחת לא חברה שלה. היא לא הייתה חברה גם בין הבנות מהקבוצה של המקובלות פחות, ובטח שהיא הייתה רק לצחוק בין המקובלות שהסתובבו מסביב ל 'מלכת הכיתה'. אבל אוהד בכל זאת לא רצה שכולם יצחקו עליו אם הוא יתחבר לאוסי ופחד שהוא ייחשב עוד יותר יורמי מעכשיו. אני יודע שהיחסים בכיתה הם מה זה מסובכים ועם היררכיה כזאת לא דמוקרטית ואפילו טיפה מרושעת. בעצם הרבה יותר מטיפה. להיות מקובל ובייחוד מקובלת בכיתה זה קשה יותר מלהצטיין בלימודים. בכלל לימודים לא נחשבים ואולי אפילו כמה שאתה היית טוב בלימודים היית נחשב יותר יורם. המקובלים דווקא היו פחות טובים בלימודים גם בגלל שלא היה להם ראש לזה. בשביל להיות מקובל, קודם כל היית צריך הורים עשירים שתוכל להשוויץ בבית גדול וכל מיני גדג'טים שקונים לך ונסיעות לחוץ לארץ בחופשות. בעצם אתה צריך הורים פלצנים כדי להיות מקובל בכיתה. ככה, חשבתי לעצמי, ככה הילדים הקטנים נעשים פלצנים גדולים, וזה עשה לי עצוב בלב וכמעט שאני עכשיו הייתי צריך לבכות כמו אוהד קודם. שמחתי שאני כבר לא ילד קטן בכיתה כמו אוהד. לילדים בגיל הזה יש חיים מה זה קשים. אז אמרתי לו את הסיכום שלי, שהדבר הטוב בלהיות גדול, זה שאתה יכול לצפצף על כל ההיררכיה של המקובלות בכיתה. אחר כך קמנו מהדשא והתחלנו לשחק קצת במסירות עם הכדור הגדול הזה ששכב שם.

***

המשחק בכדור עם אוהד הזכיר לי שהפלצנים משוגעים לספורט. כי ספורט זה מרזה ועושה קוביות בבטן. הכי מדליק אותם זה אם יש להם קוביות בבטן ולבחורות הכי מדליק אם הן כל כך רזות שרואים את העצמות של האגן. אם משהו נתקע בראש לפלצנים וזה 'in', אז הם יעשו כל דבר כדי להשיג אותו ומדברים רק על זה. הם כאלו קיצונים שלא רוצים לשמוע דברים שבאים מההיגיון. זה עד שהדבר נהפך   ל 'out' , מה שקורה לפעמים די מהר, ואז הם מרכלים מאחורי הגב למי שעוד עושה את זה. הדבר הזה עם הספורט וגם הקטע של להיות רזים, זה דווקא נמשך הרבה זמן. אולי בגלל שמפמפמים להם בראש כל הרופאים האלו שרוצים למכור להם תרופות של חברות התרופות הגדולות והגורו-ים שחיים מקבוצות שהם אוספים כדי לדפוק להם שטויות בראש ולקחת מהם כסף. כנראה שעכשיו לנסוע למקובלים הדתיים זה 'in' ויוסי שנסע עם חבר שלו למקובל הדתי הזה בנתיבות רצה לנסוע עוד פעם. כי המקובל הזה נחשב לגורו של כל הטייקונים ונותן להם עצות איך לעשות עוד כסף. הוא רצה לקחת גם את ריקה אולי יהיה למקובל איזו שהיא ברכה שריקה תרצה להתחתן אתו, אבל ריקה לא שמה על מקובלים. אמרתי לכם שהיא חכמה. אז לנסיעה הזאת הוא לקח אותי במקום. אני גם לא מחזיק מהמקובלים אבל זה עניין אותי הקטע של פלצנים שחושבים שהם מה זה נאורים ובכל זאת הולכים לאיזה רב עם זקן שכל החיים שלו רק ישב בישיבה ולמד גמרה, ומקבלים ממנו עצות על איך לעשות כסף. הגענו רק בצהריים המאוחר ואני הייתי רעב מוות. לא הייתה מסעדה פלצנית אז אכלנו במסעדה הפשוטה והיה מה זה טעים אבל אולי זה רק בגלל שהייתי רעב. שראיתי את התור הגדול של אנשים חשבתי שאולי כל הנסיעה הזאת לחינם, אבל יוסי דחף את כל הזקנים והנשים שעמדו בתור והגיע להתחלה. אני התביישתי אבל הוא לקח את היד שלי ככה בכוח ואמר לי לא לעשות עניינים כי הוא לא מתכונן לעמוד בתור יחד עם כל האספסוף. “להם יש כל הזמן שבעולם כי הם לא עובדים כמו שאני עובד וקורע את התחת, והם רק מקבלים מביטוח לאומי את הכסף שהם שודדים ממני. הם צריכים לתת לי את הכבוד ולזוז כי כל הכסף שהם מקבלים בחינם מהמדינה זה כסף שאני עובד קשה בשביל להרוויח אותו.” חשבתי שהוא מגזים עם ה 'עובד קשה' כי אני רואה אותו כל הזמן רק בבילויים, אבל עם כל האנשים מסביב לא רציתי להתווכח אתו. צעיר בריון עם פאות מאחורי האוזניים ככה שלא יתנדנדו חופשי ויפריעו לו בעבודה, לקח אותנו לחדר של הרב המקובל. הרב היה איש קטן וצמוק עם פאות ארוכות וכיפה לבנה שכיסתה את כל הראש, לא כזאת קטנה כמו שאני שם אם אני צריך להיות בהלוויה או משהו כזה. העיניים שלו היו גדולות ובערו מתחת למצח הגבוה שאנשים חושבים לסימן של חכמה למרות שאני מכיר הרבה חכמים עם מצח נמוך וטיפשים עם מצח גבוה. הוא ישב מאחורי שלחן קטן וקרא בספר ענק עם שפתיים ממלמלות בלי קול והגוף שלו מתנדנד קדימה ואחורה כמו לולב בזמן סערה. אז יוסי מתחיל עם "שלום כבוד הרב" כמו שאני אף פעם שלא שמעתי אותו נימוסי כל כך. הצמוק הרים את העיניים הגדולות שלו, ליטף את הזקן השחור ביד ימין והפך דף ביד שמאל. "שלום עליך רב יוסי." החזיר בתשובה. מתברר שהם מכירים. “ומי אדוני הנכבד?” שאל אותי. "שלום לך, אל תשים לב אלי אני רק באתי עם יוסי." עניתי בנימוס אם כי בפנים התחיל לי צחוק שעצרתי בכוח שלא להעליב. יוסי שאל אותו לגבי שוק המניות ואיזה כדאי לקנות והרב המקובל ככה אמר דברים כלליים שאפשר להבין אותם בכל מיני צורות. אבל יוסי התלהב. שהיינו כבר בדרך חזרה ואמר איזה עצות טובות קיבל מהרב. ואני חשבתי שעצות כאלו כל ילד יכול לתת לו, בייחוד אם יוסי ייתן לו 'תרומה לנצרכים' רצינית כמו שנתן לרב המקובל.

***

הכי הורג אותי זה איך שמפיצים פאניקה וכל הפלצנים מה זה מאמינים. אם כאילו מישהו אומר שזה יכול להיות אחרת אז מתנפלים עליו כאילו הוא לפחות קילל את אלוהים. בתקשורת מדברים רק על הפניקה התורנית ומביאים סרטים ומומחים מפה עד הודעה חדשה. כל מי שיש לו קצת שכל ישר ומנסה להגיד שאפשר גם לראות את זה אחרת הוא אצלם מטומטם שצריך לסתום לו את הפה. אני עוד זוכר את הפאניקות המדעיות כמו זו של באג אלפיים שחשבו שזה גם סוף העולם ובסוף התברר שכלום. או הפאניקה שהחור השחור יופיע בגלל המאיץ החדש בשוויצריה ויבלע את כל כדור הארץ. לא עזר שכל מי שמבין בפיזיקה אמר שזה שטויות. אנשים דרשו להפסיק את הניסויים המסוכנים. בסוף עשו את כל הניסויים ושום דבר לא קרה חוץ מזה שהבינו טוב יותר איך פועלים חוקי הפיזיקה. והפאניקה של מחלות כמו איידס, הפרה המשוגעת, שפעת התרנגולות שפעת החזירים ומה לא שיתברר שזה לא נעים אבל גם לא קטסטרופה עולמית.. הכי אני אוהב את הפאניקות של סוף העולם כי זה באמת מראה כמה הפלצנים דפוקים בראש. הם כל פעם מוצאים בכתבים עתיקים של המצרים או של נוסטרדמוס, או של בני המאיה, או של המוסלמים ואני לא יודע מה עוד, תאריכים חדשים של סוף העולם ומחכים בפחד עד שהתאריכים עוברים. לפעמים הם כל כך משקשקים שהם הולכים ובונים להם מקלטים אטומיים לשרוד את סוף העולם. הם לא חושבים שזה לא תענוג גדול לחיות במקלט אטומי כאשר כל האנושות יחד חוסלה עם העולם. בין הזמנים של הפאניקות הגדולות האלו שדופקות בראש של כולם, יש שיגעונות קטנים יותר אבל מופצים באותה צורה. השיגעון של זמרים שהופכים לאלילים. שיגעון של דיאטה להיות רזים שמחזיק דווקא הרבה זמן שיגעון של מותגים שגם נהיה הרגל אצל הפלצנים וכאלו. אני חושב שהשיגעונות האלו באו להחליף את השיגעונות הישנים של הדתיים מכל הדתות. לא שהשיגעונות הוותיקים האלו נעלמו. אז לא התפלאתי שהגיעה פאניקה חדשה של התחממות כדור הארץ. הפאניקה הזאת אני שם במדור של פאניקות של האקלים. בפאניקות של האקלים שפעם כדור הארץ נכנס לתקופת הקרח ותכף אחרי כמה שנים פאניקה הפוכה שבעצם הוא מתחמם ולא יהיו מים או אולי יותר מידי מים וכאלו. איך אנשים מאמינים לחזאים האלו שאפילו לא יודעים להגיד לנו מה יהיה מזג האוויר בעוד כמה ימים, אז אלו יגידו לנו מה מזג האוויר בעוד מאה שנה? הצרה עם השיגעונות האלו שכל פעם מנפחים לנו את הראש איתם, זה שאם שיגעון תופש, אז מהר מאד הוא מתפשט בכל העולם על ידי התקשורת שמגיעה לכל אחד גם אם הוא בזימבבואה. זה לא שאני נגד תקשורת טובה בין אנשים, או שאני לא בעד לקבל ידיעות ישר מהמקור, אבל הייתי שמח אם היה לאנשים פילטר, כזה כמו ששמים בברז המים כדי שיסנן את כל הלכלוך שמגיע מהצינורות.

***

הרבה פלצנים הם לא מה שחושבים עליהם. כמו הציפור הזו, שפעם קראתי עליה שגונבת נוצות של אחרים, בגלל זה אומרים 'מתהדר בנוצות של אחרים'. ככה יש גם פלצנים שמציגים עבודות של אחרים כאילו הם עשו את זה בעצמם. אני יודע את זה כי בעצמי כתבתי הרבה דברים בשביל פלצנים שבקשו ממני. אל תסתכלו עלי ככה, כי אני יודע לכתוב בשפה של הספרים, לא כמו שאני מדבר. לא היה כל כך אכפת לי שהם אומרים שהם כתבו את זה, כי מזה הרווחתי כסף מהפלצנים העמוסים שלא הזיז להם להוציא בוכתה, אבל חשוב היה להם הכבוד שיחשבו שהם כתבו יפה. אנשים היו מה זה צוחקים אם ידעו שאיזה ילד בן 16 וחצי כתב לעיתונאים הפלצנים והם אומרים שכאילו זה הם כתבו. אני יודע שגם הרבה יעני 'אומנים', הכישרון הוא לא הצד החזק שלהם. כמו שאבא שלי פעם סיפר איך תיקן מכונה במפעל פלדה שיכולה לעקוב אחרי ציור ששמים שמה, ולחתוך מתכת כמו הציור. אחרי שהוא תיקן את זה סיפרו לו איך הפסל המפורסם הפלצני, היה שם ציורים שהוא מצא ויוצא לו פסל שכאילו הוא עבד קשה לעשות אותו. עכשיו הציירים והפסלים כבר לא צריכים אפילו להתאמץ ובטח שלא צריך כישרון בשביל לצייר קשקוש מודרני על הבד, ולהגיד ככה שזה משהו משהו. אולי דווקא כן צריך כישרון בלדעת לברבר מילים שכאילו זה אמנות לפחות כמו של ליאונרדו דה וינצי, אבל בעיקר צריך קשרים עם הפלצנים שנתנו להם לכתוב 'ביקורת אמנותית' שיכתבו כמה זה אמנותי ורוחני וכל הקשקושים האחרים. אז ככה הייתי מרוויח בשביל לכתוב לקשקשנים ולשתוק שאני כתבתי את זה. אם הייתי מספר אז בין כך אף אחד לא היה מאמין. ככה הכרתי הרבה פלצנים שאני באמת שונא. אבל בכסף שנתנו לי אני יכול להזמין את רותי להופעות וכאלו. לא שלרותי אין כסף, הזקנים שלה דוחפים לה ככה שהארנק שלה יהיה מלא, אבל היא מבזבזת אותו רק על סמרטוטים ומשחות וכאלו, ובכלל היא חושבת שמי שמזמין אותה צריך לשלם. בזה גם הבחורה הכי פמיניסטית שוכחת על שוויון זכויות. אבל לי לא אכפת כי העיקר שהיא הולכת איתי. בלימודים אני לא בדיוק כוכב. תמיד במקום לחשוב על איך לפתור תרגילים, אני חושב על רותי. מה שהרבה יותר נעים. רק בחיבורים שלא צריך להתכונן ואפשר ככה למרוח על הדף אני חזק. אני לא מבין למה לאחרים כל כך קשה לשפוך משהו על הנייר ככה שיקראו את זה בכל בית הספר כמו שעושים לחיבורים שלי, אבל אולי זה בגלל שאני קורא כמו משוגע כל ספר שנופל לי ביד וילדים אחרים לא ראו איך נראה ספר מבפנים. היו אפילו דיבורים להשאיר אותי כיתה. אבל מזל שממשרד החינוך המפגרים חשבו שצריך להעביר את כולם, למה שאז יראו הצלחה של יותר תלמידים שעברו את בית הספר ממה שעברו בזמן של שר החינוך הקודם. זה כאילו תחרות ביניהם. אז ככה העבירו גם אותי ובשנה הבאה אני כבר יעשה בחינות בגרות. אבל בינתיים יש לנו חופש, שאני מקווה להיות עם רותי כמה שיותר בחופש הזה, מחוץ לזמן שהיא נוסעת עם ההורים שלה לחוץ לארץ. זה בכלל שיגעון של פלצנים וההורים שלה קצת פלצנים בעצמם. פלצנים נוסעים לחוץ לארץ כדי שיהיה להם מה לספר לאחרים איך שהיו שם ואיך שראו דברים שאחרים לא יכולים לנסוע ולראות. אז בזמן שרותי הייתה בחוץ לארץ עם הזקנים שלה השתעממתי נורא וזה מה שהכניס אותי לצרות.

***

אני כשאני משתעמם אז בא לי להרגיז מישהו. ובזמן שרותי הייתה בחוץ לארץ עם ההורים הזקנים שלה והספרייה הייתה סגורה בגלל החג, ממש השתעממתי. יוסי בא לקחת את אחותי ריקה 'לפאב לדפוק כמה דרינגס' וחיכה לה כרגיל כי היא לא גמרה להתלבש, אני באמת לא מבין את הקטע הזה של הבחורות שתמיד צריכות להתלבש מחדש באמצע היום כי יש להם תלבושת אחרת לכל מקום, אבל כמו שריקה אומרת אני לא מבין בבגדים. אז בזמן שהוא חיכה, ואני מתוך נימוס נשארתי לדבר אתו, אמרתי לו מה שחשבתי על פלצנים כמוהו, ואני כידוע לא חושב עליהם טובות. יוסי לקח את זה קשה והבטיח להתנקם בי, אולי כי הוא הרגיש כבר בטוח עם ריקה למרות שריקה לא שמה עליו באמת. אולי ההפך. אולי הוא כבר הבין שאבוד לו עם ריקה ואז הוא לא צריך להתחנף אל 'ילד זב חוטם' כמוני. אני לא יודע מאיפה הוא מצא את הביטוי הזה כי אני חושב שגם הוא לא ראה אף פעם ספר מבפנים. הוא התחיל לקלל אותי, ואז הדם עלה לי לראש והתנפלתי עליו בפראות מפיל אותו למרות שהוא היה אולי כפול במשקל ממני. אבל הוא היה גדול וחזק ממני. ככה שהוא קם והחטיף לי בפרצוף ושבר לי את האף. דם נזל ממני בנחלים כמו ממפלי הבניאס לאחר עונה גשומה. כנראה שיוסי הוציא את כל התסכול שלו מהיחס שהוא מקבל מריקה עלי, והמשיך להרביץ לי גם ששכבתי על הרצפה מיילל בכאב. הסוף היה שריקה זרקה אותו מהבית ולקחה אותי לבית חולים. אחרי זה גם אף אחד מהפלצנים שכאילו היו חברים שלי לא דיבר איתי. מחוץ לאהוד שאני מזמן חשדתי שהוא לא באמת פלצן, ואם הוא קצת פלצן אז הוא פלצן מזויף, שזה פלצן מבחוץ ובן-אדם מבפנים. אף פלצן כבר לא ביקש ממני לכתוב לו וכך שלא היה לי גרוש על הנשמה. כשרותי ראתה את כל זה, היא שוב פעם הפסיקה לדבר איתי, כי החוג הפלצני היה עדיין חשוב לה יותר מאיזה 'ילד זב חוטם' ששוכב בבית חולים כי ניסה להרביץ בטיפשות למישהו שגדול ממנו פי שנים. ככה שהייתי בדיכאון שהיה מעורב עם טיפה הקלה על זה שאני כבר לא צריך לשמוע מהפלצנים וללכת למסיבות הדפוקות שלהם שרק שומעים מוזיקה כזו שהאוזניים נקרעות מהתופים, ולא יודעים לדבר כמו בני אדם. רק על בגדים ונסיעות ורכילות של מי הולך עם מי וכאלו. מאז שנשאבתי לתוך העולם הרקוב של הפלצנים, היה נדמה לי שהפלצנות נמצאת בכל מקום שהלכתי אליו. זה ביאס אותי. תמיד רציתי ללכת לאנשים שלא נדבקו ממחלת הפלצנות אבל לא מצאתי כאלו, אולי היו כאלו בפריפריה, אבל נדמה לי שבבועה של תל-אביב כולם היו בעד הפלצנים. הרגשתי כאילו שאני שוקע לתוך החולות הטובעניים האלו שראיתי פעם בטלוויזיה. אם אתה זז ומנסה לצאת מהחולות האלו אתה רק שוקע יותר מהר. הייתה לי הרגשה כאילו חיפשתי איזה ענף שאפשר להיאחז בו כדי לא לשקוע, אבל אף ענף לא היה חזק מספיק. היו כמה 'ענפים' כאלו של מסורת וכאלו שאולי אחרים השתמשו בהם כדי לצאת, אבל הם היו קצת רחוקים ממני. קיוויתי שיבוא מישהו להושיט לי יד ברגע האחרון כמו בסרטים ולהוציא אותי. והנה עכשיו הייתי בחוץ. מה שלא נגמר טוב כי בסוף זה הביא אותי לאיפה שאני עכשיו. אבל זה סיפור אחר. בינתיים אני עמדתי ככה מחוץ לקליקה של הפלצנים והסתכלתי בהם כאילו אני מדען שמסתכל על העכברים במעבדה. הייתי שוכח מעולם הפלצנות ולא מסתכל עליו, אבל הצרה הייתה שבין העכברים ששקועים בביצה של הפלצנות, היו גם ריקה האחות הגדולה והטובה שלי, אהוד שהיה החבר הטוב ביותר שלי, וכמובן רותי ששקעה הכי מהר בתוך הביצה המסריחה של הפלצנות. חשבתי איך להציל אותם אבל קשה להציל מישהו שלא רוצה. אז ישבתי וכתבתי מאמרים שפרסמתי באינטרנט, כי אף עיתון לא יכתוב משהו נגד הפלצנים החברים של העיתונאים שגם הם מאותה קליקה. עשיתי רעש ככה שאולי אנשים יעזבו את החברה של הפלצנות. אבל כל מה שזה עשה זה להכניס אותי לצרות. הפלצנות נראית מבריקה וזוהרת. מבפנים הכל נראה סבבה, וחיים טובים, אבל גם מפחיד לפעמים. הקשר היחיד שלי לבועת הפלצנות היו אהוד ושלומית אשתו וכמובן גם ריקה שעכשיו שהיא כבר לא עם יוסי היא פחות מתלהבת מהפלצנים. לא שפעם היא התלהבה יותר מידי. הלכנו למסעדה, ריקה ואני יחד עם אהוד ושלומית. הם חגגו יום נישואין והייתה לי הפתעה נעימה שהם הזמינו גם את רותי, כי הם "ורצו להיות רק עם החברים הטובים.” שזה אנחנו. הבאתי להם כמובן מתנה וברכתי אותם לחיים מאושרים, וכל הזיבולים שאומרים בדרך כלל בחגיגות כאלו על כוס יין. אבל אחרי שכל זה נגמר, אהוד הרים את כוס היין שלו ואמר שנכון שהחגיגה היא שלהם, אבל הוא רוצה לתת לי מתנה, בגלל שאני חבר כל כך טוב שלו, ושאם לא אני הוא היה כבר משתגע 'בקן הקוקיה' הזו של הטלוויזיה. “נכון שהעבודה הזאת משלמת לנו את החשבונות במכולת לא רע, אבל להיות עם האנשים המזויפים האלו כל הזמן, ולהגיד את כל הדברים שמחכים ממך להגיד אפילו שאתה חושב בדיוק ההפך, זה היה עושה אותי משוגע, אם לא אתה היית מדבר אלי עם השכל הישר שלך וזה שאתה לא מפחד להגיד מה שאתה חושב. ” אז הרמנו שוב את הכוסיות ואני חושב שהייתי קצת אדום מרוב מחמאות. ואהוד אמר שהמתנה שלו היא טור אישי בעיתון שיש לו קשרים שם, שבו אני אכתוב את כל מה שאני חושב. וגם רותי תקבל משרה של תחקירנית לטור האישי שלי, אם היא תרצה. שמחתי נורא כי וככה אולי היא תחזור לדבר איתי. באמת רותי גם נורא שמחה והדביקה לי נשיקה מצלצלת, מה שעשה לי כמעט התקפת לב. ככה שלא רק אני יצאתי מהביצה המסריחה גם רותי וריקה. רק חבל שאהוד היה צריך להישאר בגלל המשכורת.

***

אז הפרק הזה שלי בתור עיתונאי, שבעצם הייתי עוד תלמיד בבית הספר, התחיל יפה אבל המשיך לא כל כך טוב, כי מרוב התעסקות בעיתון לא היה לי זמן, ובעצם גם לא היה לי חשק, לבוא לבית הספר. המורים עוד סבלו את זה כמה זמן, אבל הרגשתי שהם מה זה נעלבו. אחרי כמה מכתבים להורים וזימונים למחנכת ואחר כך גם למנהלת של בית הספר הם הודיעו להורים שאין להם ברירה אלא לזרוק אותי מבית הספר. ניסיתי להרגיע את ההורים שלי שזה לא כל כך נורא והבאתי דוגמאות מאנשים מפורסמים שהצליחו למרות שהפסיקו את הלימודים. אבל רק אחרי שעשיתי אתם הסכם שאני אעשה את בחינות הבגרות אקסטרני הם נרגעו. ובאמת ישבתי על התחת שבועיים ועשיתי את כל הבחינות דווקא בהצטיינות. אבא שלי אמר לאימא שלי שזה מוכיח את מה שתמיד אמר, שאת כל מה שלומדים בבית הספר אפשר לעשות בשנתיים ומה שעושים בבית הספר זה בעיקר בזבוז זמן עם כל החופשים וההכנות להצגות של מסיבות הסיום וכאלו, מה שהביא לעוד מריבה נוראה בין שניהם שאני לא יודע מה הסוף כי ברחתי מהר, אבל בטח התפייסו כמו תמיד. ככה שעכשיו עד הצבא היה לי זמן לעיתון והייתה לי הרגשה נהדרת. המאמר הראשון שלי בעיתון היה על בית הספר כי זה היה הדבר שהכי ידעתי עליו כי הייתי ממש בפנים עד עכשיו. זה גם הדבר שהרגיז אותי הכי, כי באמת אני חשבתי קצת כמו אבא שלי שזה בזבוז זמן. רק שעכשיו שהייתי עיתונאי רציני, רציתי לבדוק למה זה ככה. עשיתי יחד עם רותי מחקר קטן לבדוק למה מבזבזים כל כך הרבה זמן ובעיקר למה התלמידים מה זה שונאים ללמוד, שאם היו אומרים להם לבלוע משהו מגעיל במקום ללכת לבית הספר הם היו עושים את זה. בעצם לפעמים הם באמת עושים את זה. חשבתי איך זה שיש לילדים כל כך הרבה זמן לדפוק את הראש בשתייה בברים וכאלו. בכלל היה לנו בתור תלמידים הרבה חופש וכמעט שבכלל לא למדנו, לא שלמדנו יותר מידי בזמן הלימודים. אני חושב שהמורות הלכו לעבוד בהוראה בעיקר בגלל החופשים שנתנו להם זמן להיות בבית ולטפל בילדים הפרטיים שלהן. כל החברות המורות של ההורים שלי תמיד אומרות שהבעיה היא שנותנים למורים פחות מידי משכורת. לפעמים הייתי מקשיב להן ומתפלא שהן אומרות את זה, כי בעצם בזה שהן אומרות שאם יתנו יותר משכורת אז הלימודים יהיו בסדר, הן מודות שעכשיו הלימודים לא בסדר, כי במשכורת כזו יש רק מורות לא טובות שזה הן בעצמן, ואולי במשכורת גדולה יותר יבואו מורים טובים יותר. ואולי הן מודות שאם יתנו להן משכורות טובות יותר אז הן לא יזלזלו בעבודה שלהן כמו שהן עושות עכשיו בגלל המשכורת הנמוכה. ככה וככה הן לא יוצאות טוב. מה שאני חושב הוא שאם היו אומרים למורות שיתנו להם כפול משכורת של מהנדס שכיר במפעל, אבל גם שיעבדו כמו המהנדסים השכירים, 40 שעות בשבוע ומכסימום חודש חופש בשנה, אף אחת לא הייתה מסכימה. ככה כתבתי מאמר שמה זה הרגיז את המורים, אבל גם את הפלצנים שכותבים בעיתונים וכאילו בעד המורים. היו הרבה תגובות גם במכתבים מהמורים וגם במאמרים שהשמיצו את 'הכתב הילד שלא מבין מהחיים שלו בנושא חשוב כמו חינוך. 'למה מה? הם מבינים יותר טוב ממני מה הולך בבית הספר שהם כבר שכחו שהיו בו פעם? אבל זה הביא אותי לחשוב שלא כדאי לכתוב מאמרים כאלו מרגיזים כי זה רק מחזק את הדעות של אנשים ולא מביא אותם לחשוב אחרת, אז אחרי ששחזרתי בראשי את כל מה שבעצם הייתי נגדו בתחום הפלצנות, הבנתי שבעצם זה מצחיק נורא. אז צחקתי עליהם במקום להתרגז. בהתחלה הם לא כל כך הבינו והייתה לי הצלחה. את המאמרים שלי העתיקו לעיתונים שלהם תחת הכותרת 'פליטון'. פתאום תפשו שאני צוחק עליהם. אף אחד לא אוהב שצוחקים עליו, ועדת הפלצנים שחושבת עצמה לנעלה לפחות בשתי דרגות על כל האחרים, לקחה את זה קשה ולחמה לסתום לי את הפה. 'חופש הביטוי' הופך 'להסתה' אם מבטאים משהו נגדם. הופיעו מאמרים שקראו להפסיק את 'ההסתה הפרועה של הפשיסט הימני הקטן ההזוי'. פתאום 'מילים יכולות להביא למעשים' כמובן רק מילים שאומרים נגדם ולא המילים שהם שופכים על אחרים. 'פלצן' זו מילת שיסוי נגדם, כנראה 'שפשיסט ימני הזוי' זו דרך אובייקטיבית להביע ביקורת רכה. פתאום הייתי ימני שתוקף את השמאל. לא ידעתי שהמורות הן 'שמאל' בכלל מה זה 'שמאל' בימנו? מה קשור חינוך או התנהגות תרבותית 'לשטחים הכבושים'? הם כתבו שאין מה להשוות את המאמרים המסיתים שלי למאמרי הביקורת שלהם. ובכלל 'אין לחשוב על מישהו מהשמאל שמשתמש באלימות' בעוד הם זוכרים היטב את הפשיסטים בעלי החולצות השחורות במלחמת האזרחים בספרד. כן עכשיו אני גם פשיסט אלים ממלחמת האזרחים בספרד. פתחתי את הארון ולא מצאתי שום חולצה שחורה בפנים. מעניין שהשמאל לא השתמש באלימות במלחמת האזרחים ואני תהיתי למה קוראים לכך 'מלחמה' אם רק צד אחד נלחם והרג את האזרחים התמימים של צד שני. בעצם אני דווקא זוכר לא מעט מקרים שהשמאל השתמש באלימות זוכרים את סטלין?, אבל למה להיות קטנוני ולהרוס להם את התאוריה? בינתיים כבר הרבה אנשים דרשו עוד ועוד מהדברים שכתבתי כי עמוק בלב הרבה חשבו כמוני. תפוצת של העיתון עלתה, אך גם העלויות עלו בגלל התנכלויות של הטייקונים בעלי שופרות התקשורת הפלצנים. העיתון חייב היה להעתיק את מקומו לפריפריה ולהדפיס את הגיליונות בבית דפוס ישן בצפת. עד מהרה עלו הצעות חוק בכנסת על ידי חברי כנסת מעדת הפלצנים, מגובים בחברי כנסת מאוימים, לפיהן העיתון שבו כתבתי יוצא מחוץ לחוק ולי אישית אסור יהיה לפרסם מאמרים. פתאום הפכנו 'לסכנה לדמוקרטיה' והחוקים הם חובה לדמוקרטיה מתגוננת. באווירה כזו אהוד לא יכול היה להיפגש איתי בגלוי והקשר בינינו היה כמעט קשר מחתרתי בתיווך שלומית אשתו. את האכזבה הגדולה ביותר שלי נחלתי כאשר רותי בראיון חושפני 'הייתי חברתו של פשיסט' ניתקה את הקשרים בינינו. במשך שבוע לא אכלתי או ישנתי כמו שצריך ובוודאי שלא כתבתי, כאשר בראשי ערבוביה של רגשות כעס ודיכאון. זה היה הרקע לפגישה שלי עם שלומית בבית הקפה הקטן הצופה על הכנרת. שלומית הביאה לי הצעה של אהוד לראיין אותי בערוץ המרכזי בטלוויזיה. "אהוד מסתכן באיבוד משרתו." התנגדתי משחק במזלג עם פירורי הלחם שעל הצלחת. שלומית חייכה "שמתי לב שאתה מדבר בצורה שונה מאותה תקופה שהיית 'בביצת הפלצנים' כמו שאהבת לקרוא לה.” לא הבנתי למה היא מחייכת בצורה שוות נפש כזו. “כן חזרתי לדבר עברית תקנית ולא את הלשון ההמונית המדוברת בבועה התל אביבית.” עניתי פזור נפש עדיין תוהה למה היא לא מודאגת מאיבוד מקור פרנסתם העיקרי.

***

כאשר הייתי מוכן לראיון עם אהוד, אחרי שאיפרו אותי כאילו שאסור שהצופים יראו אותי כמו שאני באמת, ישבתי עם אהוד ושוחחנו בשקט מחכים. אהוד סיפר לי איך בבית הספר הוא היה תלמיד טוב ואיך הוא סבל מזה. קראו לו 'חנון' ולא הזמינו אותו אף פעם למסיבות עם החברה, כאילו שזו בושה להיות תלמיד טוב. גם אצלנו בכיתה התלמידים התנהגו כאילו מי שחכם הוא לא cool והציקו לתלמידים הטובים. אני חשבתי שזה בגלל הקנאה בתלמידים שיש להם שכל ורצון ללמוד, אבל הבנתי מאוחר יותר שזו בעצם תרבות הפלצנים, שרק מה שחשוב להם זה כסף ואיך לכייף אתו. הילדים, כבר שהם קטנים הם מתנהגים ככה כמו שהם רואים אצל הגדולים. עכשיו חשבתי שאולי היה לי מזל שהלימודים לא היו בראש שלי וככה גם לא סבלתי מהילדים האחרים כמו אהוד שהיה ילד, אבל הבנתי אותו כי בעצם גם אני לא הייתי כל כך מקובל ולא הלכתי ליותר מידי מסיבות, רק אם רותי הייתה הולכת אז גם אני ניסיתי להיות שם. לא שזה עזר לי כי גם במסיבות היו חבורות של מקובלים שלא דיברו עם האחרים שהיו כאילו אויר בשבילם. זה הזכיר לי מה שקראתי פעם בספר היסטוריה, שהיו אצילים שלא דיברו עם האיכרים בגלל שהם היו ממעמד אחר, אז גם בכיתה היו מעמדות ורותי הייתה מהמעמד העליון כי היא הייתה כל כך יפה ואולי יותר בגלל שהאבא שלה היה עשיר. אחר כך קראו לנו שיש לנו רק דקה להיכנס לאולפן ולהתחיל לדבר ואהוד אמר לי לשפוך כל מה שיש לי על הפלצנים אבל להשתמש בשפה טובה כמו שהוא יודע שאני יודע. אז שאלתי אותו אם לא יפטרו אותו בגלל הראיון ואז הוא אמר שנמאס לו מכולם ושילכו לעזאזל. וזה הקללה הראשונה ששמעתי אותו מקלל. אז בראיון סיפרתי איך הפלצנים העיתונאים היו עומדים אצלי בתור ומשלמים לי שאני אכתוב להם את הכתבות הפלצניות כי הם לא ידעו לנסח משפט שיצא כמו שצריך.

סוף הסיפור היה כאשר יצאתי מהראיון. שני בריונים בחלוק לבן ניגשו אלי והביאו אותי לכאן.