אנחנו ההולכים למות

הבשורה

ידעתי שאמות בעוד 4 חודשים. זה הזמן שהרופא הקציב לי, 'אולי תהיה דחייה קלה', הוא אמר בנדיבות לב 'אך המוות ודאי.' טוב כולם מתים בשלב זה או אחר. אולי אותה אישה שיושבת לידי בספסל בגינה וכל כך מרחמת עלי, אולי היא תקום מהספסל ותידרס למוות. מי יודע? גם השכן שלנו, בחור צעיר ובריא לא ידע אתמול, שהיום הוא ימות בתאונה. כולנו נמות. חלק מהאנשים סביבי יכול אפילו למות לפני. ההבדל ביני לבין כל אותם אנשים מסביבי הוא שהם לא יודעים מתי ימותו ולכן הם יכולים להתעלם מכך. אני יודע.השאלה איך להתייחס למידע הזה? התגובה הראשונה שלי הייתה דיכאון. רציתי לחיות עוד הרבה שנים רציתי להתעלם כמו כולם. חשבתי כמו כולם, 'לי זה לא יקרה, איך שלא יהיה עוד מוקדם לחשוב על כך.' טוב אז עכשיו כבר הזמן הנכון לחשוב על כך. נפרדתי מהספסל ומהאישה שישבה עליו ועדיין עקבה אחרי ברחמים לא מודעת לגורלה, והלכתי. האוויר נראה לפתע דחוס כג'לי. שחיתי במאמץ, מפלס בכוח דרכי הביתה. התיישבתי מול המחשב ידי על המקלדת חושב מה עלי לעשות. מה הייתי רוצה לממש בשארית חיי. מעניין ששאלה זו לא עלתה עד שלא ידעתי מתי סוף חיי למרות שעלי היה לשאול אותה מזמן. התשובה הראשונה שצצה במוחי הייתה – עלי ליהנות ככל שאוכל, ומיד, כאילו הייתה קשורה לשאלה הקודמת בשלשלת ברזל עלתה השאלה הבאה – מה יגרום לי את הנאה המרובה ביותר. בזיכרוני עלה הטיול שערכנו בדרום אמריקה. טיול מהנה ביותר שכלל את ההר מלא הוד שהבטחתי לעצמי לטפס עליו יום אחד. ובכן אולי היום הזה הגיע. העליתי תמונות מאותו טיול. למה לא? זה יכול להיות סיום נאה לחיי הקצרים.

ההר היפה ביותר בעולם

שוב לא הייתי חייב להשאיר כסף בבנק – 'ליום סגריר'. יום הסגריר הגיע. לא חסכתי בהוצאות, מה שחסר לי זה זמן, לא כסף. הפעילות האינטנסיבית שלי להביאה אותי תוך 4 ימים למרגלות ההר, השכיחה ממני את הגורל המר, אך הידיעה שאני הולך למות ריחפה כל הזמן מעלי ועכשיו כאן הנה עומד למרגלות ההר, היא צללה עלי בבת אחת. עוד אני עומד מתפעל מהיפי הפראי, תקפה אותי הידיעה מכה אותי בהלם כאותה ציפור טרף הצוללת ממרומים על תולעת הזוחלת לה באושר על הקרקע מכרסמת עלה בלתי מודעת לגורלה עד שהמקור הקשה נושא אותה למרומים בלפיתת חנק. התיישבתי על הקרקע מנסה להתגבר על ההלם. הרעיון של טיפוס על ההר כבר לא נראה לי כרעיון טוב כל כך. באופן אירוני הפעילות לקראת היציאה לטיול הייתה מספקת יותר מהטיול עצמו. אולי עלי לעשות פעילות שתשכיח ממני את העתיד האורב. אולי עדיף 'להעביר את הזמן' ולא 'לנצל אותו'. לשכוח ולא לחוות. כיתפתי את התרמיל והלכתי בעקבות המדריך. ככל שעלינו במעלה ההר כך נגלה לעינינו נוף מרהיב ביופיו. המאמץ בטיפוס במעלה ההר היה גדול, והרצועות של התרמיל הכבד חתכו בבשרי כמו סכין קצבים המפרק את כרעי העוף כדי שהגברת הקונה תעשה מהן מרק. לאחר שעה של טיפוס, המדריך שם לב לגבר המזיע המשתרך מאחור שהיה במקרה זה אני, והכריז על הפסקת מנוחה. באנחת רווחה התיישבתי על הקרקע, לא טורח להוריד את התרמיל מגבי.

בנקודת התצפית הזו ראיתי נוף מרהיב של העמק הירוק. אגם כחול קטן התנוצץ בשמש כאבן חן על גופה של בחורה יפה. אך במקום שהנוף יסיח את דעתי הוא הדגיש יותר מה אני אפסיד כאשר יגיע יומי – והוא כאמור לא רחוק. כולם יודעים שהם ימותו אז למה הם לא מפחדים? למה אני לא פחדתי עד שאותו רופא אידיוט סיפר לי בשמץ של שימחה לאיד, שמותי קרוב. עדיף שלא היה מספר. הדרך היחידה להתגבר על הפחד הנורא של המוות היא להתעלם ממנו. זה בעצם מה שכולם עושים. זה גם מה שאני עשיתי עד עכשיו. אם כל שאני מבקש הוא להסיח את דעתי, עדיף לי לחזור לעבודה. קמתי והתחלתי לרדת חזרה. כעבור שנה, לאחר שכל העניין נשכח מליבי, הגיע המכתב מהרופא בו הוא מביע את צערו על שהחליף בין תוצאות המעבדה שלי עם תוצאות של אדם אחר. זרקתי אותו לפח והמשכתי לעבוד.