אי ודאות

עמנואל

אנחנו חיים בערפל. רבים מאיתנו, בני האדם, מנסים לעשות החלטות רציונליות. אך כמה שלא נשתדל אין לנו יכולת להיות בטוחים שעשינו את ההחלטה הנכונה. לפעמים נראה שדווקא אלו הנחשבים פחות חכמים, מצליחים יותר והחלטותיהם נכונות יותר.

העובדות שאמורות להיות בסיס להחלטה רציונלית צפות בדרך כלל בתוך ערפל המטשטש את אופיין. הן נשפכות לתוך המוח ומתערבבות, עם המרכיבים האחרים הנמצאים שם, לעיבוד נוסף לפני שהחומר מגיע להכרתנו. התהליך כולו דומה יותר לקדרת המכשפות מאשר לצלוחית אנליזה של המדען במעבדה. העובדות הנזרקות לקדרת המוח, נמסות לתוך מרק ניסיון החיים המבעבע במוחנו. תת ההכרה שלנו בוחשת אותן כדרכן של המכשפות, מוסיפה תבליני רגשות לטעם, ושופכת את העיסה על בסיס הבצק התרבותי שלנו.
התוצאה היא תבשיל מורכב שאינו מאפשר החלטה חד משמעית.

אין ערפל יותר כבד מאשר היה במוחו של מוריס הגנן.

כאשר היה עליו להחליט בין המעדר למגרפה, הוא היה מצליח איך שהוא ברוב המקרים לבחור את הכלי המתאים. אך כאשר עמדה לפניו אלה, השוערת הצעירה, והזמינה אותו לחדרה, הוא לא ידע מה לעשות. לאלה לעומתו, לא היו ספקות. היא פשוט לקחה את ידו ומשכה אותו אחריה. טוב, אולי המראה של פלג גופו העליון, חשוף, שרירי ומתנוצץ מזיעה, התניע אצלה רגשות שהכתיבו לה את דרך הפעולה. הפעילות בחדרה הציגה בצורה משכנעת את התזה של 'הפרופסור הפילוסוף' שגר בעליית הגג. התזה הטוענת שאין רצון חופשי: 'מה שנראה כהחלטה מודעת, הוא לא יותר מאשר סיפור שההכרה מספרת, כדי להצדיק את ההחלטה שקיבל התת המודע. אנחנו רק מכונות חושבות הפועלות לפי תוכנה מתוחכמת.'
אכן, כמו שהפרופסור אמר, היה ברור שהפעילות של הגנן בחדרה של השוערת לא נבעה מרצונו החופשי. גם אילו היה נשאר לו שמץ של רצון חופשי, היה זה מתמסר בכניעה מוחלטת לרצונה הנחוש של השוערת.
במשך שעה ארוכה התמזגו שתי קדרות המוח המבעבעות, של השוערת היפה והגנן השרירי, ויצרו מעשה כשפים אחד.
למעשה כשפים זה קראו עמנואל.
כאשר גדל התברר שבאורח קסם, המוח שלו, היה מעורפל הרבה פחות מהמוח של האדם הממוצע. כנער, עמנואל הצטיין בכל אשר עשה. היופי שירש מאמו והשרירים שירש מאביו, השלימו את דמותו היוצאת דופן. סיפור חייו של עמנואל מוכיח תזה נוספת של 'הפרופסור הפילוסוף' מעליית הגג: 'בעולמנו, מוטב שתהיה כמו כולם.'

הלנה

הלנה הייתה זבנית בבית מרקחת. בחורה רגילה שאינה מצטיינת ביופי רב או שנינות, בהחלט לא בחורה שנער כמו עמנואל יסתכל בה פעמיים.
החלום של הלנה היה לרכוש דירה קטנה שכולה שלה. דירה שאינה חייבת לחלוק עם עוד שבע נפשות, כמו בדירת הוריה בה היא התגוררה. בחלומה היה גם גבר. גבר ישר שיעבוד קשה ויעניק לה שני ילדים. רק שניים, בן ובת. בחלומה היא תקדיש להם את כל זמנה החופשי ותרעיף עליהם אהבה. אהבה שהיא לא קבלה מספיק בתחרות עם כל אחיה ואחיותיה על תשומת לב הוריה.
אפשר להודות שהחלומות האלו לא היו מוגזמים. הם גם לא חרגו מהחלומות של נערות רבות בחוג החברתי שלה.
בכל יום הייתה הלנה מגיעה ראשונה לבית המרקחת, פותחת את הדלת ומחכה לרוקחת. בשבע בערב בסופו של יום עבודה, היא הייתה מנקה את הדלפק, שוטפת את הרצפה, וסוגרת את בית המרקחת. כך עבדה כל יום, מחוץ לימים בהם בית המרקחת היה תורן. אז, היא הייתה יושבת כל הלילה על הכיסא הגבוה מאחורי הדלפק. תפקידה הרשמי היה להעיר את הרוקחת, שאמורה לנמנם בחדרון הקטן מאחור. אך למעשה היא מלאה את מקומה של הרוקחת. הרוקחת שחיי הנישואין שלה לא צלחו, העדיפה לחמוק ולהיפגש עם מאהבה בביתו, בלילות התורנות של בית המרקחת, ללא ידיעת בעלה. היא סמכה על הלנה לטפל בלקוחות הספורים של הלילה. לקוחות שרצו בעיקר לרכוש אמצעי מניעה, או כדורים לכאב ראש. גם אם היה מגיע לקוח עם מרשם של רופא, הלנה ידעה טוב מהרוקחת למצוא את התרופות. כי היא זו שסדרה אותן במגרות הקטנות והדביקה תוית מתאימה על כל אחת. רק במקרה נדיר של בעיה אמתית, היה על הלנה להזעיק את הרוקחת. מקרה כזה עוד לא קרה לה מעולם. את השעות השקטות הרבות, הייתה מבלה בסריגה, או בקריאת סיפורים רומנטיים על נערות שהצליחו להגשים את החלום של בית קטן ובעל אוהב. הלנה המעשית ציפתה לחיים שגרתיים ומשעממים ולא חשדה מה צופן לה העתיד.

עמנואל

סיפור חייו של עמנואל החל כסיפורה של סינדרלה מהאגדות. נער עני, שנולד למשפחה מהעשירון התחתון, מצליח לפרוץ את מעגל הקסם ולצאת משכונת העוני.
מורה מתנדב בבית הספר בו למד, הבחין בעמנואל שבלט כמו ורד הדור מדיף בושם חכמה, בשדה הקוצים של נערים חסרי יכולת ורצון לרכוש השכלה. המורה הצליח לשכנע את שלטונות האוניברסיטה להעניק לנער מלגה בזכות כישוריו האינטלקטואליים כדי ללמוד באוניברסיטה היוקרתית של רומא. באוניברסיטה הכיר עמנואל לראשונה את אורח החיים של המעמדות העליונים. סטודנטים חסרי דאגה המבלים בנעימים ומבזבזים את כספי התמיכה של הוריהם. על כך 'הפרופסור הפילוסוף' היה נוהג לומר: 'קל יותר להחליק במדרון, מאשר לעלות במעלה ההר'. עמנואל לא 'החליק' כמו כל סטודנט ממוצע, אלא דחף עצמו במדרון במלוא המהירות. עד מהרה התחיל להתחזות כאחד מאותם סטודנטים פוחזים. לשם כך היה זקוק לממון שיאפשר לו לעקור משכונת העוני בה גרו הוריו, לאזור 'פיאצה בולונה' היוקרתית יותר, ולרכוש מערכת בגדים סבירה. הוריו האוהבים חסכו מפיהם, כדי לאפשר לבנם המבריק אורח חיים כפי שרצה. עמנואל ביקר את הוריו פחות ופחות ולקראת סיום שנת הלימודים הראשונה, ניתק עמנואל כל קשר עם הוריו, מחוץ לשיחה טלפונית אחת כל חודש כדי לוודא כמה כסף הם הכניסו לחשבון הבנק שלו. הוריו לקחו עבודות נוספות, הלוו כספים, כדי לממן את ההוצאות ההולכות וגדלות של בנם הסטודנט. מוחם הפשוט לא קלט שבנם מתרחק מהם. איך זה יכול להיות? הם כל כך אוהבים אותו, ונותנים לו את כל מבוקשו. הם הצדיקו את התנהגותו בתירוצים, שאין לו זמן לבקר אותם בגלל עומס הלימודים. לאחר שיתבסס, אמרו בגאווה לשכנים שהתחילו לשאול שאלות מציקות, הוא יתמוך בהם כיאה לבן אוהב. רק 'הפרופסור הפילוסוף' עגום המבט מלמל משהו על 'וישמן ישורון ויבעט', אך אף אחד בין כה וכה לא הבין אותו.
עמנואל הצטיין בלימודים ללא קושי, מה שהשאיר לו זמן רב למאמצים לחקות את דרכי ההתנהגות של הסטודנטים העשירים. תכניתו הייתה להתחתן עם סטודנטית מבית עשיר ולהשתלב בחברה הגבוהה. יתכן והיה מצליח בכך, לו היה סומך בהחלטותיו יותר על רגשותיו המונחים על ידי האינטואיציה, מאשר על הגיון קר שלא חשד בקיומה של הלנה.                                    

הלנה

'הפרופסור הפילוסוף' טען תמיד: 'טעות לחשוב שחיים פשוטים הם גם חיים מאושרים'. הלנה בוודאי לא הייתה מאושרת. החיים בדירה הצפופה של הוריה לא גרמו לה אושר, זו הסיבה שתורנות הלילה בבית המרקחת, נראתה לה כמקום מקלט. להלנה לא היה חבר. בערבי שישי הייתה הלנה הולכת למועדון הריקודים יחד עם שלוש חברותיה. שם על בירה קלה היו יושבות שעות מפטפטות ומרכלות. מדי פעם היה בחור צעיר אוזר עוז, ניגש לשולחנן ומזמין מישהי לריקוד. הלנה הייתה מוזמנת לריקוד לעתים רחוקות יותר מחברותיה היותר נועזות בלבושן. לא היה לה איכפת במיוחד. הבחורים הצעירים ההססנים, שעל פניהם היו פצעי בגרות, לא התאימו לתדמית הגבר שהלנה פינטזה עליו. אילו היה גבר כזה יושב מול הלנה, מביט בעיניה הטובות, מאזין לקולה הרך, ובעיקר מקשיב לדבריה, המשקפים את השכל הישר והמעשי. אולי היה יכול להתאהב בהלנה. אך זה לא קרה. מי היה יכול לנחש שחייה של הלנה יקבלו תפנית כל כך מפתיעה?

פגישה

איך אדם אינטליגנטי יכול להיות כל כך טיפש? עמנואל הוכיח שהדבר אפשרי, ואפילו נפוץ ביותר. עמנואל היה מנותק מהסביבה בה גדל. חוסן גופו הטבעי נפגע מאורח החיים ההולל שלא היה רגיל אליו. לאחר תקופה ארוכה, בה בילה יום לימודים ארוך באוניברסיטה ולאחריו ליל הוללות עם חבריו החדשים. הוא יצא יום אחד, באשמורת הראשונה של הבוקר לכיוון דירתו, על מנת להתרחץ להחליף בגדים ליום לימודים נוסף. מכיוון שהרגיש חולשה וראה לפניו בית מרקחת מעבר לכביש, פנה לשם במטרה לקנות כדורים ממריצים. הוא חצה את הכביש, מתנודד בחוסר יציבות האופייני לשיכורים. בשעת בוקר מוקדמת זו, הוא לא ציפה לתנועת מכוניות. אך כאשר מבטו המטושטש ראה את משאית המזון הדוהרת בזווית העין, זה היה מאוחר מידי. הוא ניסה להתחמק בגמלוניות. לשוא. הקול המחליא של מתכת הפוגעת בגוף, יחד עם חריקת בלמים מאוחרת, הוכיחו לו שהוא לא הצליח. רגע מאוחר יותר, הוא שקע במצולות השחור של חוסר הכרה.
הלנה שישבה כהרגלה על כיסא גבוה מאחורי הדלפק, שמעה את קולות ההתנגשות וחפזה החוצה. מבט אחד הספיק להלנה כדי לזהות שהבחור הצעיר השוכב על הכביש בצרות גדולות. היא מהרה לרוץ אל הדמות השוכבת ללא תנועה. המשאית לא עצרה והמשיכה בדרכה במהירות גדולה עוד יותר. הלנה המעשית בדקה את הדופק החלש של האיש, סרקה את גופו הפגוע לאמוד את הנזק, הביטה לצדדים לראות אם תמצא עזרה, והחליטה בשכלה הישר, שאסור להשאירו על הכביש, חשוף למשאיות מזון נוספות שמהרו בשעת בוקר מוקדמת זו למלא את מדפיהן של החנויות. מאחר שלא מצאה נפש חיה שתעזור לה, היא גררה במאמץ רב את עמנואל לחדרון הקטן בו הרוקחת הייתה אמורה להיות. הלנה השכיבה את עמנואל על המיטה הצרה, חשה חזרה אל הדלפק, והזעיקה את הרוקחת ואת הרופא התורן. עד שהגיעו, היא טיפלה בעמנואל הפצוע כמיטב יכולתה. עוצרת את דמו, מניחה מטליות רטובות על מצחו ומנגבת את זיעתו. עמנואל שכב, מוחו חסר ההכרה חוסם את הכאב. לא היו כל מסמכים על גופו של עמנואל, כך שבית החולים, אליו צלצלה הרוקחת, לא הסכים לקבל אותו ללא ביטוח רפואי. הרוקחת, אסירת תודה להלנה על שחיפתה עליה כך שההיעדרות שלה ממשמרתה לא ייוודע לבעלה, הרשתה להלנה לישון באופן קבוע בחדרון הקטן ולטפל בפצוע, ואף שכנעה את אהובה הרופא לבוא ולטפל בפצוע מדי פעם ללא תשלום. הרופא בא וקבע ללא היסוס לאחר מבט אחד בפצוע, שאין לו סיכוי לחיות. הרוקחת מודעת לעיניה המתחננות של הלנה, בקשה ממנו לטפל בפצוע בכל זאת. כך היה, שהרופא הגיע אחת לשבוע לבדוק את הפצוע ולהורות על המשך הטיפול. הלנה טיפלה בפצוע במסירות. באורח פלא הפצוע המשיך לחיות.

התאוששות

הלנה לא הייתה כימאית, ואפילו לא רוקחת. אך במוחה געשו הכימיקלים הבסיסיים, שהשתוקקו לבוא במגע עם החומצות החריפות שבמוחו של דניאל, וליצור מלחים יציבים. בינתיים הלנה, לא מודעת לתהליכים הכימיים במוחה, הקדישה את כל זמנה לטיפול בפצוע שיד הגורל הביאה אליה. היה לה אותו שכל ישר שהנחה שנים רבות לפני כן את אלה, לקחת את מוריס בידו לחדרה. אותו שכל ישר המאפיין כל כך הרבה נשים. אולי 'הפרופסור הפילוסוף' מעליית הגג בביתם של הורי עמנואל היה יכול להסביר את הקשר הכימי ההדוק שנוצר כאן בין הלנה לפצוע שלה, אך הפרופסור לא היה מודע לקיומה של הלנה ואפילו לא לאירוע הטרגי שקרה לעמנואל, הבן של מוריס ואלה.

הרגע בו עמנואל פקח את עיניו, היה רגע ניצחון להלנה. בשביל עמנואל זה היה לא פחות מרגע מכונן. מוחו של עמנואל עלה ממצולות החשכה, לעולם חדש טובל בערפל חושים, שרק דמותה של הלנה קיימת בו. עמנואל גילה את העולם, כמו תינוק שנולד מחדש, בקיטון הקטן שבירכתי בית המרקחת. והעולם בשבילו, הייתה הלנה. לו היה הפרופסור נוכח, הוא היה מספר על הניסוי הידוע של אווזים הבוקעים מהביצה, ומזהים את הדמות הראשונה שהם רואים כאמא שלהם, שהיא כל עולמם. האינסטינקט הטבוע בהם אומר להם ללכת אחריה, גם אם הדמות היא בעצם אדם ולא אמא אווזה. בשביל עמנואל שפתח את העיניים, במה שהיה עבורו לידה מחדש, הייתה הלנה כל עולמו. הלנה חגגה את ניצחונה באותו יום הראשון בו עמנואל פקח את עיניו, ביקש כוס מים, ושקע בתרדמה עמוקה לאחר המאמץ הגדול הזה. ההתאוששות נמשכה. עד מהרה יכלה הלנה לשוחח עם עמנואל בשעות הערות שלו שהלכו והתארכו. גופו החסון התגבר על הפציעה הקשה, ומוחו חזר לאטו ליכולתו הרגילה ולכשליו הרגילים. עמנואל חזר להיות האדם שהיה בעבר מלבד דמותה של הלנה החקוקה במוחו. הערפל במוחו התפזר ושוב שלט בו ההיגיון, המונחה כל ידי האינטליגנציה שהוא כה הצטיין בה. הגיונו אמר לו לחזור ללימודים, לרכוש תואר וחברים בעמדות השפעה. אך הלנה החליטה שיש דברים חשובים יותר בחיים מלהתהולל בחברת עשירים, שיבוזו לו ברגע שייפרדו דרכיהם. הם בדרכם לתפוש את מקומם בעילית החברה, והוא לדשדש בתחתית, כיאות לאדם מהמעמד הנמוך. נחמד היה להתהולל אתו באוניברסיטה, אך ברור שאין מקומו בעולמם.

הלנה פתחה במימוש חלומה. היא מצאה בעל יאה. השלב הבא הוא לדחוף אותו למעמד של מפרנס הגון, וזאת עשתה. הכסף שחסכה בעבודתה בבית המרקחת, בתוספת הלוואות מחברות ומהרוקחת, היה הבסיס לעסק קטן שפתח עמנואל בו השכיר את כישוריו האינטלקטואליים והשכלתו הרחבה, לכל מי שלא הייתה לו ההשכלה הנדרשת לעמוד בפני הרשויות. 'הפרופסור הפילוסוף', שהיה מבאי ביתם של עמנואל והלנה, הניד בראשו וסיכם: "שוב הוכח שהשכל הישר עדיף על פלפולי הגיון.”