זרה

אף אחד לא מבין פחד עמוק כמו זה ששכן בתוכי באופן קבוע. פחדתי מכולם אולי חוץ מאימי. את אימי אהבתי. אהבתי את ריחה, אהבתי את קולה המלטף בעודה מחבקת ומנסה להשקיט את סיוטי הלילה שלי. זה הזיכרון המתוק מימי ילדותי. לאחר מכן היו לי בעיקר זיכרונות מרים. תמיד הייתי חריגה לא רצויה בכל סביבה שנקלעתי אליה. תמיד חשבתי באופן שונה מאחרים. כשהייתי קטנה עוד לא ידעתי לשתוק. לא ידעתי לשחק את משחק ההתחזות וסבלתי.

עכשיו נזכרתי בעוד זיכרון מתוק והתרפקתי אליו בשקיקה. צהריים. הדוור מביא מכתב לאימי ובו הודעה שהתקבלתי לכיתת המחוננים. אמי חיבקה אותי והדביקה נשיקה ליחה על לחיי. שנינו לא ידענו אז עד כמה אסבול בכיתת המחוננים. כולם היו שם חכמים מהממוצע אך עדיין כולם חשבו והתנהגו אחרת ממני. ילדים אינם אוהבים חריגים ואותי הם שנאו. גם אני שנאתי את עצמי. למה עלי להיות חריגה? רציתי להיות כמו כולן. זה היה עוד לפני שכל העניין קרה. כיתת המחוננים הייתה בעצם פנימייה, שנוסדה בעקבות מסקנות של ועדת החינוך. אנשי החינוך היו מודאגים מכך שהילדים המחוננים שגרים רחוק אחד מהשני נפגעים מבחינה חברתית ולכן המליצו על מתכונת של פנימייה. לא שזה עזר לי מבחינה חברתית לא הייתי מנודה יותר אילו גרתי על הירח. כאשר פרצה השרפה הגדולה הופנו האצבעות המאשימות באופן אוטומטי אלי. עמדתי צמודה לקיר משתוקקת להתמזג עם הטפט שעליו. נכון אני גרמתי לשרפה אך לא היו להם כל הוכחות. עטיתי את השריון הכבד ביותר שלי, מנסה להתנתק ולהתעלם מחיצי האשמות נגדי, אך גם השריון הזה היה חסר ערך כאשר שלומי הצביע עלי בהאשמה. שלומי היה המורה היחיד שהתייחס אלי כתלמידה רגילה. לפעמים אפילו הרעיף עלי מילה טובה, שנספגה בקרבי באותה הרגשה נפלאה של קרקע צחיחה שטיפת מים מקרית נספגת אל סדקי היובש הנצחי שלה. עכשיו הרגשתי נבגדת כאשר שלומי עמד מולי מצביע באיום "הנה המציתה!", ציפיתי ששלומי יחלץ להגן עלי ולא להיות ראש למאשימים. להכרתי חדרה ההבנה שאותו מורה, מושא הפנטזיות שלי. שלומי אהובי, הוא אדם רגיל כמו כולם, שחייך אלי רק מתוך נימוס. השריון נבקע והתפוצצתי מכעס. התפרקתי לחתיכות והוכנסתי פעם ראשונה לתוך 'המוסד'.

שישה חדשים במוסד לימדו אותי איך להסתוות. לבשתי חזות חיצונית שהציגה אותי כמי ששייכת למחנה האויב. סתם בחורה נורמטיבית שעברה התמוטטות עצבים. אימי באה לקחת אותי. היא הביטה בי בחשדנות. היא הכירה אותי טוב מכולם, אך החזות המטעה שלי הייתה מושלמת. לפעמים עלתה בי השאלה האם גם היא מתחזה? כך נפתח פרק חדש בחיי. בודדה כמו מרגלת במחנה האויב שארצה התכחשה לה. אנשים חשבו שאני בחורה ללא רגשות. השריון שעטיתי כדי להגן על עצמי בפני האחרים חסם גם את הגשות הגועשים בתוכי. בחורה חכמה ללא רגשות הזכירה להם רובוט. העובדה שגם נחשבתי לבחורה יפה מעל לממוצע הצדיקה בעיניהם לקרוא לי 'סופרמניקין'.ניסיתי לטשטש את האינטליגנציה שלי על ידי שתיקות, זה לא עזר לי הרבה. השתיקות הארוכות שכפיתי על עצמי במקום לענות, חיזקו את הדימוי של בובת חלון ראווה קפואה ללא רגשות. היו שחשבו שהשתיקות מעידות על ילדה החושבת עצמה לחכמה, בהתאם לאמרה 'גם אוויל מחריש לחכם יחשב'. העדפתי את התדמית של האוויל על תדמית החכמה המתנשאת. השתדלתי לחקות את הדוגמניות הטיפשות המפטפטות עצמן לדעת, ללא הצלחה. פטפוט אווילי זה כישרון הנרכש בשנים ארוכות של תרגול. בדרך כלל הצלחתי בכך למשך זמן קצר, אך עד מהרה הנושאים הבנליים של שיחה על ביגוד ורכילות מרושעת על חברותיהן, שיעממו אותי עד גועל. הייתי שוקעת שוב באחת מאותן השתיקות כדי למנוע מגוש הבחילה שלי מלפרוץ את השריון ולרסס אותן בצרורות כדורים נותבים של מילים במטרה לסכור את פיהן. בחברה נהגתי לשבת בירכתי החדר רחוק מהמנורה שותקת, לבושה בביגוד סתמי המטשטש את צורתי, ללא תנועה מנסה לא להתבלט. מנסה לא להקשיב לשיחה ולשעשע עצמי במחשבות, תוך שמירה על הבעת פנים קפואה כדי לא להסגיר את מחשבותיי. ממש 'סופרמניקין'. אלו שמאשימים אותי בחוסר רגשות לא יודעים כמה הם טועים. השריון הקשוח שבניתי הסתיר לבה רותחת ומבעבעת של רגשות שעומדות לפרוץ החוצה בסדק הכי קטן שימצאו בשיריון.

גם המשבר הבא היה קשור עם שלומי.

שלומי היה מבקר אותנו אחת לשבוע 'לראות אם היא בסדר', 'היא' זו אני. חיכיתי לביקורים האלו וביחד עם זאת סבלתי נוראות. כמובן שלא הראיתי זאת, ה 'סופרמניקין' נשארה קפואה עוטה שריון. אך השריון עמד להתפוצץ מלחץ הרגשות. הייתי משחקת עם עצמי בדרוג הרגשות. הייתה לי כמובן קנאה. קנאתי כאשר תלמיד אחר ענה תשובה לא נכונה כאשר אני ידעתי את התשובה. נכון שלא הצבעתי, אך ידעתי שגם אם הייתי מצביעה לא היו פונים אלי. הייתי 'הנוכחת הנפקדת'. מעל לקנאה היה בי כעס גדול. בעיקר כעס על עצמי וזה הכעס הנורא מכול. אך במצעד הרגשות האלו במקום ראשון היה הפחד.

ממש לא הבנתי את שלומי. למה הוא בגד בי? למה הוא בא עכשיו לבקר אותי? אימי הייתה מציעה לו ספל קפה ופרוסת עוגה והם היו מדברים ביניהם על דברים של מה בכך. אני ישבתי ליד השולחן, לוגמת את הקפה בלגימות קטנות ושותקת. מפעם לפעם הוא היה מציץ לעברי, אימי הייתה מנסה לשלב אותי בשיחה, אך אני שתקתי. מבפנים הייתה בוערת בי השאלה 'למה הוא בגד בי?' הלחץ בתוכי הלך וגדל 'למה הוא בגד בי?' יום אחד הרגשתי שאני לא יכולה לעצור את הלחץ יותר. קמתי ורצתי לחדרי החשוך ואז הוא נכנס לחדרי ונעל את הדלת.

"אני יודע שאת מתחזה" אמר בקול שקט. שתקתי.

"תוציאי את זה. תודי שאת שונה." שתיקה.

"אנחנו השונים ועלינו לשתף פעולה." עדיין שתיקה. זה רצה לפרוץ מתוכי.. החזקתי אותו בכוח מחשקת שיני. כמעט ופרצתי בקריאה 'לא! אני לא רוצה להיות כמוך!' אבל למזלי ברגע האחרון לפני שהתפרצתי הוא הסתובב, כיבה את האור והלך. לקח לי זמן רב עד שנרגעתי.

עלי להיזהר. מסביבי אנשים עוינים שלא חושבים כמוני. לבשתי את חזותי החיצונית כבגד הסוואה. למה כולם כל כך טיפשים? למה הם לא רואים את האמת? לא היה לי חבר אחד שאוכל לשים בו את מבטחי ולדבר אתו גלויות. שלומי כבר בגד בי פעם אחת ומי יודע אם דבריו אינם מלכודת לחשוף אותי. שמחתי על החשכה הברוכה שעטפה אותי בבידוד מגן. השריון החיצוני שעטיתי עוד לא היה מספיק נוקשה כך שיעמוד בלחץ המשותף של שלומי ואימי באור יום מלא.

לפתע הייתי מודעת לשלומי ואימי משני צדדי, מרימים אותי בעדינות ומעבירים אותי לכאן, אל הבית המקורי שלנו, המקום המוגן מפני בני האדם.