העורב - אדגר אלן פו

בחצות ליל אפל ועכור, מותש, עייף, ושקוע בהרהור,

תוהה ובוהה בכרכים עבשים של תורות כתובות בעט הסופר,

ראשי צונח בנמנום של שינה, ולפתע ... נשמעת נקישה.

כאילו מישהו בדפיקה רפה, את דלת חדרי חלושות מעורר.

"נראה שזה אורח" לחשתי, "הוא זה על דלתי נוקר –

רק זאת חבר, רק זאת. ולא יותר."

היטב זוכר אני היום, היה זה בליל חורפי איום,

בו כל אוד לוחש אדום, מטיל צל שחור מצמרר.

אל הבוקר בכליון עיניים חיכיתי - לשוא נחמה בספרים חפשתי.

מזור בספרים לסבלי דרשתי, מזור על אובדן אסתר,

אובדן עלמה קורנת ומיוחדת, לה המלאך 'א ס ת ר' מזמר .

אך כאן חברי, ללא שם לנצח תשאר.

רשרוש מאוושש ולוחש, של וילונות הארגמן הכבדים בחלון.

עורקי באימה מאייש, מקפיא את דמי. ליבי בפחד מפרפר.

את דהירת ליבי להשקיט בקשתי. אמרתי וחזרתי באון:

"זה רק אורח מבקש להכנס לחדרי, אורח דלתי מעורר.

אורח מאחר, רשות כניסה לחדרי מבקש ובדלתי מנקר.

רק זאת חבר, רק זאת. לא יותר.

נפשי מתחזקת, מתאושש כמעה; מפסיק להסס, מבקש סליחה:

"אדון או גברת, אלפי סליחות." כך אני אומר,

"אך נמנמתי וכה רפה דפקת, כאילו על הדלת שומר.

וכה בלאט אתה נקשת, כך את דלת החדר שומר;-

שלא בטוח הייתי ששמעתי" – כאן דלתי פתחתי, לחוץ עובר...

חושך שם, רק חושך, לא יותר.

משתאה זמן רב עמדתי, את החשכה בעיני נקבתי .

הוזה בהקיץ, חולם חלומות, שלא חלם שום בן אנוש אחר.

בחוץ רוחות שותקות, ומהחשכה לא הגיע שום אות.

רק לחש שם בודד נלחש שם, רק שם בודד: "אסתר".

את השם הזה אני לחשתי, וההד אלי חזר: "אסתר..."

רק זאת. "אסתר...", ולא יותר.

אז אל חדרי פניתי חזרה, אש נסערת את נפשי מכלה.

שוב שמעתי נקישה קלה, הפעם קצת חזק יותר.

"כנראה" כך בליבי חשבתי, "כנראה זה רק התריס קיבל מכה

בו נבדוק את החלון למצוא את פשר הדפיקה, את המסתורין נסיר מהר-

בא נשקיט ליבי לרגע, ואת זה המסתורין נסיר מהר-

זו רק רוח. רק הרוח, לא יותר."

כך את החלון פתחתי לרווחה, במשק כנף רוטטת בלווי טפיחה.

פנימה כך בצעדי מלכות נכנס, עורב הדור, הוד קדומים הוא משדר:

כך בלי הרכן ראש כמקובל: לא עצר גם לא לרגע הנבל:

צועד בגינוני אציל או נסיכה, ומעל דלתי מושב איתר –

מעל לפסל 'פלאס' שם ממש גבוה, מושבו איתר –

ישב דומם, רק ישב, ולא יותר,

למראה ציפור הבנה לבוש שחורים, כולו רשמית משמים,

חיוך בקע לי על פנים. חיוך דוחק יגון למשהו אחר:

"גם אם הציצית מעט שמוטה, בודאי לך אומץ לא חסר.

הו עורב עתיק חמור הסבר, שכך הופיע לו בלילה,

נא ספר לי מה שמך בליל זה האפל, מה שמך חבר."

והעורב ענה לי: "לא-יותר"

רב תמהתי לשמוע עוף מגושם זה הוגה מילה כה בברור

אמנם מילה חסרת משמע – בלי שום קשר לשאלה;

כי בודאי נגיע להסכמה שאין אדם שכך ראה

איזה עוף או כל חיה כך על פסל ישובה מעל לדלת של החדר-

חי או עוף ישוב על פסל מעל הדלת של החדר

עם שם מוזר כמו "לא-יותר"

העורב ישוב קבוע, על הפסל הגבוה, רק את המילה אמר

כך ישוב ללא תנועה, לא הזיז אף לא נוצה, לא זז ולא דיבר

רק מילה אחת אמר, כאילו עם אותה מילה נשמתו כולה ניגרה

אז לוחש בלאט אמרתי: "כן את זאת גם בעבר חויתי, שאלי הופיע כאן חבר –

אך עם שחר הו חבר, עם שחר מפה תעוף, כמו כל תקותי שכך עפות מהר

והציפור אמרה: "לא-יותר."

כה זועזעתי מהשקט שכך הופר בזה הרגע.

"בודאי" עצמי עודדתי, "מילה אחת היא כל אוצר מילים אותה הוא יאמר,

מילה אחת אותה למד מאיש אומלל עליו אסון אכזר כבד נחת.

אסון כבד מנשוא שכך צמצם את כל שיריו לכלל מילה אחת לבלי הכר.

כל תקוותיו בזו המילה כך צומצמו וכך במילה צורבו לבלי הכר.

מילה של 'לא! – לא-יותר'.

העורב הרציני שכך דומם יושב, מביא לידי חיוך. כך אל מול אותו עורב.

כורסא נוחה גררתי להתיישב מול הציפור, הפסל ודלת חדר.

כך צונח, על קטיפה רכה יושב, מול ציפור סמל רע, עורב.

מהרהר למה כיוון עורב שחור, סמל שד עתיק, מגושם וקודר.

למה כיוון בקרקרו: "לא-יותר." 

כך דומם משמים יושב, ומוחי חידות סובב.

מול עוף עגום שותק שעיניו רושפות בנשמתי יגון בוער.

שקוע בשרעפים אני יושב, ראשי מוטה אל על בכאב.

כך על ריפוד קטיפה יושב, ממנורה אור ממעל עלי זוהר.

אך על איזו קטיפה סגולה תחת איזה אור זוהר,

על איזה בד קטיפה היא תשב, או, לא-יותר!

אז נדמה לי משהו באויר שונה, מבושם ממחטא בלתי נראה.

מחטא מונף בידי שרף, שאת קול צעדיו המהדהד על הרצפה אני מאתר.

"מנוול" צעקתי, "האל בידי המלאכים העומדים לרשותו שלח אותך

הרפה, הרפה ותן לשכוח, את הזיכרונות מאסתר.

תן לי את העונג להשכיח את אובדן אסתר.

והעורב מדקלם "לא-יותר."

"נביא" אני זועק, "נביא שחור! – נביא אם שטן אתה או רק ציפור –

אם נשלחת לפתות, או סופה זרקה אותך לחוף מהר.

לחוף נטוש ושומם מכל רגש חף, על אדמת המדבר המכושף.

לבית זה רדוף הפחד – את האמת אני מבקש, את האמת ספר.

האם יש  - האם יש צרי בגלעד? ספר לי – בבקשה ספר.

והעורב שוב מדקלם: "לא-יותר."

"נביא" אני אומר, "נביא שחור! – נביא אם שטן אתה או רק ציפור –

בשם שמים שם ממעל – בשם האל ששנינו מעריצים – לי ספר.

ספר לזאת הנשמה בעצב עמוסה, אם תחבק את העלמה הקדושה

בגן עדן הרחוק, אותה עלמה לה המלאכים קוראים אסתר –

לאמץ ללב את העלמה זו הזוהרת, לה המלאכים קוראים אסתר."

והעורב כך מדקלם:"לא-יותר."

ממקומי קפצתי, "במילה זו ניפרד", במלוא גרוני צרחתי, "אם ציפור אתה או שד."

"עוף חזור אל עין הסער אל החוף, אליו בליל שחור, נזרקת כה מהר.

אל תשאיר ולו נוצה. סימן שחור לאותה בושה של השקר אותו הבעת.

אל תקטע את בדידותי – סלק מראש הפסל את גופך.

הוצא מקור ארוך מתוך ליבי, ועוף מפה, עוף מעל הדלת." אני אומר.

אך העורב רק משורר: "לא-יותר"

העורב יושב ללא תנועה, במקומו לא זע, ממקומו לא זע.

על ראש פסלו של פאלאס ממש מעל לדלת של החדר.

ועיניו עיני שטן למרחוק בוהות, עינים של שד חולם הוזות.

וממעל לעורב נוגה האורות מטיל צילו על רצפת החדר.

ונישמתי מתוך זה הצל שעל רצפת החדר,

לא תקום עוד, לא יותר!