"קנית את כל חומרי הניקוי שרשמתי לך?” שאלה עדינה עוד לפני שממש נכנסה לדירה.
הנהנתי בצייתנות "הכל, את יכולה להתחיל לעבוד.”
"מה ? את לא נותנת לי אפילו כוס קפה הבוקר?” היא מלמלה מתיישבת על הכיסא במרפסת, מתעסקת בהדלקת הסיגריה הראשונה של הבוקר.
ברגשי אשם טרחתי על הקפה והעוגה והגשתי לה בתוספת פרוסת עוגה ששמרתי לקפה של חמש שלי.
אני לא כמו החברות סנוביות שלי. אני מתייחסת לעוזרת הבית שלי בכבוד. השם המקורי של עדינה הוא עדנאן. עדינה היא ערביה מהכפר השכן שאימצה לעצמה יחד עם השם הישראלי, גינונים של גברת מהחברה הגבוהה.
היא ישבה ברגליים משוכלות ועישנה את הסיגריה תוך שהיא חוקרת אותי על מעשיי.
לא הרגשתי כל כך בנוח כי הייתה לה ביקורת צינית על כל מה שסיפרתי לה.
לבסוף לאחר חצי שעה של חקירה תחת עינויים, היא מעכה את הסיגריה שלה בתוך הצלחת וקמה לעבוד.
היום היא הייתה מעט עצבנית יותר מהרגיל. כאשר הזכרתי לה בקול מהוסס, ספונה לבטח בסלון, לנקות מאחורי המיטה בחדר הילדים, היא ציינה בקול מקפיא שאם אני רוצה שהיא תנקה מאחורי המיטה מוטב שאזיז קודם את המיטה. “אני לא סבלית שצריכה להזיז את הרהיטים הכבדים שלך.”
ציינתי בשפה רפה שהמיטה של התינוקת שלי לא כל כך כבדה וקל להזיז אותה על הגלגלים, ואז היא שלפה את הטיעון המוחץ "אי אפשר להזיז אותה כי השטיח העבה מפריע לגלגלים.”
בגלגול עיניים, שכמובן היא לא יכלה לראות מהחדר השני הצעתי בעדינות: "מה הבעיה? צריך רק לגלגל את השטיח מעט."
באי רצון מופגן עדינה גלגלה את השטיח הזיזה את המיטה, ופיזרה את הלכלוך שהצטבר מאחורי המיטה בכל החדר בתקוה שאני לא אשים לב אם הלכלוך יהיה בשכבה דקה. עדינה מתנגדת עקרונית להתכופף כדי לאסוף את הלכלוך.
מזמן רציתי להחליף אותה בעוזרת בית אחרת או בכלל להפסיק להעסיק עוזרת. בין כה וכה אני חייבת לנקות את הבית מחדש אחרי שהעוזרת 'עובדת', אך לא היה לי לב לפטר אותה. אני חושבת שצריך לתמוך באוכלוסיה החלשה. צריך להתחשב במיוחד בערבים תושבי הארץ, ולהראות להם שאנחנו לא מתנחלים קיצונים, אלא אנשים טובים שרוצים רק בטובתם. במחשבה שנייה עדינה לא בדיוק שייכת 'לאוכלוסיה החלשה'. אם נשפוט לפי הביגוד היקר שהיא מופיעה בו לעבודה, והמרצדס המפוארת העומדת לרשותה בחניה שלנו (כמובן שאני חייבת להזיז את המכונית הקטנה שלי כדי שהיא תחנה את המרצדס בחנייה. צריך לשמור על מכונית כזו שלא תישרט על ידי איזה ילד חוליגן שיעבור ברחוב.)
עדינה עצמה מתלבטת. מצד אחד היא אוהבת להפגין את עושרה, אך באותה מידה היא רוצה להדגיש כמה היא מסכנה. זה הולך ככה: “שטויות, את חושבת שאני יכולה להחזיק רכב כזה? הרכב הזה לא עולה לי פרוטה כי הוא רשום על שם החברה של בעלי, ואנחנו דואגים שכל הזמן נהיה בחובות ולא נשלם מסים."
כאשר הבעתי את השתתפותי בצערם על החובות שלהם היא זרקה לי ש "כן, יש לנו חובות גדולים בגלל הבית החדש שאנחנו בונים לילדים.”
הנהנתי בהבנה. אני עדיין זוכרת איך החובות על הדירה שלנו העיקו עלינו, היא בוודאי חייבת לעבוד כעוזרת בית כדי לממן את החובות. “כבר מכרתם את הבית שלכם?” שאלתי בדאגה מתוך הניסיון שלי במעבר דירות.
"מה פתאום? אנחנו לא נמכור את הבית היפה שלנו. הבית החדש הוא בשביל הילדים, לכל ילד תהיה קומה אחת בבית.”
"אבל הילדים שלך עדיין קטנים.” תמהתי. יש לה תינוק, שני ילדים בגן ואחד בכיתה א'.
"אז מה? אנחנו משפחה מלוכדת לא כמו אתם היהוד, אצלנו כל ילד יקבל קומה אחת בבניין החדש כאשר הוא יתחתן בעזרת אללה, ירחמו.”
שתקתי, למה להתווכח ולעצבן אותה?
אחרי שעתיים וחצי ברוטו, היא קבלה את הכסף עבור 4 שעות עבודה לפי ההסכם, והפליגה למקום אחר במרצדס המפוארת.
עשיתי חשבון שאם נוריד את הקפה של הבוקר וארוחת הצהריים נקבל בקושי חצי שעה של עבודה.
שמחתי שהסיוט הזה שנקרא 'עוזרת בית' נגמר. לבשתי את חליפת הטרנינג המהוהה שלי והתחלתי לנקות את הבית.
