ועדת קבלה

 אל האולם הגדול מסביב לשולחן העגול הגיעו זיקני האלים. חלקם הגיעו בקבוצות קטנות וחלק מהם הגיעו לבד וישבו במקומם המסומן תוך שהנידו בראשם ליושב ראש התורן, אלוהי העברים.

על סדר היום – קבלת חברים חדשים למועדון האלים.

בחדר ההמתנה הסמוך ישבו במתח רב על ספסלים בלתי נוחים אלים חדשים המבקשים להתקבל למועדון. בידי כל אחד קלסר הכולל קורות חיים, טופסי בקשה מלאים ובעיקר המלצות מגורמים שונים.

הבעל, מלטף את זקנו התלחש עם עשתורת שישבה לימינו תוך שהוא פוזל לחמוקי גופה החשופים של ונוס שישבה מולו.

זאוס היטיב את משקפיו על עיניו תוך שהוא מדפדף בעותק הנתונים של המועמד החדש הבא.

הרה אשתו נטתה את ראשה עטור התלתלים וקראה יחד איתו.

הרמס השובב עף הנה וחזור באולם אך מיהר להתיישב לאחר שאלוהים זקר אליו מבט מחמיר.

אלוהים דפק בפטישו והמלמול הפסיק באחת וכל האלים התיישרו בכיסאותיהם.

אלוהים העביר את מבטו על פני השולחן "איפה מוחמד?”

כולם הביטו סביב "מוחמד מאחר כמו תמיד." העיר משה בשמץ של שמחה לאיד, והידק את הטלית שעל ראשו בענווה כדי לא לסנוור את הנוכחים מהאור הבוקע ממנו.

הדלת נפתחה בבעיטה ומוחמד נכנס מכניס את החרב המגואלת בדם לנדנה.

ישו נאנק בכאב פרקי ידיו מדממים.

“שב מוחמד אנחנו מתחילים. בפעם הבאה שתאחר לא תורשה להיכנס.”

מוחמד התיישב ממלמל תחת שפמו: "עוד נראה, עוד נראה מי ינהל את הישיבה הבאה.”

אלוהים הניד בראשו לגבריאל וזה קרא בקול: “הכניסו את המועמד הראשון."

הדלת נפתחה ובחורה חיוורת וצנומה נכנסה בהיסוס. לפני שהדלת נסגרה, נדחף אחריה גבר שמן וגס לבוש חליפת מעצבים, עניבה צהובה זועקת, ונעלי ספורט ששם המותג רשום עליהן בגדול.

אלוהים כירכם את פניו: "מי אתה ובאיזה רשות אתה נכנס יחד עם המועמדת?”

“האיש ענה בקול שמנוני מתרפס: "בכל הכבוד, אני היחצן של המועמדת. נדמה לי שלמועמדת הזכות לייצוג על ידי יחצן בנושא כל כך חשוב.”

אלוהים עפעף בעיניו בעצבנות, גבריאל המלאך התורן האדים מכעס ובהינף יד העלים את היחצן.

השטן שישב בקצה השולחן גיחך בחיוך אכזרי: "עוד בשר לקלחת הרותחת שלי."

אלוהים פנה עכשיו למועמדת עיניו הטובות מלטפות אותה ונוסכות בטחון מה בליבה שעדיין דפק בפראות מתוך התרגשות: “ילדתי נא הציגי את עצמך."

“אני חרות המחשבה...” אמרה בקול רועד, מוציאה כמה ניירות מתוך הקלסר: "הנה המלצות של מספר פילוסופים מובילים בכל הזמנים."

הבעל הוציא קול מזלזל "פווו, 'חרות מחשבה'! פילוסופים! אני רואה כאן בקורות החיים שלך, שאין לך מי יודע מה הצלחות.”

זאוס רכן לעברו, יורה ברק שפגע בשולחן ממש לפני הבעל כדי להסב את תשומת ליבו: “אל תחמיר עם הצעירה הזו, לא היה לה הרבה זמן להתפתח. למעשה אולי הזמן היחיד היה כאשר אנו היינו השליטים ביוון העתיקה.”

הבעל מרוגז התחיל לקום ממלמל שבועות וכשפים, אך עשתורת שמה את ידה עליו להרגיעו: “אל תדאג אני לא חושבת שיש לה סיכוי להתקבל כאן.”

קבוצת אלי יוון בראשם אפולו נדרכו מוכנים לעזור לזאוס בעימות הזה, מולם נראתה תכונה בקבוצת האלים העתיקים.

'בעל זבוב' עפעף באלפי העיניים שלו, רפרף בכנפיו ורעם בקולו טוען בהיגיון רב: “איך נקבל את 'חרות המחשבה' למועדון שאחד מהחוקים החשובים ביותר שלו הוא הטלת מרות שאינה ניתנת לערעור על המאמינים?”

אלוהים דפק שוב בפטישו מטיל דממה: “יש מי שחושב אחרת?”

השתרר שקט.

אלוהים פנה לזאוס ואמר בקול רך: "אפילו אתה זאוס מתרגז כאשר לא שומעים בקולך, תאר לעצמך שחרות המחשבה תכנס למועדון היוקרתי הזה ותערער את המשמעת!”

זאוס הרכין את ראשו. אלוהים דפק שוב בפטישו, נראה שהוא נהנה לעשות זאת: ”סוכם פה אחד. המועמדות נדחתה, הכניסו את המועמד הבא.”

המלאך גבריאל עפעף בכנפיו פעם ופעמיים, נעלם לרגע וחזר מניח על הרצפה את העותר הבא להתקבל למועדון תוך שהוא מושך בכתפיו בהתנצלות: "לא רציתי שעוד איזה יחצן ידחוף את עצמו פנימה." מה שהעלה חיוך על פני כל האלים.

“הצג את עצמך." רעם אלוהים בקול דממה.

המועמד הפסיק את פרפוריו ועמד שמוט כתפיים מלפני האלים.

" שמי הוא ליבר אלברט. אבי היהודי תעשיין שוקולד-ליבר, תרם את שם משפחתי ואימי היווניה קראה לי על שם העוף הגדול אלבטרוס, כך שאני צאצא של היהודים והיוונים ואת הערכים שלי קבלתי משניהם. המאמינים בי קוראים לי בחיבה ליבר אל, או בקיצור ליבראל.” ענה המועמד מקווה שייחוס אבות יעמוד לצידו.

מוחמד הוציא שבריה והבריק אותה בקצה הכאפייה שהשתלשלה מראשו: “שמעתי עליך, אתה נגד הדת.”

ליבראל מיהר למחות בקול מתחנף תוך שהוא קד לעבר מוחמד: "לא ולא אני סובלני לכל הדתות.”

מוחמד הרים את השברייה בוחן אותה מול האור והעיר בציניות: "אז למה אתה מפיץ קריקטורות מעליבות עלי?"

ליבראל נרעד: "לא אני..."

"מספיק!” רעם אלוהים קוטע את חילופי הדברים לפני שישפך דם: "למישהו אחר יש איזו שהיא הערה?"

אתנה הצביעה בנימוס וקבלה את רשות הדיבור: "יתכן שאתה סובלני לדתות, אך לא נראה לי שאתה אל של דת משלך.”

ליבראל מיהר לענות מעודד מהנימה הפייסנית של אתנה: "יש לי, כמו לכל הדתות, עדת מאמינים ההולכים אחרי ללא הרהור. הם קוראים עצמם ליברלים ולאמונתם ליברליזם, האם זה לא מגדיר דת?”

אם הידיים של ישו לא היו מקובעות לצלב הוא היה דופק על השולחן בכעס: "מאמינים זה לא המאפיין היחידי של דת, אצלי יש קדוש לכל יום בשנה, בני האדם מכבדים את הקדושים ומנציחים את שמם, האם בדת שלך יש קדושים?”

"בוודאי! רבים מועלים לדרגת קדושים, רבין למשל הוא קדוש יחסית חדש בישראל. אסור לדבר עליו רעות. וכמעט כל מקום חדש נקרא על שמו.”

ונוס חייכה לעברו בחיוך ממיס לבבות: "אז מה עיקרי האמונה בך?”

היה בה משהו שבלבל כל אל גברי, אפילו האלות היו מרותקות. המלמולים נפסקו.

נראה שרק ליבראל לא נאסר בקסמה של ונוס, אולי בגלל שהיה רגיל באהבה חופשית ואולי היה הומו, מי ידע? בשקט שהשתרר הוא התחיל למנות על אצבעות ידיו: “סובלנות ...”

הבעל חמום הראש התפרץ: “כבר נפסלת! אין דת המרשה סובלנות לדתות אחרות!”

ישו הראה את אופיו הסלחני: "תרשה לי לתקן אותך. אני ישו הנוצרי, בעד סליחה לכולם.”

"טוב סליחה זו לא סובלנות, בכל זאת אתה רוצה שכולם יהיו נוצרים. מחוץ לזאת אתה לא באמת מתכוון לכך נכון? אחרת לא היית מרשה לאינקוויזיציה לפעול בשמך.” לעג הבעל.

אלוהים דפק בפטישו: “מה עוד?”

"אני בעד זכויות אדם.”

עכשיו הסכים זאוס באופן נדיר עם הבעל, אפשר היה לראות שהוא מתרגז מתוך הדרך בה הוא מחזיק את הברק בידו עד שהלבינו הפרקים: “אתה צוחק עלינו? אתה בעד זכויות אדם ורוצה להצטרף למועדון האלים?”

ליבראל מיהר להפיס את דעתו: "בצחוק. זכויות אדם הם רק שם יפה להציק ליהודים.”

כאן הוא הסתבך: "אני לא רואה בעין יפה כשמציקים ליהודים.” עלה אלוהים לטונים גבוהים.

נראה היה שיש כאן חזית מאוחדת נדירה של התנגדות ושאפסו הסיכויים של ליבראל להיכנס לפנתיאון האלים.

ונוס הייתה היחידה שעמדה לצד המועמד יפה התואר: "כאילו איכפת לך. למה לא אמרת מילה בשואה?”

"טוב, הייתי עסוק במשהו אחר, אבל אחר כך עזרתי לכוחות הברית לנצח לא?” התנצל אלוהים

ליבראל שנבהל מחזית ההתנגדות חזר בו מיד: "בסדר, אני לא מציק רק ליהודים... למעשה היהודים הליברלים הם אלו שמציקים הכי הרבה ליהודים.”

ונוס גלגלה את עיניה, מראה לכולם שאם היא רוצה היא הקובעת וצייצה בקול מתוק: "נראה לי שאפשר לקבל אותו למועדון בתנאי שיעבור את המבחן.”

עכשיו ליבראל המופתע גמגם: "איזה מבחן? זה לא היה בפרסומים של המועדון?”

"כן, זה מבחן פתע. כדי להתקבל עליך להביא את כוכב השוטים." פסק יושב הראש.

ליבראל היה מיואש: "איפה אמצא אותו?”

עכשיו אתנה שכנראה גם ליבה הלך שבי אחר ליבראל היפה תרמה מחכמתה: "שמעתי שליברלים רבים מתייעצים עם הרב רנטגן היכול לראות למרחוק. לך אליו ואולי הוא יספר לך איך למצוא את כוכב השוטים.”

כך היה שליבראל מצא עצמו הולך אל רב הרנטגן.

והרב רנטגן שוכן בעיר שדרות הרחוקה מול שערי עזה.

אמנם שדרות רחוקה מהלך של שלושה ימים ושלושה לילות במדבר, אך רכוב על מרצדס המבהיקה שלו הגיע ליבראל תוך חצי שעה לשדרות, ועמד שלושה ימים ושלושה לילות בתור ללשכתו של הרב.

הרב הרים את עיניו הגדולות מהגמרה הגדולה שהייתה לפניו, הביט בו מעל למסגרת משקפיו ואמר בקול רך: "ברצון רב אנחה אותך בדרך למטרתך, אך דרוש לי זהב פרסום כדי להפעיל את עיני הרנטגן שלי."

הבריון השמן בפאותיו מסולסלות מאחורי אוזניו שם קערית פלסטיק משומשת לפני ליבראל: “תשים פה את הזהב."

הליברל הכניס ידו לכיס האזרחים ומשם הוציא זהב, פנה אל עדת השדרנים ונתן גם להם זהב תמורת פרסום הרב.

הרב שראה את הקערית מתמלאת, הביט בגמרה וכך הוא אמר: "אני רואה הרבה שוטים, אך איני יודע מי הוא כוכב השוטים."

"אויה, מה אעשה?"

"לך אל אייטולה השוכן במערת סתרים בהר קום. הוא יראה לך את הדרך."

לאחר כמה ימים פצוע וחבוט, הגיע ליבראל למערה מלאה באור זרקורים שהאירו סחרחורות עובדות ברעש מחריש אוזניים. באחד הכוכים מצא את אייטולה יושב רכון על ספר קוראן. עוקב אחר המילים שקרא בציפורניו הארוכות המזוהמות בדם.

תחילה התמלא ליבראל גועל אך עד מהרה חזר לעשתונותיו והבין שאינו יכול לדרוש מגזע מזרחי הדומה לחיה, את שהוא דורש מאדם מהיישוב. 'הם כמו כל החיות טורפים כי זה טבע החיה. צריך לרחם ..לא צריך לכבד את הטבע ולשמור שיצורים אלו לא יהיו זן נכחד' אמר בליבו.

הוא השתחווה אליו מעתיר מחמאות מתרפסות כמנהגו: "אנא אייטולה נחמד, הגידה לי החכם באדם, עזור לי אייטולה הטוב למצוא את כוכב השוטים."

אייטולה החזיק את אצבעו על המקום בו הפסיק לקרוא בקוראן, החליק את משקפיו במורד אפו הארוך והצר ונקב את ליבראל בעיניו הקשות: "ברצון הייתי עוזר לך. כן, אני יכול למצוא עבורך את מקום כוכב השוטים.” אמר בקולו הצווחני. "בין כה וכה עלי לצאת לכמה חודשים כדי להביא אורניום להשלמת הפצצה."

התקווה עלתה וחנקה את גרונו של ליבראל: "אנא ממך האומנם תעשה לי את הטובה הזו הוד רוממותך?”

"בוודאי!" אמר אייטולה בחיוך של נוכלים: "אסלאם היא דת של חסד, הקוראן מצווה עלינו לעזור לאנשים גם אם הם דומים לקופים וחזירים כמו היהודים, אבל יש לי בעיה, אני תקוע כאן.”

ליבו של ליבראל יצא אל הייצור הקטן שלפניו: "למה אתה לא יכול לצאת?”

"איני יכול להשאיר את הפצצה לבדה. השדים הציונים, חורשי הרע אויבי הפלשתינים, רוצים לחסלה."

"אל תדאג אייטולה נכבד. אני אשמור על הפצצה בשבילך. רק צא ותברר עבורי איך להגיע לכוכב השוטים."

שלושה חודשים ארוכים שמר הליברל בכל כוחו על הפצצה.

השדים הציונים ניסו שוב ושוב לפגוע בפצצה בתחבולות שונות.

ליבראל גייס לעזרתו את צבא העיתונאים שיקימו קול זעקה שהדפה את הציונים אחורה.

השדים הציונים טענו נגדו בחוצפה שהפצצה של אייטולה נועדה להרוג אותם.

כמובן שליבראל ידע כמו כל אחד אחר בעולם שהאסלאם היא דת של שלום ואייטולה לעולם לא ישתמש בפצצה, אפילו נגד שדים המאיימים על האנושות.

הוא דחה את הציונים ובני בריתם כוחות החושך, בהבטחות ובתירוצים שונים והרוויח זמן עד שאייטולה חזר.

אייטולה חזר עם כיסים מלאים באורניום זוהר ובישר: "כוכב השוטים נמצא בהוליווד עיר הסרטים."

שמח ומתרונן טס ליבראל להוליווד.

באולפנים המרווחים של הוליווד הסבירו לו בנועם שאת כוכב השוטים יכול לקבל רק סלב מוסמך.

“איך אני יכול להפוך לסלב מוסמך?”

“עליך להשתתף בתכנית ריאליטי. למזלך נפתחה תכנית ריאליטי חדשה.”

“מה עלי לעשות?”

“עליך רק לשהות בכלא עד סוף העונה.”

“להיות בכלא ללא משפט?” שאל מתפלא.

“ובכן," הסביר לו טכנאי בלחישה "המשתתפים אינם יודעים זאת, אך הם מקבלים כדורים הממריצים אותם לעשות דברים חריגים, כך שהצופים ירבו לצפות בתכנית לטובת אלוהי הרייטינג.”

“חשבתי שעצם הכנסת אדם לכלא ללא משפט, הוא מעשה חריג בפני עצמו.”

“איפה אתה חי? זה היה מעשה חריג בעונה הקודמת, היום כבר נחוץ משהו קיצוני יותר כדי לעניין את הקהל.”

חבריו לתכנית נשרו אחד אחר השני מהכלא. כנראה לא היו מורגלים בשלילת החירות כמו ליבראל. בסוף העונה הוא הוכרז ליבראל כסלב עליון.

"עכשיו שאני סלב ספר לי בבקשה איפה כוכב השוטים." פנה ליבראל למנחה התוכנית.

"אתה עוד לא הבנת? אתה עצמך כוכב השוטים." ענה המנחה והלך.

מאז ועד היום ליבראל שוכן באושר ובעושר בפנתיאון האלים.

מלך האחוזה והנסיכה

האגדה הזו מתחילה כמו כל האגדות.

בארץ רחוקה שאולי נקרא לה בשם 'ארץ ההרים והאגמים', גרו שני אחים יחד עם ההורים באחוזה המפוארת.

יום אחד קרא להם האב המליונר מלך האחוזה וכה אמר להם: “בני היקרים....”

הבנים עמדו עוד איזה 5 דקות, אך מלך האחוזה לא הוציא מפיו מילה. אפילו לא אות.

אז הם הבינו שעליהם לצאת לדרך ארוכה למצוא להם נסיכה.

הם כבר תכננו מה עליהם לקחת למסע, פתאום פתח מלך האחוזה את פיו ואמר: “מי שיביא ראשון נסיכה הוא יירש את האחוזה.”

“הי,”אמר הבן הצעיר "ולשני לא מגיע כלום? למה מה קרה?”

“טופ..." אמר המלך: "השני יקבל הפתעה."

למחרת, לאחר ארוחת בוקר דשנה, יצאו שני האחים למסע.

“אני פונה מערבה" אמר הצעיר "לאן אתה תסע?”

“תשכח מזה. אני הבכור לכן אני אפנה מערבה לארץ הקסמים - אל הוליווד, שם נולדים הסרטים. אתה אחי הקטן, תסתפק במזרח המושתן."

כך אמר הבכור, תפש את המזוודה מעור תנין ומיהר לשדה התעופה.

האח הצעיר עצוב ומדוכא, לקח חולצה להחלפה, הוסיף מכנסי רחצה והלך.

עברו כמה שנים ואין תשובה מהבכור וגם לא מהאח.

רצה מלך האחוזה לזמן מכשף או נחש, אך הסתפק בבלש: “לך ומצא את שני הבנים, תביא אותם ואל תשכח את הנשים.”

פתח הבלש עיתון חדשות כי היום כל העובדות שם כתובות, ושם מצא מיד בכותרת האדומה, מה אחד הבנים עשה. מיד הוא טס אל המזרח כדי לקחת אותו חזרה.

לאחר כמה שעות טיסה, למעשה יותר מאשר יממה, הגיע הבלש אל המזרח.

ללא שהיות לקח טקסי ונסע לדירת האח.

האח קיבל אותו בפנים יפות ובאמת שמח.

מהבלש הוא קיבל דרישת שלום בתוספת רכילות טריה, כמו למשל שמלך האחוזה התגרש מאימו ועכשיו מחכה רק שיביאו לו נסיכה.

רצה הבלש לקחת את האח הקטן חזרה, אך האח לא כל כך רצה. טוב היה לו במזרח עם אישתו והילדים. את ביתו הקודם כבר שכח. לא רצה לשמוע יותר על אחוזות וזרק את הבלש מכל המדרגות.

מוכה וחבול טס הבלש מערבה לארץ נפלאות הסרטים ומצא את הבכור מבין האחים.

הוא חיכה שלושה לילות ושלושה ימים עד שהבכור התעורר מהזיות הסמים. וכך הוא אליו דיבר: “אביך מלך האחוזה את אמך זרק כבר מזמן והוא רוצה שתביא את הנסיכה לכאן.”

“איזו נסיכה ואיזה בטיח" כך הבכור ענה לו. “אני בכלל לא סטרייט אלא הומו".

מסע הבלון האדום

הם היו שני חברים האחד בלון כחול והשני אדום. הם נולדו ביחד ומאז לא נפרדו, קשורים לאותו מקום. כל היום הם שוחחו חרש מעבירים אחד לשני רשמים, נהנים אחד בחברת רעיהו. האדום התזזי, היה זז בחוסר שקט תוך פרצי דיבור מהירים, והחבר הכחול, היה עונה בשקט ושלווה. הכחול תמיד מציאותי. האדום – ראשו בעננים. האדום פנה לחברו והציע שהם ינתקו א חבל הטבור הקושר אותם למקומם ויעופו אל על. "אני שואף להיות עם הכדורים הפורחים האלו בשמים שכולם רואים ומעריצים אותם."

"אדום חברי הטוב, הוצא מחשבה זו מליבך, אין לך את עור הפיל העבה שצריך כדי לשרוד בחברת הכדורי הפורחים בשמים." אך השאיפה הזו להיות כדור פורח מפורסם אינה מרפה מהכדור האדום. "אנא ממך חברי הטוב הבה וננתק את הקשר שלנו לאדמה ונעוף לשמים. אדם חייב שיהיו לו שאיפות ועליו לנסות לממשן. מי שמעיז מצליח."

"אל תאמין לקלישאות האלו חברי, עלינו להיות עם רגליים נטועות בקרקע ולא להזות בדמיונות. אינך מכיר אף אחד במרומים. לאן תפנה?" שאל הכחול ביישוב דעת.

"לאשר תשאני הרוח" הייתה התשובה.

"לא טוב לעזוב מקום בטוח ולעוף למקום זר בו התנאים לא ידועים והמנהגים משונים."

"מקום בטוח? לא! אולי המקום בטוח אך זה מקום משעמם עד מוות. כל מקום אחר טוב הימנו."

"אל לך להיחפז, כדאי תחילה לברר את התנאים במקום אליו אתה הולך פן רעה תהיה אחריתך."

"גם אם לא תבוא עמדי הלוך אלך!" קרא האדום בכעס, ניתק את החבל ועף למרומים. מעלה מעלה טיפס בהתמדה, וככול שעלה כך נראה חברו הכחול קטן והבלון האדום התנפח מגאווה.

"ראה כמה אני גדול." קרא לעבר הבלון הכחול " עוד מעט ואני אגיע אל הכוכבים מקום בו כדורים פורחים גדולים מכל בלון שאתה מכיר. אני אהיה כדור פורח."

הבלון הכחול שתק חושש לגורל חברו. מעלה מעלה נסק הבלון האדום, האוויר הדליל במרומים הקשה על נשימתו והלחץ הנמוך גרם לו להתנפח עוד ועוד, עורו הפך שקוף ודק. מאוחר מדי הבין שחברו צדק אין הוא בנוי למרומים. אך בעקשנות רבה מעורבת עם בושה להודות בטעותו, הוא עף למעלה חותר להגיע לכדורים הפורחים בכוחותיו האחרונים. אך עורו לא עמד במתח והוא התפוצץ ברעש גדול. הבלון הכחול הביט בקרעי חברו הצונחים מלמעלה וטיפת דמעה התגלגלה מהפיה הרטובה שלו.

המשפחה

אני עומד לי כאן מתחמם בשמש אביבית ראשונה של השנה, פורש ידי לצדדים ונהנה מהרוח הקלה. מפעם לפעם אני לוגם ממי הנחל הזורם לידי, מוקף בבני משפחתי ואני מאושר. אין לי שום עניין בבידור מחוץ לשירת הציפורים כאשר הן מתכנסות על הענפים לפני רדת הלילה. אין לי שום עניין בטכנולוגיה, אני מאמין גדול בטבע, אין ירוק ממני. כבר הרבה שנים שאני חי בקרבת בני המשפחה. אנו תומכים אחד בשני כיאה למשפחה מלוכדת. כל אחד מאיתנו רואה עצמו רק כענף של עץ החיים המשותף. שורשי עמוקים באדמת המולדת. ילדי נמצאים כאן, לא רחוק ממני ואנו קשורים בקשר בל ינתק. מעולם לא יצאתי למסעות רחוקים ולא עודדתי את ילדי למצוא את אושרם במרחקים, כמו אחרים המפיצים את זרעם עם הרוח.

לא. אני מגזע אלו הנוטעים שורשים במקומם ומגדלים את ילדיהם קרוב אליהם. משפחה מלוכדת כמונו עומדת בכל תלאות החיים. ביחד אנו עומדים בפני סערות החיים. מפעם לפעם נשבר ענף זה או אחר במשפחתי כאשר רוחות רעות מנשבות, אך בסך הכול יש לנו חיים טובים וארוכים. בשנים שחונות אנו מסתפקים במועט, מצטמצמים מכופפים ראש ומחכים לזמנים טובים יותר. השמחה רבה כאשר השמים מחייכים אלינו בגשמי נדבות, ואז אנו מרימים ראש, נושמים את האוויר הטרי ומגדילים את המשפחה.

רבות ראיתי בשנות חיי הרבות. אכן זקן אני, אך חזק, ושורשי נטועים עמוק בקרקע, קומתי גבוהה וממנה אני משקיף על בני משפחתי הגדלים מסביב. מכובד אני במשפחתי וידוע בשם 'עץ החיים'.

טוב יהיה לו למדו האנשים לחיות כמונו, העצים.

הרכבת

הרכבת הגיעה אך אני לא עליתי עליה.

נשארתי בתחנה מביט בקרונות העוברים על פני ובתוכם אנשים שיודעים לאן הם נוסעים.

אני בא לכאן לעיתים תכופות.

לפעמים אני פוגש מכר. "מה נשמע?", "אין חדש".

זה נכון אף פעם אין חדש.

לפעמים מתחשק לי לעלות על הרכבת ולנסוע, אך אין לי לאן.

אני יודע שגם החברים שלי – זה שבבאר שבע ואלו שבתל אביב וחיפה, מחכים בתחנת רכבת.

גם להם אין לאן לנסוע.

זה שבבאר שבע נוסע לפעמים להודו, אך הוא תמיד חוזר.

אני לא נוסע להודו כי אני מפחד ללכת לאיבוד, לכן אני נשאר כאן.

גם החברים שלי נשארים.

אנחנו מתקדמים מתחנה לתחנה למרות שאנו עומדים על הרציף. אפשר להגיד שאנחנו כבר קרובים לתחנה הסופית.

כל הרכבות מתקדמות לכיוון אחד – אל העתיד.

מה יש שם בעתיד שכל הרכבות נוסעות אליו?

אני רואה נוסעים צעירים. הפנים הצעירות דאוגות, אך עם זאת מלאות צפיה לעתיד.

גם אנחנו שלחנו את הילדים לרכבת החיים.

מידי פעם אנו רואים אותם עוברים בתחנה, אך אנו נשארים על הרציף.

כשהיינו צעירים גם אנחנו עברנו בתחנות הקבועות. בית הספר, צה"ל, לימודים.

ירדנו מהרכבת בתחנה של האישה.

עכשיו רק הילדים נוסעים ואנחנו מנופפים להם מהרציף.

מאזני התחרות

אני אוהב לפקוד את השוק המקומי כאשר אני מבקר בארץ זרה.

אפשר לגלות הרבה על תרבות זרה דרך ההתנהלות של אנשים בשוק.

בשוק רואים לפעמים דברים משונים הקשורים לתרבות המקומית, לכן לא הופתעתי כאשר ראיתי תחרות שקילה בכיכר קטנה במרכז השוק.

על הבאר שבמרכז הכיכר הניחו מאזניים גדולות. בצד אחד עמדה אישה שאת חיטוביה מדגיש סארי ממשי מבהיק בצבע סגול עמוק.

ליד כף המאזנים השניה עמד גבר שפלג גופו העליון חושף מערכת שרירים רבי עוצמה.

זקן בעל שפם אדיר ששימש כשופט, עמד במרכז ונתן את אות הפתיחה.

האישה שמה עגבניה שעורה האדום והחלק מבהיק בשמש. העגבניה היא מלכת הירקות שמתהדרת ביופיה המושלם, ממש כמו האישה ששמה אותה.

הכף נטתה לעברה.

הגבר מיהר לשים צנון עקשן, חזק, גדול וקשוח, שיכול לעמוד בתלאות רבות ולא להשבר. כמוהו עצמו. הכף נטתה לצידו.

האישה לאחר הרהור קל חייכה חיוך מתוק, והוסיפה אפרסק, רך, עסיסי ומתוק. מתיקות כזו שגורמת לבלוטות הרוק להרטיב כל פה – שוב הכף נטתה אליה.

הגבר לא התבלבל ושם על הכף גזר ישר כסרגל, בעל בסיס רחב בקצהו האחד וחד בקצהו השני, כאומר: "ראו איך אני משתמש בבסיס הידע הרחב שלי ובשכלי החד, להטות את הכף לזכותי."

האישה, בחיוך ציני, הוסיפה אבטיח קשה מבחוץ אך מלא מים, על כף המאזניים של הגבר, אומרת בנחת: "אולי אתה נראה קשוח, אך כולם יודעים שבפנים אתה מלא מים." וראה זה פלא הכף נטתה לעברה.

נשמעו קולות מלמול של תמהון מהקהל שהתקבץ עתה מסביב למאזני התחרות.

הגבר נדהם לרגע, אך התאושש עד מהרה. הוא מעך את העגבניה שעל הכף של האישה, פונה לקהל ואומר: "ראו מה נמצא מתחת לצפוי הזוהר." המיץ ניתז והכתים גם את הסארי היפה של האישה. עכשיו העגבניה המעוכה איבדה את יופיה, שוכבת מרוחה על המאזנים, שעכשיו נטו לטובת הגבר.

האישה ענתה בוררת מילותיה, מניחה בצל על הכף שלה: "לו טרחת להביט פנימה, היית מוצא סודות טמירים." הכף לא זזה.

היא קילפה קליפה מהבצל, והכף התחילה לנטות לעברה, עוד קליפה, ועוד קליפה, עד שמאזניים נטו לעברה.

פתאום נדחק איש שמן לשורה הראשונה של הקהל ואמר "כל מה שתשימו בכף האחת, אינו יכול לשוות למה שאני אשים בכף האחרת." ובמילים אלו פינה כף אחת וזרק עליה שקית מלאה מטבעות.

הזקן ששימש כשופט הרים את שתי ידיו במחאה על ההפרעה, ודרש מהשמן העשיר להסתלק.

אך האישה הביטה בגבר, והגבר החזיר מבט לאישה, שניהם הנהנו כאשר מחשבה זהה עברה במוחם.

"אל לך בכעסך," פנתה האישה אל השופט, " אנחנו מוכנים להתמודד עם האתגר שהציב העשיר." שוב מבט לגבר שהנהן בחיוך.

העשיר הכניס ידיו לכיסיו העמוקים והביט בשניהם בבוז: "שום דבר שתשימו לא יהיה בעל משקל גדול ממטבעות הכסף שלי."

הגבר והאישה שלפו סכינים, חתכו את הירקות דק, דק, הוסיפו שמן לסוך את כל המרכיבים, וערבבו יפה כדי ליצור סלט בריא ושלם. הוסיפו קורט פילפל לטעם וחיזקו 'במלח הארץ'.

המאזנים נטו לעברם והשופט הכריז עליהם כמנצחים: "נישואין ניצחו את הממון!" הגבר אחז ביד האישה ושניהם עזבו את המקום, לקול מחיאות הכפיים של הקהל מסביב.