פרולוג חרות המחשבה

 

​​

מהי מציאות אם לא חלום?

יצאתי עם חנה וחברי הקרובים משערי הארץ המובטחת להקים ארץ משלנו.
הבנתי שטוב לשאוף למילוי כל המאוויים אך כאשר אלו מתמלאים, אין למה לשאוף.
הסקרנות והספקנות אלו התכונות החשובות. הראשונה מעוררת את הרצון לחקור והשנייה מסננת את הדעות במסננת המחשבה העצמית.
אלו הן התכונות המאפשרות הצבת אתגרים נוספים כל פעם שנדמה שהכול הושג. בלי סקרנות אין אתגרים, ובלי אתגרים אין חיים.
אפשר למצוא סימוכין במציאות לכל אידאולוגיה, לכל פילוסופית חיים. אני בניתי ובונה עד היום את פילוסופית החיים שלי.
האם כך אתה?
אתה מוזמן לנסות.
עם זאת אין ללקות בקיצוניות.
אדם, כדי שיהיה 'מותר מין הבהמה' חייב לחקור ולהטיל ספק, אך עליו לעשות זאת במידה ובמסגרת ראויה, אחרת הוא יתנגש בסביבתו לדאבון כל הצדדים.
ספקות חיוניים לבחינה מחודשת של הסדר הקיים, אך אם אנו הורסים בספקות שלנו כל מסגרת חיים - מה השגנו בכך? תוהו ובוהו.
חייב אדם לחיות בתוך מסגרת ערכים. אם אין הוא יכול לבנות לעצמו את מסגרת הערכים עצמאית שגם הוא וגם אחרים יוכלו לחיות איתו, טוב שיקבל לפחות מסגרת תרבותית קיימת זו או אחרת.

למדתי שגן עדן אינו המקום הטוב ביותר לאדם. גן עדן מממש את האידאל של שלום ושלווה האידאל של הכבשים.
מה אני דורש מהחיים? האם חכמה? - למה תביא אותי החכמה? האם אושר? כל מסומם, אידיוט ואפילו כלב שעשועים מוזן היטב מאושר. האם אני רוצה להיות כלב, כבשה חסרת דעת מאושרת האם אתה רוצה להיות כבשה?
מתברר לי שאושר אינו שאיפת חיי.
חופש!, חירות על כל היבטיה היא ערך חשוב לי יותר.
חשוב לי חופש כלכלי, שיאפשר לי לעסוק במה שאני אוהב.
חשוב לי חופש חברתי שתמיכת המשפחה והחברים מאפשר לי.
חשוב לי חופש הדיבור על כל היבטיו, שלא יגביל את יכולתי להביע את דעתי.
אך מכל סוגי החירות חופש המחשבה הוא החשוב ביותר.
אם אני חייב לשלם בחסרון של הביטחון שנותנת מסורת של מסגרות חברתיות נוקשות, אני מוכן לשלם זאת.
איני מטיף לפילוסופית חיים זו. פשוט זו פילוסופית החיים שלי.פילוסופית חיים שנרכשה בעמל רב כפי שסיפרתי זה עתה.
אדם אחר יכול לחשוב אחרת, אך אל לו להיות כבש בעדר. עליו להגיע למסקנות בכוחות עצמו.

הארץ המובטחת – גן העדן הארצי, נראית שונה לכל אדם לפי פילוסופית החיים שבנה לעצמו.
באשר לי, גן עדן של תענוגות כפי שהוא מתואר וכפי שרבים שואפים אליו, הוא בעצם משעמם. וכי מה עושים בגן עדן של היהודים? יושבים ואוכלים בשר לוויתן? ומשננים בפעם המי יודע כמה את התורה? ובגן עדן של המוסלמים מבלים עם בתולות חסרות דעת? גם גן עדן החילוני בעולם הזה שבעיקרו הוא צבירת כסף, ונדידה מבר אחד למשנהו תוך ספיגת מוזיקה רועשת המפוצצת את הראש שסובל בבוקר שלאחרי עוד יותר מחמת הסביאה. גם גן עדן זה לא נראה לי.
לי גן עדן הוא חקירה וגלוי מתמשכים. שימוש במחשבה חופשית ויצירה.
עבורי אדם בעל מחשבה עצמית עדיף על המאמין, ללא מחשבה עצמית, באמונה דתית או בכל אמונה אחרת.
רק אנשים בעלי מחשבה עצמית תורמים לפתוח האנושות ומביאים אותה למצב בו אפשר להתגאות בפתגם 'מותר האדם מהבהמה'.
כל אחד מהשאר הוא רק אחד מהעדר. 'הוא נראה כבן אדם, הולך ומדבר כבן אדם, אפילו מרגיש כבן אדם', אך בשונה מהברווז שבפתגם, הוא אינו בן אדם באמת.
אדם כזה הוא כמו כבשה ההולכת ועושה כל מה שעושה העדר שמסביבה.
ואני מסרב להיות כבשה.


Now, reader, I have told my dream to thee;
See if thou canst interpret it to me,
Or to thyself, or neighbour; but take heed
Of misinterpreting; for that, instead
Of doing good, will but thyself abuse:
By misinterpreting, evil ensues.
Take heed, also, that thou be not extreme,
In playing with the outside of my dream:
Nor let my figure or similitude
Put thee into a laughter or a feud.
Leave this for boys and fools; but as for thee,
Do thou the substance of my matter see.
Put by the curtains, look within my veil,
Turn up my metaphors, and do not fail,
There, if thou seekest them, such things to find,
As will be helpful to an honest mind.
What of my dross thou findest there, be bold
To throw away, but yet preserve the gold;
What if my gold be wrapped up in ore? --
None throws away the apple for the core.
But if thou shalt cast all away as vain,
I know not but 'twill make me dream again.

קורא יקר, לך סיפרתי את זה החלום;
בתקווה שאותו תפרש לי עד תום,
לי או לך, או אולי לשכנך; שים לב לאזהרה:
אם לא תפרש אותו נכון; אתה עלול לגרום רק רע,
במקום להיטיב, לכול וגם לעצמך תגרום עוולה:
כן, פירוש שגוי, רשע מצמיח, וממנו זדון ינבע.
עוד הזהר, מסיפור חלומי לקיצוניות לא לנטות,
וממסגרת הסיפור מסקנות שטחיות כאן לטוות:
אל תיתן לדימויים בהם השתמשתי להסבר
להטעותך ללעוג, או לעוות למשהו אחר.
הנח זאת לילדים ושוטים; אך באשר לך,
נא התייחס אל המהות ואל התוכן בברכה.
הרם את המסך, הבט אל מעבר לצעיף,
פרק את הדימוי, וצחצוחי הלשון תעיף,
כאן, אם אותם תחפש, רעיונות לרוב תמצא,
שמוח, אם הוא מוכן וישר, ימצא בהם עזרה.
גם אם סיגים בספרי כאן תאתר, היה אמיץ וזכור
אותם לזרוק אפשר, אך את הזהב כדאי לשמור;
אז מה אם הזהב בעופרה רבה עוטפים?--
את התפוח לא זורקים רק בגלל הגלעינים.
אך אם תחליט לזרוק הכול כי אין לו ערך ומקום,
לא תשאיר לי כל ברירה אלא שוב לחזור לחלום.
The Pilgrim's Progress
John Bunyan

אוכל טעים יותר למי שרעב

הלכנו יד ביד וליבי מתרונן.

הסתכלתי מסביב על הטבע הפורץ בשלל צבעים וקולות. על השמים הכחולים שלא הורגלתי להם בארצות הערפל, על השמש המחממת ומאירה באורה הזהוב וחשבתי שאכן איני צריך כרגע יותר מכך. הייתי מאושר.

עם זאת עדיין קיננה בי ההרגשה שמשהו חסר.

חנה הביטה בי בעיון ואמרה: "כאשר אתה מהרהר כך, אתה נראה ממש עצוב"

פתאום הבנתי. זהו! חסרה לי העצבות שתבליט את השמחה, אין קדרות שתבליט את הצבעים הבהירים, אין למה להשוות את היפה כי הכול כל כך נאה.

הרע אינו קיים בארץ המובטחת. את מי הטוב ינצח?.

אין אתגר.

אושר אינו יכול להיות מתמיד, הוא חייב את הצער כדי שנוכל להעריכו.

ניסיתי להעביר תובנה זו לחנה:

"'אוכל טעים יותר למי שרעב.' אושר גדול יותר למי שחווה עצבות"

עניתי תוך שאני מנסה לנתח את המחשבה החדשה.

חנה העיפה בי מבט מרימה את קשתות הגבות התוחמות עיניים ירוקות בצורה כל כך אופיינית ומהממת:

"מה הוא האושר אם לא תגמול שנותן המח לסיפוק הצורך. צורך מיני, רעב, או אחר? כאן יש לך כל שתרצה."

בהיתי שוב בנוף של עצים ירוקים המטפסים עד ראש ההר, ובשביל המקושט להפליא בפרחים ססגוניים ועניתי:

"יש סוגים רבים של אושר ואין להיגרר לסוג יחיד ולא להגזמה בכל סוג.

אך מכולם, אני חושב, מאושר הוא האדם שמטרה בוערת בעצמותיו. אדם כזה הנלחם על מטרתו מוכן לתת את היקר לו ביותר אפילו את חייו למען המטרה. אדם כזה מאושר גם אם הוא רעב, או כואב.

אדם שהפסיק להלחם על מטרה (אם מפני שהשיגה או שמצא שאין אפשרות להשיגה או פשוט 'התבגר') ישקיף על השנים בהם נלחם על מטרה כשנים היפות והמאושרות בחייו אפילו שבאופן אובייקטיבי היו אלו שנים קשות בהרבה ממצבו היום."

חנה לא הסכימה אך זו זכותה. יש לה מחשבה עצמית משלה.

האישון שבמוחי אמר שאני מאושר היום יותר מתמיד. למה אני מתלונן?

הארץ המובטחת

כבר מרחוק ראינו את השערים המוזהבים הנטועים בחומה הגבוהה של 'הארץ המובטחת'

השערים היו סגורים ונצנצו בברק מסנוור.

נזכרתי בשערי המידע וחיפשתי את השער הקטן שיחליק אותנו פנימה. לפתע נשמעה תרועת חצוצרות והשערים נפתחו ובפנינו ניצבה משלחת קבלת פנים לבושה בהדר. חנה ואני הסתכלנו אחד על השני בפליאה, במבט של חנה ראיתי גם מבוכה קלה כשהעיפה מבט על בגדינו הממורטטים מהדרך שבלטו בניגודם ללבוש ההדור של משלחת קבלת הפנים. אישה!

מהנאום הארוך שנשא ראש העיר התברר לנו שעלילותינו ידועות בארצם, ואנו נחשבים לאורחי כבוד.

שוב חשבתי על המהירות בה פושטות השמועות ועד כמה העובדות מתעוותות כמו באותו משחק ילדים 'טלפון שבור'. הפעם הגזימו לטובתנו, כנראה שהעיוותים תמיד מקצינים את העובדות.

טפחתי לראש העיר על כתפו, הוא הפסיק את המלל ופנה אלי בשאלה. אמרתי לו שקבלת הפנים אינה נחוצה ואנו רוצים זמן לבדוק ולשקול אם רצוננו להתיישב בארץ המובטחת.

ראש העיר פקח עלינו עיניים תמהות. "האם זו לא הייתה מטרתכם מלכתחילה?"

"כן" עניתי לו בנימוס, "אך עכשיו איני בטוח".

ראש העיר נראה מאוכזב. הוא סיים בחופזה את נאומו מסר לידי את מפתח העיר הסמלי מזהב, והוביל אותנו למשרדו.

במשרדו נראה ראש העיר ענייני ונמרץ. הוא העביר אותנו במהרה לעוזרו ופקד עליו להוביל אותנו לביתנו החדש ולעדכן אותנו בחוקי העיר.

ימים הפכו לשבועות ושבועות לחודשים בהם לא עשינו דבר מלבד ניצול המתקנים המפנקים של העיר למנוחה, משחק והנאה.

שמתי לב שתושבי הארץ המובטחת עסוקים רק ברדיפה אחר ההנאות שבחיים, אך נראה לי שהנאתם לא הייתה שלמה. הצחוק נראה לי חלול, והחיוכים לא עברו מהפה לעיניים.

כולם היו מנומסים, תרבותיים, ורוחשים אך טוב, אך משהו היה חסר.

בקרתי בגלריות וראיתי רק ציורים עליזים עם צבעים בהירים. שמעתי קונצרטים של מוסיקה עכשווית וקפצנית. גם כאן משהו חסר.

הזהר מלקנות ביריד ההבלים

יום אחד לאחר שטיפסנו אל פסגת הר גבוה נגלה לעינינו עמק ירוק ויפיפה. חנה הצביעה על בתי כפר ציורי ששכן בעמק 'נראה שיש שם תכונה רבה'.

כאשר התקרבנו לכפר ניגלה לעינינו יריד שנערך בכפר.

דוכנים רבים מלאו את הרחוב הראשי של הכפר. הערפל היה מלא קריאות התגרנים וצבוע בשלל צבעים שנבעו ממנורות צבעוניות שקישטו כל דוכן.

בתוך כל ההמולה והצבעוניות של היריד הייתי חריג בולט.

מלבושי לא היו מותגים כמו של כל המשוטטים האחרים בין הדוכנים, וחסר הייתי את ברק הקניות בעיניים שראיתי מסביבי. הייתי חריג לא רק בהופעתי אלא גם בהתנהגותי. ההמון שנדחק מדוכן אחד למשנהו עצר מפעם לפעם להכניס אסימון למכונות ההימורים הנוצצות שהיו מפוזרות ביד רחבה.

התעלמתי מהפרסומת הרועשת והצצתי לפתחי חנויות אפלות, גורר את חנה שניסתה לעצור ליד כל דוכן נוצץ.

השוק הזכיר לי במקצת את ארמון המילים. המולה רבה, צבעוניות, פרסומת – אך אותי עניינו דווקא החנויות האפלות שהוסתרו במסך האורות והצלצולים.

כאשר נגשתי קרוב לאותן חנויות, ראיתי לתימהוני שהסחורות המוצעות שם הן דעות.

המוכרים החלקלקים ניסו לשכנע אותי, בכחש, בחנופה, באיומים לקנות את דעותיהם – אך אני כבר קבלתי את החיסונים נגד שיטות השכנוע האלו במסעי הארוך.

הם היו פחות חלקלקים ממר חכם, פחות סמכותיים מחבקוק, פחות מאיימים מהסכנות במדבר.

כל חנות הציגה מרכולתה, תוך שימוש בכל חידושי המצגות שהיו מתוחכמות בהרבה ממערכת התצוגה שקבלתי בחנות כלי המחשבה. המוכרים לא הסתפקו במצגות חזותיות. המצגות שלהם כללו השפעות ישירות על הרגש, מניפולציות על הפחדים ששכנו עמוק בנפשנו, ושימוש בסטריאוטיפים שלא היינו מודעים עד אז לקיומם במוחנו.

זועזענו עמוקות כאשר בקרנו בחניות הדתות. בכל חנות כזו של דת חזרה אותה תמונה.

המוכר פורט על הפחד מפני האל הכול יכול שאין לעמוד בפניו.

האל יודע כל, עוקב אחר כל מעשינו ומחשבותינו ומעניש אותנו על אי קיום מצוותיו.

בכל חנות כזו נחשפנו לאיומי עונש בעולם הזה ועונש נורא יותר, עונש הגהנום בעולם הבא.

לצד איומי העונשים פותינו בשכר גן העדן בעולם הבא שכולו טוב.

נשמנו עמוקות והחלטנו להימנע מכניסה לחנות כזו.

היציאה מחנויות דת הייתה קלה לעומת חנויות אחרות. חנה הושפעה במיוחד מחנות הליברליזם, אולי בשל נטייתה הטבעית לעזור לאחרים, ואולי בגלל שכל חייה במדינת מוד הורגלה לרטוריקה של הליברליזם.

ראיתי בעיניים כלות איך היא נשאבת אל החנות. ניסיתי לנתקה בנימוקים הגיוניים, אך חנה רק בהתה בי והמשיכה לתוך מעמקי החנות. ניסיתי לעכבה בכוח, אך המוכר, שלא גילה סלחנות שכה הרבה להמליץ עליה כאחת מיסודות הליברליזם, קרא לשומרי הסף שלו ואלו הכו אותי ללא רחמים.

כנראה שהליברלים הם בעד חופש הדעה בתנאי שתהיה זו דעתם שלהם, ואין פשע גדול בעיני המטיף לחופש הדיבור ממחאה כנגד 'אנשי הרוח' שהועלו לדרגת קדושים של 'דת הליברליזם'.

לפתע הופיע האיש בשחור.

גבוה, רחב כתפיים, וחזק.

זכרתי עד כמה חזקה הייתה לפיתתו בכפר מוסר. ליבי צנח מפחד והאישון דחק בי להיכנע לאינסטינקט ולברוח, אך החלטתי שאני חייב לעמוד מולו. לנסות לגלות ולהפסיק את המסתורין הרודף אחרי כל הדרך.

פניתי אליו באומץ שלא הרגשתי באמת "מי אתה ולמה אתה רודף אחרי?"

חלק ממני היה מוכן לברוח אם האיש יצעד לעברי אפילו צעד אחד, חלק שני של מוחי חתר לפתור את התעלומה.

האיש קדח בעיניו השחורות ואמר בקול צרוד "יש לי חשבון ארוך איתך. אתה הסיבה שהגלו אותי מהעיר!" , הוא התקדם בצעד גדול והרים ידו באיום.

נרתעתי לאחור מבקש לשמור על מרחק בטחון סביר "איני מכיר אותך ואין לי מושג על מה אתה מדבר." אמרתי מנסה לשכך את זעמו.

"לא? האם לא שמעת על דודך הפרוע שגורש מהעיר רק בגלל שבמשובת נעורים ניסה כמה זמן תישאר מתחת למים באמבטיה? ובכן אני שרדתי התחזקתי ועכשיו אשלים את המעשה! והפעם לא תינצל ברגע האחרון כפי שניצלת במזל עד כה."

האיש משוגע. הסתכלתי סביב וראיתי רק פנים עוינות.

האישון שבמוחי צרח 'ברח!!!' מאחורי שמעתי אנשים רצים בכבדות. "עצור משטרה!". עכשיו נסגרה גם דרך המילוט.

השוטרים שטפו במרוצתם ולתימהוני עברו אותי, רצים לכיוון האיש בשחור.

התגרה הייתה אכזרית והאיש הספיק להפיל שלושה שוטרים לפני שנפל ללא רוח חיים מובס.

צעדתי לאחור מסתתר בגומחה שמצאתי מאחורי.

מנהל החנות יצא במרוצה ממשרדו "לא לא! זה לא האיש הנכון!" זעק. השוטרים מלאי חמה על חבריהם המוטלים בידי האיש בשחור והאדרנלין פועם בעורקיהם, אסרו את המנהל וגררו אותו איתם לתחנת המשטרה.

ניצלתי? לא! הבריונים של החנות מצאו אותי וכילו בי את זעמם.

התעלפתי.

כשפקחתי את עיני ראיתי את חנה כורעת מעלי ומטפלת בפצעי. ידעתי שחנות הליברליזם איבדה מאמינה.

חנה מלמלה לעצמה תוך טיפול בפצעי:

"אין הבדל גדול בין מאמינים שוטים של הליברליזם לבין מאמינים דתיים.

האנשים האתיאיסטים 'החופשים' אינם חופשיים באמת. האנשים המטיפים לסובלנות אינם סובלניים לגבי אנשים שאינם חושבים כמוהם.

האנשים המטיפים לשלום ילחמו בכל מי שמאיים על אורח חייהם.

האנשים שאינם מאמינים באמונות תפלות קוראים בשקיקה תחזיות אסטרולוגים.

אנשים שמזלזלים בהערצה לקדושים דתיים, מעריצים כוכבי טלביזיה.

אנשים שבזים לחוקי הדת, חושבים שמדינת חוק היא חזות הכול.

נכון הוא שליברליזם הוא בסיס חופש המחשבה העצמית, אך כמו כל דת אחרת הוא וכוהניו הגדולים הסתאבו."

הנהנתי בהסכמה.

חשבתי שחוסר היכולת למחשבה מופשטת היא אחת הסיבות לנהיית האנשים לעבודת אלילים.

בעקבות הניסיון המר 'ביריד ההבלים' מצאתי לנכון לנסח לעצמי כללים:

• אדם חי הוא האדם החושב בצורה עצמאית ומתנהג בהתאם.
• האדם המציא את אלוהים ואת הנפש (והדתיים המציאו את הפולחן) בגלל צורך להאמין ובגלל הצורך בחיזוק המסגרת חברתית – כדי לשרוד וגם לחיות - יש לשלב את חופש המחשבה במסגרת מסורתית.
• אין לבחור בקיצוניות לכל כיוון (אלא באופן זמני כאשר דרוש שנוי גדול),

טוב שתהיה לאדם מטרה אליה ישאף – מטרה טובה בעיני היא זו המקדמת את האנושות. לא הייתי רוצה את המטרות הקלות יותר של הרס ודיכוי אחרים.

התרוממתי בקושי מרגיש כאילו לא נשארה בי עצם שלמה.

"בא ונלך" אמרה חנה "אין לנו מה לעשות כאן."

הרוצה לאכול חייב לרחק מהמטבח

"האין זו גאווה בלתי מבוססת לחשוב שאנו מיוחדים? שאנו גזע מיוחד ולא סתם חיה משוכללת? תצעדי צעד נוסף ותגיעי לתורות גזעניות המיוחדת גזע אחד (לבן, ארי וכד') מגזעים אחרים שלא נחשבים יותר מחיות?"
עכשיו חנה הסתובבה לעברי נכונה לקרב.
"איני יכולה לקבל את דעתך שאין הבדל בין אדם לחיה – מהם חיים לדעתך?. 'אין מותר האדם מהבהמה'? אם כך מי לדעתך כתב את יצירות הפאר? מי חקר ואסף את כל המידע שאנו יודעים? מי המציא את הטכנולוגיה המשוכללת של היום? אנשים דמויי חיות?" והמשיכה בקול גבוה מתמיד "מהי לדעתך אנושיות? האם אתה טוען שלחיות יש מודעות, רגשות אנושיים? ראית חיה משוררת? קוף חוקר? האנשה של חיות טובה רק לסיפורי ילדים!" וכאן מדגישה כל מילה הוסיפה את משפט המחץ "אם אנו רק 'חיות משוכללות' איך תסביר את נפש האדם?"
נושא זה לא היה זר לי. הרהרתי בו רבות בנדודי במדבר.
עכשיו הייתה לי הזדמנות להציג זאת:
"המודעות העצמית היא זו שמבדילה אותנו לדעת הוגים רבים ולדעתך, מהחיות האחרות בטבע וגם מהמחשבים מעשה ידי אדם, אך הוגים מודרניים, ואני מסכים לדעתם, מפקפקים בקיום ההבדל החד הזה.
מדענים רבים הוכיחו קיום של אספקטים רבים המרכיבים את המודעות העצמית והמחשבה אצל חיות.
מדענים אלו חוקרים גם אם הרגשות מיוחדים לאדם או קיימים אצל החיות. מחקרים אלו מצאו אינטליגנציה ורגשות בדולפינים וחיות אחרות. באשר לרגשות קל להראות שחיות חוות רגשות: כאב, שמחה, עצב ועוד' מספיק לראות את הכלב מכשכש בזנבו בשמחה או מייבב בצער עמוק כאשר מת האדם האהוב עליו, אך גם אינטליגנציה, נמצאה אצל חיות שונות."
חנה הנהנה לאיטה,אך זה לא היה מחוה של הסכמה:
"טוב לא התכוונתי לרגשות אלא לדמיון, לתפישה של נושאים אבסטרקטיים. אלו נושאים המיצגים את האנושיות שבאדם, את הנפש."
"חשבת על האפשרות שדמיון הוא אחד הכלים שהאבולוציה פיתחה במח כדי לשפר את כושר השרידות שלנו, ובמידה זו או אחרת גם של חיות אחרות? הדבורים למשל מנווטות לפי 'מפה' הנמצאת בדמיונן, הקופים מודעים לעצמם כאשר הם משתקפים במראה. אפשר להראות שכל נושא הנחשב כמייצג אנושיות קיים במידה זו או אחרת בחיות.
נכון שלבני האדם יש בדרך כלל הרבה יותר מאותן תכונות. אך לא לכולם.
כמה אנשים בעלי דמיון את מכירה?
האם חבריך לשעבר ג'י או בלב הביעו אי פעם מחשבה מקורית מעמיקה?"
אנחת השלמה הבהירה לי שחנה נזכרה בחבריה הריקניים, אך עדיין היא לא השתכנעה.
"לפי דבריך אנו צריכים להתייחס לחיות כמו לאנשים"
"את זה לא אמרתי. רצוי שלא לחשוב יותר מידי על כך כדי שלא נגיע לאבסורדים. למשל שאסור להרוג זבוב מטריד כי הוא חי בעל רגשות.
האמת היא שבתנאים מסוימים (מלחמה?) נהרוג אפילו אדם אם זה חיוני לשרידות שלנו.
'אל תסתכלי בנעשה במטבח אם את רוצה לאכול '."

אין דומה מראה עיניים להלך נפש

לילה אחד, חנה הביטה בהתפעלות בשמים, שכאן, בהרים הערפל היה דליל מספיק כדי להראות כוכבים.
איני יודע איך אדם אחר שחי כל ימיו בערפל תמידי מגיב לשמים זרועי הכוכבים, אך בי מראה הכוכבים מעורר רגש תמיר של שאיפה לחקור את הבלתי נודע.
כך היה כל פעם שצפיתי בשמים המבהיקים מכוכבים במדבר.
העפתי מבט אל חנה. נראה ששמי הלילה הזה מפעימים במיוחד את חנה שרואה זאת בפעם הראשונה.
"האין זה הרבה יותר מפעים משמים צבועי הפרסומת בארץ מוד?"
חשתי, יותר משראיתי את ראשה של חנה על חזי מהנהן, עדיין לא מסוגלת להוציא מילה מפיה.
לאחר שתיקה ארוכה היא פלטה: "ואהב !!, האם הכוכבים המשובצים בשמים אמיתיים?"
האישון החקרני במוחי הזהיר שמחקרים הוכיחו כי אין אנו יכולים להסתמך על החושים.
כהרגלי בזמן האחרון חשבתי בקול רם, משתף את חנה, בהגיגי:
"או אין ספק שיש כוכבים בשמים, מציאותם הוכחה גם כאשר השמים היו מכוסים בערפל.
אך אם התכוונת שהכוכבים באמת נראים כך, האם אנו רואים בצורה נכונה את הכוכבים המשובצים בשמי הקטיפה? מחקרים על מבנה המח, הוכיחו שהתמונות שאנו 'רואים' בעיניים, הן בעצם תצוגה של המח למה שהוא מתרגם מהמציאות ולא המציאות עצמה כפי שהעיניים קולטות אותה. תצוגה זו של המח, מדגישה את מה שהאבולוציה ראתה כנחוץ לשרידות שלנו ומעלימה כל פרט 'בלתי חשוב'."
חנה נשמה עמוקות ואמרה בקול פליאה: "ההבדל בין שמים אלו לשמי הפרסומת במוד הוא שהאור מהכוכבים נודד שנים רבות עד שהוא מגיע אלינו ונוטע בנו הרגשה מופלאה של שייכות ליקום גדול – אור נצחי מול תעלולי פרסומת חולפת."
לא חשבתי על כך בצורה זו, היו בחנה רגשות פיוטיים.
הסכמתי איתה.
"הכוכבים 'מדברים' אלי הרבה יותר מהאנשים. הם מביאים אותי לידי מחשבות עמוקות. טועה הפילולוג של ארמון המילים. הנה הכוכבים 'מדברים' ללא מילים. השפה אינה הכרחית למחשבה."
חנה הטיבה את תנוחתה על בטני "אתה לא רציני. אני עדיין מאמינה שהשפה היא 'מותר האדם מהבהמה'"
" אין לי ספק שהתקשורת המילולית תרמה רבות לקידום גזע האדם יותר מכל חיה. השפה ויכולת הכתיבה והפצת הכתוב. מאפשרים להעביר ידע שנצבר ע"י אדם אחד לכל האחרים. יכולת שאינה קיימת כמעט בחיות, אך אין זה, לדעתי, מעמיד את האדם כגזע שונה באופן עקרוני מחיות אחרות"
חנה סובבה אלי את ראשה לזווית בלתי אפשרית בפליאה, מקווה למצוא אותי מגחך בלעג, אך אני הייתי רציני.

העולם אינו צבוע בצבע אחד

לא כל הזמן דיברנו על שאלות פילוסופיות.
היינו סקרנים מאד אחד לגבי השני ושוחחנו לעיתים לתוך הלילה על נטייתנו האישיות.
אני זוכר שבלילה הראשון שלנו במסע שאלה חנה איזה צבע אני אוהב.
עניתי שאני לא אוהב שאלות הדורשות ממני לבחור דבר אחד בלבד, והיא ענתה לי בקול רך:
"אני שואלת כדי להכיר אותך טוב יותר." ולאחר שלא עניתי: " אתה מציג לי דעות ותבונות, אך מי אתה עמי?"
הבטתי בעיניה החקרניות, שאפתי לתוכי את ריחה המתוק, ולא הייתה לי תשובה.
אולי החינוך המאופק שקבלתי כילד מונע ממני לחשוף את עצמי אפילו לחנה.
חנה המשיכה ולחצה "איזה מוזיקה אתה אוהב"
כאן התגבר האישון המרדן במוחי על השיתוק שהוטל עלי:
"איזה צבע אני אוהב? – צבע של מה? אני אוהב שמים כחולים. נראה לי מדכא לראות שמים אדומים. זה לא אומר שאני לא אוהב את הצבע האדום. בכלל צבע בודד נראה לי פחות משילוב צבעים.
למה עלי לאהוב סוג אחד של מוסיקה? אני לא יכול לאהוב מוזיקה קלאסית, ליהנות מג'ז ולשיר בהתלהבות שירי ארץ ישראל? לפעמים אני מחפש מוזיקה סוערת, ולפעמים מתחשק לי יותר מוזיקה שקטה. אני יכול לאהוב יצירה אחת של אותו סוג מוסיקה ופחות אחרת."
האישון המרושע במוחי הוסיף עקיצה שמיד הצטערתי עליה:
"העולם מורכב יותר מההשתקפות שלו בעולם האופנה הווירטואלי."
בליבי הוספתי שאני אוהב את כל מצבי הרוח שלה. אני אוהב איך היא נראית ישנונית בבוקר, עדיין עם קורי השינה על עיניה, את עיניה הגדולות, מבריקות באינטליגנציה שובבה כאשר היא סונטת אותי, ואת נשימתה הרכה כשאנו שוכבים מכורבלים בלילה.
אדם מורכב מכדי לצמצמו לצבע בודד.

הילכו שניים ולא נודעו

ימים רבים הלכנו בדרכים.

למרות קשיי הדרך, הרגשתי הייתה נפלאה. אפילו הערפל הלך ונמוג.

אני חושב שקשיי הדרך הוקלו בעיקר בגלל שלא הייתי בודד, ואולי גם הצורך לעזור לחנה האהובה, שהלכה איתי, השכיח ממני את הקשיים.

הלכנו ימים רבים בשבילי ההרים, שותים מי פלגים שנעשו קרים מיום ליום ככל שהעפלנו בהר, ואוכלים גרגירים ושרשים ומעת לעת גם דג שהצלחנו לדוג, בלילות היינו מתכרבלים איש בזרועות רעהו במערות שמצאנו.

אך בעיקר דיברנו.

סיפרתי לה על כל המוצאות אותי ובעיקר כל מה שלמדתי והאמנתי בו.

הראיתי לה את כלי המחשבה שקבלתי והסברתי את כלי המחשבה הנוספים שמצאתי בעצמי.

חנה מצאה שימושים שונים שלא חשבתי עליהם, לאותם כלי המחשבה. לא כל אדם חושב באותה צורה.

בתחילת הדרך חנה ניסתה להצדיק את אורח החיים והתרבות של ארצה.

ההתנתקות מהרגלים ומאמונות קשה לכולם.

הזמן עבר וחנה חינכה את עצמה מחדש. לגבי זו הייתה הוכחה לפתיחות המחשבה העצמאית שלה.

חינוך עצמי הוא החינוך המוסרי היחיד.

אני נרתע 'מחינוך' אחרים. ב 'חינוך' כזה אדם מנסה ליצוק את האחרים בדמותו, להקנות לו את ערכיו והשקפת עולמו. האם אין זו הגדרת שטפת מח?

חוסר שינוי ראוי לגינוי

אן ידעה להקשיב. עיניה הגדולות מצועפות בהרהורים טמירים, שפתיה מתעקלות כלפי מטה בסוג של הקשבה מרוכזת. עצרתי את שטף דיבורי במבוכה. מה גורם לי לשטף דיבור כל כך לא אופייני?

אן בברור מתרגשת מהסיפור (ואולי גם מהמספר) חיבקה אותי בעוז. כעת, כל כך צמודה אלי, חשתי בגופה הרך מול שרירי הנוקשים, תוצאה של דרך הייסורים הארוכה שעברתי.

השתחררתי מהחיבוק במבוכה.

השתררה דממה נעימה למשך דקות ארוכות, אן חיכתה לשמוע את המשך סיפורי, אך לא מיהרתי, לראשונה מזה זמן רב חשתי בנוחיות נעימה.

קול פיצוץ קרע אותו מהרהוריו. קפצתי ממקומי מביט לעבר השמיים.

השמים נמלאו זיקוקים צבעוניים. הזיקוקים חברו למילים ותמונות, דוחקים במסתכל לרכוש את המותג הלוהט בעיר.

הסבתי את ראשי אל אן. אן ישבה בשלווה לא מעיפה מבט לשמים, מפטירה. "הו זו רק פרסומת, פשוט תתעלם ממנה". תהיתי איך מתעלמים מפרסומת רועשת הממלאת את השמים.

מתרעם על ההפרעה הזו לאינטימיות שאלתי אם דבר כזה מקובל וחוקי.

כן, חוקת 'מוד' – מדינת התאגיד, קובעת עדיפות ראשונה לפרסומת. פרסומת נחשבת לאחד מאושיות התרבות והכוח המניע את גלגלי הכלכלה.

"ספרי לי עוד על מוד. האין אנשים המתנגדים למשטר התאגיד?"

'מוד הוקמה ע"י תאגיד התקשורת ענק, שהוכרז כמונופול בארצות רבות, הכרזה שבעקבותיה הוצרו צעדיו עד מאד. בחפשו דרך לגדול עוד יותר, גילה את המקום הזה. ארץ נחשלת מבחינה כלכלית שעמדה למכירה. התאגיד שינה את שמה לארץ מוד והתחיל את הפרויקט הענק של הפיכתה לארץ תרבות האופנה בה יכול היה לגדול ולהעצים בלא הגבלות שלטון אזרחי. מדיה היא עיר הבירה ומרכזה הוא ארמון המילים.

מדיה היא עיר נוצצת בשלטי פרסומת הכובשים כל שטח ציבורי ופרטי. מממשים את החזון של מנהל חברת הפרסום.

האנשים חיים במשטר 'דיקטטורה של התאגיד'.

אן המשיכה להסביר:

"כל תושבי מדיה עובדים בתאגיד. אנשים שלא יכולים למצוא עבודה בתאגיד, מאבדים את אזרחותם וחייבים להגר מהארץ."

הבטתי בפניה של אן שעכשיו נעטפו עצב, ובעיניה שהבריקו מבעד דוק של דמעות, והבנתי. "אדם קרוב לך אבד כך את אזרחותו?" אן הנהנה ובקול שכמעט לא נשמע אמרה "אחותי הצעירה".

לאחר שתיקה נוספת סיפרה את סיפור האחות שנולדה עם עיוות בפניה. עיוות בפנים לא מאפשר לעבוד במדיה. כאן חזותו של האדם חשובה. ראש העיר, למשל, נבחרה בצעירותה ל 'מלכת היופי', בבגרותה- נבחרה כאישה המושכת ביותר, וכל שנה מאז נבחרה כאישה המיטיבה להתלבש. ברור שעם כל בחירה כזו עלתה בדרגה עד שתפסה את ראשות העיר.

ראש העיר מנהלת גם את הסניף של התאגיד בעיר. התאגיד מספק לתושבים את כל השירותים ביעילות מרבית.

חשבתי שהמצב דומה למצב בשלהי האימפריה הרומית. העם קיבל לחם ושעשועים. את הזהב קיבלו השליטים. האימפריה של מוד לאחר שהתבססה הגדילה את השפעתה בכל העולם 'התרבותי'.

תהיתי "איך אתם מסכימים לשליטה טוטלית כזו על חייכם?"

"מה זה חשוב? העיקר שהמדינה מתנהלת ביעילות לטובת כל התושבים".

"האומנם? במה התושבים מרוויחים, הלו אפילו המידע מסונן."

"על מה אתה מדבר? יש לנו מקורות מידע רבים"

"מקורות שאומרים אותו דבר. שמחויבים למממנים שלהם ולא לאמת, שקיימים בשביל להגדיל את הרווחים. עיתונות שהגדרת משדר טוב היא משדר התופס את תשומת הלב, ולכן השדרים פונים אל הקיצוני, שתמיד מעניין מהמתון, אל ההחלטי (אפילו אם זה בגלל שאינו מבין את המורכבות) ולא המהסס, אל הפשוט הקליט והקליל, למרות שהחיים לא תמיד ממש פשוטים. אל הסקס, האלימות, אל העשיר המפורסם והנוצץ, ולא אל ההוגה, היוצר, החכם.

במשואה הזו שהתאגיד משלם לפרסומאי המתווך (הכולל גם את המדיה) עבור שרותיו, הצופה הוא היחידי שאינו מקבל תשלום עבור זמנו המוקדש לצפייה. שניהם המנהל והפרסומאי משתמשים בזמנו של הצופה הצרכן, ובנוסף פוגעים בו ע"י זיהום פרסומת. אם הטענה היא שבעולם הקפיטליסטי אין ארוחות חינם, אז למה לא ישלמו לצופה?

כן אן, אין מקורות מידע רבים כי התרבות השולטת על המדיה מכתיבה אחידות. אפילו בבדיקה שטחית מתברר שהמקורות, הדגשים ואפילו התזמון זהים בכל מקור אינפורמציה.

דבר הפוגע בערך החשוב לקידום ואפילו לשרידות האנושות - המגוון. אף אחד אינו יכול לקחת על עצמו להוביל את כולם בדרך אחת, שמא תהיה זו הדרך של החלילן מהמלין והאנושות תטבע בים. יותר מידי אסונות קרו כיוון שלמנהיג הייתה בלעדיות על האמת."

מצאתי שאין דבר שהייתי רוצה יותר מלהמשיך בדרכי בחברתה.

ולפני שהאישון הציני שבמוחי יגיב פלטתי "בואי נלך לארץ בה אנשים חיים באמת, ולא הולכים כמתים מהלכים, בעקבות חלילן הפרסומת."

כן. עלה בדעתי שזו 'הארץ המובטחת' בה הייתי רוצה לחיות, הארץ בה אנשים חושבים בעצמם ולא מונחים ע"י אחרים.

אן הרגישה בחוש שיש אמת בדבריו אך הייתה מבולבלת. כל חינוכה התקומם. למה עמי נגד פרסומת? למה הוא קורא לחדשות שטיפת מח? ולמה הוא כל כך לא נימוסי ומכנה אנשים בכינוי 'מתים מהלכים'? אך היה משהו בעמי שמשך אותה. והיה משהו בדבריו שהעלה את אי הנוחות שחשה כבר זמן רב. 'לעזאזל', חשבה, 'לא יזיק להתרחק מכל זה ולטייל עם הבחור המקסים הזה'

אן קמה ידה בתוך ידי, והובילה אותי לדירתה.

אלך איתך החליטה אן ושינתה את שמה כמקובל. "קרא לי חנה".

האישון במוחי התעורר 'בכל זאת עמי גם אתה פועל ע"י הרגש בלבד. אתה בקושי מכיר בחורה זו. האם אין זו השפעת שטיפות המח שאתה חשוף לה בארץ זו?'

אך ידה שנחה בתוך ידי הציפה בי סם של הנאה שהשתיק עד מהרה את האישון הרוטן.

מלאה הארץ מילים

קמתי מהמיטה והבטתי בהשתאות קהת חושים במצעים המתחלפים ובמיטה הנעלמת באופן אוטומטי בקיר. אחר כך התפניתי להתלבש. עוד אני עסוק בניסיון לפענח איך לובשים את הבגדים שאן נתנה לי 'כתפאורת הבוקר', כאשר שמעתי את זרימת המים באמבטיה הענקית שבמרכז החדר. אן העירומה שכשכה במי הקצף ורמזה לי להצטרף. מבויש התכרבלתי בסדין המשי הצבעוני שניתן לי כבגד, מביט לכל כיוון מלבד לכיוון בו רציתי להביט ביותר - לכיוון אן באמבט.
"הי עמי! לך בודאי אין מה להתבייש".
שתקתי, ידי שוב משפשפת את תנוך אזני במבוכה, מקווה בכל ליבי שהיא התאהבה בי.
הקול בירכתי מוחי אומר 'הו כן, והדוגמנית היפה גם מאוהבת בעיתונאי השמן שהתנשקה איתו והרעיפה עליו מחמאות. תהיה מציאותי! היא פשוט מנומסת בדרך של התרבות שלה'

מאוחר יותר על ביציה וכוס מיץ לארוחת בוקר מאוחרת היא שאלה אם אני רוצה להצטרף ולשוב לארמון המילים. 'שם כל האקשן'. כך מצאתי עצמי שוב בארמון הבלתי יאומן.
עכשיו היה לי פנאי רב יותר לסקור אותו בשעה שאן פנתה לעיסוקיה.
למראה הפעילות בארמון עלה בדעתי 'בית תפילה'. לא דומה לבית התפילה הקודר שבעירי, אף לא לבית התפילה המפואר בשומרון, אך אין ספק שבמובן מסוים היה זה 'בית התפילה' של תרבות זו. במקום מזבח היה במרכז האולם מצג בלתי פוסק של דוגמניות לובשות ופושטות צורה. השלטים הצבעוניים של מילים מתחלפות תפסו את מקום הויטראז'ים המקובלים בבית התפילה 'דתי'. קהל המאמינים לבוש בהתאם לצווי דת האופנה וסגד לאלוהי המותגים. 'התפילה' הייתה מוזיקה רועשת בקצב תופים, שרעשם כיסה את ההמהום המתמשך של שיחות רבות המתקיימות במקביל. מיהם 'כהני הדת'? שאלתי את עצמי, אולי אנשי התקשורת? 'הקרדינלים' הם מעצבי האופנה, ובודאי אפשר למצוא גם 'קדושים' שאסור לדבר בהם סרה.
מחשבותיי נקטעו כאשר אן חזרה וגררה אותי 'לפגוש כמה חברים'.
בחדר צדדי הרעש הבלתי פוסק ששרר בהיכל המרכזי של הארמון, עומעם עד כדי אפשרות שיחה בקול רגיל.
אן ישבה מימיני, משמאלי ישב הפילולוג - מנהל מחלקת העיצורים בארמון. אדם שמן בעל שפתיים תפוחות נטועות בתוך ראש עגול, חף מכל שיער. ידיו בעלות האצבעות הקצרות שולבו בתנוחת בודהה מעל בטנו הכדורית. מולו איש הפרסום הדקיק לבוש בחליפה כחולה עם עניבה צהובה עליה מרצדות פרסומות, שערו המבריק מוחלק לאחורי ראשו ומאחורי משקפיו ריצדו עיניו בתכול מימי עכור. לידו דוגמנית הבית של אותה חברה. הדוגמנית 'לבשה' שני פסים צהובים שגם עליהם ריצדו הפרסומות. מקרוב הדוגמנית לא נראתה כל כך יפה. עצמות גופה החשוף בלטו במין רזון חולני, ופניה החדים היו הצבועים בשלל צבעים שתפקידם היה כנראה להסתיר את הפגמים.
הפילולוג, שהכול התייחסו אליו בכבוד, התעניין איך מבינים אנשי עירי משמעויות שונות למילים כאשר ההבדל בין ה 'ע', 'א' ו 'ה' כמעט לא מורגש באופן דיבורי. 'חשוב להביע בדיוק מה שרוצים וזאת בלתי אפשרי לעשות אלא בהגייה מדויקת'
חשבתי שהאיש הוא בעל אגו נפוח כמו בטנו.
שומר על נימוס גם מול הביקורת המתנשאת הגבתי בחצי חיוך, שבין כה וכה אנשים מבינים דברים אחרת ממה שהתכוונתי, וברצינות הוספתי: 'מה שחשוב הוא התוכן של המילים שיסביר את הכוונה במושגים של השומע ולא דיוק ההגייה'. ליבי החסיר פעימה כאשר אן שילבה את ידה בידי בעידוד.
הפרסומאי הביע את דעתו בקול סמכותי:
'התכן לא חשוב. חייבים להפעיל אנשים דרך הרגש. אנשים פועלים בהתאם למה שטבוע בתת מודע, הטון הנכון הוא המפתח המשחרר את התגובה הרצויה. 'לאחר שתת-המודע אומר את דברו לא נותר למוח אלא לתת הסבר רציונאלי למה שהוחלט בלעדיו'.
האיש דוחה, אך כנראה שהוא צודק לפחות באשר קורה בתחום שלו. זו הדרך בה שולטים המותגים הגדולים בהמון.
לא הייתי רוצה שלאדם אחר תהיה שליטה כזו עלי.
הסתכלתי סביב. האם אין מי שיתקומם? הפילולוג והדוגמנית הנהנו בהסכמה, רק אן נראתה מוטרדת.
כאשר הבעתי את התנגדותי לשטיפת מח כזו, ענה הפרסומאי בחיוך מתנשא: 'מה רע בשכנוע אנשים דרך הרגש? הרי ההיגיון ימנע מהם לרכוש מוצרים שאינם צריכים באמת? האנשים יוציאו פחות כסף והכלכלה תקרוס.'
זה כבר היה יותר מידי בשבילי: ' אני אגיד לך מה מפחיד אותי! תאר לעצמך שמוכרים לך בצורה כזו דעות ולא רק מוצרים.'
אן מלמלה בשקט 'בעצם אנחנו בתקשורת עושים בדיוק את זאת'.

מתעלם מהמשך השיחה שקעתי במחשבות: אכן יש צדדים דומים להתנהגות המדיה האלקטרונית בחלק האקטואלי שלה ולפרסומת.
הדרישה למסרים קצרים 'כותרות', העדפה של הצעיר והיפה על החכם והמנוסה, הם רק שתי דוגמאות לכך. התקשורת האלקטרונית היא בעצם שיווק דעות דרך תת המודע.
אופי כזה של המדיה השוטפת את מוחנו, מסוכן.

"אני רואה שאתה משתעמם" לחשה לי אן.
הבנתי שהייתי שקוע בהרהורים ולא שמתי לב לשיחה שהתפתחה לכיוון דיון בידיעה האחרונה שדנה ברשימת עשרת הידוענים שנבחרו כמובילי הלבוש לשנה זו.
"כן" התנצלתי בלחישה "הדיון הזה מתאים מאד למה שחשבתי בעקבות ההצהרות הראשונות של הפילולוג".
"היי! אתה עוד מעלה גרה על מה שדברו אז? צא מזה! מה דעתך על הנושא החם?"
הבטתי בעיניים הירוקות של אן, ושאלתי אותה אם באמת זה מה שמעניין אותה.
אן קמה ממקומה בקפיצה תוך שהיא מושכת את ידי ופנתה לקבוצה: "מצטערת, 'נחנו צריכים לזוז. ביי!" ומשכה אותי מהמקום.
נגררתי אחריה, שותק ומהורהר. עדיין ממשיך לפתח את הנושא בראשי ממשיך להתווכח עם בר פלוגתא דמיוני.
התעוררתי מהרהורי לשמע שאלתה של אן: "על מה אתה חושב?"
שמתי לב שעתה היינו ישובים על ספסל בגן הציבורי מחוץ לארמון ומה שחשוב יותר אן תולה בי את עיניה הירוקות המבריקות בצפייה.
הצגתי לה את מה שחשבתי על המדיה "בלי להעליב אותך" הוספתי כאשר הבנתי מאוחר מידי שהיא בעצם נציגה של המדיה.
והוספתי שלכל אדם יש סטריאוטיפים שהוטבעו בו וחשוב שישתמש במחשבה עצמית כדי להתגבר על כך: "האם לא כך הדבר? עני לי בכנות! אם את 'איש שמאל' האם את לא מרגישה דחייה מאיש ימין עוד לפני שפצה את פיו? וההפך לגבי איש ימין. זה נובע מכך שאיש שמאל הוא כזה בגלל שהוא הותנה לתעב איש ימין. החינוך, מהבית, מהעיתונים שהוא קורא ומהסביבה החברתית שלו. באותה מידה איש 'ימין' הותנה לתעב איש שמאל. לעזאזל העובדות. לעזאזל המחשבה העצמית.
לאנשים מותנים ללא מחשבה עצמית הבנויים ממתכת ופלסטיק קוראים רובוטים. לאנשים מותנים ללא מחשבה עצמית, בשר ודם, אני קורא 'מתים מהלכים' ".
אן הרימה גבותיה בתמיהה. נוכחתי שאני אוהב את הצורה בה היא מביעה עצמה בעזרת מיקום הגבות מעל עיניה היפות.
"זה מה שאתה חושב עלינו? מתים מהלכים, רובוטים?"
במבוכתי נשלחה ידי אוטומטית לתנוך אוזני שהיה כבר אדום מרוב שפשופים באותו בוקר. הבטחתי לעצמי בפעם האלף שאחדל ממנהג משונה זה. אך הייתי במבוכה. הנה הצלחתי להעליב אותה. "אני לא התכוונתי להעליב. זו פשוט מחשבה טיפשית, תשכחי מזה."
עכשיו עיניה של אן מצועפות והיא דברה לאט שלא כהרגלה " לא לא,זו מחשבה מעניינת. המשך לספר לי על מחשבותיך."
סיפרתי לה את קורותיי משלב בהם את התבונות אליהן הגעתי.

בין העצים מחוץ לארמון עמד אדם בברדס שחור נשען על עץ ומביט במבט חורש רע.

ארמון מילים לא ייתן מחסה מגשם

עייף, מועקת ריקנות בבטני, גורר רגלי, כפוף, עיניים מושפלות מביטות ואינן רואות דבר. הלכתי בדרכי.
לפתע מרים מבט נעצרתי באחת.
מולי, נגלה מבעד הערפל ארמון שגיא ונהדר בצורתו, אך בעל מבנה רעוע שכמעט חישב להתמוטט. אבני הבניין היו אלפי מילים, אחוזות זה בזה, אותיות ומילים חישבו להישפך מהחלונות ורק סימני הפסוק מחזיקים אותם במקומם. מדי פעם ניתקת מילה נמוגה לחלל האוויר ובמקומה נולדה מילה חדשה, נאחזת בקודמותיה ומשלימה את הפער שיצרה המילה שנעלמה. כך שקירות הארמון רטטו עם המילים המתחלפות.

בשער הארמון עומדת השוערת בשם "לשון" חמושה בחיצים משוחים ברעל. היא עצרה אותי בקריאה רמה: "עצור! מי אתה מהיכן הגעת ולהיכן תלך?"

'שמי עמי. עזבתי....'

לשון קוטעת את דברי כי אין זה ממנהגה להקשיב אלא לדבריה שלה.

"אין לי אלא לברך אותך בבואך. שב ושוחח עימי."

צמא ועייף מהדרך ומכל הרפתקאותיי ניסיתי להיכנס, אך לשון חסמה את דרכי תוך דיבור ללא הפסקה. מאבד את סבלנותי דחפתי את השומרת הצידה ונכנסתי.

באולם ההמתנה ראיתי קהל רב הממתין לדבר עם הידוענים. הידוענים, דוגמניות, פוליטיקאים, אנשי תקשורת וסתם עשירים, עמדו בקבוצות קטנות או הלכו הנה והנה ללא מטרה, אך בעיקר הם דברו. אי אפשר היה להבין דבר. זמזום הדיבורים הכה באזני. הרעש הצבעים והתנועה היו מהממים. שוטטתי באולם, עיני מתרוצצות מאדם מפורסם אחד לשני. כה שקוע הייתי בהתבוננות שבלי כוונה התנגשתי באישה שעמדה ורשמה הערות בפנקסה. ניתקתי את מבטי שהיה נעוץ בדוגמנית מפורסמת עם מחשוף נועז, פי נפתח להביע התנצלות אך שום הגה לא יצא. זו הייתה אן.

אן תפסה בזרועי, חייכה אליי והובילה אותי לפינה. שם בשקט היחסי ביקשה לראיין אותי, גרוני חנוק, יכולתי רק להנהן.

קולה היה נעים ומלטף. חשבתי שקולה מתאים לגלים שבשערותיה הגולשות. צפיתי בשפתיה שהתעקלו בצורה נעימה בדברה ובגומות החן שנוצרו עם החיוך המסנוור שלווה לדבריה. אך מעל לכל נראה לי הניצוץ ביהלומי עיניה הירוקות.

לקחתי את היד המושטת והצלחתי לענות: " למה את רוצה לראיין אותי?"

"אתה נראה שונה. נמאס לי לראיין שוב ושוב את אותם מפורסמים מלאכותיים. האם תסכים להתראיין?"

שקוע בעיניה הירוקות הגדולות המבריקות, שוכח מבליל הקולות והמולת המילים הפורחות מסביב, הייתי במעין הלם נעים.

אן הרימה גבה מקושתת, מחכה.

לאחר שתיקה קלה הבנתי שהיא מחכה לתגובה. "כמובן, כמובן" גמגמתי במבוכה. לא הבנתי בדיוק מה היא רוצה ממני, אך הייתי מסכים לכל דבר שהיא הייתה מציעה באותו רגע, רק להמשיך להיות במחיצתה.

חצי השעה הבאה היא שאלה ואני עניתי מוכנית, מרוגש מגופה המצודד, שהיה מקושט בבגדים מינימאליים, שיכור מקולה הרך, וטובע בעיניה הגדולות.

מאוחר יותר לא יכולתי לשחזר מה סיפרתי לה. התברר שהספקתי לספר לה הרבה, לפי מה שהיא ידעה עלי. כאשר סגרה את הפנקס הגדול בעל סליל המתכת, מצאתי שאין דבר שאני רוצה יותר מאשר להמשיך לשהות במחיצתה.

ליבי ניתר כאשר הציעה שנלך לשתות קפה בקפטריה.

צועד אחריה ניסיתי לברר במחשבתי מה קורה לי. איפה הניתוח הלוגי הקר האופייני לי? מייד מצאתי תירוץ מתאים. אם אני רוצה ללמוד את התרבות המשונה של ארמון המילים, אין טוב מהכרה של אישה שנראתה לכל הדעות נציגה מובהקת של תרבות זו ולכן בקיאה בכל רזיה.

יושב מולה, בקרבה יתרה בשל הצפיפות בקפטריה, היא הדריכה אותי בנעשה סביב.

ארמון המילים, סיפרה, הוא סמל ועדות לעליונות תרבות הלשון. 'האינטליגנציה האנושית יחסית לעושר השפה בה היא משתמשת' ציטטה. כאן התעורר האיש הציני הקטן בתוך מוחי 'האומנם? שתי דמויות הסותרות קביעה נחרצת זו עלו בדעתי – יוסי הברברן המנופח - אידיוט שמצטעצע במילים, ומולו שאול המבריק, אך בלתי מובן, שידע לפתור בעיות אך לא לנסח את הפתרון.

בתנועות מוכניות העליתי באופן כמעט בלתי מודע את הדמויות האלו, משתמש בכלי ההמחשה שקיבלתי 'בחנות לכלי המחשבה'

אן סקרה את הדמויות, משכה כתפיה באדישות, " סבבה, יש יוצאים מהכלל אך בגדול הציטוט שקהל" מתבייש, מלמלתי מילות סליחה במבוכה. "לא התכוונתי להתפלמס איתך" אן פטרה את העניין ב 'אל תהיה כבד' מלווה בחיוך מהמם. מכאן ואילך ניסיתי 'לזרום' עם הקלילות של אן ולהתעלם מהאישון הציני שבמוחי.

היה לי די קשה להבין בדיוק למה היא מתכוונת, בגלל שפתה העשירה במילים ובדימויים לא מוכרים. מפעם לפעם הייתי חייב לבקש אותה להבהיר את כוונתה, והיא באורך רוח סבלני, בלתי אופייני לאופייה הקפצנו, הסבירה לי במילים פשוטות את כוונתה. נראה שהיא התחשבה בכך שהייתי זר למקום, ואולי, אולי, גם מצאה בי עניין.

כאשר השתררה שתיקה קטנה, שאלתי אותה מה לדעתה הדבר המאפיין המרכזי של תרבות זו. היא הביטה סביב ובתנועת יד הכוללת הכול היא אמרה: " שתקלס סביבך, הכול סבבה, מתחלף כזה. מילים מסוימות OUT ואחרות IN במקומן." הצביעה על בגדיה בתנועה של מלמעלה למטה "התפאורה שאנחנו לובשים פעם אחת, זורקים! ובפעם הבאה נלבש בגדים אחרים לפי האופנה העכשווית המתחלפת." 'חוסר שינוי ראוי לגינוי' צטטה, למבטי השואל ענתה תוך מבט של 'איך_אתה_לא_מכיר?' שהציטוט הוא כמובן מהסדרה הפופולארית 'אנשים יפים' המשודרת למוחו של כל מי שנחשב IN.

מצאתי שאני מתבייש בבגדי הדהים והממורטטים מול הקלדיאסקופ הצבעוני הסובב אותי. אן, כאילו קראה את מחשבותיי ואמרה שאם אני רוצה נלך לביתה, שם השאיר חבר שלה בגדים שיתאימו לי, כך שאני לא ארגיש כל כך יוצא דופן. בין כה וכה עליה לעבור בביתה 'להחליף תפאורה'.

אן הובילה אותי בצעדים קטנים שהוגבלו ע"י החצאית הצרה ונעליה גבוהות העקב, לדירתה הסמוכה לארמון, פתחה את הדלת והזמינה אותי להיכנס לפניה.

'הדירה' הייתה בעצם חדר אחד גדול, ללא רהיטים, שבמרכזו אמבטיה גדולה בצבע תכלת, עם לוח פיקוד מלא לחצנים. לאורך הקירות היו מעין שטיחים מגולגלים.

עמדתי נטוע במקומו נדהם ממראה עיני. אן אחזה בדלת, צועדת לאחור כדי לאפשר סגירתה ונתקלת בי. שוב מצאתי את עצמי על הרצפה, וגופה הרך של אן מעלי. שנינו התחלנו למלמל מילות התנצלות, אך מיד הכתה בנו הקומיות של הסיטואציה ופרצנו בצחוק. הייתי רוצה להמשיך ולהחזיק את גופה הרך של אן צמוד מעלי, אך התביישתי, נחלץ מתחתיה קמתי, ליבי פועם בשיגעון, אזני בוערות ונשימתי נעצרת. ידי מלטפת כהרגלה את תנוך אזני במבוכה.

אן קמה בזריזות, פוטרת אותי בתנועת יד, וניגשת באופן ענייני לארון מוסתר בקיר. אם גם היא חוותה משהו ממה שאני עברתי זה עתה, היא הסתירה זאת היטב. בדרכה אלי לחצה על כפתור ומיטה מוצעת יצאה מהקיר. אן נתנה לי בגדים מקופלים והחותה בידה על המיטה, 'אתה בודאי עייף'.

השעה המאוחרת, הדרך הארוכה שעברתי באותו יום וכל ההתרגשות נתנו את אותותיהם, כך שנרדמתי על המיטה שהציעה לי עוד לפני שנשכבתי כהלכה.

הבגדים עושים את האדם

ימים רבים הלכתי בתוך הערפל. וכל אותו זמן הייתה לי הרגשה שעוקבים אחרי.
הלכתי מהר ניזון רק ממה שמצאתי בשדה, ישן במערות מוסתר ע"י הערפל. הדרך הייתה שוממה. חתרתי לצאת מגבול ארץ שומרון.
לבסוף כשהגעתי לגבול ארץ שומרון התמוטטתי מאפיסת כוחות.
ברגע הבא הרגשתי שאני מועלה אל סף ההכרה כמו הייתי בתוך באר עמוקה ואפלה, מעלה מעלה נמשך לריח בושם עדין הצלחתי לבסוף לפרוץ לאור השמש.
פתחתי את עיני. מולי פנים מתוקות של בחורה יפיפייה. אפוף עדיין בבושמה הענוג, שמעתי את קול האלט הצרוד באופן נעים: "הי! הוא חי!".
מעבר לה שמעתי קול גבר צרחני: 'אן, עזבי אותו. את לא רואה שהוא שומרוני מסריח?'
אן התעלמה ממנו ופנתה לחברתה שהתקרבה בחשש: 'גולי תביאי תמים'.
עדיין מטושטש ולא בדיוק מבין היכן אני נמצא, הרגשתי בזרזיף המים על שפתי. גמעתי אותם בצמא.
עכשיו פתחתי את עיני לרווחה. הבחורה שכרעה לידי – אן, הייתה יפיפייה, אין ספק בכך, אך לבושה היה מלא קרעים, בשלל צבעים. הבחנתי בכתובת קעקע, שני נחשים מתפתלים אוחזים זה בצוואר רעיהו, ומקיפים את זרועה כצמיד.
הסבתי מבטי לסקור את יתר החבורה. היו שם שני גברברים מגודלי שיער שהיה צורך להביט פעמיים כדי לא לטעות בהם כנשים. לבושם בהחלט מתאים לנשים, צבעוני, פניהם מפורכסות, ועגילים באוזניהם. כן הייתה גם גולי. אישה בת בלי גיל, שפתיה וציפורניה עשויות באדום לוהט, בטנה השמנמנה חשופה ונזם בטבורה. מאחריהם ראיתי מכונית מצועצעת בשלל צבעים וכתובות, מתאימה לחבורה המשונה.
הקול הצרחני שוב הלם בתוף אוזני: OK" הוא חי, עזבי אותו ויאללה נצא לדרך. עוד נאחר למסיבה."
אן נראית פוסחת על שני הסעיפים, לעזוב אותי ולחזור לחבורה או להמשיך לטפל באדם שהיה בברור חסר אונים. לבסוף רכנה קרוב לפני ושאלה: "אתה בסדר? אפשר לעזוב אותך?"
מסוחרר מהדף הבושם או אולי מקרבת היפיפייה לחשתי: "אולי אתם יכולים להביא אותי למקום יישוב?"
אן התרוממה ופקדה: ג'י, בלב, הרימו את המסכן וניקח אותו העירה!
בלא עדינות יתר, נדחפתי למושב האחורי בין אן ליבוב. ספק יושב ספק נשען, מטלטל על כל מהמורות הדרך, מקשיב לא מקשיב לשיחה שהתנהלה בצעקות כדי להתגבר על הרוח שחטפה את המילים מיד עם צאתם מהפה במכונית הפתוחה חסרת הגג. אן מיעטה להשתתף בשיחה ונראתה מהורהרת. שלושת חבריה דנו בטרמפיסט המוזר שלהם. מה עושה שומרוני בבגדי אסירים בארץ מוד.
לפתע פתחה אן בצעקות: "עצור! עצור כאן בתחנת דלק!"
ג'י הנהג סובב ראשו אליה ושאל בצעקה, תמיהה: "למה ? יש לנו מספיק דלק!"
"לא אני צריכה לעצור כאן!"
"אה! פיפי!"
"שתיחנק! אבל קודם תעצור"
איך שלא יהיה ג'י ציית ועצר בתחנת דלק. אן נכנסה בריצה לחנות התחנה, ויצאה כעבור דקות עם שקית פלסטיק בידה. היא לקחה את ידי וגררה אותי לשירותים. שם פקדה עלי לרחוץ פנים וידיים. שמחתי להתרענן. קצת מבויש הורדתי את חולצתי, מתרחץ כמיטב יכולתי בחצי גוף. אן הסתכלה בחיוך נשענת על קיר החרסינה. התנגבתי בחולצה מאין לי מגבת והרגשתי טוב מזה עידן עידנים. עכשיו הרגשתי כמי שהשתחרר מהכלא הנורא של השומרונים.
אן רכנה אל ברכי וקרעה כמה קרעים במכנסי. " הי מה את עושה?"
"אני עושה ממך בן אדם שיכול להופיע ברחובות"
צעיף צבעוני על צווארי, מחרוזת פלסטיק מקשקשת על חזהו השלימו את המעשה.
" ואוו ! עכשיו אתה נראה בן אדם! מה שימך?"
" נעים מאד, קוראים לי עמי." האישון המרדן במוחי זה שהכניס אותי לכל כך הרבה צרות לא התאפק: " קודם לא הייתי בן אדם?"
"אולי היית אך לא ראו את זה. איך אומרים 'הבגדים עושים את האדם'. עכשיו אני רואה שאתה דווקא נחמד"
כשחזרו למכונית העירה גולי ברשעות שגם אם אן תשים נזם זהב באפי, עדין אשאר שומרוני מסריח. שמחתי לראות שהדברים מקוממים את אן, אך עניתי לה בשקט שאין אני שומרוני כלל למעשה עזבתי אותם כיוון שהתנגדתי לאורח חייהם.
"אז אתה שומרוני נאור, אך בכל זאת מסריח"
"למה את חושבת שכל בן אדם שחי בשומרון מסריח?"
"הם לא בני אדם. אלו סתם פוחלצים שמרניים, שמתנגדים לכל דבר חדש ויפה"
בלב תרם חלקו: "כן. אצלכם הקדמה נעצרה לפני מאות שנים. אתם פנאטים דתיים, לעולם אינכם מחליפים בגדים ולכן אתם כל כך מסריחים"
חשבתי שזה אירוני. בשומרון נחשבתי לזר, וכאן בארץ מוד אני נחשב לשומרוני. ניסיתי להסביר שלא הכול שחור בשומרון יש צדדים חיוביים לשמירה על המסורת, ובכלל הם מאד נקיים ומחליפים לעיתים תכופות לבגדים מכובסים ורעננים.
תחילה חשבתי שהטעות שלהם נובעת מכך שכל הבגדים נראו אותו דבר ולכן כאילו הם אינם מחליפים, אך לאחר מספר משפטים הבנתי שאין עם מי לדבר. בלב וגולי פשוט מדקלמים משפטים קדומים על השומרונים ואי אפשר להזיז אותם מדעתם. ג'י התרכז בנהיגה בין כה וכה היה קשה לדבר מול הרוח. אן שתקה כל אותו זמן ורק עיניה הביטו בריכוז בפני.
כאשר הגיענו אל העיר ג'י עצר, ירדתי כמעט שומע את אנחת ההקלה של החבורה.
לפני שנפרדתי סופית בתודה, אמרה אן " חכה רגע......." היא פשפשה בארנקה והושטה לי כרטיס ביקור. הבטתי בעיניה ולא ידעתי מה לחשוב. האם נראה בהם ניצוץ של שובבות לועגת? לא, המבט של העיניים הגדולות היה מהורהר מידי לכך. האם זה מבט של הזמנה? קשה להאמין. היא הייתה יותר מידי אשת מוד וקשר עם מי שחשוד כשומרוני לא בא בחשבון. עיניה המשיכו לצרוב במוחי גם כשהייתי במרחק הגון מבני החבורה.
המבט האחד הזה חימם את לבבי והרגשה טמירה אך נעימה התפשטה בגופי.

מתים מהלכים

בימי חול, שלא כמו בשבתון, היה משהו מעיק באווירה של שומרון.
בימים כאלו הרגשתי כאילו הערפל צונח ולופת את גרוני במין עניבת חנק.
היו להם חוקים לכל דבר, ואני שטעמתי את טעם החופש במדבר, אני שנדרתי לחוקק את חוקי שלי לאחר הניסיון הכושל בחוקוק, הרגשתי את המחנק עולה שוב לגרוני. כל יום שעבר הביא אותי קרוב יותר למסקנה שאיני יכול לחיות באווירה המחניקה עוד יותר מהערפל הכבד ששרר כאן.
מידי יום פגשתי את עומרי בעבודה בשדה, ושוב, לעת ערב כשכל הגברים התכנסו בפאב הקרוב ללגימת בירה ושיחת חולין לפני שהם שוכבים לישון.
עלה על דעתי שהאנשים בשומרון פועלים כרובוטים חסרי מחשבה.
לכל שאלה ששאלתי הייתה לכולם אותה תשובה. למעשה הייתה הרגשה שאין מעודדים שאלות.
לעת ערב ישבו הגברים שותקים בפאב, מחזיקים את כוס הבירה ולוגמים לאיטם. כאשר הכוס מתרוקנת הם מניחים אותה במקום ועוזבים את הפאב, עיניהם כבויות, בכיוון ביתם.
נכון כאן בשומרון אנשים חיו בשלום ושלווה ללא אירועים וללא הפתעות.
אך הם נראו כמו מתים מהלכים. ללא התרגשות, ללא אתגרים. ללא מחשבה.
מיום ליום נראה לי שהערפל נהיה סמיך יותר, האווירה קודרת יותר.
בערב אחד קמתי מרים כוסי לאנשים הטובים שהרימו את מבטם המושפל מעל כוסות הבירה שלהם, ונפרדתי מהם לשלום.
עם שחר ראשון, הרכבתי שוב את משקפי הערפל ויצאתי לדרכי, מזרחה אל 'הארץ המובטחת'.

נפש יראת אלוהים

אהבתי את ימי השבתון. אנשי שומרון הם אנשים דתיים וימי השבתון שלהם השרו חגיגיות נעימה. נדמה היה שאפילו הערפל נהיה דליל יותר בימי השבתון ואפשר היה לראות מלוא הרחוב הראשי זוגות רבים, שלובי ידיים מטיילים בנחת לכיוון בית התפילה, מברכים זה את זה במאור פנים. כולם היו לבושים בחולצות לבנות לכבוד השבתון. גברים התהדרו בעניבות מפוספסות בצבעים עליזים והנשים במטפחות ראש צבעוניות.
השתתפתי בטקסים הדתיים שלהם מתוך נימוס ורצון להשתלב בחברה, ואולי גם בשל צורך נפשי מסוים.
צעדתי לצד עומרי ואשתו שלובי הידיים, שהדריכו אותי בנוהלי הטקסים.
אווירת השבתון אפפה אותנו כמו מים חמימים באמבט. הרגשה נעימה.
אך האישון שבמוחי לא נח. מצאתי עצמי מהרהר מה סיבת ההרגשה הנעימה? למה אנשים נמשכים לדת?
הרגל מגונה, שעדיין לא הצלחתי לאלף, גרם לגלישת ההרהורים מראשי ישירות לפי.
עומרי הופתע. 'למה אנשים נמשכים לדת? איזו מין שאלה זו ? אנחנו מאמינים באלוהים!' ראיתי שגם אשתו מביטה בי בתימהון.
"הנטייה של אנשים היא לשייך כל מה שהם לא מבינים לתופעות על טבעיות – במקרה שלכם לנס משמים המוכיח שיש אלוהים."
גבותיו של עומרי עלו כל כך גבוה שלולא הכפלים במצחו שעצרו אותם היו מתמזגים עם שערו.
"האם אתה יכול להאמין שכל המורכבות הזו של הטבע לא תוכננה ע"י אלוהים?"
הצטערתי שפתחתי בנושא כל כך טעון לאנשים דתיים כמו עומרי ואשתו, אך שוב פי המרה את רצוני.
"המדע מוצא הסברים ליותר ויותר תופעות מורכבות כאלו. אם כך למה שלא נניח שיש הסבר לכל, אלא שהמדע עדיין לא מצא את ההסבר. בהתחשב במח המוגבל שלנו - מח שהתפתח מתוך דרישות שרידות של המין האנושי, יתכן שלא נמצא הסברים לכל התופעות, אין זה מוכיח שאין הסברים כאלו."
עומרי נסחף לויכוח בשמץ של רוגזה כל כך בלתי אופייני לו.
"עצם קיום המחשבות והרגשות שהמח שלך מפיק, מוכיח שיש משהוא מעל לחומר שממנו גופך עשוי – שיש נפש. ואת הנפש הפיח בך אלוהים".
כנראה שעומרי לא קרא את המאמרים המדעיים שתולעת ספרים כמוני בלעה בצימאון.
"עצם הבנת אופן פעולתו של המח מוכיחה שהמח מייצר מחשבות ורגשות ע"י תהליכים כימיים וחשמליים. עובדה היא שאפשר לחוות רגשות ע"י הזרמת זרם חשמלי בין שתי נקודות במח. או אפילו ע"י חומרים כימיים כמו סמים, המגיעים למח."
עומרי ואיישתו צקצקו בלשונם לא מאמינים למשמע אוזניהם, אך נמנעו מלהגיב כי הגענו לבית התפילה.
האישון בראשי ציין בנימה הלעגנית האופיינית "מה אתה עושה כאן בבית התפילה עם דעות כמו שהבעת?"
הייתה לי תשובה גם לזאת. תשובה שנוסחתי בראשי בתוך השתאות על הפאר בבית התפילה שכל כך נוגד את אורח חייהם הסגפני של בני שומרון.
אני מודע לכך שאמונה דרושה לאדם. האמונה היא אחת הפתרונות האבולוציוניים העוזרים לשרידות כי היא מאפשרת ביטחון שמשהוא יעזור לאדם בחייו הקשים. 'לא יתכן שהכול אקראי'.
לדעתי צריך איזון בין האמונה המאפשרת בטחון ושפיות, לבין הסכנות באמונה המעוורת את שיקול הדעת. הפשרה שלי הייתה להשתתף בטקסים הדתיים (לא באופן קיצוני) אך להיות מודע לכך שאלו טקסים בלבד. למרות זאת הטקסים מזרימים לי כוח מהחברה כולה.
זה יכול להסביר גם את הפאר הנוצץ בבית התפילה. פאר שנועד להכניס אותנו לאווירת 'בית אלוהים'.

רק תלוי אוהב שינוי

כל רכושי הייתה קופסת כלי המחשבה שבכיסי, 'לא מדויק', צייץ האישון הקטן שבמוחי, 'צברת ניסיון וידע'. כן אך עם 'נכסים' כאלו אי אפשר לקנות מזון, התוכחתי עם עצמי, מנהג שרכשתי בנדודי במדבר.
אולי היה זה העולם המוזר שמצאתי מעבר לגשר, עולם שלא הייתי מורגל אליו, שנטע בי הרגשה עמומה שעוקבים אחרי. גם עכשיו העברתי מבטי מסביב למצוא את העוקב. אין איש...
שריקת כדור מעל לראשי איששה את חששותיי, פתחתי בריצה לתוך היער הסמוך.
רץ בכל הכוחות נתקלתי בענף נמוך והתעלפתי.
כאשר פקחתי עיני לראשונה ראיתי את אדם עומד מעלי.
האיש היה גבר גדל גוף בעל זקן עבות, הנתון במסגרת החזייה של חליפת שלושת החלקים כהה שימיה רבים משלו, ואכן נלווה אליו ריח חריף של נפתלין. ידיו הגדולות נחות ללא תנועה לצידי גופו, גופו נינוח וקולו שקט. האיש משדר יציבות איתנה.
בבת אחת הציף אותי זיכרון שריקת הכדורים, והנפילה. אדם זה הציל אותי.
קמתי באחת מהמיטה עליה שכבתי להודות למצילי, מעווה פני מהכאב שחשתי בכל שרירי,.
הגבר גדל המידות לחץ את ידי ברשמיות. "שמי עומרי, ואתה מוגן עכשיו בארץ "שומרון" מפני הברברים שרדפו אחריך.
מפעם לפעם מצליחים אנשים להגיע אלינו, אי של שפיות ומסורת, בים ארצות אנרכיות שזנחו מסורת, ואהבת הבריות. רבים נשארים כאן."
ולאחר רגע שאל:
"התרצה להצטרף אלינו לארוחת הצהריים?"
הבעתי הסכמתי, מנסה להסוות בנימוס את ההתלהבות בטנו המקרקרת. לא טעמתי טעם של אוכל אמיתי זה יומיים. בטני בודאי אמצה בחום את החלטתי.
ארוחת הצהריים הוגשה על שלחן ארוך אליו הסבו מוזמנים רבים.
סקרתי את חדר האוכל.
נברשת רבת קנים עם עיטורי נחושת ונצנוצי זכוכית מלוטשת האירה שלחן ארוך וכבד.
מסביב לשלחן ישבו עבדקנים לבושים כמו מארחי, בחליפות שחורות עם פסים לבנים דקים. הנשים שישבו בירכתי השולחן היו לבושות בבגדים צבעוניים יותר אך קשת הצבעים לא חרגה מכחול הכהה לאפור.
לאחר ברכת המזון הטקסית ותוך כדי אכילה מתונה ומנומסת, שוחחו הסועדים בקולות נמוכים.
עומרי מארחי, הסביר לי את מנהגי תרבות שומרון.
"לנו יש כבוד למסורת. 'אם על המסורת אתה שומר, אתה לא צריך לתת כל הסבר'."
למרות שהייתי אסיר תודה על הצלתי ועל האירוח הנדיב, האופי החקרני שלי, הידוע לשמצה, המריץ אותי להציג לעומרי את הדעה ההפוכה.
הנמכתי את קולי כמנהג המקום, ותהיתי תוך דיבור איך יגיב עומרי.
"שמירה על מסורת היא עניין מכובד, אך איני רואה שום סיבה להתעלם מהקדמה. למה להתלבש בדיוק באותה צורה שאבותיך התלבשו. האם שיטות ייצור הבגדים לא השתכללו? האם לא מצאו דרכים חדשות לייצור בדים יפים וטובים יותר? ואפילו אם לא נתחשב בהתקדמות הטכנולוגית, האם הטעם שלכם הוא אותו טעם של אבותיכם? האם לא משעמם לכם ללכת באותם בגדים? האם לא מתחשק לכם להתמרד ולהיות שונים מהאחרים. איפה הייחודיות של כל אדם?"
עומרי, הביט בו בעיניו הגדולות והטובות, ובנימה של מורה המסביר לתלמיד מתקשה ענה:
"שאלת שאלות רבות בהקשר של ביגוד. השמרנות שלנו אינה מתבטאת רק בצורת הלבוש, אך בא וניקח דוגמא זו כדי להבהיר את דברי. כן, הטכנולוגיה התקדמה ולכן הבדים מהם עשויים בגדינו טובים מאלו של אבותינו, הם גם זולים יותר בגלל שיטות הייצור, אך אין אנו שופטים אדם לפי מספר החליפות התלויות בארונו. כסף שנחסך בביגוד מושקע בחינוך טוב יותר לילדינו. בארון אין לנו הרבה יותר בגדים מאשר להורינו, אך הספרייה שלנו גדולה יותר. האם זה לא נראה לך עדיף?" הוא לקח עוד כף מרק לפיו, ניגב את שפתיו במתינות והמשיך "ובאשר לטעם שלנו, אני מעדיף להציג לך את דוגמת הטעם השמרני שלנו במוזיקה. השירים שאנו אוהבים הם שירים ששרדו את מסננת הזמן. השירים הגרועים והבינוניים נשכחו, רק השירים המעולים ביותר המשיכו להתנגן בפי כל."
לאחר רגע עומרי סיכם בנימה פסקנית, "במוזיקה, כמו בכל עניין, איננו ששים לכל חדשנות שלא עברה את מסננת הזמן."
"ומה לגבי הייחודיות של כל אדם?"
" לדעתי אנשים שחיים יחדיו חייבים להתחשב אחד בשני, ולא לבייש אותם ע"י לבוש או התנהגות שכולה אומרת 'אני טוב ויפה ממך', לכן כולנו לובשים אותו סוג וצורת בגדים ואיננו מייחדים עצמנו כטווס המראה את נוצותיו. בכלל האם הבגד הוא העיקר?"

אכן נימוקים לעניין. יש לי כאן עניין עם אדם חכם ומסביר פנים, דבריו הגיוניים.
"לזאת אוכל להסכים. אך האם אדם שמגלה דבר חדש, יהיה זה רעיון, מכשיר, או דרך חדשה להבעה אמנותית. האם אין הוא מוקע ע"י אנשי שומרון?"
עומרי ענה: "נכון שאין אנו מתלהבים מכל דבר חדש, אך אנו אמונים על תרבות ונימוס ואין אנו מוקיעים בפומבי את החריג. בדרך כלל החריגים מבינים שאין מקומם כאן.
אם השיגעון שלהם ליצור דברים חדשים חזק מהסביבה שלנו, הם עוזבים." עומרי העיף מבט סביב על האנשים האוכלים בדממה והוסיף: "בדרך כלל הם נשארים ומפסיקים את שיגעון החדשנות שלהם.
רק במקרים בודדים אנשים עוזבים את הסביבה התומכת שלנו."
טיעון זה הותיר בי הרגשה עמומה שיש כאן איזה שהוא כשל, אך לא יכולתי לשים עליו את האצבע. חשבתי לעצמי שאין רע במסגרת חיים ברורה וידועה? ההיגיון אומר שכדאי להפסיד איזה שיכלול שאין לדעת אם הוא יעשה טוב לתושבי שומרון תמורת ערכים טובים שעמדו בתלאות הזמן.
מתברר שעומרי עדיין לא גמר להציג את טיעוניו בעד השמרנות שהיא בעיניו עיקר העיקרים בחיים. תחילה ציטט לי, איך לא?, פתגמים ואחר כך ניסה להסבירם:
''רק תלוי אוהב שנוי'
'שנוי גורם לבלבול'.
"בבסיס ההתנגדות לשינוי ישנו הפחד. בייחוד הפחד מפני שינוי בלתי מוכר. אמנם פחד זה שוכך כאשר מתרגלים למצב החדש, אך הפחד מלמד ששנוי אינו המצב הטבעי לאדם."
כאן הוא לקח נשימה ארוכה, מלטף את זקנו ומביט בי במבט יציב.
האופי המתריס שלי גרם לי להעיר שאם אופי האדם הוא להתנגד לשנוי, למה הוא חושב שאני לא אתנגד לשנוי חיי באמוץ דרך החיים שלו.
עומרי לא התרגז, ובאותה נימת קול שקטה ענה:
"שנוי מתמשך כמו שנוי אורח חיים מטופל תחילה ע"י המח ההכרתי. עם הזמן המח עובר למצב אוטומטי בטיפול זה. דוגמא לכך היא התנהגות אורח כמוך, שתחילה הכול זר לו בארץ החדשה, והוא מרגיש לחוץ, אך עם הזמן הוא הופך להיות דומה לבן אותה ארץ והלחץ יורד."
לא רציתי להפריע כי ראיתי שעדיין עומדות מילים רבות על קצה לשונו. לאחר דקה הוא המשיך:
"הטיפול של המח האנושי בשנוי אינו תלוי באופי השנוי. השנוי יכול להיות מידי כמו סכנה חדשה. כמו טרור השובר כל מוסכמות מוסריות.
שנוי יכול להיות פתיחת אפשרויות (לטוב ולרע) כמו הנדסה גנטית המאפשרת שנויים שלא סוננו במסננת הזמן של האבולוציה.
שנוי יכול להיות אפילו רק שיפור ביכולות אנושיות המתאפשר בעזרת טכנולוגית מחשבים המתבטא בפחד בפני יצירת סוג של אדם/מכונה (או מחשב אנושי) עליונים.
אין זה משנה! האדם מטבעו אינו בנוי לשנויים מהירים, עם זאת לאחר זמן האדם מסתגל, וכך גם אתה תסתגל לאורח החיים השלו והבלתי לוחץ שלנו. חלק מהלחץ בו נמצא האדם בתרבות שונה מזו שהורגל אליה, נובע מכך שקצב השנויים גדל ומוחו אינו מספיק להתרגל אליהם. "
'
ניצלתי את ההפסקה בדיבורו כדי להעלות טיעוני נגד כהרגלי (חשבתי הנה אני משתמש בכלי 'איפכא מסתורה'):
"אנשים שונים מפחדים בעוצמה שונה לפי דרגת השמרנות וההעזה שלהם. נכון היו אנשים רבים שפחדו אפילו מהחלפת מכונת הכתיבה שלהם במחשב, אך אנשים אחרים שמחו לאמץ את השנוי הזה. "
חשבתי על עצמי. האם אני חדשן או שמרן? יש בי, וכנראה בכל אדם, משהו משניהם: "אופי אדם הוא מזיגה של רצון למסגרת בה הכול צפוי, לבין הסקרנות להרפתקאות החורגות מהמסגרת. למה אתה מתעלם מקווי האופי הרוצים שנוי?"
עומרי נע בכיסאו בחוסר נחת מכך שהויכוח ממקד תשומת לב האנשים מסביב. אין זה ממנהגם להתווכח בשעת הארוחה. אני הייתי תמיד וכחן. בארוחה או מחוץ לה.
"מצד אחד נח לאדם שהכול צפוי ואחרים ידאגו לו. לכן הוא יתנגד לכל שנוי. טובה לו היציבות וטובה לו מערכת התנהגותית עדרית ברורה. מערכת בה השחור שחור ללא תקנה והלבן טהור.
מול תכונת אופי זו עומדת הסקרנות והרצון לחידוש. אם מדכאים צד זה באופיו של אדם מאבדים יצירתית וגלויים חדשים המהווים את תמצית המייחדת את האנושות."
ועכשיו תורי היה לטבוע סיסמא חדשה" " 'הסיכון הכי גדול לאנושות הוא לא לקחת סיכון.' "
בשקט שהשתרר שמעתי את אוושת הכנפיים של המאוורר הגדול התלוי בתקרה מנסה לשווא לצנן את האוויר הדחוס בחדר הסגור. עומרי לקח נשימה עמוקה ואמר:
"אכן אני מסכים שיש קונפליקט בין תבניות יצוקות במסגרת, מול אי ודאות מבלבלת הפורצת לכל הכיוונים. אך האם לא תסכים שנח לאדם שאין לו צורך להחליט והוא יודע מראש את סדר חייו?"
הטון המפייס של עומרי מנסה לסיים את הויכוח, אך אני כבר הייתי בתנופת הסתערות:
"האם אין האדם מרגיש לכוד במסגרת קשוחה כזו? האין סכנות גם במסגרת מסודרת שמרנית קשוחה?
נכון אמרת שלאדם נח בתוך מסגרת יציבה בה כל אחד יודע את מקומו, בה אין צורך להתאמץ. מישהו דואג לך. אך זו בדיוק הסיבה שמשטר טוטליטארי נפוץ בהרבה מדמוקרטיה."
נסחפתי. עכשיו האשמתי אותם שהם חיים בשלטון טוטליטארי?!
עומרי קם ממקומו מניח את ידו הגדולה על שכמי תוך שהוא טופח טפיחות עידוד. "אצלנו אין שליט יחיד ולכן הסכנות שציינת לא קיימות כאן. קח את הזמן שלך, בסוף תראה את היתרונות במסורת השמרנית שלנו" ויצא. חדר האוכל התרוקן כאשר קמו המסובין אחד אחד ועזבו בשקט לעיסוקיהם.
אני, שלא היה לי כל עיסוק נשארתי בחדר האוכל הגדול והשומם, מעלה במחשבתי את כל הנימוקים והדעות ששמעתי לאחרונה.
מלא בושה נזכרתי בהערה המרושעת שהתרסתי באנשים הטובים האלו שעזרו לי. אכן, צודק עומרי. אין כאן דיקטטורה, אך אמרתי לעצמי, גם לא דמוקרטיה אמיתית.
למען האמת איפה יש דמוקרטיה אמיתית?
אולי אמצא ב 'הארץ המובטחת' אנשים היודעים לחיות בדמוקרטיה אמיתית.
ישבתי שם ליד השולחן הגדול והריק עוד שעה ארוכה מהרהר:
אכן שמרנות היא תכונת אופי נפוצה. תכונת אופי אנושית זו מקשה על ממציאים ובעלי חזון לממש רעיונות חדשים (זו גם הסיבה שיש כל כך מעט אנשים בעלי מחשבה לא מקובלת).
שלושה דברים מורידים את רמת הפחד מפני שנויים:
ידע - להבין את הגורמים לשנוי ואת מהות השנוי, כך שאפשר לנצל את היתרונות ולהימנע מהסכנות.
הסתגלות - סכנה מוכרת הופכת פחות מאיימת.
פילוסופית חיים - המכניסה את הסכנות מהשנוי לפרופורציות המתאימות (להימנע מפאניקה).

בנימין ושמואל אחים חורגים

האמת ניתנת לאמור שהכלא לא היה כל כך נורא. הכלא היה בעצם בית מידות הממוקם בתוך גן יפיפה, רוב הזמן יכולנו לטייל בגן ולשוחח או לקרוא ספרים בספריה. שמתי לב שהאסירים האחרים לא הרבו לבקר בספריה. זה היה לי מוזר שקבוצת אנשים הטוענת לתרבות והשכלה לא קוראת. שאלתי את שמעון לפשר הדבר. מתברר שהספרים שם לא מצאו חן בעיניהם יותר מידי ספרי דת ואמונה, כמו גם ספרים המעלים על נס מסירות נפש למען המולדת הבנימינית.
אני, לעומת זאת, שמחתי לאפשרות לקרוא. בעירי נחשבתי ל 'תולעת ספרים' הבולע כל ספר שנפל לידו.
שעות רבות טיילנו בגן, היו כ 40 אסירים בחצר ובזמן זה או אחר שוחחתי עם כולם אך עיקר שיחותיי היה עם שמעון. מצאתי שהוא הדובר שלהם ובין כה וכה כולם ציטטו אותן דעות ופתגמים.
לא היה אחד מהם שהצהיר שהוא דתי, אך זיהיתי בהם אמונה עמוקה ועיוורת באותם ציטוטים.
האם אמונה כזו אינה סימן היכר מובהק לאדם דתי?
כאשר הערתי באוזני שמעון שיש צדדים משותפים לשני השבטים. לשניהם אמונה כמעט דתית בדעותיהם, שלא מתירה 'כפירה' של דעות שונות. שמעון העמיד פנים תמהות ידו מלטפת את זקן התיש שלו, עיניו מקובעות באיזו נקודה רחוקה הוא הרצה לי את משנתו.
"יש תהום תרבותית בין שבט בנימין ושבטנו. הם חקלאים לאומנים מפגרים, שסמלים כמו דגל והמנון ופיסות קרקע לאומית, חשובה להם מחיי אדם, אנשים שלא מעריכים את 'קדושת החיים '.
הם פועלים לפי הרגש ולא לפי ההיגיון. " כאן הוא היטיב את משקפיו על חוטמו בתנועה אופיינית בזמן התרגשות.
"למעשה הם לא רחוקים מחיות. תת אדם! בהמות!", ולאחר הפסקה קצרה צטט כאומר אמת שאינה ניתנת לויכוח: "'ההיגיון הוא מותר האדם מהבהמה'."
האישון בירכתי מוחי לגלג על שמעון שחושב שהוא פאר היצירה והאחרים נחותים. אדם המעיד על עצמו כאדם תרבותי ועם זאת משתמש בשפת רחוב מעליבה. אדם הדוגל בזכויות אזרח ולא מהסס להוריד אנשים אחרים לרמת בהמות רק בגלל שאינם חושבים כמוהו.
אני מודה שבמקרים כאלו אני נוטה להקניט את בני שיחי, למרות שאני יודע היטב, מתוך ניסיון, שזה לא עושה אותי יותר מידי פופולארי:
"האם אתה לא מאמין בסיסמא שציטטת לי לא פעם: 'שוויון – הוא ערך עליון' ?"
שמעון גלגל עיניו למעלה, כאילו הוא צריך ללמד את המובן מאיליו.
"נכון ההיגיון וההגינות מכתיבים שיש להתייחס לכולם באותה מידה. אין להעדיף אדם בשל מין גזע או כל דבר אחר, אך אין זה אומר שאני חייב לאהוב את בני בנימין או להצדיק את התנהגותם. למעשה המלחמה הזאת באה להקנות להם ערכים שמובנים מאליהם לכל בן שבט שמואל אך בני בנימין הנבערים לא מבינים אותם."
האישון במוחי הזכיר לי שאין כל טעם בהמשך הויכוח, אך האופי הקנטרני שלי המשיך:
"שוויון נשמע באמת ערך נעלה אך האם הוא באמת רצוי? האם אתה באמת חושב שכל האנשים שווים? נדמה לי שלפעמים חתירה מוגזמת לשוויון מזיקה, כמו למשל לתת תמורה שווה לכל אדם ללא קשר עם תרומתו, מהר מאד מוצאים אנשים שאין להם אתגר להתאמץ - רק כאשר מעמידים בפני אנשים אתגרים הם משתדלים ולפעמים מצליחים ליצור מצוינות .
כך קרה ברוסיה הקומוניסטית.
כך קורה במערכת חינוך המנסה להביא לשוויון בין תלמידים חלשים לבין תלמידים מצטיינים.
כאשר הסביבה דורשת שוויון מהר מאד המצב מתדרדר לרמה נמוכה.
כל אדם שהיה בצבא ביחידה לוחמת יודע שאפשר לעשות הרבה יותר ממה שהאדם חשב שהוא מסוגל. צריך רק לרצות להתאמץ.
בכלל למה אתם נלחמים בשבט בנימין אם הם כל כך נחותים? אם שוויון כל כך חשוב תעזרו להם להגיע לרמתכם, אל תלחמו איתם!"
שמעון התפתל והשהה את תשובתו. לאחר רגע של שתיקה הוא ענה. לראשונה הבחנתי שתשובתו רגשנית.
"זו התפלפלות דמגוגית. אנו נלחמים כדי שכולם יכירו בעקרונות שלנו.
אנו מאמינים בעקרונות השוויון והצדק לכל. אי אפשר להאשים אותנו בצרות אופק. אי אפשר להאשים אותנו בגזענות. אנו נלחמים כדי לתת לכל אדם, ולא חשוב מינו או גזעו, אותן הזכויות שיש לנו. בנימין מתנגדים לכך ולכן אנו נלחמים בהם. בעיקרון אנו רודפי שלום. ברגע שבנימין יקבלו את עקרונותינו, נכרות ברית שלום, אך זה לא קורה כי זה מנוגד לאופיים."
הרהרתי בדברים. הניגוד בין להט המלחמה בבנימין, לבין הצהרות רדיפת שלום צרם את אוזני. האיש הציני הקטן בירכתי מוחי חשב 'כן הם, כמו כולם יסכימו לכרות שלום בתנאי שאויבם ייכנע להם ויעשה כמוהם'.
עם זאת שמעון נראה מאושר באמונתו. כמו כל אדם דתי.

בלילה בבדידות חדרי פתחתי את קופסת 'כלי המחשבה' ובחנתי את הדעות השונות ששמעתי.
את אלו של שמעון המייצגות את שבט שמואל, ואת אלו של שבט בנימין ששמעתי מחוקרי.
חוקר את ההבדלים בין בנימין לשמואל. בניתי שתי תמונות. האחת מרכזת את יחסם של בני בנימין לעצמם ולאויביהם שמואל. והשנייה את יחסם של בני שמואל.

וזה מה שבני בנימין חושבים:
איש בנימין הוא אדם מבוסס בעל שורשים מכבד את העבר והמסורת, 'אומה שאינה מכבדת את העבר שלה סופה שאין לה עתיד'
בנימין אוהב את בני משפחתו, שבטו ובכלל אוהב אדם (בתנאי שאינו מבני שמואל). נעים לחיות בשבט בנימין.
'הרגש הוא מותר האדם מהבהמה' ולכן שמואל אינם שונים בהרבה מבהמה.
בנימין שונא את בני שמואל הקרים ומנוכרים, ורוצים להשמידו. והאישון במוחי תוהה איך השנאה לבני שמואל מייצגת את 'אהבת האדם' לדעת בני בנימין.
איש בנימין, בעיני עצמו, ריאליסט ומתון. הוא בטוח שאם בני שמואל יוכו מספיק, גם איש שמואל הקיצוני ההזוי התלוש מהמציאות, יכיר בזכותם של בנימין לחיות בשלום כעם.
הוא בטוח ששבט מאוחד כמו שבט בנימין, חזק ומגן על בניו בפני האויב וסופו לנצח. אין חברות בשבט שמואל וסופו להתפורר.
ברור שלבן בנימין רגש חמלה גם לבהמה וגם לכל אדם באשר הוא, ולכן השבט מחזיק את השבויים במחנה מוקף ירק, בו הם רשאים לעשות כרצונם וכל מחסורם מסופק בנדיבות. עם הזמן, יתעורר רגש התודה בליבות בני שמואל הקפואים ויפשיר את רגשותיהם להיות אנשי בנימין טובים.

התמונה השנייה מרכזת את יחסם של בני שמואל לעצמם ולאויביהם בשבט בנימין.
וכך בן שבט שמואל רואה את הדברים:
בן שמואל הוא ליברל מתקדם המונחה ע"י ההיגיון בלבד. 'ההיגיון הוא מותר האדם מהבהמה'
ולכן בן בנימין השמרני המפגר שהרגש שולט בו ולא ההיגיון משול לבהמה.
אין מקום לרגש בניהול מדיניות. ' בן שמואל בז לסמלים של מדינה, כמו דגל (חתיכת סמרטוט) והמנון (שיר מקומם). אדם חייב להסתכל לעתיד ולא לעסוק בהיסטוריה מחוץ לכותלי האוניברסיטה.
בן שמואל אוהב שלום ומוכן לוותר הרבה כדי שאויביו יניחו לו.'
והאישון במוחי בשלו: 'כן, והם מוכנים להרוג כל מי שמתנגד "לשלום" שלהם'
'בן שמואל ריאליסט. הוא מכבד כל אדם, באשר הוא אדם ומוכן לעזור לו אפילו אם הוא נמנה על אויביו, כי יש להפריד בין המסגרת הארכאית של עם, לבין האדם שבמקרה שייך לעם זה. הוא מאמין שאם רק ייטיב את מצבו האישי אין לשום אדם סיבה לתקוף אותו. ככלל בן שמואל רואה עצמו כאזרח העולם אכפתי שמוכן להלחם על זכויות הפרט כנגד המדינה הדורסנית.

(ריאליסט? התחלחלתי למחשבה של בני שמואל המחבקים את מי שאין לו מטרה אלא להשמידם ועוד חושבים שהם ריאליסטים.)

בן שמואל פתוח לשנויים וסובלני לדרכי חיים לא מקובלים. בכלל משפחה, ובייחוד משפחה עם ילדים, היא עול על צוואר אדם הרוצה לפתח קרירה שתביא פרסום וממון.לעומת זאת יש לו פינה חמה במיוחד בליבו לחיות מחמד.

כאשר גלגלתי במחשבתי את האופי של שני האויבים האלו חשבתי ששניהם מקובעים בדרך מחשבה ('בדיוק מה שהזהירו אותי בחנות לכלי מחשבה') , בני בנימין לא יכולים להבין את דרך המחשבה של בני שמואל ואלו ('למרות טענותיהם על יכולותיהם השכליות) אינם יכולים להבין את דרך המחשבה של בני בנימין.
יש טענות טובות לשני הצדדים אך גם לא מעט סתירות. כל הטענות הנטענות בהתלהבות ובשכנוע עמוק עורבבו לעיסה סמיכה ובלתי מובנת במוחם של שני הצדדים.

אין כל ספק הדימוי העצמי של כל צד בסכסוך, אינו דומה למה שאויבו חושב עליו.
נקודת מפגש זו בין שתי פילוסופיות חיים מנוגדות נותנת הזדמנות טובה ללמוד ולבחון דעות.

מסקנה אחת ברורה ובולטת, בנימין ושמואל אינם מבינים את התרבות והערכים של הצד השני. מרשם בטוח למלחמה.

יום אחד הגיעו זוג שומרים לקחת אותי.
הם גררו אותי לאורך מסדרונות צרים, דרך חצר גדולה, מעבר לשערי בית הכלא, מהלך של כחצי שעה דרך שדות פרחים מעובדים באהבה ואל אוהלו של המלך.
השומרים בני בנימין הלכו בשדות הפרחים שמחים וטובי לבב, מדי פעם היו מתכופפים להריח פרח, מעלים מבט להזין עיניהם בעץ הדור. הלכתי ביניהם חושב שזה הזמן לברוח. אך שומרי היו חמושים ואני בכבלים.
התברר שלא היה צורך לברוח, המלך חרץ משפט.
"הגעתי למסקנה שאתה אכן לא בן שמואל, אך מצאתי שאתה בעל השפעה רעה על בני בנימין הבאים איתך במגע, לכן עליך להיות מגורש מגן העדן של שבט בנימין".
השומרים הביאו אותי לגבול ארץ בנימין, ושם שחררו אותי תוך איום למהר ולצאת מארצם.

הרכבתי את משקפי הערפל ופסעתי מזרחה לכיוון השמש העולה. לכיוון 'הארץ המובטחת'.