אני לא חושב שיש אלוהים. בוודאי לא אלוהים מגוחך כמו שהדתיים מאמינים. אלוהים התלוי בפולחני האנשים, ועוקב אחר כל אדם לראות אם הוא עובד אותו בכל פרטי הפולחן.
לעומת זאת אני חושב שיש צורך לאנשים כפרטים וכקהילה בטקסים המאחדים אותם בקהילה ונותנים לכל פרט בקהילה נחמה ותמיכה.
גם אנשים חילוניים שאינם מאמינים באלוהים מוצאים לעצמם מיני טקסים ואפילו אמונות כי זה צורך הטבוע בנו.
דוגמאות לכך לא חסרות.
מעניין לציין את התפתחות היהדות נצרות ואיסלם על ידי יוצריהן (הנביאים שלהן):
הדת היהודית שימשה למשה לאחד את העם וליחד אותו מכל האומות שמסביב. בנוסף חוקי התורה הציבו קוד התנהגות מוסרית ובריאה. משה כמנהיג הבין את נפש האדם כפרט וכאומה.
ישו היה בעצם יהודי אדוק שניסה רק לטהר את הדת וכוהניה שהסתאבו ולעדכנה לזמנים מודרניים יותר על ידי הכנסת מוסר סוציאליסטי וסלחני. הנצרות הפכה את היהדות להיות דת עולמית על ידי 'השליחים' ובראשם פטרוס שהיו אנשי מכירות טובים והבינו שעליהם להקל על הפולחן הקשה כדי להפיצה בעולם. זה לא דבר הקשור לישו ואני חושד שגם לא היה לרוחו.
למוחמד הייתה משימה דומה למשימה של משה לאחד את שבטי ערב לעם. גם הוא מנהיג כמשה הבין נפש אדם ואומה ולקח את הדתות שקדמו לו, היהדות והנצרות, והתאים אותן לצרכיו.
אם נתרגם את הרעיונות האלו למצבה של מדינת ישראל היום נמצא:
אסור לפגוע בדת שהיא גורם עיקרי המאחד ומלכד את העם.
חייבים לעדכן את פולחני הדת כך שגם אנשים המגדירים עצמם כוחילונים יוכלו לחיות עם פולחנים אלו, גם היום רוב העם מוכן לפולחנים מסוימים הנקראים מסורת. לשם כך חייבים מנהיג דתי נאור בעל סמכות. עצם שרידות המסורת בסביבה של כפר גלובלי השוטף את המוח בפולחנים משלו מראה שיש לאנשים כפרטים ולציבור היהודי בישראל אינטואיציה נכונה של מה צריך.
הדתיים הקיצוניים (החרדים) הולכים ומקצינים בגלל חולשת המנהיגים שעושים לעצמם עבודה קלה על ידי החמרות ואיסורים – תמיד בטוח יותר להחמיר ולא לקחת אחריות ולהקל. הדת הופכת להיות יותר ויותר עבודת אלילים בניגוד לרוח היהדות. מגמה זו מרחיקה את רוב העם מהיהדות כפי שמתבטאת אצל החרדים.
האם האל יוצר אברים לשווא? אלוהים יצר את:
העיניים – לראות את העולם שאלוהים ברא.
האזניים – להקשיב לדברי תורה.
הפה – לומר תהילתו.
והשכל? למה הוא נוצר?
האם לא כדי לחשוב?
אם נקבל את דברי התורה שאדם נברא בצלם אלוהים, אין קל מלעשות פסל של אלוהים בדמות אדם.
האם האיסור 'לעשות פסל ומסכה' אינו קיים כדי שכל אדם יעבוד את האל לפי שכלו?
אלוהי הדתיים הוא אלוהים נלעג –
אלוהים שצריך להשגיח על כל אדם אם הוא מנגב ביד ימין או ביד שמאל.
אלוהים קטנוני שצריך את פולחן בני האדם כאוויר לנשימה.
אלוהים רודף כבוד קנאי ונקמן. אלוהים המנהל פנקסנות של מצוות.
אלוהים 'שנרדם בשמירה' על מאמיניו והרשה להשמידם בתאי הגזים, גברים מאמינים אדוקים, נשים וילדים שלא היה סיפק בידם לחטוא.
אלוהים המשרה שנאה בין יהודי לגוי, בין יהודי מוחצר רב אחד לאחר. אלוהים המדקדק בקטנות, חשוב לו לא רק כיסוי ראש, אלא איזה צבע לפס הבד העוטף את כובעו של הדתי. אלוהים שחשוב לו הפולחן יותר ממוסר.
אלוהי המדענים לעומת זאת, הוא אלוהים על תנאי – אלוהים שבא במקום שאין להם ידע ונדחק כאשר הם מצליחים לרכוש את הידע הזה.
אלוהי המדענים הולך ומצטמצם ככל שהידע נאסף, יש האומרים שאלוהים יעלם לחלוטין כי הכל יוסבר. יש האומרים שכבר היום אלוהים נעלם, כי יש לשער שיש הסבר לכל גם אם לא מצאנו אותו עדיין, או אפילו אם אנו לא מסוגלים למצוא אותו.
אלוהי המדענים אינו אלוהים פעיל, נוקם ונוטר עושה טוב למאמיניו ומעניש את עושי הרע. אין זה אלוהים מוסרי, ובוודאי לא אלוהים של פולחן, ולכן אינו אלוהים כלל בעיני הדתיים.
מדענים דתיים הם לכן דבר והפוכו.
תפילה בריצה
הדרך בה מתפלל היהודי הדתי האדוק היא דוגמה לעיוות המושג של תפילה כבקשה זכה מאלוהים.
התפילה של היהודי הדתי, אם זו תפילה ביחידות או תפילה בכינוס הקבוע של בית הכנסת, אינה אלא קריאת טקסט פיוטי שברוב המקרים אין הדתי יכול להבין (בגלל השפה) או להעריך את הפיוט שבו. גם במקרה שהדתי יכול להבין את התפילה אין הוא מתעכב מספיק לצורך זה בריצה המטורפת שלו לגמוע את הטקסט עד תומו כדי שיוכל להתפנות לעיסוקים אחרים.
ערך תפילה כזו, ממוקם בין ערך כינוס חברתי, לבין פולחן חסר משמעות שעושים מפחד גיהנום, או סתם מתוך הרגל.
