כשלים בראיית המציאות

פילוסופים רבים מתחבטים בשאלה איך נדע שמה שאנו רואים הוא המציאות? הם טוענים, שאולי הכול מתרחש רק במוחנו (קנט). למעשה הם כמעט צודקים, לאור ההסבר הקודם על הדרך בה אדם חושב.
הפילוסוף הסקוטי דיוויד יום, חשב (ואני מסכים עימו) שכל מושגינו על סיבתיות, ודאות, מקום בזמן, הכרחיות וכיו"ב הם בגדר המצאה של הרוח האנושית. כמו גם האמונה באלוהים.
לדעתו הכול קיים, ודאי ושריר במסגרת התבונה שמסננת את העולם עבורנו, וכך הופכת למשל את הרעיון של סיבה ותוצאה לאפשרי.
אך לרוב בני האדם קשה לקבל רעיונות כאלו. לאנשים חשוב מאד לדעת שיש סדר שאפשר לסמוך עליו והאלוהים נתפש כמי שערב לסדר בעולם.
מחקרי מוח מהתקופה האחרונה איששו את הצורך של האדם בסדר דברים מוכר. אי סדר מקשה על הערכות מצב וחיזוי. כפי שראינו הערכות מצב וחיזוי זו הדרך בה המוח האנושי פועל.
אך אולי ההיגיון של האנשים הנשען על אינטואיציה, טועה גם כאן כמו שטעה רבות בעבר, והסדר העולמי לא קיים. אולי יכולה להיות תוצאה הקודמת לסיבה שהביאה אותה.
זה נישמע מופרח? כך נשמעו בעבר קופרניקוס, וקפלר, שאמרו שבעצם הארץ סובבת סביב השמש ולא להפך.
התבונה המוגבלת שלנו, או נכון יותר לומר האינטואיציה המוגבלת שלנו, נתקלת כל פעם מחדש בעובדות שאינה מבינה. תורת הקוונטים והניסויים שנערכו, קובעים למשל שהסדר האינטואיטיבי האומר שלכל תוצאה קדמה הסיבה אינו נכון תמיד.
בכל פעם שהעובדות שנחשפו בניסוי סתרו תיאוריה, נמצאה תאוריה חדשה שקידמה את הידע האנושי. אולי גם כאן תימצא התאוריה המתאימה לתוצאות שמקבלים בניסוים.
יכול להיות שיש מגבלה ליכולת התבונה, אך מי יודע מה גבולות היכולת? הדבר דומה להגדרת מגבלות היכולת של ספורטאים.
בכל פעם שקבעו את גבולות היכולת, התבדו ושברו מחדש את שיאי העולם. יש תקוה שגם בנושא זה גבולות יכולת התבונה האנושית גבוהים מספיק כדי להבין עוד רבות.
שאלה חשובה אחרת שפילוסופים רבים התחבטו בה היא: 'האם אנו מתארים למעשה רק את הדרך בה אנו תופסים את העולם שסביבנו, או את העולם עצמו?' שאלה זו קשורה לשאלה האם המציאות היא מצב ממשי קיים שבו אנו חיים ואותו אנחנו חוקרים, או שמא היא למעשה הדרך המוגבלת שלנו כבני אדם לתפוס ולהגדיר את הקיום, והיא איננה העולם האמתי. הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר, עסק בשאלות היש והקיים בספרו "הוויה וזמן". היידגר טען שהוויית האדם שונה מהותית מהוויית החפצים בשלושה עניינים:

האחד, הוויית האדם נמצאת בתנועה מתמדת
השני, הוויית האדם: יודעת על עצמה
השלישי, האדם "יודע" שהוא נמצא בתוך העולם

שלוש הוויות אלו הינן יתרונות של מה שאדם יודע על עצמו, לעומת מה שהוא יודע על 'האחר'.
היידגר הציע לענות על השאלה: מהי הישות, על ידי חקירת הוויית האדם.‏ מעבר להתחכמויות הפילוסופיות האלו, היידגר נגע בבעיות של הכרת המציאות על ידי המוח (האדם, בניסוח שלו) גם ללא הידע הקיים היום בחקר המוח.
מה שחשוב יותר לענייננו, הוא נגע גם בבעיה של הבנת 'האחר'. האדם 'יודע' מה קורה במוחו וזה לגביו יתרונו על האחר. יתרונו זה של האדם, הוא גם חסרונו, כי הוא לא יודע מה קורה במוחו של 'האחר' באותה מידה שהאחר לא יודע מה קורה במוחו הוא.
מבחינת ההבנה המצב גרוע עוד יותר. ראינו שמוח האדם בנוי כך, שהוא רק משער מהי המציאות. הוא גם לא יודע כל מה שקורה במוחו הוא, כי כמעט כל מה שקורה שם נסתר מהתודעה.
בפסקאות הקודמות הראנו שאף אחד לא רואה ממש את המציאות כפי שהיא. אך כדי להבין את 'האחר' חשוב פחות מהי באמת המציאות, ויותר מה 'האחר' חושב שזו המציאות, לעומת מה שאני חושב כמציאות.

הרבה אנשים מצאו באופן אינטואיטיבי שמנגנונים בסיסיים במוח זהים אצל כל בני האדם. בסופו של דבר אנו בנויים מאותו פס ייצור. אנשים אלו מנצלים את הידע הזה כדי להונות את המוח של אחרים.
ציירים (כמו 'אשר' למשל) או קוסמים, מצאו דרך להונות את הראייה שלנו תוך שימוש בהבנת הדרך בה המוח מפרש את האותות המגיעים אליו מהעיניים.
מלחינים מצאו את הדרך להלחין מוזיקה שתפעים רגשות בבני האדם. הם גורמים עצבות, שמחה או הרקדה על ידי חיבור צלילים בסדר, גובה וקצב נכונים, מתוך הבנה אינטואיטיבית של הדרך בה המוח מגיב לקולות ומייצר את הכימיקלים המתאימים לרגשות.
יוצרי סרטים רומנטיים משתמשים שוב ושוב באותה נוסחה מנצחת, הגורמת לאנשים להזיל דמעה, כך גם היצקוק מצא את הדרך לגרום להרגשת מתח ואימה, בסרטי המתח שלו.
נוכלים ואנשי שיווק (שזה כמעט אותו עיסוק), מומחים במשא ומתן ופוליטיקאים רבים, גילו את חולשות האנוש ומנצלים אותן לטובתם.
כולם מצאו שאם לוחצים על הכפתורים הנכונים, מקבלים תגובה זהה של כל אדם.
אך למרות שאנשים אלו מצאו דרך 'להפעיל' את מוח זולתם, הם יודעים לעשות זאת בתחום צר בלבד. רוב בני האדם לוקים בחוסר הבנה מלא של המנגנונים המפעילים את מוח האדם.
חוסר ההבנה נובע מחוסר ידע ומודעות על מנגנוני החשיבה של בני אדם, ומטעויות הערכה אופייניות שעיקרן:

• אשליית השוויון.

• התמקדות בפרט.

• קבלת הנרטיב של 'האחר'.

אם נדע לדלג על כשלים אלו, נדע להבין את 'האחר' טוב יותר.