להבין את החברה

הזבוב שחרש את השדה

אחד ממשלי קרילוב, מספר על הזבוב שישב על גב השור שחרש את השדה כל היום. בסופו של יום העבודה אמר הזבוב לשור: "היה לנו יום קשה. אני ואתה חרשנו כל היום בשדה." המשל מתאים לאדם שמתגאה בהישגי האנושות שנעשו בידי הייצור הגדול יותר - החברה האנושית.בפרק הראשון דנו בדרך בה מוח האדם מקבל אינפורמציה ומעבד אותה. הבנה של המנגנונים הבסיסיים של המוח עוזרת להבין את 'האחר'. זאת בגלל שאנו מבינים טוב יותר את 'האחר' דרך ההבנה של הדרך בה המציאות משתקפת אצלו שיכולה להיות שונה מהדעה שלנו על דמות המציאות. רמזנו שם גם למה אנו חייבים לשים לב, כדי להעריך איך 'האחר' מגיב על אותה מציאות וירטואלית.

בפרק השני מצאנו שיש להעריך כמה מתוך האדם הוא אותו אינדיווידואל שניסינו להבין בפרק הראשון, ואיזה חלק ממנו משקף ביטוי של החברה בה הוא חי. כמה מהשקפת העולם היא פרי רוחו וכמה היא משקפת את הזהות של האדם עם השקפת העולם של החברה שהוא חולק עם חבריו לקבוצה.בפרק זה אני טוען שיש לראות את החברה האנושית עצמה כייצור בפני עצמו. הבנה של התנהגות אותו ייצור הכרחית כדי להשלים את ההבנה על אותו חלק של האדם המשקף את החברה בה הוא חי. אם נבין את הגורמים המשפיעים על יצירתה של תרבות שהיא 'השקפת העולם' של החברה, נוכל להבין את אותו חלק של האדם 'האחר' השייך לחברה, וכך להשלים את הבנת 'האחר' על שני חלקיו.
הטענה שהחברה התרבותית היא ייצור חי קשה לעיכול לאדם המערבי בעל השקפת עולם המאדירה את הפרט. אך היא חיונית להבנה מלאה של 'האחר'. אני טוען שלא רק שהחברה האנושית עונה על כל הקריטריונים של ייצור חי, אלא שהיא זו שחורשת את השדה ולא הזבובים האנושים שיושבים על גבה. ההישגים של האנושות הם הישגי החברה האנושית.בפרק זה לא נחקור חברות קטנות כמו משפחה או קהילה, אלא ננסה לציין את המרכיבים שמשפיעים על אופי הגוף הגדול המוגדר כעם. וזאת מהנימוקים הבאים: יש דמיון באופי של חברות קטנות וגדולות. כך שאפשר להקיש מתוך הידוע על התנהגות אומה, להתנהגות חברות קטנות יותר כמו מפלגה או משפחה.האנושות צועדת לקראת חיבור חברות קטנות לחברות ההולכות וגדלות. לכן יש חשיבות רבה לדיון באופי החברות הגדולות.אנו מוצאים גם שחברות קטנות כמו משפחה, מאבדות את השפעתן על האינדיווידואל מול התרבות המתעצמת בתקשורת ההמונים.
לעתים אדם מתמזג עם האחרים בתוך החברה עד כדי איבוד זהותו האישית, כמו תא בתוך גופו של האדם. כדי להבין אדם כזה מספיק להבין איך חושבת ופועלת אותה ישות גדולה הנקראת חברה. חשוב להגדיר את אותה ישות ולמצוא את המאפיינים שלה או בעצם את תרבותה, במטרה להבין איך ישות זו 'חושבת' ופועלת.
תחילה נציג את אותה ישות הפועלת כגוף חי שקראנו לו 'עדר אנושי'.
אחר כך נראה את הדמיון בין הגוף החי הנקרא אדם, לבין 'עדר אנושי'. בפרק ראשון בדיון על סוגי אבולוציה וגם בחלק שבו נדונה הפרקטליות האנושית, הראנו שמנגנון האבולוציה הוא מנגנון כללי המתאר את ההתפתחות בטבע. לכן גם העדר האנושי מתפתח לפי חוקי האבולוציה, בדיוק כמו האדם הבודד.בפרק זה ננסה לנתח את הדרך בה נוצרו חברות גדולות הרבה מעבר לצורך ההישרדותי הקדום. חברות ענק אלו נעזרו בתרבות ותקשורת משוכללות ופיתחו טכנולוגיה שנתנה לאנושות את היתרון על כל צורות החיים האחרות.לבסוף נדון אם אפשר לשנות תרבות של חברה, שהיא כאמור הדרך בה החברה 'חושבת' ומגיבה, בדומה לדיון בפרק השני בנושא של יכולת שנוי דעות של אדם בודד.לאותו ייצור גדול שקראנו לו 'עדר' או חברה, יש מחזור חיים הדומה למחזור החיים של אדם בודד אך בסדר גודל זמנים ארוך יותר. הוא נוצר, חי ובסופו של דבר מת. בגופו של אדם מובנית ההזדקנות המובילה למוות, ובאותה מידה בגופה של החברה מובנה מותה.

זרעי הכישלון של 'העדר' נובטים על מצע ההצלחה.

החיים הסודיים של חברות

מי שמתבונן מרחוק בנחשול האדם הזורם בהפגנה וצועק ססמאות, יכול לדמות אותו כגוף של איזו ישות חיה הזוחלת בשביל תוך נהימות. לנחשול האדם השואט ברחובות אפשר לקרוא 'עדר' כמו עדר איילים השואטים בערבות אפריקה. אספה בכיכר העיר דומה לקן של נמלים כאן וכאן אין משמעות לפרט הבודד.

התופעה של חיבור מינים במתכונת של עדרים, נפוצה בדרך כלל במינים החלשים יותר בטבע שזו דרכם לעמוד בפני הטורפים. זו בראש ובראשונה יכולת גנטית המאפשרת גם לדגים בני יומם לנוע בדבוקה של הדגים ואייל בן יומו לקום על רגליו ולהצטרף לעדר.
יש מדענים החוקרים כיצד מתפתחת התנהגות שיתופית בחברות בעלי חיים כמו מושבות נמלים, שבהן פועלות עקרות מגדלות את ביצי מלכתן. במחקרים אלו מצאו שחלק מן העקרונות השולטים בהתנהגות נמלים, יכול להסביר גם את הופעת חברות אחרות כמו חברות חיידקים בחלק התחתון של שרשרת החיים או חברות אנושיות בקצה העליון. נמצא שגם החיידקים כמו נמלים והאנשים, חיים בקהילות מורכבות, שבהן הם מתקשרים זה עם זה כדי לשתף פעולה לטובת הכלל. כך שהתופעה הזו של יצירת חברות בהן יש שיתוף פעולה של הבודדים המרכיבים אותן, טבעית ונפוצה בטבע.נשאלת השאלה למה חברות הדגים, הנמלים והדבורים, לא הגיעו להישגים כמו החברה האנושית?
אחת התשובות יכולה להיות שהנמלים אמנם משתפות פעולה בקבוצות גדולות, אך אין הן חורגות מדפוס הפעולה הגנטי שלהן. האנושות לעומתם, הצליחה להתאגד בקבוצות גדולות ממה שהאבולוציה איפשרה גנטית, בעיקר על ידי פיתוח תרבות. הכוח המשולב של חברה גדולה נתן למין האנושי את היתרון הגדול על פני חיות אחרות.
תרבות משותפת לקבוצות אנושיות גדולות התפתחה בתמיכה של המצאות התקשורת. התקשורת המשוכללת איפשרה התקשורת בין אנשים, גם אם הם רחוקים מבחינת מרחק וזמן אחד מהשני. התקשורת מאפשרת לאנשים גם אם הם מרוחקים זה מזה, להגיע להסכמות של חיים בקבוצה וכך יוצרת תרבות משותפת. התרבות משמשת כדבק בין בני אדם שלא מכירים אחד את השני אישית, ומאפשרת גיבוש חברות אנשים גדולות.
תשובה נוספת להבדל הזה בין היכולת של קבוצות האנושיות ליכולות של קבוצות מיני חיים אחרים, נעוצה באותו איזון הקיים בין האדם הבודד לקבוצה שבתוכה הוא חי שהוצג בפרק השני. איזון זה מאפשר להנות משני העולמות - העוצמה הנובעת מגוף גדול, והגמישות שמאפשרים חריגים בודדים היכולים לקדם את הקבוצה.חברות של בעלי חיים אחרים שונות מחברות אנושיות, בכך שהן הרבה יותר הומוגניות ונדיר למצוא שם חריגים. זאת בגלל שהן נשענות על קשרים גנטיים חזקים בלבד. קשה לראות פר שמחליט להמשיך ולרבוץ בדשא כאשר העדר שואט הלאה. הפר פרדיננד בסיפור הילדים הידוע של מונרו ליף, שאוהב להריח פרחים ולהתבודד מתחת לעץ השעם מושך את הלב דווקא בגלל שהוא מתנהג בצורה אנושית. הסיפור מספר שיום אחד לוקחים אותו לזירת שוורים במדריד, אבל הוא מתיישב בזירה ונהנה מהפרחים ששזורים בכובעיהן של הנשים בקהל; הוא מסרב להלחם עד שנאלצים להחזיר אותו לביתו והוא חוזר להתענג על הפרחים ועל עץ השעם. פרדיננד הפר אוהב השלום, נחמד בעיקר בגלל שידוע לכל שאין דבר כזה. קשה לאנשים ובעיקר לנו הליברלים המערביים, להגדיר קבוצת אנשים כעדר. הליברל המצוי לא יכול לדמיין לעצמו ישות חברתית של בני אדם, כגוף חי. הוא יכול לטעון שאין לישות החברתית הזו, ה 'עדר האנושי', גבולות וממדים מוגדרים היטב כמו לגוף האדם. לכן אי אפשר להחשיב 'עדר' כייצור חי. אך למרות העדר גבולות חדים בתוכם מוגבל 'העדר', כל אחד יכול לקבוע את ההבדל בין 'עדרים אנושיים' שונים, כמעט באותה קלות בה אנו מזהים בני אדם שונים. כדי שאדם יזהה חברה כגוף, עליו להיות מחוץ לאותו גוף. אנו מזהים בקלות את קבוצת המתפללים במסגד שבתמונה למעלה כגוף אחד, אך קשה לנו לקבל שגם הקבוצה הליברלית, לה אנו שייכים מתנהגת כעדר.עדרים אנושיים הם ישויות חברתיות שנולדות מתוך ישויות קדומות יותר, מתגבשות, מתפתחות וצוברות כוח ועושר (נעשות אימפריות). עם העושר והכוח, פוחת הצורך בכללים נוקשים.כאשר החברה מגיעה לשיא כוחה, אנשים מרשים לעצמם לקדם את עצמם על חשבון החברה. דבר הגורם לסולידריות בחברה להתפורר. יותר ויותר אנשים נפרדים מהעדר והולכים לכיוונים שונים. לרגע זה מחכים הטורפים שעטים תחילה על אותם אנשים שיצאו ממעגל ההגנה של העדר. בדיוק כמו שקורה במלחמה של הטורפים בעדרים הרועים בערבות הסבנה של אפריקה.
כמו שלהקת האריות בטבע תוקפת תחילה את החיות שנפרדו מהעדר, כך כאשר אנשים מתרחקים מהעדר הם טרף קל לקבוצות אנושיות האחרות. כאשר רבים עוזבים את 'העדר', הוא נחלש. ואז חברה אחרת, צעירה ורעבה, מכניעה את 'העדר' האנושי הנחלש.תופעה זו חוזרת ונשנית בהיסטוריה האנושית.כך קרה לאימפריה היוונית שנפלה בפני השבטים הרומים הברברים שירשו אותה. כך קרה גם לאימפריה הרומית שקרסה לאחר שהגיעה לשיא כוחה, הסתאבה ונחלשה. כך קרה לאימפריה העותומנית שבשיא כוחה הפכה להיות 'האדם החולה של אירופה'. אפשר לחזות בתופעה כזו גם היום. האימפריה המערבית ששולטת בעולם, מגיעה לשלב הגסיסה האיטית שבא תמיד כאשר אין לחברה אתגר של איום רציני. הפרטים המרכיבים את החברה המערבית, איבדו את הנחישות למות למען ערכיה. כפועל יוצא מאיבוד הסולידריות והנחישות, החברה המערבית מתפוררת ונחלשת. זה הזמן של 'הברברים' החדשים מהאסלאם בעלי כללים נוקשים, לכידות גדולה, ומעל לכול נכונות למות למען ערכי החברה, לתקוף את האימפריה המערבית.התאור הזה הוא מעט שטחי, כי הנושא של קבוצות אנושיות מורכב הרבה יותר מקבוצות של נמלים. אדם יכול להיות שייך לכמה קבוצות שונות בעת ובעונה אחת, בדיוק כמו שתא בגוף האדם יכול להיות 'שייך' לקבוצת שונות. תא בעור היד יכול להיות 'שייך' לקבוצת תאי העור ויחד עם זאת גם לקבוצת תאי היד. לתא עור היד, מאפיינים שונים מתאי עור השפתיים, אך יש גם מאפיינים הזהים בין שתי קבוצות תאים אלו. בצורה דומה, אדם יכול להיות אזרח מדינה המשותפת לו ולחברו, ובעת ובעונה אחת 'שייך' לקבוצה דתית שונה. ההשתייכות הקובעת בזמן משבר, היא ההשתייכות החזקה יותר. כאשר החיבור של אדם לדת חזק יותר מכל חיבור אחר, למשל אדם מוסלמי בישראל, הוא ירגיש קרבה גדולה יותר למוסלמי בירדן, מאשר לשכנו הנוצרי או היהודי. הרגשת השייכות הזו יכולה להשתנות עם הזמן או בהקשר לאירועים. במקרה קיצוני של קשר חזק, אפשר שיקום איש על שכנו השייך לקבוצה שונה. לא חסרות דוגמאות היסטוריות לכך. כך קרה ביגוסלביה בעבר, כאשר הקרואטים גרשו ורצחו את שכניהם הסרבים שעד לפרוץ המלחמה חיו בשכנות טובה, כך קורה היום בעירק כאשר מוסלמים סונים קמים על שכניהם הנוצרים או היזידים ואפילו על מוסלמים אחרים שאין הבדל ביניהם, לבד מכך שהם שייכים לקבוצות (כתות) מוסלמיות שונות.ככל שהקבוצה חזקה ומגובשת יותר, קשה יותר לחריגים אינדיבידואלים לחיות בתוכה.בדומה לגוף הדוחה תאים זרים, כך החברה דוחה חריגים המפריעים להרמוניה של לכידות.כאשר יש בחברה קבוצות מיעוטים שאינן מתמזגות עם הקבוצה השלטת, זו מנסה לדחות אותן כדי לשמור על לכידותה. אם קבוצות המיעוטים הנדחים גדולות מספיק, גם הן שואפות להיפרד ולהקים קבוצה משל עצמם. תופעות כאלו נפוצות. הן קרו בעבר וקיים פוטנציאל של הפרדות כזו גם היום. בעבר הקרוב התפוררו מדינות כמו ברית המועצות ויגוסלביה. היום הקטלונים רוצים להיפרד מספרד, הסקוטים מאנגליה, הפלמים מבלגיה, צפון איטליה מדרומה ועוד.אפשר לראות זאת כאילו החברה הגדולה 'ילדה' חברות משנה קטנות. או בצורה מדויקת יותר, החברה התפצלה לחברות קטנות בדומה להתרבות החיידקים או התאים בגוף. זה הרקע להתפוררות מדינות למדינות קטנות יותר, כדי ליצור מדינות שהאוכלוסיה בהן הומוגנית. לו האמריקאים שכבשו את עיראק היו מבינים את העדר 'האחר' שבמקרה הזה הוא מדינת עיראק, הם היו מחלקים את עיראק לשלוש מדינות הומוגניות: סונית, שיעית וכורדית, ודם רב היה נחסך.ראינו שהעדר האנושי נולד, מתמודד עם סביבתו כדי לשרוד, 'מוליד' תת קבוצות, בעל אופי שונה ובסופו של דבר מת.כל אלו מאפיינים של יצור חי.
כדי להבין אדם, אנחנו לא בודקים כל תא בגופו. באותה מידה: כדי להבין עדר אנושי, אין צורך לבדוק כל אדם בעדר.

אבולוציה של חברות

תורת האבולוציה של דרווין מסבירה איך גוף האדם (כמו גם גוף החי והצומח) התפתח.חוקרי אבולוציה יודעים גם להסביר חלק מדפוסי ההתנהגות של הפרט הבודד. בעיקר אלו הנוגעים לרצון להמשך הקיום באמצעות הצאצאים. יש אמנם מעט חקר חברות, בעיקר חקר חרקים כמו נמלים ודבורים, אך אין הרבה אנשי מדע העוסקים במחקרים של ממש על חברות/תרבויות כגופים אוטונומיים העומדים בזכות עצמם.הנטייה לקבל את תיאורית האבולוציה של דרווין כתורה המספקת תשובה מלאה לדרך בה התפתחו המינים, גרמה לרבים להתעלם מתופעות בולטות בהן הפרט לא מתפקד כישות עצמאית, אלא רק כחלק מתוך החברה. הדבר דומה לחקר התנהגות התא הבודד בגוף, תוך התעלמות מתפקוד התא בתוך הגוף והקשר בינו לבין התאים האחרים ולגוף בכלל.לא צריך להיות מדען, הקשר הזה ברור לכל אדם מתופעות רבות בחיי היום יום.למשל רצון הפרט 'להיות כמו כולם', או רגש גאוה לאומי. זה מתבטא בצורות שונות ורבות. בלבוש אופנתי אחיד של החברה המערבית, ההתלהבות של אוהדים במגרש הכדורגל במשחק של הקבוצה הלאומית, או בהשתלהבות של המון במסגדים הצועק כגוף אחד קריאות 'אללה אכבר', בחברה המוסלמית. אלו הן רק דוגמאות המבטאות התנהגות המטשטשת את הזהות אישית של הפרטים ויוצקת אותם בתבנית החברה לגוף אחיד אוטונומי. מכאן שאנו יכולים להשליך את עקרונות האבולוציה גם על חברות.

איך נולדה החברה האנושית

האדם חי בג'ונגלים בין החיות, במרבית שנות ההתפתחות האבולוציונית שלו. לכן חייב היה לפתח גם הוא כמו שאר החיות, את היכולת הטבעית להתאגד בקבוצות. ראינו שגודל הקבוצה קטן במינים טורפים וגדול במינים הנטרפים. האבולוציה הגבילה את היכולת הזו של האדם לקבוצות קטנות, כי מין האדם הוא טורף שצריך להיזהר ממעט טורפים אחרים. לכן מספיקה קבוצה קטנה, משפחה, או שבט כדי לשמור על בטחונו.למרות זאת האנושות הצליחה להתאגד בקבוצות גדולות בהרבה. ככל שהאנושות התארגנה בחברות גדולות יותר היא הגיעה להישגים גדולים יותר. היום אנו עדים לקיום חברות ענק כאשר כל חברה כוללת מליוני אנשים. את היכולת הזו השיגה האנושות על ידי פיתוח כללי התנהגות בחברה, המשמשים כשמן סיכה ומחליקים את החיכוך בין אנשים החיים בקבוצה גדולה ומאפשר חיים בצוותא. לכללי ההתנהגות האלו קוראים 'תרבות'.התרבות כוללת את הדת, המסורת, הנימוס, 'הנרטיב', השפה ועוד. התרבות היא המנגנון החברתי העיקרי המלכד קבוצות. כדי להחיל את אותם כללי ההתנהגות על קבוצות אנשים גדולות יש צורך בתקשורת המיידעת את כל המשתתפים בכללים אלו, ומערכת אכיפה המאלצת את כולם להתנהג בהתאם. בחברות קטנות הספיקה תקשורת דלה כמו תנועות וסימנים, וכיוון שהקשר בין אנשים היה הדוק היו דרושים כללים תרבותיים בסיסיים מועטים. אך התארגנות בחברות ענק דרשה תרבות מורכבת וקשוחה לצד תקשורת משוכללת.כאשר חקרנו את השתלבות אדם בחברה בפרק השני, היה עלינו לבחון את הקונפליקט בין הרצון של כל פרט להתפתח בתחרות מול הפרטים האחרים – אגואיזם, לבין הנכונות של פרט לתרום לחיזוק החברה בה הוא חי - אלטרואיזם.
בניתוח התפתחות חברות, עלינו לבחון בצורה דומה את תכונות האגואיסטיות של החברה כולה בתחרות מול חברות אחרות מול הרצון האלטרואיסטי של קבוצות קטנות בעלות מכנה משותף (תרבות משותפת) להתחבר וליצור חברה גדולה יותר גם במחיר של וויתור על חלק מהעצמאות של הקבוצה הקטנה.
הגורמים המשפיעים על התפתחות החברה וגם על יכולתה להתחרות בחברות אחרת הם הגודל האפקטיבי שלה ואופי התרבות שמגבשת ומאחדת את הפרטים שבתוך החברה.

גודל אפקטיבי של חברה

גודל חברה לצורך הערכת התפתחותה לא נמדד על ידי ספירת הפרטים בחברה, אלא על ידי ספירת מספר הפרטים המשתתפים בתרומה להתפתחותה. כי חוזקה של החברה הוא בתרומה המצטברת של הפרטים התורמים המרכיבים אותה.
חברה סגורה כדוגמת דיקטטורה, בה שכבה קטנה פעילה ותורמת ושאר הפרטים מהווים רק כוח עבודה חסר מיומנות שתרומתו דלה, יוצרת חברה קטנה מחברה דמוקרטית ודינמית, שבה שכבה רחבה של אנשים משתתפים בפיתוחה. בראיה זו אין ישראל חברה קטנה מכל ארצות ערב ביחד.לשם הדגמה נתאר השוואה דמיונית אפשרית של התפתחות כלכלית; סין ידועה באוכלוסייתה הגדולה והעניה, שמאפשרת לה להיות מרכז הייצור העולמי. בכל הקשור בעבודת כפיים אין לה מתחרה. אך האם גם הפועל הסיני היעיל שבעולם, שמקבל משכורת רעב ועובד שעות ארוכות בתנאי עבדות, יכול להתחרות בקווי ייצור אוטומטי העובדים במהירות ובדיוק של מכונות, ללא הפסק, ללא משכורת ותנאים סוציאלים, ללא שביתות. כאשר כל מה שדרוש הוא הספקת חשמל ותחזוקה שוטפת. אם יקימו בישראל קווי ייצור כאלו, סין תאבד את יתרון גודל האוכלוסייה.

השפעת התקשורת על גודל החברה

המין האנושי אינו ייחודי ביכולת של פרטים לתקשרת ביניהם. מיני חיים שונים ואפילו צמחים יודעים לתקשר, אך התקשורת של המין האנושי משוכללת מכל מין חיים או צומח אחר. מעבר להעשרת הידע האנושי, התקשורת חיונית ליצירת תרבות שמאחדת אנשים בודדים לכלל חברה מגובשת. חברה כזו יכולה לענות טוב יותר מכל אדם בודד על האתגרים של מלחמת הקיום.לתקשורת במובנה הרחב השפעה רבה על קידום המין האנושי. התקשורת הטובה איפשרה להעביר ידע מדור לדור ולצבור את הידע במנגנונים משוכללים.
אפשר להגדיר את קפיצות המדרגה לאורך הזמן של המצאות אמצעי התקשורת:

הדיבור
הכתב
הדפוס
התחבורה
התקשורת הקווית
התקשורת האלחוטית
האינטרנט
הטלפון החכם

הדיבור

הידע שניצבר על ידי אדם בימי חייו, נילמד על ידי הקרובים אליו על ידי תקשורת הדיבור. שפת הדיבור המשוכללת איפשרה העברה מדויקת של הידע והמחשבות של האדם לבני האדם האחרים שבאו במגע איתו. כמובן שהדיבור שידרג גם את היכולת להזיק. לדוגמה הוא איפשר גם להביע בצורה מדויקת וחדה סלידה 'מהאחר'. הדיבור גם איפשר לאנשים בעלי כושר שכנוע להסית לביצוע דברים רעים. אך כל המצאה טומנת בחובה גם סכנות. טבע האדם קובע את טיב השימוש בהמצאות. הדיבור המשוכלל יותר מהתקשורת המילולית אצל שאר החיות, היווה עלייית מדרגה ראשונה בהשפעת התקשורת על קידום האנושות.

הכתב

התקשורת בדיבור הייתה מוגבלת רק לאנשים שיכולים להיפגש. כלומר הידע הועבר רק לאנשים שהיו קרובים פיזית וחיו באותו זמן.כאשר הומצא הכתב, אדם יכול היה להשאיר עדות לידע שצבר על ידי כתיבתו. את הידע הזה אפשר היה לקרוא גם לאחר שאותו אדם מת. אפשר היה גם להעביר את הידע הכתוב למקומות המרוחקים ממקום מגורי אותו אדם. כך שהכתב שידרג את יכולת העברת ידע הן במקום והן בזמן. זו הייתה קפיצת מדרגה שניה בקידום האנושות.הכתב הוא, ללא ספק, אחת מההמצאות החשובות ביותר בתולדות האנושות. הוא מאפשר לבני האדם לשמר ידע ולהעבירו לדורות הבאים וכך להגדיל את סך הפרטים התורמים לקבוצה ללא גבול תאורטי. הכתב איפשר לנו לפתח תרבות מתקדמת, מסחר מפותח, מדע ואף מערכת שלטון. הראשונים שהשתמשו בכתב היו, לפי המשוער, השומרים שחיו בעבר באזור בו נמצאת עיראק של היום - היה זה רק לפני פחות מעשרת אלפי שנה, כמעט היום בהשוואה לזמן קיום מין האדם.השומרים השתמשו בלוחות מחמר רך, וכתבו עליו באמצעות מקל. בהתחלה היה הכתב מורכב מציורים שתארו עצמים ופעולות, אולם אט אט הפכו הציורים לאותיות בעזרתן ניתן היה לבנות את כל המילים.עם הזמן פיתחו עוד עמים רבים כתב משלהם. הכתב ותוכן הספרים היו המאפיינים המובהקים של כל תרבות.

הדפוס

בספרו של ויקטור הוגו, "הגיבן מנוטר-דם", מתואר איש מחקר השוקד על ספריו ומתבונן בספר המודפס הראשון שלו, המצטרף לספרים האחרים שהוכנו בכתב יד. ואז הוא מביט דרך חלונו בכנסיה של נוטר-דם ומהרהר בקול: "זה יביא לסוף של זה." בכוונתו לומר שהספר המודפס יביא לסופה של הדומיננטיות של הכנסיה שהיה לה מונופול על הידע שרוכז בספרים.

עד אז הספרים שנכתבו, והאגרות שנשלחו היו מוגבלים לאנשים שידעו קרוא וכתוב והייתה להם גישה לספרים. אלו היו מגבלות רציניות. במשך הרבה שנים רק אנשים מעטים, בדרך כלל מהשכבה השלטת, היו בעלי ידע של כתיבה וקריאה, בעלי אפשרות גישה לספרים ובעלי יכולת לרכוש את הספרים היקרים.

המצאת הדפוס הוזילה מאד את הספרים ואיפשרה הפצתם בעותקים רבים. מה שלא היה אפשרי כאשר כתבו כל ספר ביד. המצאה זו יחד עם הרחבת מעגל האנשים שידעו קרוא וכתוב שידרגה עד מאד את מספר האנשים שתרמו לחברה ולכן את היכולת של האנושות לצבור ידע. הדפוס השפיע לא רק על הידע האנושי אלא גם על גיבוש החברה הן על ידי תפוצה גדולה יותר של 'ספרי קודש' המשדרגים הן את הנרטיב של התרבות והן על ידי אחידות של השפה עצמה.

לפני הדפוס היה כמעט לכל אזור גיאוגרפי ניב ייחודי משלו שהיה לפעמים כל כך שונה שלא איפשר הבנה הדדית. הדפסת ספרים בשפה מסוימת לעומת אחרת הביאה לשימוש רב יותר באותה השפה, והשפות המשניות זכו לפחות ופחות שימוש. כך החלו תושבי אזורים מרוחקים לקרוא בשפת המרכז, ובהדרגה החלו לדבר בה. הצרפתית למשל התפתחה בעיקר מהניב שהיה מקובל באזור פריס.

התחבורה

שכלול כלי התחבורה ביבשה, בים ובאויר, איפשרו פגישות אנשים שגרים במקומות רחוקים לשם החלפת דעות. אדם השייך לקבוצה תרבותית והיגר למדינה אחרת, יכול היה להיפגש עם אנשים מקומיים ולחבור איתם לקבוצה. אין מדינה שרחוקה ממדינה אחרת מרחק שאי אפשר לכסות אותו בטיסה של יום אחד.

התקשורת הקוית

האנושות המציאה תחילה את את הטלגרף אחר את הטלפון הקוי שאיפשרו שיחה בין אנשים הנמצאים רחוק אחד מהשני. כך אנשים יכלו להחליף דעות גם אם לא היה באפשרותם להשתמש בתחבורה.

התקשורת האלחוטית

התקשורת האלחוטית שהייתה בתחילה רק בדמות של מכשירי קשר, התפתחה מאוחר יותר לתקשורת המונים עם המצאת הרדיו ואחר כך המצאת הטלביזיה. תקשורת זו איפשרה העברת מידע מנקודות מרכזיות לקהל רחב. היא גם עזרה לגיבוש תרבות משותפת לקהל רחב.

הקמת ערוצי בידור וחדשות שהשפיעו לא מעט על התרבות האנושית ועל היכולת של קבוצה 'לגייס' אנשים לאותה קבוצה.

האינטרנט

בהמצאת האינטרנט ומכירת מחשבים זולים, שכמעט כל אדם יכול להרשות אותם לעצמו, אנו עדים לשדרוג מדרגה נוספת בצבירת ידע. לא פחות חשוב מריכוז הידע האנושי הוא הקלות בה אנשים יכולים לשלוף את הידע הנחוץ להם. חשובה גם היכולת לתקשר בין אנשים בלי קשר למקום המצאם. שכלול מערכות תרגום אוטומטיות ברשת, מאפשר גם לשבירת מחיצות השפה. הרשתות החברתיות הוסיפו יכולת התגבשות אנשים סביב רעיון ויכולה לגבש קבוצות חברתיות מסוג חדש, קבוצות שאינן מוגבלות במדינה (אך כן מוגבלת בתרבות). היכולות של האינטרנט יחד עם הרשתות החברתיות ממשיכות עדיין להתפתח.

זו הייתה עליית מדרגה נוספת ביכולת התקשורת ובהשפעתה על אופי החברה.

הטלפון האלחוטי החכם

המצאת הטלפונים החכמים מאפשרת לכל אדם, ללא קשר במקום המצאו ובכל זמן, קשר עם אנשים אחרים וגישה לתקשורת ההמונים ולאינטרנט בדיוק כמו שאפשר מהמחשב הקשור לרשת האינטרנט דרך קוים שבביתו או במשרד. התקשורת צמודה אל האיש ולא למקום מהווה דרגה נוספת בשיפור התקשורת בין אנשים ותרבויות.

הטלפון החכם מגביר עוד יותר את היכולת לגבש חברות מסוג שונה שאינן מוגבלות במדינה. הטלפון שכולל גם מצלמה המשולבת עם רשתות חברתיות ומקלט GPS, מעלה את הגיבוש של החברה בכך שהוא פולש לפרטיות והופך אותה לנחלת הכלל. הטלפון מגלה לאחרים היכן האדם ומה הוא עושה.

כל אמצעי התקשורת האלו בין בני האדם הגדילו מאד אפקטיבית את מספר האנשים המשתתפים בקידום החברה לכן היא הגורם המעצים את גודל החברה ואת חוזקה.
במאות האחרונות התקשורת פותחה בעיקר בחברה המערבית מה שהקפיץ את תרבות המערב והיה אחד הגורמים לחיזוק האימפריה המערבית. בשנים האחרונות יש במערב מגמה לכיוון של שימוש בתקשורת לצרכים קטנוניים של רכילות ומשחקים, יותר מאשר להאדרת ידע וקידום החברה. מגמה שצריכה להדאיג את מי שחשובה לו התרבות המערבית.

מנהיגות

עדר דורש מנהיג.
מישהו שאפשר להתלכד סביבו בדיוק כמו שטיפות גשם דורשת חלקיק אבק כדי להתחיל את התהליך של עיבוי סביבו. אדי הענן בתנאי טמפרטורה ורוויה יוצרים טיפות גשם מסביב לאבק. כך גם בתנאים הנכונים נוצר עדר מסביב למנהיג.
המנהיג לא חייב להיות בעל 'תכונות מנהיגות'. לפעמים הוא שם במקרה או מתוך ירושה משפחתית, אך הוא חייב להצטייר כבעל תכונות שמייחדות אותו מההמון - תדמית של כריזמה. עצם המיקום שלו בעמדת מנהיגות מביא איתו יחס מועדף בדרגות שונות. הדרגה הגבוהה ביותר היא אהבה שמביאה לפעמים אפילו להקרבת החיים עבורו, אחר כך ברמות אמפטיה יורדות, הערצה, כבוד והזדהות חברית. לאחרים, אלו שנמצאים מחוץ למעגל החברתי שהמנהיג עומד בראשו יש את כל המנעד ההפוך של שנאה, פחד, בוז וכו'.
היטלר הוא דוגמה של אדם שלא היה אפשר לחזות אותו כמנהיג. הוא היה פשוט אדם שנקלע במקרה למקום הנכון בזמן הנכון והפך לאותו גרגר אבק המלכד סביבו את טיפות הגשם שהפכו לברד שהיכה בעולם.
הוא לא סיים תיכון, נדחה מאקדמיה לציור בשל חוסר כישרון ובעצם היה כישלון מובהק בחייו הצעירים.
הוא לא היה נואם גדול. היה לו קול צווחני מלא רוק ונאומיו היו בעצם סיסמאות שהוא צעק אל מול הקהל.
איך הוא הצליח להלהיב אומה שלמה שנחשבה לאומה התרבותית ביותר באירופה?
היטלר גם לא נראה מאד סמכותי, הוא היה נמוך, די מכוער, בוודאי לפי הסטנדרטים של הארי הטהור הבלונדיני בעל עיני תכלת שהוא עצמו קידם.
איך אדם כזה היה נערץ על העם הגרמני? איך הוא הצליח לקבל מעמד של מנהיגות?
התשובה לכך היא שהוא היה במקום ובזמן הנכונים וקיבל במקרה את התפקיד לייצג רעיונות שאמורים היו לפתור את המצוקה.
הוא בא בזמן של שפל כלכלי ודיכאון מההשפלה לאחר מלחמת העולם הראשונה.
בנוסף הוא בלט במה שמשותף לרוב המנהיגים, קיצוניות חסרת חמלה.
הוא ביטא את מה שחסר לעם. גאווה, וכוח מאחד שיבריא את הכלכלה. במצב של משבר, העם מחפש מנהיג חזק (דיקטטור). מנהיג שלא מתחשב בדקויות מורכבות, אלא מחליט ללא היסוס, אפילו אם זאת לפעמים מתוך בורות.
מנהיגים רבים השתמשו בכוחם לרעה לאחר שעלו למנהיגות. הם ניצלו את הצורך הגדול במנהיג לשם טובתם האישית. גם כאשר מנהיגים משתמשים בכוחם לרעת הכבשים שבעדר, עדיין העדר נושא עיניים אליהם כמי שישמור עליהם מעדרים אחרים. תהליך זה מעצים כאשר המנהיג גורם למלחמה עם אוייב חיצוני. הסכנה מגבשת את העם מאחורי המנהיג, גם אם הוא גרוע בנושאים אחרים.
חשוב להבין תכונה זו כדי להבין את התנהגות האדם האחר המעריץ את המנהיג.
במידה מסוימת אפשר לראות את האלוהים בתפקיד המנהיג המגבש סביבו את המאמינים ומכאן להסיק על התנהגות המאמינים. 

האמונה

במשך רוב שנות ההיסטוריה האנושית הידועה, התרבות היחידה שייחדה כל חברה הייתה הדת. גם היום חלק גדול מהאנושות, אפילו אנשים החושבים עצמם לחילונים, מאמינים באלוהים. האמונה היא כל כך משמעותית וחשובה לאנשים אלו כך שאי אפשר להבין אותם ללא הבנה של מהי האמונה ועד כמה היא משפיעה על האדם. חשוב לזכור את שנאמר בקטע הקודם. אנשים מאמינים לכל מיני דברים ולכן המחקרים האלו נכונים לכולם ולא רק לדתיים.
במרכז האמונה הדתית ישנו האל (או האלים) שמשמשים גם כמנהיג המגבש סביבו את החברה וגם כשוט מדרבן שאי אפשר להתנגד לו כדי להתנהג לפי כללי התרבות (הדת).
מהו המקור של אמונות דתיות? עדויות ארכיאולוגיות בנות עשרות אלפי שנים מלמדות על טקסים ופולחנים דתיים, ארכיאולוגים מצאו בגרמניה את "ונוס", פסל אישה חסרת ראש בן 35,000 שנה, שסימל כנראה אלת רבייה.
‫מעניין לציין שלפני כ-70,000 שנה בערך, התחילו אבותינו הקדמונים ליצור אמנות בעיקר כדי לערוך טקסים ופולחנים דתיים.
השאלה ששואלים אנתרופולוגים, פסיכולוגים וחוקרי מוח היא מה הצורך הגדול שיש לאנשים באמונה באלוהים, שהרי לאמונה בישות אלוהית בלתי-נראית בעלת כוחות על-טבעיים אין יתרון אבולוציוני מבחינת הישרדות ורבייה.
‫ההסבר הרווח כיום מבוסס על המודל הקוגניטיבי: אמונה דתית היא תוצר של "הנפש" (mind) האנושית. לנושא זה אין חשיבות אם הנפש קיימת בניפרד מגוף האדם או שהיא תוצר של פעולות כימיות במוח. התוצאה חשובה ולא המנגנון המחולל אותה.
האמונה בישות אלוהית על-טבעית היא תוצר של האנשה, כלומר הנטייה הטבעית שלנו לייחס מחשבות, כוונות ורגשות לחפצים, צמחים ובעלי חיים, והנטייה הטבעית שלנו לייחס לארועים מקריים או תופעות טבע "ישות מחוללת" (לדוגמא, אם בשעת לילה מאוחרת אנחנו שומעים רעש אנחנו מייד שואלים "מי שם" ולא "מה קורה שם").
כדאי לפרט כמה מחקרים שנעשו על מהות הדת והשפעתה על האדם הבודד.
סריקות מוח מלמדות כי אמונות דתיות מפעילות רשתות עצביות המתווכות תקשורת חברתית, רגשות, העלאה בדמיון וזיכרון. במוח האנושי אלוהים נתפס כמו "אדם אחר" שיש לעמוד על מחשבותיו, כוונותיו ורגשותיו.
מחקרים רבים מלמדים שילדים עד גיל 12 נוטים להעדיף הסברים של "תכנון תבוני" - יש "מישהו" (agent) שפעולותיו מסבירות כל תופעה. המוח האנושי מנסה תמיד להכניס סדר בתופעות ולכן כאשר אין לו הסבר לתופעה, הוא מייחס זאת לאלוהים.
על-פי "תיאורית הנפש" (Theory of Mind) התפתחה במוח האדם רשת עצבית שתפקידה לאפשר לנו להבין את מחשבותיו, רגשותיו וכוונותיו של אדם אחר, לנבא את התנהגותו, ולחוש אמפתיה כלפיו. למיומנויות חברתיות אלה היה יתרון אבולוציוני עצום כי החיים בקבוצות חברתיות שיתופיות הגדילו משמעותית את סיכויי ההישרדות.
אמונה דתית, המלווה בכללי עשה ואל-תעשה וטקסים שונים במהלך החיים (לידה, נישואין, מוות), היתה הדבק החברתי שליכד את חברי הקבוצה ועל פיה נקבע מי חבר ומי אוייב, מי שייך ומי לא. מה שמקל מאד על ההתחברות של אנשים לקבוצות גדולות.
‫ד"ר ג'ורדן גרפמן ערך מחקר בו סרק את מוחם של 40 נבדקים (20 דתיים ו-20 חילוניים), בזמן שהוצגו בפניהם טענות דתיות, הלקוחות משלוש קטגוריות:

• רמת מעורבותו של האלוהים בעולם.

• אהבה וזעם אלוהיים.

• וידע המבוסס על דוקטרינות דתיות (לדוגמא, התורה) או על ניסיון אישי (לדוגמא, תפילות).

הנבדקים התבקשו לדווח האם הם מסכימים או לא-מסכימים עם טענות כגון: "יש אלוהים", "אלוהים רחום וחנון", "אלוהים מעניש", "אלוהים מנחה אותי בדרך הישר", "אלוהים זועם על אנשים שחוטאים", "השטן קיים", "אחרי המוות החוטאים יגיעו לגיהינום", "יש תחיית מתים", "הדת מעניקה משמעות לחיים", "אלוהים לא מתעניין בחיי האישיים".
‫גרפמן ועמיתיו לא מצאו את "אזור האלוהים" במוח, אבל הצליחו למפות שלוש רשתות עצביות המתאימות לשלושת ה"מימדים" של אמונה דתית:
טענות על רמת מעורבות האל בעולם הביאו לעלייה בפעילות באזורי רשת ה-Theory of Mind שמתווכים הבנת כוונות ופעולות של אחרים, בעיקר ב- inferior frontal gyrus.
טענות על רגשות אלוהיים (זעם או אהבה) הביאו לעלייה בפעילות באזורים המתווכים הבנת רגשות של אחרים, ביניהם ה- middle frontal gyrus וה- middle temporal gyrus.
טענות על ידע דתי הביאו לעלייה בפעילות העצבית באזורים המתווכים העלאה בדמיון וזיכרון אפיזודי, ביניהם ה- fusiform gyrus וה- precuneus.
‫מעניין לציין שבמוחם של הנבדקים הדתיים והנבדקים החילוניים נמצאה פעילות עצבית דומה בשלושת הרשתות הנ"ל.
‫גרפמן טען אז שבין אם אלוהים קיים ובין אם לאו, אמונות דתיות קיימות וניתן לחקור את הבסיס העצבי שלהן, וכי מחקרו מאשש שבמוח האדם אלוהים נתפס כמו "אדם אחר" בעל כוונות ורגשות שאיתו אתה מנהל "מערכת יחסים".
ד"ר גרפמן פרסם ספר נוסף בו השתמש בשיטת ה- Granger Causality לניתוח הקישוריות (connectivity) בשלושת הרשתות העצביות המתווכות אמונה דתית.
‫הממצאים העיקריים מלמדים שבהמיספרה הימנית ה-inferior frontal gyrus הוא "הצומת המרכזי" ברשת העצבית של ה-Theory of Mind וכי אזור זה מווסת את הפעילות ב- precuneus וב- dorsolateral PFC, שמעבדים מידע על "העצמי" לעומת "האחרים".
‫במוחם של הנבדקים הדתיים נמצא המסלול בין ה- inferior frontal gyrus והאזורים האחרים בשתי ההמיספרות, ולא רק במחצית הימנית של המוח. המחברים טוענים שהבדל זה עשוי להסביר את הייצוג האנתרופומורפי (דמוי אדם) של האל במוחם של הדתיים.
‫המסלול העצבי בקליפת המוח הויזואלית (בין ה-calcarine וה-middle temporal gyrus) שמתווך העלאה בדמיון, היה פעיל יותר במוחם של החילונים בהשוואה לדתיים, ולטענת המחברים מייצג את הקושי של הלא-דתיים לייחס כוונות לישות על-טבעית.
גרפמן ועמיתיו טענו שהרשתות העצביות הבסיסיות שמאפשרות הבנת אנשים אחרים, עיבוד רגשי, ושמירת ידע בזיכרון מגויסות לעיבוד קוגניטיבי של אמונות דתיות משלושה אספקטים:
‫האם ישות על-טבעית (אלוהים) מעורבת ומה כוונותיה?
‫האם צריך לחשוש מישות על טבעית זו?
‫כיצד אמונה זו מתיישבת עם ידע קודם וניסיון?
‫תוצאות המחקר לא מפתיעות שהרי איש לא ציפה למצוא את "אזור הדת" במוח. מעניין לציין שבמחקרים בהם נבדקים (ליברלים או שמרנים) שופטים טענות פוליטיות, אותן רשתות נדלקות במוח.
זו דוגמה של מחקר מדעי שנעשה בנושא שהיה עד לאחרונה נחלתם של הלוגי דעות פילוסופים ותאולוגים.
המחקרים הראו שבהשוואה לחילונים, אנשים מאמינים הם בריאים יותר, שמחים יותר, חיים חיים ארוכים יותר, ותורמים יותר (זמן, כסף, ואפילו דם!) לנזקקים. רבות נכתב על האנתרופולוגיה, הפסיכולוגיה והאבולוציה של הדת. שני הנושאים העיקריים שמעניינים את החוקרים הם מוסריות מחד וטקסים מאידך, שהרי לכל הדתות מצוות עשה ואל-תעשה ופולחנים אופייניים.
עם פיתוח שיטות הדימות התפקודית המוחית, מוח האדם ממופה באינטנסיביות מכל זוית אפשרית. אך בניגוד לנושאים פופולריים כגון רגשות, זיכרון, וקבלת החלטות, הבסיס העצבי של אמונה דתית טרם נחקר לעומק (מן הסתם בשל הקושי בהשגת מימון בעידן התקינות הפוליטית השורר בארה"ב ובאירופה).
עם זאת נעשו כמה מחקרים בנושא:
במחקר שנערך במונטריאול (קנדה), נסרק מוחן של נזירות כרמליטיות בזמן חוויה מיסטית, שבמהלכה חשו שהן מתאחדות עם אלוהים. חמש עשרה נזירות בגילאים 23 עד 64 השתתפו במחקר בו התבקשו לדמיין בעיניים עצומות את החוויה הדתית החזקה ביותר שחשו במנזר, קרי, איחוד עם הבורא. בניסוי הביקורת דמיינו הנזירות איחוד מרגש שחוו עם בן תמותה. החוויה המיסטית הדתית, כפי שאפשר לנחש, גרמה לעליה בפעילות העצבית ברשת נרחבת של אזורים במוח, שכללה את הקורטקס הויזואלי (מראות), אינסולה (רגשות), וקליפת המוח האורביטופרונטלית (תגמול ועונג). חוויה דתית מיסטית, אם כך, אינה שונה מהותית מחוויה רגשית מענגת אחרת.
במחקר שנערך בארה"ב בו נסרק מוחם של חולי סכיזופרניה שדיווחו כי הם מופעלים על-ידי כוחות חיצוניים דהיינו אלוהים משוחח איתם ואומר להם מה לעשות. בהשוואה לנבדקים הבריאים, הסתבר כי בחולים בעלי ההזיות ה"דתיות" נמצאה עליה משמעותית בפעילות העצבית באונה הפריאטלית. כלומר, הם באמת מאמינים שיד אלוהים בדבר...
כפי שראינו החוקרים מתרכזים במפוי אזורי המוח המשתתפים בחוויה הדתית. מה שעדיין לא נחקר מדעית, הוא סיבת הצורך של אדם באמונה. לכל אדם יש אמונה. אדם דתי מאמין באלוהים, אדם חילוני מאמין במוסר, שזה בערך אותו דבר. האמונה, כמו תופעות רבות של התנהגות אנושית היא צורך טיבעי של האדם.
הבנת הצורך והחוזק של האמונה חשובה להבנה של הצורה בה אדם מרגיש ומתנהג.
לכן חשוב להבין את הסיבות לאמונה.
במקום שאין מחקר מדעי אפשר להציג תאוריה אישית שמחקרים עתידיים יכולים להתייחס אליה. עד שייעשו מחקרים כאלו, אתה הקורא יכול לבחון אותה בהתייחס לנסיונך האישי ולהשקפת עולמך.
אני לא חושב שיש אלוהים. בוודאי לא אלוהים מגוחך כמו שהדתיים מאמינים. אלוהים התלוי בפולחני האנשים, ועוקב אחר כל אדם לראות אם הוא עובד אותו בכל פרטי הפולחן.
לדעתי אלוהים הומצא כיוון שיש צורך לאנשים כפרטים וכקהילה בטקסים המאחדים אותם ונותנים לכל פרט בקהילה נחמה ותמיכה. ודעתי זו נתמכת על ידי המחקר שצוטט.
גם אנשים חילוניים שאינם מאמינים באלוהים מוצאים לעצמם מיני טקסים ואפילו אמונות כי זה צורך הטבוע בנו. כדוגמה לכך הן 'האמונות הטפלות' הנפוצות, הקמעות ועוד.
האמונה באל שימשה לשליטים כמקור כוח. הנתינים יבצעו ללא שאלות את הרצונות של האל הכל יכול הן מפחד העונש שהוא יכול להטיל עליהם, והן כדי לקבל פרס גן עדן לאחר מותם. השליטים מינו עצמם כמתווכים בין העם לאל ולכן רצונם הוא רצון האל. חוקי הדת חזקים מכל חוק מדינה כי האל משגיח כמו 'האח הגדול' לא רק על מה שכל אחד עושה אלא אפילו על מה שהוא חושב ומרגיש בעמקי גולגלתו.
מעניין לציין איך משה שהנהיג את עם ישראל ונתן לו את התורה.
הדת היהודית שימשה למשה לאחד את העם וליחד אותו מכל האומות שמסביב. משה העביר 'בשם האל' את כללי התנהגות ויצר תרבות שתגבש את העם שזה עתה יצא מעבדות ארוכה. בחכמה רבה הוא הציב כסמכות עליונה בלתי ניתנת לערעור או להחלפה על ידי סמכות אחרת – את אלוהים כל-יכול ובלתי נראה שלא ניתן להביס אותו כי אין לו ייצוג ממשי. נראה שהייתה למשה המנהיג הבנה עמוקה במהות תודעה האדם כפרט וכאומה.
למוחמד הייתה משימה דומה למשימה של משה, לאחד את שבטי ערב לעם. גם הוא כמשה הבין תודעת האדם והחברה באופן אינטואיטיבי. הוא לקח את הדתות שקדמו לו, היהדות והנצרות, והתאים אותן לצרכיו.
לכן איני שייך לאלו המזלזלים באמונה דתית מתוך רגשי עליונות של אדם רציונלי על אדם דתי. הן לאדם הבודד והן לחברה כגוף יש צורך באמונה. לכן אסור לפגוע בדת שהיא גורם עיקרי המאחד ומלכד את העם.
עם זאת בעולם המערבי המודרני, חייבים לעדכן את פולחני הדת כך שגם אנשים המגדירים עצמם כחילונים יוכלו לחיות עם פולחנים אלו. רוב העם בישראל מוכן לפולחנים מסוימים הנקראים מסורת. כדי לשנות פולחנים, חייבים מנהיג דתי נאור בעל סמכות לעדכן את פולחני הדת כמו שעשו מנהיגים יהודים דתיים בעבר. אפשר למנות את הנביאים כמתקנים בעבר הרחוק, חכמי המשנה והתלמוד בעבר הקרוב יותר ורבנים בזמן שהעם היה בגולה.
עצם שרידות המסורת בסביבה של כפר גלובלי השוטף את המוח בפולחנים משלו, מראה שיש לאנשים כפרטים, ולציבור היהודי בישראל כחברה, אינטואיציה נכונה של מה צריך.
הדתיים הקיצוניים בישראל (החרדים), הולכים ומקצינים בגלל חולשת המנהיגים שעושים לעצמם עבודה קלה ע"י החמרות ואיסורים – תמיד בטוח יותר להחמיר ולא לקחת אחריות ולהקל. הדת הופכת להיות יותר ויותר עבודת אלילים בניגוד לרוח היהדות. מגמה זו מרחיקה את רוב העם מהיהדות כפי שמתבטאת אצל החרדים.
הדרך בה מתפלל היהודי הדתי האדוק היא דוגמא לעיוות המושג של תפילה כבקשה זכה מאלוהים.
התפילה של היהודי הדתי, אם זו תפילה ביחידות, או תפילה בכינוס הקבוע של בית הכנסת, אינה אלא קריאת טקסט פיוטי, המתפלל לא מתעמק בטקסט של התפילה. בדרך כלל הוא גומע בריצה מטורפת את הטקסט עד תומו, כדי שיוכל להתפנות לעיסוקים אחרים.
ערך תפילה כזו, ממוקם בין ערך כינוס חברתי, לבין פולחן חסר משמעות שעושים מפחד גיהינום, או סתם מתוך הרגל.
הגורו הוא האלוהים של חלק מהליברלים.
גורו נחשב לאדם חכם שהשיג 'הארה' ועלינו, האנשים הפשוטים ללמוד ממנו. הגורו הטיפוסי הוא אדם הודי בעל זקן מרשים שהתבודד שנים רבות במנזר ללא קשר עם אנשים או כל מקור אינפורמציה.
מה הסיכוי שאדם נבער כזה יגיע לפתרון מהות היקום?
נכון, יש סכנה של הקפאת חופש המחשבה בלימוד פורמלי, אך אפילו לימוד פורמלי עדיף על הסקת מסקנות ללא לימוד בכלל. אנשים רבים מתגברים על החיסרון הזה ומצליחים לפתח מחשבה עצמאית. אנשים אלו, בדרך כלל החריגים של מערכת החינוך, הם אלו המצוידים טוב מאחרים ובודאי טוב מהגורו, לבסס מסקנות על בסיס ידע מצטבר של האנושות.
הנושא היחיד שהגורו יכול לחקור בשנות בדידותו הוא תודעת האדם, כלומר את עצמו. אין לזלזל בזאת, אפשר להגיע להשגים רבים. פרויד עשה זאת! אך גם כאן יש למתבודד רק את עצמו לחקור, וזה פחות ממה שהיה לפרויד.
הגורו ניחן בדרך כלל ביכולת שכנוע ושיווק, אחרת איך יאסוף מאמינים?
מה מושך מאמינים, שרבים מהם אינטליגנטים ואפילו בעלי ידע, להסתופף בקרבת הגורו? או בישראל לשתות בצמא את דברי הרב הכוכב התורן?
בראש ובראשונה כמיהה להטיל את האחריות על סמכות עליונה. אך יש בה במידה מסוימת משיכה למסתורין. חילונים צעירים רבים 'מחפשים את עצמם', שזה בדרך כלל בטוי לחיפוש משהו להאמין בו.
המדע עדיין לא נותן תשובות מספקות להרבה תופעות. אולי אפילו לא יהיו תשובות מספקות לעולם בגלל מגבלות המוח האנושי. אך מאד יתכן שבעתיד ימצאו פתרונות לחלק מהחידות שעדיין קיימות. המדע עשה דרך לא מבוטלת במאתיים השנים האחרונות. יכולות המדע וכמות הגלויים שלו צוברת תאוצה, כך שיש תקוה שנדע הרבה יותר עוד בימי חיינו.
אם כך למה ללכת וללמוד מגורו או רב נבער הממלמל תפילות ומדבר בצורה סתומה?
הטענה שדברי הגורו מתאימים לתאוריות החדשות ביותר של הפיזיקה המודרנית, מגוחכת. עוד מימי האורקל מדלפי הוכח שאפשר להבין כל מה שרוצים מתוך משפטים מעורפלים. מוח האדם מומחה בלרמות את עצמו, כך שאפשר להבין מה שרוצים אפילו מתוך משפטים ברורים לכאורה.
מעניין מה יגידו אותם מאמינים כאשר יתברר, כמו שמתברר לעתים תכופות, שהתאוריות העכשויות של הפיזיקה אינן נכונות. כל מי שיודע מעט על תאוריות אלו מבין שהן עדיין בתהליכי חקירה ומדי מספר שנים התאוריות משתנות. בודאי ימצאו שהגורו התכוון בעצם לתאוריות החדשות.
אך בא נשאל עצמנו למה כל כך חשוב לנו להגיע להארה. מעבר לכל המסתורין של תורות הגורו, והשכנוע העצמי שוכחים לפעמים לראות מה שאנו כבר יודעים, ולהנות ממה שיש בעולמנו. למה להסתגף בתקוה להגיע לנירוונה? (למסוממים יש דרך קיצור אליה).
החיים כל כך יפים ומעניינים כפי שהם, ולא מזיק שאין אנו יודעים הכל.
לפעמים בריצה אחר מציאת השלמות בעתיד, נשכח לחיות את ההווה.

תרבות

אחת לשנה מופיעה שחקנית תיאטרון ותיקה בטלביזיה ומתלוננת בלשון גסה על המדינה שלדעתה משקיעה פחות מידי 'בתרבות'. לדידה, כמו להרבה מובילי דעת קהל במערב, תרבות משמעה - תיאטרון.
אותי מקוממת ההכרזה על מופעי תיאטרון כ 'תרבות'. בעיני אלו מופעי בידור שאינם שונים מקונצרט רוק או משחק כדור- רגל. כל אלו הם לכל היותר חלק (קטן) מהמכלול הגדול שנקרא תרבות.
יש הגדרות רבות למושג 'תרבות'. אחת ההגדרות אומרת: 'תרבות היא מכלול הערכים, האמנות ותפיסות העולם כפי שהן באות לידי ביטוי בהתנהגותם של בני האדם'. הגדרה אופיינית אחרת: 'מערכת ערכים, רעיונות, דפוסי התנהגות המשותפים לכל בני חברה מסוימת, ומועברים בתהליך של למידה חברתית לדור הבא.'
אדם המכבד את זולתו הוא בעיני אדם תרבותי, גם אם אינו מבקר בתיאטרון, השחקנית לעומת זאת, אינה מתנהגת בצורה תרבותית, אם היא מרשה לעצמה לגדף את כל מי שאינו חושב כמוה.
האבולוציה פיתחה את האדם לא רק כיצור בודד, אלא כחלק מחברה שמאפשרת לממש הישגים שאדם בודד לא יכול היה להשיג. חיים בחברה מתאפשרים רק כאשר הפרטים בתוכה מוותרים על יתרונות אישיים מול הפרטים האחרים, כדי להתמודד טוב יותר ביחד.
מכאן ההגדרה שלי לתרבות שהיא בתמצית - 'כללי ההתנהגות של הפרט בתוך החברה בה הוא חי'.
הגדרה זו כוללת כללי התנהגות בין אדם לחברו, וכללי התנהגות אדם בחברה.
כל המאפיינים האחרים של תרבות – כמו מסורת, אומנות, לבוש, מנהגים וכו' נכללים בכללי ההתנהגות.
מכאן גם התפתחו ערכים שכולם עוסקים בהיבט זה או אחר של חיי אדם בחברה.
לחברות שונות תרבות שונה, ממש כמו שלאנשים שונים אופי שונה. אדם שנולד וחי בחברה מסוימת מסגל את אורח המחשבה וההתנהגות של התרבות שלה.
בהגדרה זו של תרבות, תמצית ההבדל בין תרבויות היא ההבדל באיזון בין מה שהפרט מקבל מהחברה לבין מה שהוא חייב לתרום לה. התרבות הטובה בעיני היא זו המגדירה כללי התנהגות המאפשרים שגשוג החברה, כללים שיאפשרו לבנות חברה יציבה ומתפתחת בה טוב יהיה לאדם לחיות.
בעיני האנשים תרבותיים מתנהגים לפי הקוד התרבותי שלהם גם אם אין להם רווח אישי, וגם אם אין הם חוששים מעונש. לדעתי הכלל החשוב ביותר בתרבות חייב להיות חירות מחשבתית המשחרר את האדם מעריצות גורמים המטים את דעתו לכיוונם בדרך של שטיפת מוח. אנשים שאין להם את הכושר למחשבה עצמית רואים בפולחן את חזות הכול, ובנושא זה אין הבדל בין איש דתי ואדם חילוני השטוף בפולחן המותגים.
היטיב לבטא זאת הנביא ישעיהו: " גם כי תרבו תפילה אינני שומע. ידיכם דמים מלאו. רחצו, הזוכו, הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני. חדלו הרע. למדו היטב. דרשו משפט. אשרו חמוץ. שפטו יתום. ריבו אלמנה."
הורים, ומחנכים ברחבי העולם, רואים בעיניים כלות את הנוער שלהם נוהה אחר פיתויי תרבות המערב הריקנית והנהנתנית, וזונחים ערכים החשובים להם. תרבות המערב הדורסנית, גורמת גם אם לא במכוון לשטיפת מוח באמצעות הטכנולוגיה התקשורתית ובראשה הטלוויזיה. פוטנציאל ההשפעה של המגמות האלו בתרבות המערבית, גדל עשרת מונים לעומת יכולת ההשפעה התרבותית בעבר. המאפיינים של השפעה זו הם:
אין הגבלה של גיאוגרפיה, ולכן קשה לעם בעל תרבות משלו, לתחום עצמו מהשפעות כמו שהיה אפשרי בעבר.
אין גם הגבלה של מעמדות, בעבר רק המעמד העליון זכה לחינוך, היום כמעט לכל אחד יש גישה 'לחינוך' של התרבות המערבית.
אין הגבלת גיל, אנשים בגיל צעיר יותר ויותר נגישים לתקשורת, ולכן אי אפשר לתחום את ההשפעה לגיל מבוגר יותר כאשר האדם הטמיע את תרבות עמו ורכש ניסיון ואולי גם מידה של מחשבה עצמאית, שיעניקו לו עמידות מסוימת בפני השפעות זרות.
השטף הזה של תרבות הטלוויזיונית יכול להיות מאד מקובל על אנשים שתרבותם תרבות המערב, אך מביא להתנגשויות עם תרבויות אחרות. שטיפת מוח של התרבות המערבית החדשה, מסוכנת לכל תרבות אחרת הרבה יותר ממה שהיה אי פעם. כדי להחיל את תרבותו, המערב לא חייב לכבוש טרטוריה, 'לחנך' אצילים וילדים כמו בעבר. מספיק 'לכבוש' את האוויר בשידורי תקשורת. עליית האסלאם הקיצוני היא במידה רבה ריאקציה לתופעה זו.
בתרבות המערבית יש מגמה חזקה של ליברליזם קיצוני, הנוטה להיטיב את זכויות הפרט על חשבון תרומתו לכלל. למעשה הליברליזם מפורר את המרקם הלאומי והסולידאריות החברתית עד כדי סכנה של קריסה.
התרבות המוסלמית מקצינה לכיוון ההפוך, של דיכוי כל חרות ושגשוג של הפרט, כדי לכונן חליפות 'האומא המוסלמית' בה שולטים חוקי 'השריעה' – חוקי הדת המוסלמית, בכל העולם. המוסלמים מחלקים את העולם לשני חלקים:
'דאר אל-אסלאם' (בלשונם 'בית האסלאם') חליפות 'אומא' בה שולטים המוסלמים לפי חוקי 'השריעה'
'דאר אל-חרב' (בלשונם 'בית המלחמה'), כל השטח שעדיין לא נכבש.
אני רוצה לחיות בתרבות המבוססת על עקרונות התרבות היהודית כפי שאני מבין אותם.תרבות שתמציתה איזון בין מתן חירות לאדם הבודד, לבין מגבלות השתלבותו בחברה, כך שגם האדם הבודד וגם החברה בה הוא חי, ישגשגו.
המין האנושי אינו ייחודי בייצירת תרבות. למינים שונים יש תרבות ברמה זו או אחרת. לקופים ולעורבים יש מערכות תרבות בולטות, אך גם למינים אחרים יש סממנים של תרבות.
עם זאת התרבות שהאנושות יצרה, היא הנרחבת והעשירה מבל הידוע בעולם החי. תרבות עשירה זו איפשרה למין האנושי להתארגן בקבוצות הגדולות בהרבה סדרי גודל מהיכולת הפיזית שהתפתחה במהלך האבולוציה.
תרבות נוצרת בעקבות אבולוציה חברתית. בבסיס התרבות (והאבולוציה החברתית) ישנו אותו מנגנון עלום של סנכרון בני האדם זה לזה ושל מערך אמפטיה לאחר. ללא מנגנוני הסנכרון והאמפטיה אי אפשר לתאר רבות מהפעילויות הרצוניות והבלתי רצוניות של האנשים. למשל נגנים לא היו יכולים לנגן בתיאום כזה בתזמורת.
המנגנונים האלו גורם לאנשים להרגיש הזדהות עם חבריהם לתרבות.
לעתים ההזדהות כל כך חזקה שהם מוכנים להרוג ולהרג למען שלמות הקהילה התרבותית.
התרבות משפיעה על האדם בכל רמות פעולות מוחו. קיימת מעורבות של החברה בדרך בה אדם מרגיש ומגיב בכל הרמות המעורבות בתגובה של אדם למציאות כפי שהוסברו בפרק השני.
עלינו לקחת בחשבון הטיה זו של תרבות בראיית המציאות כדי להבין איך האחר רואה אותה.
ברמה הראשונה של 'ראיית' המציאות
ההזדהות מטשטשת ומטה עובדות שקרו במציאות, כך שיתאימו לתרבות המשותפת. עובדה זו מצטרפת לסיבות האחרות הגורמות לאדם מתרבות אחרת לראות באופן שונה את המציאות.
ברמה השנייה של הבנת המציאות
צריך לקחת בחשבון את הבניה של סטראוטיפים שונים בכל תרבות.
אם הסטראוטיפים של אנשים מתרבות שונה אחרים משלנו, גם עיבוד הנתונים הנעשה במוחו של האחר שונה ויש לקחת גם זאת בשקלול המאפשר לנו להבין את האחר.
ברמה השלישית של המודעות
דירוג הערכים שונה בצורה קיצונית בכל תרבות. כך שגם ברמה העליונה חייבים לקחת זאת בחשבון כדי להבין איך אדם מתרבות שונה יגיב.

חשיבות התרבות

להבנה מהי תרבות ומה היא כוללת יש חשיבות רבה בהקשר להבנה של 'האחר'. התרבות היא הדבר המשפיע ביותר על הדרך בה אנו חושבים ומגיבים. לכן חייבים לחקור בצורה מפורטת את כל הקשור לתרבות.
ההנחה הראשונית היא שהאדם האנושי (כמו גם מינים אחרים) התפתח באבולוציה הן כפרט המשתכלל – 'אבולוציה של המינים' והן כחלק המתאים יותר ויותר לחברה אנושית, חברה אנושית משתכללת – 'אבולוציה חברתית'.
אבולוציה של המינים אחראית למבנה המשוכלל של גוף האדם. אבולוציה חברתית אחראית להתפתחות החברה האנושית שהביאה להישגים כבירים.
תרבות חיונית לחיים במסגרת חברה. התרבות מאפשרת לבני האדם לחיות ביחד תוך ויתור מסוים של חירויות הפרט תמורת קבלת היתרונות בחיים במסגרת חברה. בחברות העתיקות תרבות הייתה מזוהה עם דת. כך התרבות היהודית הייתה הדת היהודית וכללי התרבות נוסחו לראשונה על ידי עשרת הדברות שבמרכז הדת. מסביב לכללי התנהגות תרבותית (או אפשר לומר ציווים דתיים) מתפתחת חברה עם היסטוריה אומנות ועוד סממנים המזוהים היום עם תרבות.
הפרט מתנהג לפי נטיותיו החיתיות שהוגדרו באבולוציה של המינים, המרוסנות על ידי התרבות. הריסון התרבותי אצל הפרט נקרא בשמות שונים כמו 'מוסר', 'מצפון', 'הגינות', 'יושר' או פשוט 'אדם תרבותי'.
לפעמים יש קונפליקט בין צוויי הנטיות החיתיות לבין צוויי התרבות. במידה והמוח האנושי מוצא דרך להתעלם מכללי התרבות (או אם תרצו צו מצפוני) על ידי ניתוק ההקשר של המעשה לצו התרבותי. במקרה כזה האדם מבצע 'פשע'. מעשה הפוגע בחברה. כדוגמה אפשר לתת למשל שימוש מוגזם בחשבון הוצאות שהמעסיק מאפשר. מעשה כזה אינו מוגדר על ידי העובד כגנבה למרות שהוא יכול לעלות יותר מגניבה כספית ישירה מהמעסיק.
הבנת המנגנונים הדואליים האלו הנובעים מאבולוציה של הפרט ואבולוציה חברתית, מאפשרת הבנה של התנהגות האנושית.
לחברות שונות יש תרבויות שונות שגם משתנות עם הזמן (אבולוציה). התרבות משקפת את התנהגות החברה כוחברה והאינטראקציה בינה לבין התנהגות הפרט בתוכה ומכאן חשיבות הבנת התרבות. חברות דמוקרטיות בדרך כלל מאורגנות כמדינה ולכן אפשר לדבר על 'מדינה' במובן של חברה.
אדם 'תרבותי' יותר ככל שההזדהות (הסולידאריות) שלו עם החברה בה הוא חי גדולה.אפשר למצוא את האדם בחברה המוסלמית קיצוניות של הזדהות אדם עם החברה עד כדי ויתור על חייו ובקיצוניות הפוכה אצל אנשי הקצוות בחברה המערבית המשתמטים מכל תרומה לחברה. הראשונים מוחזקים את החברה על חשבון יתרונות אישיים.האחרונים מנצלים את החברה ללא תרומה ממשית ומסתכנים בכך שהיא תתפרק. ללא השתייכות לחברה לא יהיו להם את היתרונות הנובעים מוחיים בחברה אנושית. אנשים יכולים לקבל למשך זמן מסוים את היתרונות, אפילו יותר מחלקם, על חשבון אנשים אחרים התורמים לחברה אך אם יהיו מספיק כאלו בחברה היא עלולה לקרוס.
הסכנות לחברה אנושית נובעות הן מהתקפות עליהן על ידי חברות מתחרות, והן מאותם פרטים חסרי סולידאריות חברתית בתוכן. דוגמה טובה לסכנות מבחוץ ומבפנים אנו מוצאים בחברה הישראלית.
הסכנות החיצוניות באות ממדינות שכנות בעלות תרבות מוסלמית, ממדינות (ותרבויות) רחוקות, בעלות תרבות שונה, מוסלמית או ליברלית אנטישמית או אפילו מאזרחים ישראלים בעלי תרבות שונה כמו החרדים והערבים.
הסכנות הפנימיות נובעות מהתרופפות ההזדהות של אזרחים רבים עם המדינה.
תרבות מאוזנת היא תרבות המאפשרת יתרונות מרביים לפרט, בלי לפגוע בקיום והתפתחות החברה.
המדינות הדמוקרטיות ניסו לממש תרבות מאוזנת כזו אך הן חייבות לעדכן ולתקן חריגות גדולות מהאיזון באופן מתמיד.
בכל מקום בו אנשים אינם מתנהגים בצורה תרבותית חייבים לחוקק חוקים שיסדירו התנהגות כזו.

ההבדל בין תרבות לחוק

תרבות היא משהו רחב יותר מחוקים הנהוגים במדינה, ועמוק מפולחני דת. אדם תרבותי יתנהג לפי הקוד התרבותי שלו גם אם אף אחד לא יראה וידע אם הוא לא יתנהג כראוי. אדם דתי יקרא לכך אמונה בחוקי הדת, החילוני קורא לכך מוסר אנושי.
חוקים נחקקים במקום שיש יותר מידי אנשים שאינם נוהגים באופן תרבותי. במקרה כזה חייבים לאכוף את הקוד התרבותי בכוח.
בחברה בה אנשים לא נוהגים לגנוב אין צורך בחוקים לשמירת הרכוש.
כאשר תרבותו של העם היא הדת, ואנשים מצייתים לחוקיה אם מתוך הרגל, מסורת או שכנוע, ואם מתוך פחד מאלוהים כל יכול שעוקב אישית אחרי כל אחד כמו 'האח הגדול'. שום דבר לא ניסתר ממנו. בחברה כזו אין צורך במערכת משפטית האוכפת את חוקיה. אם כי גם בחברה כזו יש חריגים וצריך רב, כומר, או כהן דת אחר ליישר את ההדורים.
בתרבות המערבית הדת נחלשה ואת מקומה תפס ערך של עליונות החוק – מדינת חוק.
בצורה הקיצונית הסגידה לחוק, דומה לסגידה דתית.
אני מכבד את האמונה בעליונות החוק כמו שאני מכבד כל אמונה דתית אחרת. עם זאת אני תוהה למה רמיסת עקרונות מוסריים חשובים שאין חוק המונע זאת בתרבות המערבית, לא מפריעה לאנשים בחתירה העיוורת הזו של 'ייקוב הדין את ההר'?
חוקים משפטיים מעצם טבעם הם חוקים נוקשים שאינם יכולים להקיף את כל המקרים. חוקים הם תמיד פשרות בין המחוקקים השונים. לעיתים החוקים מוטים בשל שחיתות או העדפות של מגזרים. כאשר נבחן את העיקרון של 'מדינת חוק' ללא הרגשות העזים שמביאים איתם המאמינים בעליונות החוק, נמצא שיש לעתים מקום לעבור על החוק כדי לשמור על צלם אנוש. כדוגמא קיצונית לכך - בגרמניה הנאצית, שומר חוק היה חייב להסגיר כל יהודי נרדף.
מערכת חוקים כזו או אחרת מחויבת מעצם החיים בקבוצה. אדם החי לבדו אינו צריך חוקים. רק כאשר הוא נמצא בחברה חייבים להסדיר את היחסים שלו עם האחרים באותה חברה כדי שכולם יחיו ביחד. מכאן צריך להבין שהחוקים באים להגן בראש ובראשונה על החברה מפושעים שיפרו את הסדר וההרמוניה הדרושה לחברה.
קבוצת אנשים היודעת לחיות ביחד אם בדרך של הערכה הדדית, או אפילו חיים המונחים ממנהגים ומוסר, אינה צריכה מערכת משפטית.
עם זאת חברה מענישה חריגים בדרך כלל על ידי דחיה ובמקרים קיצוניים על ידי חרם. דחיה כזו קיימת לא רק בחברה הדתית קיצונית אלא גם בחברה שמאלנית בה חריג מעיז להעלות דעות ימניות, או בחברה ימנית עם חריג שמאלני.
כך שיש ענישה ללא חוק, ויש ענישה במסגרת חוק. שניהם יכולים להיות בלתי צודקים או בלתי מוסריים.
יש מקרים בהם אין לחוק תשובה, ויש מקרים שלא צריך למדוד אותם בחליפת חוק צרה.
החוק הוא סך הכל אמצעי להסדיר יחסים בין פרט לפרט ובין הפרט למדינה, הוא אינו ערך מוסרי!
בודאי שהוא אינו צו אלוהי. אפשר להעז ולומר אפילו שהוא רחוק משלמות.
למעשה אם נזכור שהמחוקקים הם אותם חברי כנסת שכל כך בזים להם.
נזכור גם שהחוקים נחקקו תוך פשרה בין אינטרסים, שרובם אינם האינטרס של טובת המדינה או טובת הציבור.
ניזכור גם מי מיישם אותם - שופטים שכל הכשרתם היא לימוד משפטים. הם בני אדם רגילים בעלי דעות אינטלגנציה ודחפים כמו כל אדם אחר שאין להם הכשרה מוסרית ותרבותית. אין הם אותם אנשים עליונים שנהוג לראות במי שזכה בדרך זו או אחרת בתפקיד שופט.
גם המוכשרים מבין השופטים, גם המוסריים ביותר מהם, חייבים לשפוט לפי החוק לפעמים תוך רמיסת הצדק. השופטים בעבר הרחוק ניסו לשפוט לפי הצדק, השופטים של היום מחויבים לשפוט לפי החוק (הרחוק משלמות במונחים של צדק).
לעתים קרובות מידי המשפט נוטה להגן על הנאשמים, יותר מאשר על הקורבנות, ומתעלם כליל מהאינטרס הציבורי. כל זאת למרות שמהות החוק היא לשמור על האינטרס הצבורי. זוכרים? החוקים קיימים כדי לאפשר לאנשים רבים לחיות ביחד. לכן סדר החשיבות חייב להיות בדיוק הפוך. המערכת המשפטית חייבת בעדיפות ראשונה לשמור על האינטרס הציבורי, אחר כך על הקרבן ורק בסוף על הנאשם.
החוק מחייב את הפרט (האזרח) למלא את חובותיו למדינה, ואת המדינה ובעיקר את האזרחים האחרים לשמור על זכויות האזרח.
אדם שגנב מאדם אחר חייב לפצות את הקורבן אך חייב גם להענש כדי להרתיע אחרים מפגיעה בבטחון האזרחים שרכושם לא הפקר.
'החוזה' שאדם עושה עם המדינה כאשר הוא מקבל אזרחות מחייב אותו לכללי התנהגות שלא יפגעו באזרחים האחרים. לכללי התנהגות אלו קוראים חוקים. אך האם החוקים צודקים, שויוניים, או מוסריים? לא בהכרח. האם החוקים טובים לכל מקרה? בודאי שלא.
מפקד כריזמטי אינו צריך להפעיל 'חוקים' או 'דרגות' (שהם מבטאים את חוקי הצבא) כדי שישמעו לו. מספיק שהכפופים לו חושבים שהוא חכם ויודע את שצריך לעשות. דווקא המפקד הבלתי מוכשר לתפקידו, נאלץ להסתמך על חוקי הצבא והדרגות. כך גם בחיים האזרחיים.
לא תמיד חייבים לנופף בחוקים. יש אלטרנטיבות רבות שאפשר וצריך להפעיל לפעמים, במקום לטחון את האזרח האחר (וזה תמיד 'אחר' כי אתה לא מוכן להישפט) בטחנות המשפט.
'שכל ישר', חמלה, פשרה, הבנת האחר, ובעיקר ענוה המכירה שלא כל החוכמה והצדק לצדך, אלו חלק מהאלטרנטיבות שיש לשקול.
מקומם במיוחד מנהג הדוגלים 'במדינת חוק' כאשר הדבר מתאים לדעותיהם, אך מגנים את החוק שלא מתאים להם.
נתעב בעיני גם הפתגם 'דין פרוטה כדין מאה' שאינו מכיר בדרגות הפשיעה והעונש המתאים.
לדעתי, כמו בכל נושא, חייבים להפעיל מידה ושכל ישר בשמוש בחוק.
אפשר לראות את החוק כקביים התומכים בחברה שאינה מצייתת לתרבות.
חוקים אכן מצליחים לאפשר לחברה לתפקד כמו שהקביים עוזרות לאדם ששריריו חלשים.
אך כמו שימוש בקביים כך לחוקים יש מספר חסרונות:
הקביים מורידים את הרצון של האדם להתאמץ ללכת בכוחות עצמו. התוצאה היא שהשרירים מתנוונים עוד יותר במקום להתחזק. באותה מידה החוקים מורידים את הרצון להתייחסות תרבותית לאחר, ומדרבנים אנשים למצוא דרכים לעקוף אותם ולהמשיך בדרך בלתי חברותית.
אדם מתרגל להשליך את האחריות על החוק, במקום על עצמו, בדיוק כמו שהוא מתרגל להישען על הקביים.
חוקים כמו קביים, לא מאפשרים לרוץ קדימה ולשנות להתגמש במקום שצריך בלי לפגוע במהות התרבות.

החוזק של התרבות

החוזק של תרבות יחסית לתרבויות האחרות, הוא ביחס ישר לעוצמת ההזדהות של הפרטים בתוכה.
בתרבויות הנוצרית והמוסלמית שהתפצלו מהתרבות היהודית, האלמנט הזה של הזדהות טוטלית, הביא למסיונריות. הרצון לאלץ בכוח את כל האנושות להשתייך לאותה תרבות. במדינות הנשלטות על ידי תרבות האיסלאם, האלימות מופנה נגד כל 'הכופרים', ממש כמו במדינות הנוצריות של ימי הביניים.
ההזדהות של אנשים בתרבות היהודית הביאה 'למות על קידוש השם.'
עם זאת היהדות דגלה תמיד בחופש המחשבה. 'עשה לך רב' – כל אחד יכול לבחור את הרב בעל הדעות המוצאות חן בעיניו.
אפשר לראות את התרבות היהודית כתרבות דמוקרטית, יחסית לתרבות הנוצרית ההיררכית. מכאן גם כוחה של התרבות היהודית להתאים עצמה לתנאים המשתנים ולשרוד גם במקום שתרבויות חזקות וגדולות ממנה לא שרדו, אך היא נמצאת במשבר הנובע מאי עידכונה לאור השנוי הגדול של עם שחזר למולדתו.
מכאן גם היכולת יוצאת הדופן של התרבות היהודית להוציא מתוכה אנשים חריגים, שתרמו רבות לאנושות בתחומים רבים. חברות בעלות תרבויות אחרות יותר נוקשות מהתרבות היהודית הדירו חריגים שלא התיישרו לפי חוקיהן ולא איפשרו להם להתפתח.
התרבות הנוצרית הנוקשה פינתה מקומה במידה רבה לתרבות המערבית המודרנית. תרבות זו היא שילוב של מוסר יהודי, עם ערכים של התרבות היוונית העתיקה שנשתמרו על ידי הנצרות שקדמה לתרבות המערבית. תרבות זו דוגלת אף היא בחופש המחשבה כמו התרבות היהודית, אך הסולידריות בתוכה חלשה בגלל ההתמקדות בפרט על חשבון החברה. מה שמאיים על שרידותה.
כאשר העם היהודי איבד את המסגרת של מדינה עצמאית, השכילו מנהיגי היהדות 'לעשות סייג לתורה' – כלומר להציב חומת תרבות/דת גבוהה, שתגן על החברה היהודית מפני ההשפעות של תרבויות אחרות, שהחברה היהודית נמצאת במגע הדוק איתן. אותה תופעה אנו מוצאים היום בתרבות המוסלמית המקצינה. גם זו מציבה חומות תרבות גבוהות, במלחמה מול התרבות המערבית ומתוך התגוננות מהשטף של תקשורת ההמונים המבטאת את התרבות המערבית.
בפרק זה הרשיתי לעצמי הכללות הנכונות לתרבות כולה, אך אינן נכונות לכל אדם ואפילו לא לכל תת קבוצה בתוך התרבות. למשל גם בתרבות היהודית של היום יש ניסיונות של 'חזרה בתשובה' שזו מעין תנועה מיסיונרית החורגת מאופי התרבות היהודית. בתרבות הליברלית יש מגמה בה מנסים לאלץ את כולם להפוך לליברלים דמוקרטים. מגמה החורגת מערך הסובלנות של התרבות הליברלית. אנו מוצאים גם התחלה של מאפיינים דומים למה שקיים בתרבות המוסלמית. אלימות נגד 'הבלתי מאמינים'. כדוגמא אפשר לראות את האלימות של 'הירוקים'.
אך אנו דנים בקבוצות הגדולות ובמגמות ארוכות טווח בהן. לכן נתרכז בשלב זה רק במגמות המרכזיות.

התרבות כחומה בצורה סביב חברה

תרבות עבור חברה, דומה להשקפת עולם עבור האדם הבודד.
כאשר אנו מנסים להבין את 'האחר' חשוב שנבין את המנגנונים הבסיסיים של התרבות, בדיוק כמו שניסינו לבחון בפרק ראשון את המנגנונים הבסיסיים של פעולת החשיבה וההחלטה של האדם הבודד שאפשר למצות אותם בהשקפת עולם.
זו הסיבה שיש לבחון את ההבטים של התרבות בהרחבה.
אפשר לראות את התרבות כחומה הסובבת סביב החברה, מגנה עליה מהשפעות תרבויות אחרות, ומגבשת את העם היושב בתוך החומות:
היסודות הם – המיתוסים, הדת וההיסטוריה המשותפת.
אבני הבניין הן – חוקי ההתנהגות התרבותית בין אדם לחברו ובין האדם לקהילה, חוקי 'עשה ולא תעשה' העוברים בחינוך ובחיקוי הדוגמה האישית, משורת אבנים תחתונה לזו שמעליה.
המלט המאחד – הוא שפת הדיבור, הדימויים ועצם החיים ביחד, כמו גם האינטראקציות בעבודה, חוקי החברה, פטריוטיות. בתרבות היהודית הדבק המאחד הוגדר באמרה 'כל ישראל ערבים זה לזה'. בתרבויות אחרות האמרה 'אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד'.
הטיח הנותן גוון אחיד לחומה מסמל את האחידות של כל הפרטים המרכיבים את התרבות. סמלים כמו הדגל וההמנון. מנהגים, נימוס ואופי לאומי. בגדים אופייניים.
על קירות החומה מצוייר הסיפור - 'הנרטיב' של התרבות.
הציורים על אבני החומה - הם צורת הבידור והאומנויות.
על ראש החומה פסלים - שהם המותגים של התרבות. חלקם סמלים מההיסטוריה, חלקם 'גבורי תרבות', הנמצאים על החומה ועיני כולם נשואות אליהם בהערצה.
ככול שהחומה גבוהה כך היא מסתירה את 'האחר' הנמצא מחוץ לחומה. כדי לראות אותו עלינו לעלות על החומה ולהציץ מעבר לה.
אני מודע לכך שבדרישה לעלות על החומה ולהביט אל האחר כדי להבינו, אני חושף גם את מי שעולה לפגיעה של התרבות האחרת.
אנו רואים שכאשר התרבות המערבית מעודדת, בשם ערך הסובלנות והאהבה לכל דבר שזז, להנמיך את החומה, היא מחלישה את יכולת השרידות שלה מול 'הברברים' המוסלמים העטים עליה.
למרות הורדת שורות שלמות של אבני חומה, בתרבות המערבית לא מבינים באמת את 'האחר' הפרטי ואת תרבות החברה של 'האחר' השייכים לתרבות שונה.
אפשרות הצצה אל האחר, ואפילו הזמנתו לתוך העיר כמו שנעשה באירופה, אינה מספקת כדי להבין איך הוא מרגיש ופועל.
צריך גם לראות מעבר לחומה של האחר ולהפשיטו מהבגדים שכל אדם מסתיר עצמו מתחתם.
התרבות המערבית נחלשת על ידי הנמכת חומת המגן. אנשים שאינם מבינים את דרך המחשבה של האחר, אינם ערים לסכנה הנשקפת לתרבותם ולאורח חייהם. אותם מעטים שמצליחים להבין את הסכנות הטמונות בקירוב ועידוד (ולפעמים אפילו בכניעה) לאחר, נתפשים כשונאי זרים. גזעניים שיש להוקיעם, למרות שלפחות חלקם רוצה רק להגן על התרבות המערבית ולא להזיק לתרבות המוסלמית.
נכון, זה מבלבל. חלק מהצועקים נגד 'האחר' הוא באמת שונא זרים - גזען, אך יש גם אחרים.
תרבויות חייבות להילחם אחת בשנייה כדי לשרוד. הסיבה העיקרית למלחמה בין תרבויות היא לשלוט על המשאבים ולהחליש תרבויות מתחרות. לרוב מנמקים מלחמות בשמירה על ערכי התרבות, אך כמובן, סט הערכים של תרבות הוא רק כלי לשמור על לכידות בתוך התרבות כדי לחזק אותה ולא הסיבה עצמה.
סיבה האמיתית למלחמה בין תרבויות היא שכל תרבות חייבת לשמר את עצמה מול התרבויות המתחרות. הלחימה בתרבויות אחרות חיונית גם אם אין סכנה אמיתית לקיום התרבות. עצם פעולת הלחימה עוזרת לכל תרבות לגבש טוב יותר את העם הנמצא בין חומותיה. הגיבוש נעשה הן על ידי הפניית כל המתחים הפנימיים החוצה, כאשר אנשים חייבים לשתף פעולה מול סכנה קיומית, אמיתית או מדומה, משותפת.
מלחמה מגבירה את הסולידריות.
זו הסיבה שבאופן טבעי גוף (מדינה, מפלגה, חברה, ואפילו אדם) תמיד יחפשו 'אויב'. לארה"ב היו הקומוניסטים וכאשר אלו נכנעו, כוחה של האימפריה האמריקאית נחלש.
תחרות בין תרבויות תמיד טובה לכלל האנושות, בדיוק כמו תחרות בין חברות כלכליות, או תחרות בין מינים בטבע. חוקי האבולוציה גורמים לחברות לפתח תכונות המחזקות את החברה.
בשנים האחרונות הופיעו חברות מסחריות גלובליות שחרגו מהמדינות בהן נולדו. גם כאן פועלים חוקי האבולוציה. החברות הגלובליות הגדולות המתחרות ביניהן ומאמצות לעצמן גינוני תרבות המגבשת את עובדיהן ומכפישה את החברות המתחרות.

תפקיד התרבות האנושית ביצירת חברות גדולות

תרבות חיונית לחיים במסגרת חברה. התרבות מאפשרת לבני האדם לחיות ביחד תוך ויתור מסוים של חירויות הפרט, תמורת קבלת היתרונות בחיים במסגרת החברה. בחברות העתיקות תרבות הייתה מזוהה עם דת. כך התרבות היהודית הייתה הדת היהודית. כללי התרבות היהודית נוסחו לראשונה על ידי עשרת הדברות שבמרכז הדת היהודית.
מסביב לכללי התנהגות תרבותית (או אפשר לומר ציווים דתיים) מתפתחת חברה עם היסטוריה, אומנות ועוד סממנים המזוהים היום עם תרבות.
חברות דמוקרטיות בדרך כלל מאורגנות כמדינה, ולכן אפשר לדבר על 'מדינה' במובן של חברה.
אדם 'תרבותי' יותר, ככל שההזדהות (הסולידריות) שלו עם החברה בה הוא חי, גדולה. בחברה המוסלמית אפשר למצוא קיצוניות של הזדהות אדם עם החברה, עד כדי ויתור על חייו. בחברה המערבית אפשר למצוא קיצוניות הפוכה אצל אנשים המשתמטים מכל תרומה לחברה. לפי הגדרה זו האדם בחברה המוסלמית תרבותי יותר מחברו במערב. כמובן זאת בתנאי שמכירים בכך שאין הסכמה על סולם ערכים גלובלי הנכון לכולם. במערב נהוג לחשוב שיש ערכים הומניים כלליים ואלו הערכים של המערב. לאדם במערב חיי אדם הם בראש סולם הערכים והוא רואה אנשים שרוצחים בשם כבוד המשפחה כבלתי תרבותיים. המוסלמי יראה אדם מערבי שאינו נוקם במי שפגע בבת שלו כאדם לא תרבותי. אך שניהם אנשים תרבותיים כל אחד לפי ערכי התרבות שלו.
כדי להבין אדם השייך לתרבות אחרת, צריך להבין את הקשר התרבותי של אותו אדם. וצריך להצטייד בענווה שתאפשר להכיר בכך שאין ערכים אבסולוטיים. לכל תרבות יש סולם ערכים משלה, ואי אפשר לומר שתרבות אחת עדיפה על האחרת.
אנשים תרבותיים מחזקים את החברה לפעמים על חשבון אינטרסים אישיים. אך יש כאלו המנצלים את החברה ללא תרומה ממשית, ומסתכנים בכך שהיא תתפרק. ללא השתייכות לחברה לא יהיו לאנשים את אותם יתרונות הנובעים מחיים בחברה אנושית גדולה.
קבוצת אנשים קטנה יכולה אמנם לקבל למשך זמן מסוים, יתרונות על חשבון רוב האנשים התורמים לחברה. אך אם הקבוצה האנטי חברתית הזו תהיה גדולה, החברה עלולה לקרוס.
הסכנות לחברה אנושית נובעות הן מהתקפות עליה על ידי חברות מתחרות, והן מאותם פרטים חסרי סולידאריות חברתית בתוכן.
דוגמה טובה לסכנות מבחוץ ומפנים אנו מוצאים בחברה הישראלית.
הסכנות החיצוניות באות ממדינות בעלות תרבות שונה. תרבות מוסלמית או ליברלית אנטישמית. סכנות יכולות לאיים גם מבפנים. מאזרחים ישראלים בעלי תרבות שונה מרוב הישראלים, כמו החרדים והערבים שאינם מזדהים עם המדינה.
תרבות בה הסולידריות מתרופפת היא תרבות בסכנת הכחדה.

זרעי הכישלון נובטים על מצע ההצלחה

לאורך כל ההיסטוריה אימפריות תרבותיות קרסו והובסו, לאחר שהגיעו לפסגת ההצלחה שלהן. הסיבות היו רבות אך ביניהן אפשר למנות את השאננות, הפתיחות והורדת גובה החומות התרבותיות מתוך הרגשת בטחון.
הרומאים ניצחו את האמפריה היוונית שהסתאבה, למרות שהיו מספיק חכמים לשמר חלקים מתרבותה. הברברים כבשו את רומא שהתמכרה ללחם ושעשועים. היום המוסלמים תוקפים את התרבות המערבית השוקעת.
מופיעה כאן מחזוריות של חיי הייצור שנקרא 'עדר' או 'חברה'. החברה הגדולה ביותר נקראת 'אימפריה'.
"ברברים" יכולים לנצח רק "אימפריה מנוונת" –-> "אימפריה מנוונת" התפתחה מתוך "אימפריה צעירה". אך הפלא ופלא, "אימפריה צעירה" נבנית ע"י על ידי ברברים נמרצים. סגירת מעגל.
יש דמיון מדאיג בין שלהי חייה של האימפריה הרומית, לבין מצב האימפריה המערבית היום. מעם מאורגן, ממושמע ולוחם, הפכו הרומאים לעם הדורש רק לחם ושעשועים (Panem et Circenses). מי שמביט בצורה מפוקחת על אופי החברה המערבית אינו יכול שלא להבחין באותה מגמה. יש במערב חשיבות הולכת וגדלה לעושר כלכלי, ולבידור על כל הבטיו. ההתמקדות ברווחה כלכלית של הפרט, וב 'חיים הטובים' הם בדיוק הגירסה המודרנית ל 'לחם ושעשועים' של אמפריה שבאה, עשירה וחסרת מוטיבציה להילחם. אמפריה בערוב ימיה.
אוטוקרטיות (כמו התרבות המוסלמית) המנצלות את הזכויות שהדמוקרטיות נותנות, ינצחו דמוקרטיות חסרות גמישות, שבשם הסובלנות, מאבדות עצמן לדעת.
במלחמת התרבויות, כמו בהרבה דברים, אפשר לזהות מגמות שונות שחלקן סותרות. אפשר להביא דוגמאות שונות למגמות סותרות:
ממש כמו הקושיה בתלמוד 'זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי'. היתרון הוא לטוען הקיצוני על המוכן לחלוק - יתרון לתרבות המוסלמית על התרבות המערבית.
מגמה סותרת נובעת מתוך כך שמשטר החופש של האדם בתרבות המערב מביא לפריחה בכל התחומים ויכול להשפיע על חלק מהמוסלמים (אלו הפחות פונדמנטליים.)
ההיסטוריה מלמדת כי האנשים הנמצאים בתרבות מדכאת, ימרדו בסופו של דבר להשיג מינימום של זכויות וחופש. יותר תרבויות מדכאות נפלו ממרד פנימי של אזרחיהם מאלו שנוצחו על ידי תרבויות חופשיות וחזקות יותר. תרבות מדכאת סופה שתעצור את השגשוג ותהיה חלשה מול התרבות חופשית פורחת.
אין לדעת איזה מהמגמות הסותרות האלו תנצח, אך ההיסטוריה מלמדת שהברברים מנצחים בסופו של דבר גם אם זה לוקח יותר זמן ממה שהיינו מצפים.
יש אמת בסיסית בתיאוריה הרואה סכנה בהבדלי המעמדות, אם כי לא בהיבט המוסרי שניתן כבסיס לתיאוריות סוציאליסטיות, אלא בהיבט של תרבות מאוזנת של החברה. תרבות מאוזנת תשאף לכן, מצד אחד למנוע פער גדול מידי בין אנשים באותה חברה, ומצד שני לשמור על מידה של חוסר שוויון שימריץ אנשים להתאמץ.
התרבות היהודית שהיא בבסיסה תרבות מאוזנת, היא דוגמה של שרידות לטווח ארוך.
עקרונותיה נוסחו בעשרת הדברות.
בניכוי מרכיב 'השוט האלוהי' שהתווסף כדי להבטיח ציות ישארו שלושה חוקים כמסדירי חיים בין אדם לחברו, שלושה חוקים המסדירים את היחס בין הפרט לכלל וחוק אלטרואיסטי נוסף המאפשר קידום החברה כולה.
החוקים המסדירים יחסים בין אדם לחברו הם:
לא תרצח - אנשים חייבים לחיות באווירה של בטחון אישי.
לא תגנוב – מאפשר בטחון כלכלי. כך אדם יכול לצבור רכוש ללא פחד.
לא תענה ברעך עד שקר - התנהג ביושר ובסובלנות עם אחרים בחברה, כך שלא תהיה חשדנות בין אנשים.
החוקים המסדירים יחסים בין אדם לחברה הם:
כבד את אביך ואת אמך - בעצם יש לכבד כל אדם, רק כך אפשר לחיות בהרמוניה.
לא תנאף - חוק המסדיר יחסים במשפחה שהיא התא הבסיסי בחברה.
לא תעשה לך פסל וכל תמונה - החברה חייבת להתלכד מסביב לערכים, ולא מסביב לסגידת אדם או חפץ.
החוקים האלו מאפשרים גיבוש ושמירה על החברה. גיבוש זה של החברה גורם גם לחוסר רצון להשתנות. החוק הנוסף שמאפשר שנויים הנחוצים לקידום החברה.
זכור את יום השבת לקדשו - יש להתנתק ליום אחד בשבוע מהתרומה לפרט ומהיחסים בתוך החברה, כדי ולתרום חלק מהזמן לפעילות אלטרואיסטית למען האנושות.

האפשרות לשנות חברה

על כל חברה עוברים שינויים ספונטניים בלי שמישהו מלמעלה יכוון אותם. בדרך כלל אלו שינויים אטיים.
השאלה היא: האם אפשר לשנות באופן מודע תרבות של חברה בצורה קיצונית?
התשובה ההיסטורית חיובית.
יש דוגמאות רבות של שנויי תרבות חריפים.
המהפכה הצרפתית היא דוגמה בולטת לשנוי תרבותי. המשטר הנאצי שינה את התרבות הגרמנית באיבכת חרב. המשטר הקומוניסטי עשה זאת ברוסיה.
כל אלו עשו זאת בתהליך של מהפכות שצמחו בדרך כלל על רקע משברים גדולים.
מנהיג יכול לשנות תרבות של אומה.
מנהיג חזק יכול להנהיג שינוי תרבותי ואפילו שינוי בערכים, כי הפרטים בעם מרגישים הזדהות עם המנהיג. טבע האנשים הוא שיש להם אמפטיה למנהיג שמסמל את העם כולו. לכן היטלר כמנהיג יכול היה לגרום לשנוי ערכים של אומה שהייתה בזמנו סמל התרבות. אך שוב המנהיג עלה על רקע של משבר.
לכן אפשר לסכם שמשברים משנים חברה.
צריך להיות משבר גדול כדי להניע אנשים להתנגד לחיבוק הדוב של התרבות המאחדת.
יש גם שינויי תרבות איטיים.
אמנם תהליכים חברתיים לא מואצים בקצב של הטכנולוגיה, אך הטכנולוגיה משפיעה גם על האצת התהליכים החברתיים. עצם היכולות הטכנולוגיות משנות את הדרך בה אנשים פועלים. כאשר יש אפשרות להתקשר בכל זמן ומכל מקום יש אינטראקציה בין אנשים גם אם הם רחוקים גאוגרפית. נוצרות חברויות שאינן קשורות בהכרח למקום, ולפעמים גם לא לעם. עצם המידע על תרבויות אחרות מקשה על תרבות להסתגר. לכן תקשורת משנה תרבות.
הטלוויזיה והאינטרנט משפיעים על ידי הצגת דברים ושטיפת מוח. הכוח של האינטרנט והטלוויזיה יכול אפילו לשנות את המשטר. מי שיש לו השפעה על המדיה החברתית והתקשרותית יכול לשנות תרבות. השאלה היא האם יכול אדם או גוף לרכז השפעה מספיק גדולה, כדי לשנות תרבות בכיון הרצוי לו? כנראה שיש נסיונות לא מעטים לעשות זאת, ונראה שיש לא מעט הצלחות בנושא. השאלה אם הדבר רצוי תלויה באם כיוון השנוי מתאים להשקפת עולמך.
תרבות משתנה כל הזמן גם ללא הכוונה.
שנויים תרבותיים אנו מוצאים גם בדרך בה אנשים מתלבשים, אוכלים ומנהלים את שעות הפנאי שלהם.
רק חלק קטן מהרצון לשינויים האלו קשור להשקפת עולם. רוב השנויים הם ספונטניים, וחלקם נובע מסיבות שונות, בעיקר סיבות כלכליות, שלא קשורות בהשקפת עולם.
חינוך.
לכל חברה יש רצון להשפיע לכיוון התרבותי שלה. בעיקר על הילדים שמהווים את העתודה העתידית שלה. השלטון של החברה, ולא חשובה דמותו, מנסה להשפיע דרך 'חינוך' לצורותיו השונות החל מחינוך ממוסד דרך שטיפת מוח וכלה בהטפה.
בכך עליו להתגבר על מנגנוני הסינון העצמי של אנשים ועל ההשפעות של תרבויות אחרות.
נרטיב.
אחד מהכלים שחברה משתמשת בהם כדי ליצור תרבות המאחדת את העם ובו זמנית גם מבדלת אותו מעמים אחרים, הוא סינון העובדות ההיסטוריות בצורה שתחזק ותגביה את חומת התרבות. מכאן צומח 'נרטיב' שמארגן, ולעתים קרובות גם מעוות, את העובדות ההיסטוריות כך שיתאימו לחיזוק חומת והגבהת התרבות. הדבר דומה גם למה שעושה המוח האנושי באדם הפרטי. אתם מכירים את האנשים האלו שתמיד חושבים שמה שהם עושים זה הכי טוב? ומה שיש להם זה הכי 'שווה'? ובכן כולנו כך. מי פחות ומי יותר. המוח של כולנו מנסה להצדיק כל מה שאנו עושים ומשבח כל מה שיש לו.
לסיכום, יש שתי מגמות סותרות בחברה האנושית מעצם טבעה - המגמה של חופש הפרט מול המגמה של השתייכות טוטלית לקהילה.
התרבות משפיעה על האדם בכל רמות פעולות מוחו. קיימת מעורבות של החברה בדרך בה אדם מרגיש ומגיב בכל הרמות המעורבות בתגובה של אדם למציאות כפי שהוסברו בפרק השני.
עלינו לקחת בחשבון הטיה זו של תרבות בראיית המציאות כדי להבין איך האחר רואה אותה.
ברמה הראשונה של 'ראיית' המציאות
ההזדהות מטשטשת ומטה עובדות שקרו במציאות, כך שיתאימו לתרבות המשותפת. עובדה זו מצטרפת לסיבות האחרות הגורמות לאדם מתרבות אחרת לראות באופן שונה את המציאות.
ברמה השנייה של הבנת המציאות
צריך לקחת בחשבון את הבניה של סטראוטיפים שונים בכל חברה.
אם הסטראוטיפים של אנשים מחברה ותרבות שונה אחרים משלנו, גם עיבוד הנתונים הנעשה במוחו של האחר שונה ויש לקחת גם זאת בשקלול המאפשר לנו להבין את האחר.
ברמה השלישית של המודעות
דירוג הערכים שונה בצורה קיצונית בכל חברה. כך שגם ברמה העליונה חייבים לקחת זאת בחשבון כדי להבין איך אדם מתרבות של חברה שונה יגיב.