איש תמים - פרק 4

 

הנכדה המאומצת

הלכתי בשביל לבית האדום הקטן בקצה המושבה. הבית של אשכנזי. דפקתי בדלת, הצצתי בחלונות אך הבית היה ריק. עמדתי כמה דקות תוהה איפה הוא יכול להיות? ביוגרף טוב חייב ‘להיכנס לראש’ של מושא כתיבתו. חשבתי שאשכנזי יצא מהבית של נועם נרגז. לא נרגז, נכון יותר פגוע ומוטרד, אף פעם לא ראיתי אותו נרגז. זכרתי שגם נועם חשה כך, וגם העירה ליריב שהוא לא היה חייב לפגוע באשכנזי. עד עכשיו ראיתי את אשכנזי רק כאדם חכם המפיץ חום, כמו אותה אח בבית שאנשים מסתכלים מהופנטים על האש אך לא באמת רואים את האח. בתור כותבת הביוגרפיה שלו אני צריכה לחקור יותר על אישיותו וחייו. אך קודם עלי לקבל את רשותו. לאיפה הוא יכול היה ללכת? כמובן הוא הלך לצוק כמו שנועם סיפרה לירדנה. היססתי. מצד אחד לא ראוי להפריע לו, אך מהצד השני אני חייבת את הסכמתו עוד לפני שאגיש את החיבור. החלטתי לעלות אל הצוק, להתחבא ולהחליט לפי מצב רוחו. 

הלילה כבר ירד כאשר הגעתי לראש הצוק והתחבאתי מאחורי שיח. כאן על קצה הצוק נשבה רוח חזקה שכופפה את השיחים מאחריהם השתופפתי כאילו רוצה לגלות את מקום המסתור שלי לאשכנזי. גלי הים הכו בכוח בתחתית הצוק מתיזים רסס טיפות שהגיעו עד אשכנזי שישב ללא תנועה מהרהר. התחיל להיות לי קר והשרירים שלי נתפשו מהכריעה הלא נוחה מאחרי השיח. ניסיתי לשפר תנוחה ואבן התגלגלה מתחת לרגלי. העפתי מבט על אשכנזי לראות אם הוא שמע את הרעש. הוא באמת סובב את ראשו והביט ישר על השיח אחריו השתופפתי. נדמה לי שראיתי אפילו שחייך חיוך דק, אך אי אפשר היה לדעת בחושך הזה. הוא פשוט סובב חזרה את הראש והמשיך לשבת ולבהות בגלים. הבטתי על דמותו הכפופה של אשכנזי על קצה הצוק, מנסה להעריך את מצב רוחו. עדיין תוהה אם זה נכון להטריד אותו בדיוק כאשר הוא רוצה להתבודד. 

עוד אני תוהה, ומתחתית הצוק נשמעו קולות. "חיים לעזאזל הוא מוכרח לבחור גבעת טרשים כדי לחשוב? בכלל מה יש לו לחשוב? אם לי היו מציעים להיות נשיא הייתי מסכימה על המקום." וקול בס ענה לה "אולי זו הסיבה שהציעו לו ולא לך." נשמעה התדרדרות של אבנים העיתונאית נפלה וקיללה קללות שאסור לי אפילו לשמוע. חיים שהופיע מאחורי סלע מחזיק בקיבורת זרועה כמעט סוחב אותה ביד אחת, וסוחב מצלמת טלוויזיה בידו השנייה כאשר תיק כבד ענקי תלוי לו על הכתף. העיתונאית במקום להודות לו התלוננה בקול: " מי שם את כל האבנים האלו? ולמה הממשלה המסריחה הזו לא יכלה לסלול כביש ולשים כמה פנסים, כך שאנשים נורמליים יוכלו ללכת על עקבים בלי ליפול?" תהיתי מי סיפר להם איפה אשכנזי יכול להיות. זה בטח הילל הזקן המגעיל שיושב בפינה בבית הקפה ומשאיר אחריו תמיד לכלוך. בינתיים הגיעו העיתונאית והצלם מתנשפים אל אשכנזי. לאחר כמה דקות כאשר העיתונאית הסדירה את נשימתה, היא התחילה לדבר למיקרופון תוך רמיזה לצלם להתחיל לצלם: "אנו נמצאים על גבעה במושבה ולפנינו מר אשכנזי יושב על פי הצוק מתכנן את המהלכים הבאים בקרב הנשיאות." היא פנתה אל מר אשכנזי: "מר אשכנזי אני מערוץ 'ידיעות אמת'. מה הייתה הרגשתך הראשונה שלך כאשר נודע לך שאתה המועמד המועדף על ראש הממשלה?" מר אשכנזי הביט בה בדמותה באותה ארשת של חוקר הזבובים, ושתק. העיתונאית חזרה ושאלה איך קבלה אישתו את הידיעה, ועוד שאלות רכילות כאלו דוחקת בו לענות. אשכנזי המשיך לשתוק ארשת פניו מציגה סבלנות אוהדת. לא יכולתי לסבול זאת דקה נוספת. רצתי אל העיתונאית ובאותו קול שהשתמשתי בו לסלק אנשים מבית הקפה פקדתי עליה להסתלק ולא להטריד את אשכנזי. ראיתי שהחיוך שלו מתרחב וניצוץ שובב מבריק בעיניו. העיתונאית ניסתה להתנגד, אך איימתי שאביא את המשטרה. חיים הצלם שלא נראה שהוא ‘מסמפט’ את העיתונאית אמר לה: "בואי נלך ולא נפריע למר אשכנזי להיות עם נכדתו." לא תיקנתי אותו וגם אשכנזי רק המשיך לחייך בנועם: "גברתי, אולי נדבר בפעם אחרת?" שם את ידו על כתפי וכך ירדנו מהצוק כסבא עם נכדתו. כאשר הגענו לביתו הוא הציע לי כוס תה: "בבקשה מירי נכדתי החדשה, תודה על שחילצת אותי מהעיתונאית, אולי תתכבדי בכוס תה? נדמה לי שאפילו נשארו לי כמה רקיקים." פתחתי את הפנקס של אוסף המילים וכתבתי 'רקיקים'. הוא שפת את הקומקום והכין את התה בשני ספלים גדולים. כאשר התיישב מולי בסלון הקטן שלו הוא שאל בסקרנות: "ומה עשתה ‘נכדתי’ בצוק בשעה זו של הלילה?" סיפרתי לו על החיבור שעלי לכתוב כעבודת בית והעליתי את הרעיון לכתוב את החיבור כהקדמה לאוטוביוגרפיה שלו. כמובן, הוספתי שעכשיו עם כל המהומה של המועמדות שלו לנשיאות אני יכולה לבחור נושא אחר. הוא עשה תנועת זלזול כזו באוויר ואמר שכל העניין הוא בגדר שמועה, שאולי אותו יחצן הפיץ בעצמו מסיבה זו או אחרת. שאלתי אותו על המפלצת שמואל משהו, האם הוא באמת היה חבר שלו בביה"ס יסודי? "חבר? יותר נכון להגיד שהוא היה המתעלל הראשי." ואז הביט בנקודה באוויר ועיניו מצועפות בזיכרונות מהעבר, והתחיל לדבר: "את יודעת למה אני מתבודד על הצוק? זה מנהג שעשיתי מאותו רגע גורלי בחיי." ואז הוא סיפר לי את סיפור ילדותו בקול אטי מתמשך כאילו היה חייב למשוך את הסיפור בזהירות אט אט כדי שחוט הזיכרונות לא יקרע. "אני זוכר היטב את מה שקרה בבית הספר באותו יום אומלל ששינה את חיי. הייתי נער שעוד לא מלאו לו ארבע עשרה, ונזרקתי מבית הספר רק בגלל שניסיתי לתקן את הטעות של המורה. לשווא קמתי כל בוקר בשעה מוקדמת כדי שאספיק להגיע אל הכביש הראשי מחוץ למעברה. שם עמדתי בתחנה החשופה לשמש הקופחת בקיץ ולגשם ולקור בחורף וחיכיתי לאוטובוס שיביא אותי אל בית הספר בקיבוץ השכן. אבי, שהיה רב הקהילה במרוקו, לא רצה לשלוח אותי לבית הספר שפתחו במעברה. לא, הבן של רב הקהילה ילמד בבית הספר הטוב ביותר האפשרי. לכן הוא שלח אותי, את בכורו, ללמוד בבית הספר הנחשב בקיבוץ". לרגע אשכנזי התחלחל כאשר ניזכר באותו רגע משפיל שהמורה תפסה באוזנו והביאה אותו למנהל ואחריה שובל של תלמידים שלא הפסיקו לקלל ולהעיר הערות מעליבות בקול רם. המורה לא כהתה בידם ורק חייכה לכל הערה שנונה משפילה ששמעה. הוא גמע מהתה הציע לי שוב מהרקיקים, ואז המשיך: "נזכרתי שקראתי את סיפורו של ישו שהרומאים הובילו אותו בדרך הייסורים, צלב כבד על גבו וכל הקהל מסביב סונט ומקלל אותו. כך ישו בוודאי הרגיש”. חשבתי ששמץ מהרגשה זו עדיין מלווה אותו. לאחר שתיקה נוספת שלא העזתי להפר כדי לא לנתק את חוט המחשבה שלו, הוא המשיך בזיכרונותיו וסיפר לי שכאשר המורה הגיעה מול המנהל, דחפה אותו לרצפה במיאוס תוך שהיא דורשת מהמנהל: “תזרוק את 'השווארצה' הקטן הזה מבית הספר. נמאס לי אני לא רוצה לשמוע את החצוף הזה בכיתה שלי!” המנהל לא היסס ופקד עליו בקול קשה: “עוף מבית הספר ושלא תעז לחזור.” ואז החזיק בקיבורת ידו באחיזת ברזל ודחף אותו אל מחוץ לשער בית הספר. סוף סוף מצא את ההזדמנות לה חיכה לזרוק את הילד המוזר הזה שלא שייך לקבוצת הילדים הבריאה של קיבוץ. הוא משיך בסיפורו, נזכר בדמעות שמלאו את עיניו וטשטשו את הדרך. רגליו פתחו במרוצה מאליהן והביאו אותו אל הסלע מעל לים. שם הוא ישב עצוב ותוהה איך יעמוד עכשיו בפני אביו ויודה שנזרק מבית הספר בבושה? מה יגיד לאביו שכל כך רצה שבנו ירכוש השכלה? מה הוא יעשה? איך הוא יספר לאביו שתלה בו כל כך הרבה תקוות? אמנם הוא היה רק ילד, אך הרגיש כמו איוב שרואה את כל התכניות לחיים טובים מאלו שצפויים לבן מעברה עני מתמוטטים. הוא הרגיש מועקה כבדה בשיפולי הבטן, משקפיו שהתכסו ברסיסי מים מהגלים המתנפצים על הסלע לרגליו עוותו את העולם שנשקף אליו. ראייתו מתערפלת בשל דוק הדמעות שציפה את עיניו. את כל זאת הוא סיפר בקולו השקט, עיניו בכוס התה שעל השולחן מולו. הוא הרים את מבטו אלי ושאל: "את יודעת מה מעניין?" שתקתי, אך הוא לא חיכה לתשובה והמשיך מיד: "בבטני אמנם הייתה מועקה אך לאחר זמן היא הייתה מהולה בהרגשת שחרור בלתי צפויה". הוא הפסיק לדבר ולגם לגימה קטנה מכוס התה שלפניו, הרים את עיניו אלי והמשיך לדבר: "איך ילד שזרקו אותו מבית הספר יכול להיות שמח? ישבתי שם על הסלע אומלל, אך פתאום נזכרתי בסיפורו של סינבד המלח שהשתחרר מהכבלים וקפץ מאניית הפירטים לים. שאלתי את עצמי, האם עבד שנתקו את שלשלותו וזרקו אותו מהאנייה לים שמח או עצוב? איך יכולים שני רגשות מנוגדים לפעם בי באותו זמן?” המשכתי לשתוק. אני לא חושבת שהוא ציפה לתשובה. הוא חזר להביט בכוס התה מושך ממצולותיו את הזיכרונות, לאחר רגע הוא המשיך וסיפר איך הוא הסיר את המשקפים וניקה אותם בקצה חולצתו בוהה בעולם המטושטש לכיוון הים, עיניו עקבו אחר גל גדול שרץ מגלגל לפניו קצף לבן ממהר בכיוון לסלע עליו ישב אז באותו יום משנה חיים שלו. הגל התנפץ בקול רעש וטיפות לבנות נתזו לכל עבר משקפות את אור השמש בכל צבעי הקשת. "אני זוכר איך חשבתי שאני כמו אותו גל מתנפץ על המציאות הקשה. לרגע עקבתי אחר הגל החוזר לאחור, כדי לפנות מקום לגל הבא אחריו. ואז חדרה למוחי התובנה שעלי ללמוד מהגלים שלא מוותרים גם אם הם מתנפצים על הסלעים. הם חוזרים ומנסים שוב ושוב. צווחת השחפים הצוללים למים גרמה לי להרים את ראשי שוכח לרגע את המועקה. עקבתי אחר השחפים הצוללים למים וממריאים שוב ושוב, עד שהם מצליחים לתפוש דג. עלה בדעתי שגם השחפים הללו כמו הגלים, מלמדים אותי לא להתייאש." אשכנזי הרים את ראשו עיניו המתנוצצות בדוק של דמעות פגשו בעיני והוא חייך: "באותו רגע החלטתי לחזור ולנסות ללמוד בעצמי. אפשר להיבחן בבחינות אקסטרניות. אם אכשל אני אנסה שוב ושוב, עד שאוכל להמריא כמו השחפים ותעודת בגרות בפי”. הוא המשיך וסיפר לי באותו קול אטי אך נחוש, שההחלטה הזו הביאה שקט בנפשו. יש לו תכנית. עוד שעה ארוכה הוא ישב שם על הסלע. הוא לא רצה לעמוד בפני שאלות אמו אם הוא יחזור מוקדם מגמר הלימודים. הוא רצה שאביו יהיה הראשון שישמע את תכניתו. אשכנזי גמר את סיפורו. וכך ישבנו בשקט כמה דקות, אני מנסה לעכל את מה ששמעתי לבי מתפוצץ מגאווה על האמון שהאדם הענק הזה נותן בי. נראה לי שלא מפריע לאשכנזי לשבת בשקט שעה ארוכה, אך אני לא יכולתי לשאת זאת כך שלבסוף אמרתי משהו טיפשי רק כדי לשבור את השקט: “לבסוף הצלחת כי אתה בעל תואר דוקטור”. “כן, בסופו של דבר עשיתי את בחינות הבגרות תוך שנה. הרבה לפני שהכיתה הישנה שלי מהקיבוץ הגיעה לשלב של הגשה לבחינות. התאהבתי בלימודים ובסופו של דבר עשיתי שלושה תוארי דוקטור, אך זה לא כל כך חשוב. הכרתי אקדמאים לא כל כך חכמים ואנשים שלא גמרו תיכון שהיו חכמים מהם פי כמה".אשכנזי הפסיק את סיפורו באחת. שמתי לב שעיניו לחלוחיות. הוא קם, פינה את הכוסות והצלחות תוך שהוא מסרב שאעזור לו: "את אורחת, ותודה לך שוב על שהתנדבת להיות נכדתי כדי לחלץ אותי מאנשי הטלוויזיה." ראיתי בזאת סימן שעלי להיפרד. קמתי בצער רב, אך שאלתי שאלה אחרונה: “איך אביך הגיב?” אשכנזי הניח את ידו על כתפי ואמר "הוא שמח, וחיזק את ידי לא להתייאש. אני מקווה שמה ששמעת יהיה חומר מספיק לחיבור שאת חייבת כשעורי בית." הופתעתי. "אתה באמת מסכים שאכתוב זאת?" אני סומך על כישרון הכתיבה שלך הייתה התשובה.