איש תמים פרק 3

 

יריב

נועם פתחה לי את הדלת וברכה אותי במאור פנים. שמחתי לראות את אשכנזי יושב שם, בוחש את התה שלפניו בארשת מהורהרת הרגילה שלו. אך לפני שהספקתי לפתוח את הפה, הדלת נפתחה ויריב בעלה של נועם, איש צבא קבע, ניכנס מתלונן כרגיל על כל העולם. על הפקקים בדרך, על המפקד שהכריח אותם להישאר עד ארבע כדי לגמור מצגת ובאופן כללי על המדינה. אשכנזי תלה בו עיניים מהורהרות ושתק. הוא חשב עד מה היה השרות שלו בצבא שונה מהשרות של יריב. אצל יריב זה כמו כל מקום עבודה אחר, אך החיים בשרות קרבי היו שונים מאד. חיי צבא לוחם. הוא זכר את חבריו מגולני בצורה מעומעמת, אולי בגלל שגם שם הוא לא השתלב. הוא לא היה 'מורעל' על הצבא, ושנא מלחמות, אך היה לו רגש של שליחות למען המדינה. הוא זכר את הפעם ההיא כשביקשו מתנדב. אותו רגש של שליחות היה הסיבה שהתנדב, כאשר כולם השפילו מבט וצמצמו עצמם כדי שלא יבחרו בהם למשימה המסוכנת. יריב נכנס לחדר השני והחליף את המדים לטרנינג נוח, וחזר לסלון בפרצוף חמוץ. ניכר שעדיין הוא לא נירגע. נועם חיבקה אותו וניסתה להרגיע אותו: “תירגע, זה לא כל כך גרוע. יש לנו אורחת” הוא הרחיק את נועם והעביר מבט בחדר. במקום להירגע המבטים שכולם תלו בו, העלו את חמתו. הפרצוף הצנום שלו עם האף הצר שחוצה אותו התארך עוד יותר כאשר פתח את הפה מתנתק מנועם, וצועק בחמת זעם: “נמאס לי מכל הצבא המזורגג הזה. לא נותנים לחיות בארץ, עדיף לברוח מכאן כמה שיותר מהר!” אשכנזי היטיב את המשקפיים על חוטמו הרים את עיניו במבט נוקב ושאל בטון מקפיא שניכר בו מאמץ לרסן את עצמו: “מה רע לך בצבא? התנאים שלך כקצין בשלישות טובים מהתנאים של רוב העובדים בארץ ובטח טובים מאלו של החיילים הקרביים.” יריב נפנה אליו בחדות: “כן? נראה אותם נאלצים לסבול קצין ממונה שפוקד עליך להישאר מעבר לשעות העבודה כדי לתקן מצגת שהוא חירבש?” נועם פנתה אליו: "שב תרגע אני אכין לך כוס קפה כמו שאתה אוהב". הוא התיישב בחוסר נוחיות מול אשכנזי. אשכנזי שתק מוריד את משקפיו ומנקה אותם בממחטה שהוציא מכיסו תוך שהוא מהרהר. אשכנזי הוא לא אדם שממהר להשיב. הוא שוקל את מה שהוא עומד לומר מזוויות שונות. בודק תשובות אפשריות חלק מהן הוא פוסל מהטעם שמה שהוא עומד לומר לא יובן או שיובן שלא כהלכה. חלק הוא פוסל מתוך החשש להעליב מה שלא יקדם את החתירה לאמת מתוך התנגדות רגשית. אך בעיקר הוא בודק האם יש צדק בטיעונים שעולים ע ידי בן שיחו. הוא מעדיף לשקול דבריו בשתיקה ארוכה כי לאחר שהוא משחרר את מחשבותיו ומשגר אותם לחלל העולם הן יצאו מרשותו לרשות הרבים ואין לו עליהן שליטה. לאחר שתיקה ארוכה שיריב ניצל לקום ממקומו ולהלך בחדר בעצבנות של אריה בסוגר, אשכנזי מרכיב חזרה את משקפיו ואומר באותו הטון הפילוסופי המתון שלו: “נניח שנשארת מעבר לשעות העבודה המקובלות שלכם, האם זה מצדיק לברוח מהארץ? אתה לא חושב שזו תגובה חריפה מעט?” “זה לא רק המפקד שלי, כל החיים בארץ נמאסו עלי!” צעק יריב ברוגזה. נועם זזה באי נוחות על כיסאה מנסה לרמוז ליריב להוריד את הטון. אשכנזי ליטף את זקנו ונקב את יריב במבטו: "איפה תחיה טוב יותר? אתה חושב שהחיים בארצות אחרות טובים יותר?” “בכל מקום, ארצות הברית, אירופה… אני יודע?” הגיעה התשובה החדה. “ומה תעשה כאשר הבת שלך תחזור מהגן או בית הספר בוכה כי קראו לה יהודיה מסריחה?” “אף אחד לא ידע שאנחנו יהודים. זה לא שיש לנו כיפה ופאות”. “זה לא עזר ליהודים הגרמנים בשואה”. יריב הרים את קולו. הוא היה במצב רוח מלחמתי: “כל פעם אתם מכניסים את השואה לתוך הוויכוח. עכשיו המאה ה 21, אנשים נורמליים מקבלים אנשים אחרים ללא קשר לדת, למגדר או לדעה.” ובנימה סרקסטית הוסיף "כמובן חוץ מהמתנחלים הימנים הפשיסטים שאתה כל כך אוהב”. ניכר באשכנזי שזו לא הייתה הפעם הראשונה שביטוי כזה הוטח בו. אם הוא נעלב הוא לא הראה זאת: “בבקשה תסביר לי. אתה טוען שאתה מקבל את כל האנשים בעלי דת ודעות שונות, אז איך זה שאתה לא מקבל דעות של לפחות חצי העם?” נראה שהטון המתון של אשכנזי הלהיט עוד יותר את יריב: “איך אתה מעז להגיד שאני לא מקבל דעות אחרים, רק שלשום נפגשנו עם חבר כנסת ערבי והייתה לנו שיחה טובה וארוכה”. אשכנזי העלה את גבותיו בשאלה: “את הערבי ששונא אותנו אתה מקבל אך את אחיך היהודים שיש להם דעה שונה משלך לא?” יריב ענה מונה את מילותיו אחת אחר השנייה כאילו הוא מדבר עם ילד חסר הבנה: “אני מתייחס לכל אדם באשר הוא אדם, אך אני בז לפשיסטים הגזענים שחושבים שהמדינה שלהם ואין למי שאינו אזרח שום זכויות”. “אז לא אכפת לך שהמדינה שלך תתפרק?” יריב אמר בנימת ניצחון: “בוודאי! אני אקדם זאת בשמחה. כל הרעיון שיש לקבוצת אנשים מדינה בה יש להם זכויות שאין לכל אדם אחר הוא רעיון גזעני, צריך להיות שוויון זכויות לכל אדם באשר הוא אדם. אתה חי עדיין במאה הקודמת המפגרת. היום כולם מבינים שלכל בני האדם זכות לחיות ברווחה כלכלית. רק כך יהיה שלום עולמי כי אף אחד לא ישעבד אף אחד אחר. אין צורך במדינות עם גבולות, אין צורך במשטרה וצבא כולם יחיו בשלום בכפר גלובלי”. אשכנזי הביט במבט ממושך על יריב ושתק. נועם קמה ממקומה: “מספיק, לא צריך לריב על פוליטיקה בבית, בואו נאכל ארוחת ערב בשקט”. אשכנזי התנצל "אני לא רעב, והגיע הזמן לחזור הביתה." נועם ליוותה אותו לדלת מחבקת אותו לשלום, ממלמלת תודה וסליחה. היא חזרה לסלון נסערת: “מה קורה לך? אתה לא יודע שאבי היה קצין קרבי שקיבל את עיטור המופת? איך אתה משמיץ את המדינה ואת הצבא שכל כך יקרים לו?” הרגשתי לא בנוח להיות עדה למריבה. קמתי ואמרתי שלום רפה במטרה לצאת, אך לא הספקתי להגיע לדלת ונשמע צלצול הפעמון. יריב העיף מבט חד בנועם: “עכשיו הוא חוזר להתנצל. אני לא רוצה לדבר איתו, אני הולך להתקלח." ויצא בצעדים מהירים כמעט רץ. נועם מלמלה: “מי זה יכול להיות?” היא פתחה את הדלת. בדלת עמדה אישה קטנה עם שיער כסוף ומשקפיים עבות מסגרת שכיסו חלק ניכר מפניה. נועם הובילה את האורחת לכורסה בסלון בפנים מאירים: “עדנה, איזו הפתעה! בואי תכנסי, הרגע אשכנזי יצא די נסער, נדמה לי שזה לא זמן טוב להיפגש איתו. תשבי לכוס תה?” אמרתי שוב שלום: “אני לא רוצה להפריע" והתקדמתי את הדלת. “שטויות, את אף פעם לא מפריעה, בואי תפגשי אורחת מכובדת חברה של אשכנזי עוד מבית הספר”. פתחתי זוג עיניים. איזה מזל! חברה מבית הספר! נכנסתי לחדר חזרה לסלון והושטתי יד לאישה הקטנה עם שיער לבן אסוף בקוקו שחשף את המצח הגבוה. עיניה גדולות וחומות שהוגדלו עוד יותר דרך משקפיים עבות עדשה. האישה הציגה עצמה כירדנה. ירדנה לא הייתה אישה יפה, אך היא קרנה חום. "פרופסור ירדנה ארזי" תקנה אותה נועם בחיוך. "פרופסור למה?" שאלתי עדיין אוחזת ביד החמימה. "תעזבי, לא חשוב." עזבתי. "איך את מכירה את אשכנזי?" ירדנה חייכה בנועם אבל שתקה. נועם התנדבה להסביר את הקשר שלה בחיי אשכנזי: "ירדנה הייתה החברה הטובה ביותר של אשכנזי בבית הספר". ירדנה התיישבה בכורסה וחיוכה התרחב: "בעצם החברה היחידה". התגברתי על הפיתוי לגלות פרטים על ילדותו, זה אולי שוב לספר האני מתכוונת לכתוב עליו, אך תחילה עלי לקבל את אישורו. הפרטים האוטוביוגרפיים יכולים לחכות. אמרתי סליחה והיה נעים להכיר, ומיהרתי לביתו של אשכנזי.