דני
המורה היללה את החיבור שלי על אשכנזי והקריאה אותו לכל בית הספר בטקס חגיגי. הילדים התפזרו ואני
עמדתי בין החברות שלי כאשר הן פתאום השתתקו. הרמתי את עיני ואז ראיתי את דני צועד לקראתי עם תלתלי הזהב שלו ועל פניו חיוך גדול. הרגליים שלי רעדו מהתרגשות, נשמתי בכבדות. הרגשתי עקצוץ בפטמות. לא יכולתי לזוז. דני התקרב עד שהפנים שלו היו 20 סנטימטר מהפנים שלי והרגשתי את חום נשימתו. הוא אמר: כל הכבוד מירי, אהבתי את החיבור שלך
פתאום היינו בחדר שלי. רק דני ואני. דני קרב את פניו לנשיקה. עצמתי את עיני, שפתי לוהטות שוקקות ומוכנות
נשמע צלצול הכל נעלם והתעוררתי
שאריות ההרגשה הטובה ולחות חשודה בתחתית בטני היו עדיין איתי כאשר לקחתי את הטלפון בעיניים עצומות כדי להשתיק את הצלצול של השעון המעורר. רציתי לחזור לחלום המתוק אך לא הצלחתי למרות שניסיתי. מה חשבתי לעצמי? דני שלמד שנה מעלי לא הכיר אותי, ובתור החתיך של בית הספר אין סיכוי שהוא יתקרב אלי. ניערתי את ראשי לסלק את התמונה של דני אך החלום היה כל כך מוחשי שכל מה שאני יכולתי לעשות זה לנסות להתרכז בדבר אחר. נזכרתי שעדיין אני צריכה לסיים את החיבור, אך תחילה עלי לבקש מאשכנזי אישור לכתוב עליו חיבור. נכנסתי למקלחת מהירה, זרקתי את בגדי הרטובים לארגז הכביסה ולבשתי בגדים חדשים. עכשיו הייתי מוכנה. היעד הבא - הבית של נועם הבת של אשכנזי, שהיה בכיכר במרכז המושבה. בשעות אחר הצהרים אלו נוהג אשכנזי להביא את הנכדה שלו מהגן, אולי אתפוס את אשכנזי שם
No comments:
Post a Comment