פרק 5

הדלת נפתחה ואישה כפופה, שביס על ראשה רגליה היחפות בנעלי אצבע חשפו אצבעות מעוקמות וציפורנים צבועות ברישול, נכנסה לחדר גוררת רגליים וסוחבת שואב אבק גדול. תחילה היא לא ראתה אותם אך משהרימה את עיניה וראתה את הקלסרים המפוזרים על השטיח הופתעה: "הי, מה אתם עושים כאן?”
אסתי התאוששה מהר: “ג'ורג' נעל אותנו בטעות, תודה שחילצת אותנו."
האישה העבירה מבטה על המסמכים המפוזרים בכל מקום ואמרה בקול מתגונן: “ג'ורג' יחשוב שאני גרמתי לכל זה. אני אספר לו שאתם עשיתם את הבלגן."
הצביעה על הקלסרים המפוזרים, “איך אתם חושבים שאני יכולה לנקות את השטיח ככה?”
"זה בסדר, אני חברה של ג'ורג' ואנחנו חיפשנו משהו. הנה אנחנו מסדרים הכול כמו שהיה ואת לא צריכה להגיד שום דבר."
האישה נדה בראשה: “כן, תסדרו הכול." ויצאה.
"בואי נסתלק מכאן"
"צריך קודם לסדר את הקלסרים."
"ולהסתכן שמישהו אחר יבוא? בכלל אין טעם. ג'ורג' ירגיש שפרצנו לכאן ועכשיו המנקה תספר לו בדיוק מי היו הפורצים.
ראובן צלע אל שולחן התיבה הכבד, פתח את המגרה שפרץ קודם לכן לקח את האקדח ובדק אותו. האקדח היה טעון. הוא פתח את הדלת, מוכן להגן על אסתי במקרה של עימות, אך לא היה אף אדם בסביבה.
הם יצאו בהליכה מהירה, כאשר ראובן נשען על אסתי כדי להוריד את הלחץ מרגלו הפגועה, ואיכשהו הם הגיעו לדירתו של ראובן.
באוויר הורגשה צינה. אסתי שהייתה לבושה קל, הצטמררה. מחבקת את עצמה, שמה לב שראובן שוטף אותה במבטו: "אל תעז לחשוב על מה שאני בטוחה שאתה חושב!"
הוא הביט באסתי שעדין רעדה מקור. בתנועת יד רחבה הזמין אותה לקחת בגדים מהארון.
אסתי נברה בארון הבגדים: "יש לך מלתחה של נזיר עיוור צבעים. את הבגדים שלך הייתי מתביישת לתת להומלס ערום."
הוציאה מהארון חולצת גולף שחורה ולבשה אותה. חולצת גולף שחורה הגיעה עד ברכיה אך נראתה עליה כמו שמלת מעצבים.
חזרה לארון והוציאה אפודה בצבע ירוק מלוכלך, פורמת את הכפתורים ופורשת אותה כמו סדין, מעקמת את האף למראה הטלאים השחורים בשרוולים, אך בכל זאת לובשת אותו תוך מלמול: “טוב זה לפחות יחמם אותי מעט”. הידקה את אפודה הגדולה עליה בשלוש מידות וקשרה את הקצוות על בטנה. פתחה שוב את הארון וחיטטה בו עד שהוציאה זוג מכנסים קצרים. לבשה אותם מקפצת על רגל אחת ואחר על השנייה.
המכנסיים נראו עליה כמו מכנסי שרוול ערבי. ראובן גיחך, אך היה חייב להודות כי למרות זאת איכשהו גם בבגדים המכוערים הגדולים עליה בכמה מידות, היא נראתה טוב.
היא הביטה בראובן שעדיין בהה בה: “מה?”
"שום דבר. לא אמרתי כלום."
ראובן יישר את המסמך המקומט בידיו ועיין בו בריכוז.
היא התבוננה בראובן, נגעה בו כדי שיסתכל על פיה ושאלה: “מה עכשיו?”
המסמך היה כתוב באנגלית וכלל הוראות מהמשרד הראשי בלונדון, לתת את כל העזרה הנחוצה לחברי החוליה שנקראת דאולת אלסלאם – (מדינת האיסלאם), שתגיע בשבוע הבא.
אסתי אמרה תוך קיפול השרוולים הארוכים של האפודה: "בא נחזור למשרד להמשיך לעבוד."
"תשכחי מהמשרד, וגם מהדירה שלי והדירה שלך. אנחנו נכנסים למחתרת, הזהות שלנו ידועה לאנשים שאין להם שום עכבות. אותם אנשים שכנראה רצחו את חיים."
אסתי מסתכלת בו קלטה לפתע את העוצמה בה ראובן הרגיש את הסכנה. הרגשה שחילחלה גם אליה למרות רצונה: "אז לאיפה?”
"לונדון"
"כאילו, לונדון אנגליה?!”
"כן לונדון. המשרד הראשי של בית זכויות האדם המחורבן! אני לא מתכוון לברוח עד שיתפסו אותי, אני מתכוון לתפוס אותם!"
אסתי התרשמה. היא ראתה ראובן שונה ממה שהכירה עד כה. ראובן שמבעד מעטפת אריזת החולשה של נכה, מבצבץ גבר קשוח מפלדה.
בחוץ הרוח שרקה. חושך ירד. חושך של לילה ללא כוכבים וללא ירח.
אסתי הצטמררה: "ואיפה נשהה עד הטיסה?”
"אה, זו לא בעיה, כבר נמצא מקום."
"על מה אתה חושב? לי נראה שיש בכל זאת בעיה."
"הו, כן. אני בטוח שיש לנו הרבה בעיות, אך בשלב הבעיה היא להזהיר את ההורים שלך וגם את הרוזנצוויגים. הם עלולים להיות בסכנה."
"ההורים שלי זו לא בעיה, הם בכלל עכשיו בכנס גרין פייס בארה"ב, ולא יחזרו לפני סוף החודש."
"בסדר אני הולך למשרד כדי להזהיר את מר רוזנצוויג, את תלכי למלון רמאדה ותזמיני חדר עבור מר וגברת כהן."
אסתי, מתרגשת יותר מאשר מפחדת ממשחק הבלשים, הציעה שהיא תירשם בתור תיירת מארה"ב, רעיון שראובן פסל: “הם ידרשו לראות דרכון" ובליבו חשב שגם האנגלית שבפיה לא בדיוק אנגלית של תיירת מארה"ב, "השקר הכי טוב הוא זה שקרוב עד כמה שאפשר לאמת."
ראובן הוריד את המזוודה מעל הארון פתח אותה: “קחי מזוודה ותכניסי כמה בגדים מהארון, אולי נצטרך להחליף בגדים."
אסתי עמדה לפני הארון הפתוח, קמטה את אפה הסולד כמו המכשפה מהסרט 'מכושפת': “לסמרטוטים שבארון הזה אתה קורא 'בגדים'?”
ראובן המשיך לבהות במסמך שבידו, מתעלם ממנה.
אסתי באי רצון התחילה לזרוק פנימה בגדים.
היא מלאה את המזוודה 'בסמרטוטים- שראובן-קורא-להם-בגדים' ולא הצליחה לסגור את המזוודה. היא משכה בשרוולו והצביעה על המזוודה הפתוחה. לאחר שהוא סגר את המזוודה, היא הרימה אותה בקושי ויצאה מהדלת.
"תשימי לב שלא עוקבים אחרייך." קרא בדאגה לעבר גבה המתרחק.

ראובן מצא את מר רוזנצוויג בבית וסיפר לו על התסבוכת. רוזנצוויג פטר זאת באומרו שהוא סומך על בורא עולם, ואין לו צורך לפחד מחבורה של חילונים שלא יודעים מה זה להיות יהודי: “אבל כדאי שתדע" הוסיף, "שהיו כאן שני טיפוסים מזרחיים ושאלו עליך, כמובן שלא ידעתי איפה אתה, וגם אם הייתי יודע לא הייתי מגלה להם, כך שתהייה שקט."
ראובן ארז גם הוא מזוודה, לקח את קלסר הספר ואת המחשב הנייד שלו ונסע למלון.
הבחורה בקבלה נתנה לו את מספר סוויטת 'ירח דבש' שאסתי הזמינה בחיוך ממתיק סוד, ממנו הבין שהיא טועה לחשוב אותם לזוג בירח דבש.
"לא היית חייבת להוציא כל כך הרבה כסף על הסוויטה לזוג בירח דבש."
"זוג בירח דבש מעורר פחות חשד משני צעירים הבורחים מארגון זכויות אזרח, מאחר שמישהו תקע לעצמו בראש שזכויות האזרח מסוכנות." אמרה אסתי בציניות, תוך שהיא מעיפה מבט על בגדיו המרופטים של ראובן: "וזה מזכיר לי שנצטרך לשפר את ההופעה שלך כדי שתתאים למה שמצפים מחתן בירח דבש." הוסיפה.
"תעזבי את ההופעה, כדאי שתוציאי כסף מזומן כדי שלא יוכלו להתחקות אחרי כרטיס האשראי שלך."
אסתי הנהנה, למרות שהיא לא קראה רומנים בלשיים היא הייתה מודעת לאפשרות הקלה של עיקוב אחרי ההוצאות בכרטיס האשראי: “אני אוציא כסף ונערוך כמה קניות." ובזאת פתחה את הדלת ויצאה.
לפני שסגרה את הדלת הכניסה את ראשה חזרה ושאלה: "כמה?"
"מספיקים 1000 $ אם זו לא הוצאה גדולה מדי בשבילך."
אסתי סגרה את הדלת ממלמלת חיקוי של ראובן 'אלף דולר אם זו לא הוצאה גדולה'. בהה!
היא חזרה לאחר חצי שעה מכריזה בחיוך: "הוצאתי 20000 ₪ 15000 דולר כפי שסיכמנו, אתה חושב שזה יספיק?”
ראובן הנדהם יכול היה רק להנהן, זה סכום גדול בהרבה ממה שהוא העז לחשוב עליו.
"בואי נצא לאכול ארוחת צהריים ואחר כך חזרה למלון למצוא את הרמז הבא."
אסתי הנידה בראשה "לא."
"לא?”
"תחילה צריך לקנות עבורך ועבורי מערכת בגדים שתתאים לסיפור הכיסוי שלנו."
כאשר ראובן התקומם ואמר שאין לו מספיק תקציב לבגדים. היא שכנעה אותו בכך שאם הם צרכים לנסוע ללונדון כדאי שיהיו לו בגדים מתאימים: “בעצם כדאי שיהיו לך בגדים נקודה." אמרה רומזת לערמת הבגדים מהמזוודה שזרקה לפינת חדר האמבטיה.
הייתה לה תכנית סדורה איפה ומה לקנות, בינתיים היא תממן אותו: “אתה בוודאי תוכל להחזיר לי בתעריף השערורייתי שאתה גובה עבור התרגום." אמרה בחיוך ממזרי: "בינתיים אני אממן את הטיסה שלנו ללונדון."
"אנחנו לא טסים ללונדון! אני טס ללונדון. מה שאני צריך לעשות בלונדון יותר מידי מסוכן בשבילך."
"עוד נראה, בינתיים נקנה את הבגדים."
וכך הערב כבר ירד כאשר התיישבו בסלון של הסוויטה להמשך התרגום.
"מה אנחנו מחפשים?”
בשלב זה יהיה נחמד אם נמצא רמז למקום המשרד שלהם בלונדון."
”ואז מה?”
"אני אנסה לחקור מה קרה לחבר שלך."

"יעקב צעד בראש חייליו, ראשו עדיין מלא בזיכרון מתוק של אהובתו, אך חושיו ערים לכל סכנה. השמים היו מעוננים וההרים קרחים, אפור שלט בכל. אפור היה גם מצב רוחו. הרוח התגברה ואוזניו קלטו הדים רחוקים של דיבורים. הוא סימן בידו את הסימן הידוע של 'עצור' ומיד אחריו סימן לשכב על הקרקע. מורגל בתרגולת קרב, הוא שלח אדם לכל צד כדי לאבטח את כוח המשימה הקטן, והוא זחל אל קצה הגבעה משקפת לילה בידו. למטה בבקעה הוא ראה אותם באור האדמדם של משקפת אור הכוכבים. גברים עם כפיות מתאספים עם שלטים להפגנה."
ראובן עצר את הקריאה והרים מבט אל אסתי, “הפגנה? עד כמה שאני זוכר אלו היו חיילים חמושים."
"חיים העיד אחרת. תמשיך לקרוא, את הקטע הזה הוא ממש הכתיב לי."
ראובן חזר לכתב היד: “מראה ההפגנה עשה לו צביטה בלב. ממש כמו ההפגנות בהם השתתף עם אהובתו. בינתיים האנשים בבקעה התארגנו והתחילו לצעוד לעברם במעלה ההר. יעקב חזר בזחילה ונתן בשקט פקודה לחזור לבסיס. חזרה בבסיס הוא ניגש אל הקמב"ץ ודיווח לו על ההפגנה הצועדת לעברם. פניו הקשוחים של הקמב"ץ עוותו בחיוך אכזרי: “אנחנו נדאג לקבל את פניהם כראוי." אמר והתחיל לערוך את אנשי המוצב עם פקודה לירות בכל אדם שמגיע עד גדר שדה המוקשים. יעקב התקומם: “אתה מתכוון לירות מאזרחים מפגינים?” שאל יעקב בתימהון בבטנו עולה הקבס.
"אלו אויבים. ואויבים צריך להרוג." הייתה התשובה האכזרית.
אסתי הרימה גבות לעומת הגבר הענק שישב מולה: "אתה רואה למה צריך היה לכתוב את הספר?”
ראובן התעלם מהערתה והמשיך לתרגם: "ראשוני המפגינים הגיעו אל פאתי שדה המוקשים. יעקב זכר שהחקלאים מהכפר גדלו כאן תות שדה. עכשיו הם הצועדים לקראתם לא מודעים שאנחנו 'שתלנו' מוקשים והפכנו שדה נותן חיים, לשדה הרג. החקלאים המשיכו לצעוד בהפגנה שקטה.
יעקב קם מתוך תעלת המגן וצעק לעברם: "עצרו, זה שדה מוקשים ומתכוננים לירות בכל מי שיתקדם!” הקמב"ץ הכה בו בקת הרובה ויעקב נפל חזרה לתעלה המום.
הוא התעורר מעלפונו לשמע יריות. ראשו כאב, אך הוא קם והביט לכיוון שדה המוקשים. גופות של אזרחים ערבים היו מוטלות בשדה המוקשים, חלקן עלו על מוקש, וחלקן האחר נקצר בירי מכוון היטב. הוא קם וצעק: “חדל אש! חדל אש!” חבריו החיילים רק צחקו והמשיכו בצליפות על האנשים שעדיין עמדו על רגליהם. יעקב נשבע לעצמו שהוא ידאג להעמיד את החיילים האלו למשפט בינלאומי על רצח עם.“
ראובן עצר: “זה ממש מחליא. למה הוא כותב את זה? אין כאן שמץ של אמת!”
הוא המשיך לתרגם את תנועות הפה של אסתי הקוראת: “יעקב רץ אל המפקד ודרש להפסיק את הטבח. זה רק צחק בפניו. 'אנחנו נאכל את הערבים כמו שהאנגלים אוכלים תותים בשעת התה של חמש בלונדון'. ”
ראובן עצר את אסתי: “מחוץ לזאת שאין שום קשר בין המציאות לבין מה שמתואר כאן, זה אפילו לא אמין. מה פתאום הכנסת 'אוכלים תות בלונדון' נראה לך שחייל יגיד דבר כזה? בכלל אנגלים אוכלים לכל היותר עוגייה עם התה בחלב המגעיל שלהם."
"אתה צודק. זה לא אמין ולא במקום וזה מה שאמרתי גם לחיים, אך זה עוד פסוק שחיים דרש שאכתוב במדויק. מה אתה מתעכב על סגנון? העיקר הוא ההתנהגות השערורייתית של החיילים."
ראובן הביט בה. היא באמת מאמינה בזאת, חשב. אך חיים בוודאי ידע שאסביר לה את האמת. למה הוא כתב כך?
השתררה דממה כאשר ראובן שקע בהרהורים.
אסתי שגתה לחשוב שראובן מצטער על הפעולות האלו של החיילים, ולא מוצא את המילים הנכונות. היא כבר הייתה מוכנה להגיד לו שהיא לא מאמינה שהוא אישית השתתף בטבח, אך ראובן הרים ידו לעצור אותה מלדבר. היא חיכתה בשקט, כדי לתת לו זמן להתגבר על חשיפת האמת הנוראה הזו.
ראובן קם, והתייעץ עם המחשב במשך כמה דקות. אסתי ראתה שהוא פותח מפות לונדון של גוגל ותהתה מה הוא עושה?
הוא קרא שנית את הקטע, וניגש שוב למחשב. תקתק כמה זמן, ואז הרים ידיו, פניו הביעו אכזבה.
הוא נשען אחורה בכיסאו: “חשבתי שהוא רומז בסיפור הזה על 'שדה מוקשים' לרחוב בשם minefield אך אין רחוב כזה בלונדון אם כי יש לי רשימה של רחובות עם המילה field אך זו כנראה לא התשובה."
"לא חשבתי שיהיה רחוב כזה. הדמיון שלך סוחף אותך לספקולציות פרועות של סיפורי קונספירציה שלא יכולות להיות אמת. תודה רבה שהרסת לי את החברות בארגון זכויות האדם.“ אמרה ביותר משמץ של סרקזם.
ראובן השתמש בזכותו של חרש לא לשמוע והתעלם.
לאחר דקה עיניו אורו, ניכר שעלה בו רעיון חדש: “רגע, לא אמרת שהוא עמד על הניסוח המדויק בקטע זה?”
תקתק עוד מעט וחיוך קטן עלה על פניו. כן: 'גידלו תותים בשדה המוקשים'. עד כמה שהוא זכר זה היה שדה לא מעובד. חיים הדגיש את המילה 'תות' גם בשדה וגם בהרגלי השתייה של האנגלים, איך לא ראיתי זאת? ולאסתי אמר: "הנה מצאתי רחוב בשם berry – תות."
"זה לא נושא לשמחה." התחילה אסתי.
החיוך של ראובן התרחב, הוא הניף את ידו וקרא: "אאוריקה!”
"מה?”
"אאוריקה! זה מה שקרא ארכימדס כאשר גילה את 'חוק ארכימדס' “
"מה קשור ארכימדס והחוק המטומטם שלו, לטבח עם?” קראה אסתי בתסכול.
האם האיש הגדול והמוזר הזה, בעל רעמת השיער הנופלת על מצחו. האיש המושך והדוחה הזה, יצא מדעתו?
ראובן אמר בפסקנות: "לא היה שום טבח. כל הקטע מפוברק על ידי חיים כדי להסתיר רמז שאוכל למצוא."
ראובן סגר את הקלסר בטפיחה: “עכשיו נראה מה הטיסה הזמינה הבאה ללונדון."
"אולי תאיר את עיני 'בתובנות' העמוקות שמצאת בתיאור המזוויע של רצח עם?”
ראובן הניד בראשו: "אני רק יכול לומר שאני בטוח שחיים לא התכוון באמת לפרסם שטויות כאלו. לגבי מה שמצאתי מוטב שלא תדעי. את פשוט תחכי לי כאן עד שאחזור מלונדון ותשתדלי להוריד פרופיל שלא יגלו איפה את."
קם והלך לכיוון הדלת: "ורצוי שתחליפי לחדר פחות יקר." הוסיף. “כאן פשוט פושטים את העור."
אסתי רק הביטה בו במבט אומד כאשר הוא יצא מהחדר, הסתובב ונופף לה לשלום: “לא שכחת משהו?”
ראובן נעצר: “מה?”
נראה שמחוץ לאוזניים שלי אתה צריך לקחת גם את הכיס שלי."
"אה,”
"כן, 'אה' אסתי המעשית תמיד חייבת להוריד לקרקע את הגברים המרחפים. הנה אני אתן לך כסף." נפנתה ולקחה את התיק שלה שתלה על הכיסא בפינה המשרדית של הסוויטה.
"1000 דולר יספיקו." קרא אחריה.
אסתי פשפשה בתיק לקחה מעטפה גדולה מהשולחן בפינה המשרדית הכניסה כסף למעטפה וסגרה אותה היטב עם שדכן. היא פתחה את המזוודה החדשה שרכשה עבור ראובן. והכניסה את המעטפה לתוך תא נעול עם רוכסן.
"1000 דולר, הא?”
"כן, נראה לי שזה יספיק." ענה ראובן ויצא מהחדר ידו האחת אוחזת במזוודה והשנייה מונפת לשלום.
"ממש דן חסכן." מלמלה אסתי אל גבו הלא שומע של ראובן.

הפקידה בדלפק בריח 'טמטשן' הרימה עיניה מהדרכון של ראובן: “הכרטיס שלך למחלקת עסקים כבר שולם."
ראובן הופתע לרגע, אך מיד התאושש. מתאים לאסתי להזמין לו את הכרטיס היקר.
לפני שהפקיד את המזוודה הוא פתח את הרוכסן והוציא את המעטפה החומה ושם אותה בקלסר הספר שבתיק האישי שלו.
לאחר שעבר את כל התחנות הרגילות והתיישב לחכות להמראה, עלה בדעתו לפתוח את המעטפה. הוא לא הופתע לראות שבמקום 1000 דולר אסתי הכניסה 10000 דולר. הוא חייך לעצמו 'נראה שעבור אסתי, אלף דולר הם כסף קטן'.
הוא שמח שהשאיר אותה בישראל. שוב שקל אם לא כדאי לו לקיים קשר עם המוסד, זה לא עסק לחובבים.
הנוסעים קמו ממקומותיהם והסתדרו בשורה מול הדלפק, אך הבחורה במדים התכופפה מעל למיקרופון והכריזה במערכת הכריזה, שתחילה יעלו נוסעי מחלקת העסקים.
'אולי מאוחר יותר כאשר תהיה ברשותו אינפורמציה מפורטת יותר, הוא יתקשר למוסד'. אמר לעצמו, קם ועבר צולע, דרך המסדרון הארוך למטוס.
בבטנו תחילה של כאב עמום המזכיר הרגשה של טרום קרב.