יריב ישב מול ג'ורג' מעיין בקורות חייהם של שני המתנחלים נערי הגבעות שהוא אמור לשתף פעולה עמם. הוא הרים את עיניו: "יש לי שאלה."
ג'ורג' ישב דומם מביט במרקע בעיניים מזוגגות.
"ג'ורג', אתה שומע?”
ג'ורג' רק סימן לו ביד שיעזוב את החדר. יריב קם ויצא סגר אחריו את הדלת בשקט.
אתר העיתון שהיה פתוח על המחשב, שימש ללא ידיעתו של עורך העיתון 'תיבת דואר'.
בספריו של ג'ון לה קארה שימשה את המרגלים רגל חלולה של ספסל בפארק 'תיבת דואר'. היום בעידן האינטרנט זה פשוט הרבה יותר. תגובה תמימה על מאמר, מושתלת בעיתון אינטרנטי שאף אחד לא ירים גבה למקרא הכתוב. רוב המגיבים מסתתרים מאחורי כינוי.
הכינוי שקפץ לעיניו של ג'ורג' לפני דקה, היה אחד הכינויים של הבוס הגדול.
לא פחות!
תחת הכינוי היה המשפט המשובש בכוונה שמשמעותו: 'עזוב הכול ובוא לכאן מיד'.
התגובה הראשונה שלו הייתה תדהמה. לבוא למשרד הראשי אף פעם לא היה סימן טוב. לבוא מיד כאשר המשימה היא בשלב קריטי קרוב לסיום, זו כבר קטסטרופה.
אולי הם כבר יודעים על הפריצה של ראובן ואסתי למשרד והמסמך הנעלם. מי סיפר להם? זה בוודאי צ'ארלס. האיש הכנוע הזה שמונה להיות הסגן שלו בוודאי נישלח כדי לרגל אחריו. מתחת להתנהגות המתחנפת שלו יש מוח ערמומי. 'אני עוד אטפל בו' חשב ג'ורג' 'אך זה חייב לחכות עד שאשלים את המשימה'.
מה שהוא לא הבין איך בעיה כזו עולה לדרג הגבוה ביותר? בהחלט הגיוני היה שייקרא למשרד בלונדון, אך הביקור במשרד הראשי עלול לחשוף את זהותו ולסכן את כל המשימה. כאשר הייתה הבעיה עם חיים, שהייתה לדעתו בעיה גדולה יותר מזו הנוכחית, נתנו לו לפתור אותה בעצמו. הוא הוכיח אז שהאמון שנתנו בו מוצדק.
מחשבותיו נדדו אל הבעיה ההיא. איך הוא יכול היה לדעת שחיים יגיב בצורה כזו? הוא בהחלט נראה מתאים. הם לא יכולים להאשים אותו בבעיה ההיא ולא בבעיה הנוכחית.
איך שלא יהיה, הבעיה של חיים קבלה את הקבורה הראויה לה.
הוא גיחך למחשבה של כפל הלשון הזה, אך מיד הרצין. המצב יותר מידי רציני, הוא ידע מה יכולה להיות משמעות הזימון.
מוחו היה עסוק במציאת תירוצים.
הם לא מבינים? קל מאד לשפוט אותו מהכורסה הנוחה שלהם רחוק ממרכז הפעילות המסוכן כאן. הם לא יודעים עד כמה הוא במתח מתמיד. כל דקה הכיסוי שלו עלול להתגלות. מזלו שהאנשים כאן כל כך תמימים, מאמינים באידאולוגיה המקושקשת שלהם.
מוחו המציא תירוצים:
הוא עדיין לא הספיק לתייק אותו במקום הסודי.
ברור שהוא היה בטוח שכל האורחים כבר יצאו מהבניין.
הוא רק יצא מהמשרד דקה לשירותים.
לא הייתה לו סיבה לחשוד אז בראובן שנראה כל כך מבטיח ובוודאי לא באסתי שהכיר כבר זמן רב וידע שהיא מאמינה תמימה.
שוב הוא קרא את המילים על המרקע שלא הותירו מקום לספק.
גוש מעיק נוצר בבטנו. האם הם לא בוטחים בו שיטפל במקרה של ראובן כמו במקרה של חיים?
במחשבה שנייה צריך גם לטפל באסתי. היא המקשרת בין חיים לראובן ומי יודע? אולי מתחת לחזות התמימה של ילדה שטופת מוח מסתתרת מרגלת?
הנביא מוחמד עליו השלום, צדק. אי אפשר לסמוך על היהודים.
ג'ורג' הזיז את ראשו מקיץ מקיפאונו מתנער לפעולה.
עכשיו אין זמן, עליו לצאת לדרך. הוא הרים את הטלפון והזמין מקום בטיסה הראשונה ללונדון.
לאחר שזה נעשה הוא התפנה לחשוב מה צריך עוד לעשות לפני שהוא עוזב?
הבטן שלו עדיין מכווצת ומוחו נסער באלפי מחשבות מבולבלות.
הוא ידע שתחילה עליו להירגע.
הוא סובב את הכיסא לכוון החלון, נשען אחורה.
שני עורבים שחורים עמדו על צמרת העץ. נוצותיהם הבריקו בשמש החורפית.
כן, 'שמש חורפית'. צמד מילים בלתי אפשרי בארצו.
אין ספק שמזג האוויר כאן מסביר פנים. הוא זכר את החורף הקר במקום ממנו בא. לובן מסנוור וקפוא במשך חודשים ארוכים. שלג עד על ההרים, שמים אפורים וקור חודר לעצמות.
אנשים כאן לא מודעים למתת אלוהים שקבלו, שמים הכחולים ושמש ידידותית.
חבל שכל זאת הולך להיפסק לפחות לתקופה ארוכה.
ממזג האוויר יהיה לו הכי קשה להיפרד. הוא חשב על הנוף המואר בצבעים החמים ומנוקד בשלל צבעי הפרחים. 'פרחים בחורף' שוב צמד מילים בלתי אפשרי בארץ מוצאו.
הוא חשב על האנשים מסבירי הפנים, כל כך שונים מהאנשים הקשוחים שם.
חבל שאין הם רואים את האמת ומצילים את נפשותיהם.
גורלם נחרץ.
השקט של אחר הצהרים הופר כאשר אחד העורבים מתח את צווארו וקרא: "קרא, קרא!" קולו היה צרוד ומאיים.
היה נדמה לו שהם מביטים ישר אליו. הוא הצטמרר.
עורבים הם סימן רע. האם אלוהים שלח את העורבים להזהיר אותו?
האם הוא ייענש על המחשבות על הארץ הזו, ועל דרך החיים שנכפתה עליו כאן?
לא יכול להיות, אף אחד לא חושד שעברו במוחו מחשבות כאלו.
העורב השני נופף בכנפיו וענה בקול חודר כליות: "קרא, קרא, קרא" .
נדמה היה לג'ורג' ששני העורבים מסתכלים אליו כאומרים 'אתה אשם'.
'באמת מה אני חושב לעצמי?' דקרה המחשבה ישירות בלבו, 'אי אפשר להימלט מעינו הבוחנת של אללה'.
ומיד הוא מצא תירוץ, 'אלוהים יצר כאן ארץ כל כך מפתה, שאדם חייב להיות קדוש כדי לא להתפעל מיופייה, ואני לא קדוש. לא שולחים קדוש למשימה כמו זו העומדת לפני. אולי אלוהים עשה אותה כך כדי לפתות את הכופרים, אויביו של המהדי שיגיע בקרוב, לאמץ את הארץ כארץ קודש. אסור לי להתפתות.
הוא נזכר בפגישה האחרונה שלו עם המפקד קאסם סולימאני.
כבר אז הוא העלה את השאלה המציקה האם לא ייענש כאשר יחיה כמו הכופרים.
קאסם חייך בנועם: "האם אתה לא מכיר את ציווי התאקיה?", והראה לו פתואה חתומה בידי חומייני המתירה לו לעשות את הדרוש כדי לבצע את משימתו. "החשוב הוא שבלבך תישאר נאמן."
עד עכשיו הוא לא פקפק, אך עכשיו עלה בדעתו שהוא בכל זאת ייענש. האם הוא באמת נאמן בלבו? הוא זכר איך לפעמים חש אהדה לאנשים החיים כאן. ואפילו לפעמים פיתוי לדרך החיים של הכופרים.
שוב עבר רעד בגופו. איך הוא יכול היה לחוש אהדה לכופרים?
ג'ורג' התנער לפעולה. פעולה תמיד עוזרת לגרש מחשבות רעות מהראש.
הוא חייג את המספר של צ'ארלס, ונבח פקודה להגיע למשרד מיד!
קם, והלך בצעדים נמרצים אל הארונות. חיטט עד שמצא את התיק שחיפש. חזר למקומו ופתח את התיק. עייני חיים הביטו בו במבט מאשים מתוך התמונה שבדף הראשון.
דמותו של חיים עלתה בדמיונו.
חיים היה בחור חכם ורגיש. הוא קיווה שחיים יראה את האמת ויעבור למחנה של בני האור.
הוא זכר איך חיים התעניין בספרים שהוא נתן לו. הם ישבו שעות ארוכות כאן במשרד ודברו. חיים ידע להתווכח, אך הוא חשב שבסופו של דבר חיים יראה את האור.
איזה טעות, איזו אכזבה!
נקישה מהוססת על הדלת העירה אותו מהרהוריו.
קולו הכנוע של צ'ארלס נשמע: "רצית לדבר איתי?"
הוא הרגיש כעס עולה במעלה גרונו.
ג'ורג' התפוצץ על צ'ארלס.
במשך דקות ארוכות הוא קילל וצעק והאשים את צ'ארלס באלף האשמות.
פניו האדימו, עורק צווארו בלט. לצ'ארלס נדמה היה שעוד מעט ועיניו יצאו מחוריהן. הוא התכווץ בכסאו לא מבין על מה כל הכעס הזה: “מה עשיתי?” השאלה הכעיסה את ג'ורג' עוד יותר. הוא קם מכיסאו תפס את את השבריה ששמשה כסכין המכתבים וניסה בחמת זעם לדקור את צ'ארלס: “אני אגיד לך מה עשית, מרגל נאלח." את הדברים האלו אמר בפרסית, שוכח לרגע בחמת זעמו את סיפור הכיסוי שלו. צ'ארלס הזדעזע. הושיט את ידו לעצור את ג'ורג' מהשגיאה הקשה. ג'ורג' שטעה לחשוב שצ'ארלס מאיים עליו, התכופף לעברו, סכין ביד. מזלו של צ'ארלס שידיו הקצרות של ג'ורג' לא הגיעו עד אליו מעבר לשולחן הגדול.
"מה עשיתי לך? מה שזה לא יהיה בוודאי שלא התכוונתי לפגוע בך." הניסיון של צ'ארלס להרגיע אותו הכעיס אותו עוד יותר. הוא נופף בידיו הקטנות וניסה ללכת מעבר לשולחן: “אני אשחוט אותך."
צלצול הטלפון קטע אותו. ג'ורג' השתתק באחת, והתיישב חזרה בכיסאו מרוקן. נפשו חלולה.
הודיעו לו ממשרד הנסיעות שסדרו לו טיסה ללונדון בערב.
צ'ארלס קם, מנסה לסגת מהר הגעש האנושי שהתפרץ עליו.
"שב!" צעק ג'ורג'.
צ'ארלס הביט בו נכלם לא יודע מה הוא עשה שלא כראוי שגרם להתפרצות הזו.
האיש בצידו השני של הטלפון אמר: “אני יושב, למה אתה צועק?”
"ג'ורג', נשם כמה נשימות להירגע: “לא אתה. תודה על שסידרת את הנסיעה כל כך מהר." עוד כמה שניות הוא האזין לטלפון והמהם לתוכו: “כן, כן, אני אהיה בזמן אל תדאג."
צ'ארלס שוב עשה תנועה כמי שמתכוון לצאת, אך ג'ורג' פקד עליו בידו לשבת.
הוא עבר במוחו על הרשימה של מה עליו לעשות, ואמר בקול שקט אך מתוח: "אני חייב להתייצב במשרד הראשי, אני לא יודע מתי אחזור. עד אז אתה תנהל את המשימה."
צ'ארלס שאל בחשש, עדיין מפחד מהתפרצות חוזרת: "למה?"
ג'ורג' בניסיון להעלים את החששות שלו, אמר את הדבר הראשון שעלה בדעתו: "אני רוצה לבקש טובה מהמפקד העליון החכם חמינאי, להיות 'שהיד' באופן אישי כדי לסיים את המשימה בהצלחה ולהצטרף לאחי הקדושים בגן עדן."
תוך כדי דיבור הוא חשב שבאמת זה הדבר הנכון לעשות כדי לכפר על המחשבות הרעות שעברו במוחו. הוא ימרק את חטאיו בפעולה למען האל.
במחשבה מנחמת זו ג'ורג' עבר לנושא השני ברשימה שבמוחו והזמין את יריב להצטרף. יריב נכנס וחש את המתח באוויר. הוא הביט מאחד לשני והתיישב בזהירות בכיסא ליד צ'ארלס וקיבל את תיק המתנחלים מג'ורג. הוא פתח אותו ועיניו רפרפו על הכתוב. לאחר שקרא את התמצית הוא שאל בחשש: "אפשר עכשיו לשאול שאלה?"
ג'ורג' הנהן בעייפות במוחו עדיין מנסה להתרגל להחלטה להיות שהיד.
"איך שני הימנים ההזויים האלו יאמינו לפציפיסט כמוני שהתחמק משרות צבאי מטעמים מצפוניים?"
ג'ורג' דחף את התיק של חיים שעדיין היה מונח על שולחנו, אל מול יריב: "בשבילם אתה תהיה חיים. קח את התיק ותלמד אותו בעל פה."
הוא פנה אל צ'ארלס: "אתה תדאג לו למסמכים מזויפים. תשתמש במסמכים המקוריים של חיים ורק תחליף את התמונות."
שוב פנה אל יריב: "צ'ארלס יהיה איש הקשר שלך ואליו תפנה בכל בעיה."
זהו. הוא טיפל בנושאי הדחופים ביותר. הוא הזמין מונית לשדה התעופה.
מלא חששות הוא ישב במטוס ללונדון ועבר שוב במוחו על מהלך הימים האחרונים:
אסתי הביאה את אותו אדם שטען שהוא חרש, איך קראו לו? ראובן.
ברור שראובן יודע משהו. הוא ואסתי נמצאו מחפשים בחדרו לפי דברי המנקה.
הם מצאו את המכתב שהיה במגירה, ומי יודע מה עוד?
אסתי הפרוצה נעלמה יחד עם ראובן.
צ'ארלס גילה שהאיש הזה היה בעצם קצין ביחידה של חיים.
כך שיש קשר בין ראובן לחיים.
צ'ארלס לא הצליח לגלות איפה ראובן ואסתי נעלמו.
הוא סיכם לעצמו שכנראה צפויה לו שטיפה רצינית מהמפקד שלו.
גופו התחלחל.
"אדוני, להביא לך שמיכה?” הדיילת הקטנה רכנה לעברו בפנים דאוגות.
הוא הרים את עיניו וראה את הדיילת עומדת על קצה האצבעות כדי להוציא שמיכה מתא המטען למעלה. בטנה נחשפה וגלתה חלקת עור חלקה ומשיית ובמרכה טבור מושלם עטור בעגיל יהלום.
ג'ורג' נרתע על מושבו להתרחק מפיתויי השטן, וצעק: “תסתלקי מפה. אני לא רוצה שום דבר." הדיילת המפוחדת מיהרה לסגת.
ג'ורג' חשב על הבית. שם הנשים צנועות ומכוסות ולא מפתות את הגברים בקסמיהן. הוא נתקף געגוע לארצו. להרים הגבוהים היפים. לאוויר הקר והרענן. לאחוות האנשים המתפללים במסגד.
למשחקי השש-בש בבתי הקפה עם חבריו תוך עישון נרגילה. כל זאת היה חסר לו בשנים הארוכות שבילה עם הכופרים.
עדיין החשש מפני הבאות, גרם לקשר קשה בבטנו. אך הוא התנחם בהחלטה שלו להיות שהיד. אין מענישים שהיד.
היה כבר לילה כאשר הוא נפגש עם איש הקשר בלונדון.
בלונדון התעדכן בידיעות האחרונות המדאיגות.
מסמכים עברו מיד ליד. איש הקשר מסר לו מזוודה ולקח את המזוודה שג'ורג' הביא. הכול לפי כל כללי הסודיות.
הוא נכנס לשירותים כג'ורג' ויצא לאחר רבע שעה כבהראם.
איש עסקים איראני הממהר לטיסה הקרובה לטהרן.
גם בהראם לא היה שמו האמתי, אלא רק כנוי שקיבל למשימה. שמו האמתי היה טובול, אך הוא כבר הרבה זמן לא השתמש בו.
למרות שהיה עייף מחוסר שינה ומפעילות נמרצת של השעות האחרונות, הוא לא יכול היה להירדם במטוס לטהרן. מוחו עדיין טחן את כל המידע שזרם אליו לאחרונה.
הפקודה שקיבל הייתה שעליו להתייצב לפני המנהיגים.
ג'ורג' מעולם לא השתתף בישיבה עם המנהיגים. הוא נמלא ייראה. זה כבוד גדול לפגוש אותם ובוודאי לשבת בישיבה סודית יחד אתם, אך לבו פרפר בפחד. הוא ידע שכאן הוא חייב לתת הסברים על המשגים שלו. אם ההסברים שלו לא יספקו את דעתם הוא יכול למצוא את עצמו מתנדנד בקצהו שלחבל התלייה.
רמקול המטוס התעורר לתחיה בקריאת מואזין לתפילה אחרונה.
ג'ורג' קם ממקומו כמו כל יתר הנוסעים הוציא מתיקו האישי שטיח קטן. פרס אותו על המעבר. המטוס שינה מסלול כך שהמעבר פנה לכיוון מכה.
ג'ורג' כרע מצחו על השטיח ממלמל את פסוקי התפילה בכוונה רבה.
התפילה הראשונה שלו מאז הרבה זמן הכניסה שלווה בלבו.
הוא האזין בקשב רב לדרשן שהדריך את התפילה היישר מטהרן לרמקול המטוס. וחזר על הפסוקים הבלתי נשכחים של הנביא.
לאחר התפילה התיישב חזרה במקומו, בלבו שלווה כמו שלא חווה כבר הרבה זמן.
הוא נרדם מיד וחלם חלום מתוק על קבלת הפנים הגדולה שעושים לו בגן עדן כיאות לשהיד.
בשדה התעופה חיכה לו אדם גדל ממדים בעל זקן שחור ושפתיים חתומות, שהעביר אותו מעבר לבדיקת הדרכונים ומעבר למכס, ישר אל מונית שחיכתה ביציאה. ג'ורג' ביקש לקחת תחילה את המטען שלו אך האיש לא זיכה אותו בתשובה, רק תפש באחיזת צבת את זרועו והוליך אותו היישר לתוך המונית.
גופו של ג'ורג' הזיע מפחד. האם הוא בדרך לגרדום בלי שיתנו לו להגן על עצמו?
כל ניסיונותיו של ג'ורג' לדובב אותו בדרך הארוכה אל מחוץ לעיר, עלו בתוהו. ככול שהנסיעה התארכה כך פחדו התגבר. ג'ורג' הוציא ממחטה ומחה את פניו המזיעות. ראשו כאב ומחשבות התרוצצו במוחו כל אחת מפחידה מהקודמת. הענק שישב לצדו העיף בו מבט מזלזל אך לא פצה את פיו. ג'ורג' ניסה לפתוח חלון כדי לצנן את הזיעה ברוח אך החלון לא ניפתח. הוא היה משוכנע שגם הדלתות נעולות כדי למנוע ממנו לברוח.
הייתה לו הרגשת מחנק יחד שהגבירה עוד יותר את פחדו.
הוא ניסה להתרחק משומרו המסריח גדל הגוף שתפס את מירב המושב ודחק אותו אל הדלת, אך הענק זז עוד יותר מועך אותו אל דלת המונית. בגדי המשי הדקים שלבש במסגרת ההתחזות שלו לסוחר עשיר, לא הגנו עליו במפני חיכוך הבד המחוספס שלבש שומרו.
המונית נעצרה לבסוף מול בית גדול שהוסתר על ידי חורשת עצים עבותה. השער ניפתח באופן אוטומטי והמונית עברה דרך שביל חצץ פתלתל עד קידמת מדרגות רחבות בכניסת הבית.
נישמע קליק שחרור הנעילה של הדלתות.
השומר הוביל אותו באותה אחיזת חנק בקיבורת ידו דרך מסדרונות ארוכים והושיב אותו על ספסל עץ ספרטני מחוץ לדלת גדולה מעוטרת בערבסקות מהקוראן. שם הוא עזב אותו לנפשו והלך בפסיעות גדולות ומהדהדות במסדרונות הריקים.
ג'ורג' ישב על הספסל בדיוק במקום ששומרו הושיב אותו, והמתין.
המתנה ארוכה במסדרון. פחדו הלך וגבר עם כל דקה שחיכה שם.
הדלת הגדולה נפתחה ושמו הוכרז. הוא אימץ את ליבו וניכנס לאולם ענק וגבוה מעוטר כולו בזהב.
מסביב לשולחן גדול מעץ מהגוני עתיק, ישבו שלושת האנשים החשובים ביותר באיראן. על סדר היום היה רק נושא אחד – מבצע דאולת אלאיסלאם – (מדינת האסלאם).
האייטולה עלי חמנאי, הנשיא חסן רוחאני, מפקד משמרות המהפכה מוחמד ג'פארי שהביא לישיבה הזו את המפקד הנוכחי של "כוח קודס", קאסם סולימאני. כל השלושה התעלמו מג'ורג' הקטן שניכנס והתיישב על קצה הכיסא המרוחק.
האייטוללה פנה לנשיא: "האם שוט אללה מוכן?"
"לא שוט אחד, יש לנו כבר 3 שוטים כאלו שיכולים לרכב על מרכבות הטילים לכל מקום במזרח התיכון."
"טוב אז עכשיו נותר לנו רק להפעיל את מבצע דאולת אלאיסלאם."
פנה אל מפקד המשמרות: "מהצד שלך איך מתקדם המבצע?"
מפקד המשמרות הפנה את פניו אל מפקד כוח קודס: "קאסם דווח מהשטח!"
קאסם העביר את מבטו אל ג'ורג' ורמז לו לדווח. ג'ורג' כחכך בגרונו שיבש פתאום ודיווח שאין בעיות והכול מתנהל לפי התכנית מחוץ לבעיה הקטנה של ראובן, והבטיח שגם בעיה זו תיפתר בקרוב.
הנשיא ליטף את זקנו והזכיר בסגנונו היבש שגם במבצע תאילנד שנכשל הוא דיווח שאין בעיות.
קאסם במקום להגן על פיקודו הזכיר שגם המבצע הזה כמעט נכשל בגלל בחירה שגויה של איש הקשר. ג'ורג' נאלץ להודות שחיים שאליו פנה, סרב בסופו של דבר למרות שעל פניו נראה שהיה מועמד אידיאלי. "כמובן שעניין זה נפתר", מיהר להוסיף.
נראה שקאסם החליט להטיל את כל האשמה על ג'ורג. הוא העיר: "מתברר העניין לא נפתר לגמרי. איכשהו החברה של חיים מצאה את ראובן. ברור שמשהו מהתכנית הסודית דלף. עובדה, ראובן ואסתי הגיעו למפקדה בלונדון. הוא שאל בלעג מוסתר את ג'ורג': "אם העניין נפתר, אז לפי איזה מידע הם השיגו את כתובת המפקדה בלונדון?"
כדי לרכך מעט את האשמה של החלק שלו, הוא הוסיף ואמר שהמחלקה שלו התגברה על בעיה זו: "הבחורה כבר בדרך לאיראן ונטפל גם בראובן."
הוא נשאל אם אין אפשרות שראובן ואסתי סיפרו משהו למוסד. על כך הוא ענה שעד כמה שידוע המוסד לא יודע דבר.
הוא הודה בפני עצמו שהוא לא העריך כהלכה את הנחישות של היהודים. אך מיד הוא מיהר להדחיק את רגשות האמפתיה ליהודים. אולי זה היה נסלח כאשר הוא היה בישראל, אך כאן עליו להקשיח את ליבו כדי להצליח במשימה.
ג'ורג' הזיע. שפתו התחתונה רעדה קלות. כדי להציל את עצמו הוא חייב לשכנע אותם שיש בו תועלת. הוא הצביע על העובדה שהוא מכיר את אסתי. אם הוא יחקור אותה הוא יצליח להוציא ממנה את כל הידוע לה טוב מכל אחר. מעודד מכך שהוא ראה את הנשיא מהנהן קלות, הוא הטיל את הקלף המנצח שלו: "אני רוצה להיות שהיד ולמות תוך ביצוע המשימה." כולם השתתקו וציפו למוצא פיו של האייטולה.
ג'ורג' ישב דומם מביט במרקע בעיניים מזוגגות.
"ג'ורג', אתה שומע?”
ג'ורג' רק סימן לו ביד שיעזוב את החדר. יריב קם ויצא סגר אחריו את הדלת בשקט.
אתר העיתון שהיה פתוח על המחשב, שימש ללא ידיעתו של עורך העיתון 'תיבת דואר'.
בספריו של ג'ון לה קארה שימשה את המרגלים רגל חלולה של ספסל בפארק 'תיבת דואר'. היום בעידן האינטרנט זה פשוט הרבה יותר. תגובה תמימה על מאמר, מושתלת בעיתון אינטרנטי שאף אחד לא ירים גבה למקרא הכתוב. רוב המגיבים מסתתרים מאחורי כינוי.
הכינוי שקפץ לעיניו של ג'ורג' לפני דקה, היה אחד הכינויים של הבוס הגדול.
לא פחות!
תחת הכינוי היה המשפט המשובש בכוונה שמשמעותו: 'עזוב הכול ובוא לכאן מיד'.
התגובה הראשונה שלו הייתה תדהמה. לבוא למשרד הראשי אף פעם לא היה סימן טוב. לבוא מיד כאשר המשימה היא בשלב קריטי קרוב לסיום, זו כבר קטסטרופה.
אולי הם כבר יודעים על הפריצה של ראובן ואסתי למשרד והמסמך הנעלם. מי סיפר להם? זה בוודאי צ'ארלס. האיש הכנוע הזה שמונה להיות הסגן שלו בוודאי נישלח כדי לרגל אחריו. מתחת להתנהגות המתחנפת שלו יש מוח ערמומי. 'אני עוד אטפל בו' חשב ג'ורג' 'אך זה חייב לחכות עד שאשלים את המשימה'.
מה שהוא לא הבין איך בעיה כזו עולה לדרג הגבוה ביותר? בהחלט הגיוני היה שייקרא למשרד בלונדון, אך הביקור במשרד הראשי עלול לחשוף את זהותו ולסכן את כל המשימה. כאשר הייתה הבעיה עם חיים, שהייתה לדעתו בעיה גדולה יותר מזו הנוכחית, נתנו לו לפתור אותה בעצמו. הוא הוכיח אז שהאמון שנתנו בו מוצדק.
מחשבותיו נדדו אל הבעיה ההיא. איך הוא יכול היה לדעת שחיים יגיב בצורה כזו? הוא בהחלט נראה מתאים. הם לא יכולים להאשים אותו בבעיה ההיא ולא בבעיה הנוכחית.
איך שלא יהיה, הבעיה של חיים קבלה את הקבורה הראויה לה.
הוא גיחך למחשבה של כפל הלשון הזה, אך מיד הרצין. המצב יותר מידי רציני, הוא ידע מה יכולה להיות משמעות הזימון.
מוחו היה עסוק במציאת תירוצים.
הם לא מבינים? קל מאד לשפוט אותו מהכורסה הנוחה שלהם רחוק ממרכז הפעילות המסוכן כאן. הם לא יודעים עד כמה הוא במתח מתמיד. כל דקה הכיסוי שלו עלול להתגלות. מזלו שהאנשים כאן כל כך תמימים, מאמינים באידאולוגיה המקושקשת שלהם.
מוחו המציא תירוצים:
הוא עדיין לא הספיק לתייק אותו במקום הסודי.
ברור שהוא היה בטוח שכל האורחים כבר יצאו מהבניין.
הוא רק יצא מהמשרד דקה לשירותים.
לא הייתה לו סיבה לחשוד אז בראובן שנראה כל כך מבטיח ובוודאי לא באסתי שהכיר כבר זמן רב וידע שהיא מאמינה תמימה.
שוב הוא קרא את המילים על המרקע שלא הותירו מקום לספק.
גוש מעיק נוצר בבטנו. האם הם לא בוטחים בו שיטפל במקרה של ראובן כמו במקרה של חיים?
במחשבה שנייה צריך גם לטפל באסתי. היא המקשרת בין חיים לראובן ומי יודע? אולי מתחת לחזות התמימה של ילדה שטופת מוח מסתתרת מרגלת?
הנביא מוחמד עליו השלום, צדק. אי אפשר לסמוך על היהודים.
ג'ורג' הזיז את ראשו מקיץ מקיפאונו מתנער לפעולה.
עכשיו אין זמן, עליו לצאת לדרך. הוא הרים את הטלפון והזמין מקום בטיסה הראשונה ללונדון.
לאחר שזה נעשה הוא התפנה לחשוב מה צריך עוד לעשות לפני שהוא עוזב?
הבטן שלו עדיין מכווצת ומוחו נסער באלפי מחשבות מבולבלות.
הוא ידע שתחילה עליו להירגע.
הוא סובב את הכיסא לכוון החלון, נשען אחורה.
שני עורבים שחורים עמדו על צמרת העץ. נוצותיהם הבריקו בשמש החורפית.
כן, 'שמש חורפית'. צמד מילים בלתי אפשרי בארצו.
אין ספק שמזג האוויר כאן מסביר פנים. הוא זכר את החורף הקר במקום ממנו בא. לובן מסנוור וקפוא במשך חודשים ארוכים. שלג עד על ההרים, שמים אפורים וקור חודר לעצמות.
אנשים כאן לא מודעים למתת אלוהים שקבלו, שמים הכחולים ושמש ידידותית.
חבל שכל זאת הולך להיפסק לפחות לתקופה ארוכה.
ממזג האוויר יהיה לו הכי קשה להיפרד. הוא חשב על הנוף המואר בצבעים החמים ומנוקד בשלל צבעי הפרחים. 'פרחים בחורף' שוב צמד מילים בלתי אפשרי בארץ מוצאו.
הוא חשב על האנשים מסבירי הפנים, כל כך שונים מהאנשים הקשוחים שם.
חבל שאין הם רואים את האמת ומצילים את נפשותיהם.
גורלם נחרץ.
השקט של אחר הצהרים הופר כאשר אחד העורבים מתח את צווארו וקרא: "קרא, קרא!" קולו היה צרוד ומאיים.
היה נדמה לו שהם מביטים ישר אליו. הוא הצטמרר.
עורבים הם סימן רע. האם אלוהים שלח את העורבים להזהיר אותו?
האם הוא ייענש על המחשבות על הארץ הזו, ועל דרך החיים שנכפתה עליו כאן?
לא יכול להיות, אף אחד לא חושד שעברו במוחו מחשבות כאלו.
העורב השני נופף בכנפיו וענה בקול חודר כליות: "קרא, קרא, קרא" .
נדמה היה לג'ורג' ששני העורבים מסתכלים אליו כאומרים 'אתה אשם'.
'באמת מה אני חושב לעצמי?' דקרה המחשבה ישירות בלבו, 'אי אפשר להימלט מעינו הבוחנת של אללה'.
ומיד הוא מצא תירוץ, 'אלוהים יצר כאן ארץ כל כך מפתה, שאדם חייב להיות קדוש כדי לא להתפעל מיופייה, ואני לא קדוש. לא שולחים קדוש למשימה כמו זו העומדת לפני. אולי אלוהים עשה אותה כך כדי לפתות את הכופרים, אויביו של המהדי שיגיע בקרוב, לאמץ את הארץ כארץ קודש. אסור לי להתפתות.
הוא נזכר בפגישה האחרונה שלו עם המפקד קאסם סולימאני.
כבר אז הוא העלה את השאלה המציקה האם לא ייענש כאשר יחיה כמו הכופרים.
קאסם חייך בנועם: "האם אתה לא מכיר את ציווי התאקיה?", והראה לו פתואה חתומה בידי חומייני המתירה לו לעשות את הדרוש כדי לבצע את משימתו. "החשוב הוא שבלבך תישאר נאמן."
עד עכשיו הוא לא פקפק, אך עכשיו עלה בדעתו שהוא בכל זאת ייענש. האם הוא באמת נאמן בלבו? הוא זכר איך לפעמים חש אהדה לאנשים החיים כאן. ואפילו לפעמים פיתוי לדרך החיים של הכופרים.
שוב עבר רעד בגופו. איך הוא יכול היה לחוש אהדה לכופרים?
ג'ורג' התנער לפעולה. פעולה תמיד עוזרת לגרש מחשבות רעות מהראש.
הוא חייג את המספר של צ'ארלס, ונבח פקודה להגיע למשרד מיד!
קם, והלך בצעדים נמרצים אל הארונות. חיטט עד שמצא את התיק שחיפש. חזר למקומו ופתח את התיק. עייני חיים הביטו בו במבט מאשים מתוך התמונה שבדף הראשון.
דמותו של חיים עלתה בדמיונו.
חיים היה בחור חכם ורגיש. הוא קיווה שחיים יראה את האמת ויעבור למחנה של בני האור.
הוא זכר איך חיים התעניין בספרים שהוא נתן לו. הם ישבו שעות ארוכות כאן במשרד ודברו. חיים ידע להתווכח, אך הוא חשב שבסופו של דבר חיים יראה את האור.
איזה טעות, איזו אכזבה!
נקישה מהוססת על הדלת העירה אותו מהרהוריו.
קולו הכנוע של צ'ארלס נשמע: "רצית לדבר איתי?"
הוא הרגיש כעס עולה במעלה גרונו.
ג'ורג' התפוצץ על צ'ארלס.
במשך דקות ארוכות הוא קילל וצעק והאשים את צ'ארלס באלף האשמות.
פניו האדימו, עורק צווארו בלט. לצ'ארלס נדמה היה שעוד מעט ועיניו יצאו מחוריהן. הוא התכווץ בכסאו לא מבין על מה כל הכעס הזה: “מה עשיתי?” השאלה הכעיסה את ג'ורג' עוד יותר. הוא קם מכיסאו תפס את את השבריה ששמשה כסכין המכתבים וניסה בחמת זעם לדקור את צ'ארלס: “אני אגיד לך מה עשית, מרגל נאלח." את הדברים האלו אמר בפרסית, שוכח לרגע בחמת זעמו את סיפור הכיסוי שלו. צ'ארלס הזדעזע. הושיט את ידו לעצור את ג'ורג' מהשגיאה הקשה. ג'ורג' שטעה לחשוב שצ'ארלס מאיים עליו, התכופף לעברו, סכין ביד. מזלו של צ'ארלס שידיו הקצרות של ג'ורג' לא הגיעו עד אליו מעבר לשולחן הגדול.
"מה עשיתי לך? מה שזה לא יהיה בוודאי שלא התכוונתי לפגוע בך." הניסיון של צ'ארלס להרגיע אותו הכעיס אותו עוד יותר. הוא נופף בידיו הקטנות וניסה ללכת מעבר לשולחן: “אני אשחוט אותך."
צלצול הטלפון קטע אותו. ג'ורג' השתתק באחת, והתיישב חזרה בכיסאו מרוקן. נפשו חלולה.
הודיעו לו ממשרד הנסיעות שסדרו לו טיסה ללונדון בערב.
צ'ארלס קם, מנסה לסגת מהר הגעש האנושי שהתפרץ עליו.
"שב!" צעק ג'ורג'.
צ'ארלס הביט בו נכלם לא יודע מה הוא עשה שלא כראוי שגרם להתפרצות הזו.
האיש בצידו השני של הטלפון אמר: “אני יושב, למה אתה צועק?”
"ג'ורג', נשם כמה נשימות להירגע: “לא אתה. תודה על שסידרת את הנסיעה כל כך מהר." עוד כמה שניות הוא האזין לטלפון והמהם לתוכו: “כן, כן, אני אהיה בזמן אל תדאג."
צ'ארלס שוב עשה תנועה כמי שמתכוון לצאת, אך ג'ורג' פקד עליו בידו לשבת.
הוא עבר במוחו על הרשימה של מה עליו לעשות, ואמר בקול שקט אך מתוח: "אני חייב להתייצב במשרד הראשי, אני לא יודע מתי אחזור. עד אז אתה תנהל את המשימה."
צ'ארלס שאל בחשש, עדיין מפחד מהתפרצות חוזרת: "למה?"
ג'ורג' בניסיון להעלים את החששות שלו, אמר את הדבר הראשון שעלה בדעתו: "אני רוצה לבקש טובה מהמפקד העליון החכם חמינאי, להיות 'שהיד' באופן אישי כדי לסיים את המשימה בהצלחה ולהצטרף לאחי הקדושים בגן עדן."
תוך כדי דיבור הוא חשב שבאמת זה הדבר הנכון לעשות כדי לכפר על המחשבות הרעות שעברו במוחו. הוא ימרק את חטאיו בפעולה למען האל.
במחשבה מנחמת זו ג'ורג' עבר לנושא השני ברשימה שבמוחו והזמין את יריב להצטרף. יריב נכנס וחש את המתח באוויר. הוא הביט מאחד לשני והתיישב בזהירות בכיסא ליד צ'ארלס וקיבל את תיק המתנחלים מג'ורג. הוא פתח אותו ועיניו רפרפו על הכתוב. לאחר שקרא את התמצית הוא שאל בחשש: "אפשר עכשיו לשאול שאלה?"
ג'ורג' הנהן בעייפות במוחו עדיין מנסה להתרגל להחלטה להיות שהיד.
"איך שני הימנים ההזויים האלו יאמינו לפציפיסט כמוני שהתחמק משרות צבאי מטעמים מצפוניים?"
ג'ורג' דחף את התיק של חיים שעדיין היה מונח על שולחנו, אל מול יריב: "בשבילם אתה תהיה חיים. קח את התיק ותלמד אותו בעל פה."
הוא פנה אל צ'ארלס: "אתה תדאג לו למסמכים מזויפים. תשתמש במסמכים המקוריים של חיים ורק תחליף את התמונות."
שוב פנה אל יריב: "צ'ארלס יהיה איש הקשר שלך ואליו תפנה בכל בעיה."
זהו. הוא טיפל בנושאי הדחופים ביותר. הוא הזמין מונית לשדה התעופה.
מלא חששות הוא ישב במטוס ללונדון ועבר שוב במוחו על מהלך הימים האחרונים:
אסתי הביאה את אותו אדם שטען שהוא חרש, איך קראו לו? ראובן.
ברור שראובן יודע משהו. הוא ואסתי נמצאו מחפשים בחדרו לפי דברי המנקה.
הם מצאו את המכתב שהיה במגירה, ומי יודע מה עוד?
אסתי הפרוצה נעלמה יחד עם ראובן.
צ'ארלס גילה שהאיש הזה היה בעצם קצין ביחידה של חיים.
כך שיש קשר בין ראובן לחיים.
צ'ארלס לא הצליח לגלות איפה ראובן ואסתי נעלמו.
הוא סיכם לעצמו שכנראה צפויה לו שטיפה רצינית מהמפקד שלו.
גופו התחלחל.
"אדוני, להביא לך שמיכה?” הדיילת הקטנה רכנה לעברו בפנים דאוגות.
הוא הרים את עיניו וראה את הדיילת עומדת על קצה האצבעות כדי להוציא שמיכה מתא המטען למעלה. בטנה נחשפה וגלתה חלקת עור חלקה ומשיית ובמרכה טבור מושלם עטור בעגיל יהלום.
ג'ורג' נרתע על מושבו להתרחק מפיתויי השטן, וצעק: “תסתלקי מפה. אני לא רוצה שום דבר." הדיילת המפוחדת מיהרה לסגת.
ג'ורג' חשב על הבית. שם הנשים צנועות ומכוסות ולא מפתות את הגברים בקסמיהן. הוא נתקף געגוע לארצו. להרים הגבוהים היפים. לאוויר הקר והרענן. לאחוות האנשים המתפללים במסגד.
למשחקי השש-בש בבתי הקפה עם חבריו תוך עישון נרגילה. כל זאת היה חסר לו בשנים הארוכות שבילה עם הכופרים.
עדיין החשש מפני הבאות, גרם לקשר קשה בבטנו. אך הוא התנחם בהחלטה שלו להיות שהיד. אין מענישים שהיד.
היה כבר לילה כאשר הוא נפגש עם איש הקשר בלונדון.
בלונדון התעדכן בידיעות האחרונות המדאיגות.
מסמכים עברו מיד ליד. איש הקשר מסר לו מזוודה ולקח את המזוודה שג'ורג' הביא. הכול לפי כל כללי הסודיות.
הוא נכנס לשירותים כג'ורג' ויצא לאחר רבע שעה כבהראם.
איש עסקים איראני הממהר לטיסה הקרובה לטהרן.
גם בהראם לא היה שמו האמתי, אלא רק כנוי שקיבל למשימה. שמו האמתי היה טובול, אך הוא כבר הרבה זמן לא השתמש בו.
למרות שהיה עייף מחוסר שינה ומפעילות נמרצת של השעות האחרונות, הוא לא יכול היה להירדם במטוס לטהרן. מוחו עדיין טחן את כל המידע שזרם אליו לאחרונה.
הפקודה שקיבל הייתה שעליו להתייצב לפני המנהיגים.
ג'ורג' מעולם לא השתתף בישיבה עם המנהיגים. הוא נמלא ייראה. זה כבוד גדול לפגוש אותם ובוודאי לשבת בישיבה סודית יחד אתם, אך לבו פרפר בפחד. הוא ידע שכאן הוא חייב לתת הסברים על המשגים שלו. אם ההסברים שלו לא יספקו את דעתם הוא יכול למצוא את עצמו מתנדנד בקצהו שלחבל התלייה.
רמקול המטוס התעורר לתחיה בקריאת מואזין לתפילה אחרונה.
ג'ורג' קם ממקומו כמו כל יתר הנוסעים הוציא מתיקו האישי שטיח קטן. פרס אותו על המעבר. המטוס שינה מסלול כך שהמעבר פנה לכיוון מכה.
ג'ורג' כרע מצחו על השטיח ממלמל את פסוקי התפילה בכוונה רבה.
התפילה הראשונה שלו מאז הרבה זמן הכניסה שלווה בלבו.
הוא האזין בקשב רב לדרשן שהדריך את התפילה היישר מטהרן לרמקול המטוס. וחזר על הפסוקים הבלתי נשכחים של הנביא.
לאחר התפילה התיישב חזרה במקומו, בלבו שלווה כמו שלא חווה כבר הרבה זמן.
הוא נרדם מיד וחלם חלום מתוק על קבלת הפנים הגדולה שעושים לו בגן עדן כיאות לשהיד.
בשדה התעופה חיכה לו אדם גדל ממדים בעל זקן שחור ושפתיים חתומות, שהעביר אותו מעבר לבדיקת הדרכונים ומעבר למכס, ישר אל מונית שחיכתה ביציאה. ג'ורג' ביקש לקחת תחילה את המטען שלו אך האיש לא זיכה אותו בתשובה, רק תפש באחיזת צבת את זרועו והוליך אותו היישר לתוך המונית.
גופו של ג'ורג' הזיע מפחד. האם הוא בדרך לגרדום בלי שיתנו לו להגן על עצמו?
כל ניסיונותיו של ג'ורג' לדובב אותו בדרך הארוכה אל מחוץ לעיר, עלו בתוהו. ככול שהנסיעה התארכה כך פחדו התגבר. ג'ורג' הוציא ממחטה ומחה את פניו המזיעות. ראשו כאב ומחשבות התרוצצו במוחו כל אחת מפחידה מהקודמת. הענק שישב לצדו העיף בו מבט מזלזל אך לא פצה את פיו. ג'ורג' ניסה לפתוח חלון כדי לצנן את הזיעה ברוח אך החלון לא ניפתח. הוא היה משוכנע שגם הדלתות נעולות כדי למנוע ממנו לברוח.
הייתה לו הרגשת מחנק יחד שהגבירה עוד יותר את פחדו.
הוא ניסה להתרחק משומרו המסריח גדל הגוף שתפס את מירב המושב ודחק אותו אל הדלת, אך הענק זז עוד יותר מועך אותו אל דלת המונית. בגדי המשי הדקים שלבש במסגרת ההתחזות שלו לסוחר עשיר, לא הגנו עליו במפני חיכוך הבד המחוספס שלבש שומרו.
המונית נעצרה לבסוף מול בית גדול שהוסתר על ידי חורשת עצים עבותה. השער ניפתח באופן אוטומטי והמונית עברה דרך שביל חצץ פתלתל עד קידמת מדרגות רחבות בכניסת הבית.
נישמע קליק שחרור הנעילה של הדלתות.
השומר הוביל אותו באותה אחיזת חנק בקיבורת ידו דרך מסדרונות ארוכים והושיב אותו על ספסל עץ ספרטני מחוץ לדלת גדולה מעוטרת בערבסקות מהקוראן. שם הוא עזב אותו לנפשו והלך בפסיעות גדולות ומהדהדות במסדרונות הריקים.
ג'ורג' ישב על הספסל בדיוק במקום ששומרו הושיב אותו, והמתין.
המתנה ארוכה במסדרון. פחדו הלך וגבר עם כל דקה שחיכה שם.
הדלת הגדולה נפתחה ושמו הוכרז. הוא אימץ את ליבו וניכנס לאולם ענק וגבוה מעוטר כולו בזהב.
מסביב לשולחן גדול מעץ מהגוני עתיק, ישבו שלושת האנשים החשובים ביותר באיראן. על סדר היום היה רק נושא אחד – מבצע דאולת אלאיסלאם – (מדינת האסלאם).
האייטולה עלי חמנאי, הנשיא חסן רוחאני, מפקד משמרות המהפכה מוחמד ג'פארי שהביא לישיבה הזו את המפקד הנוכחי של "כוח קודס", קאסם סולימאני. כל השלושה התעלמו מג'ורג' הקטן שניכנס והתיישב על קצה הכיסא המרוחק.
האייטוללה פנה לנשיא: "האם שוט אללה מוכן?"
"לא שוט אחד, יש לנו כבר 3 שוטים כאלו שיכולים לרכב על מרכבות הטילים לכל מקום במזרח התיכון."
"טוב אז עכשיו נותר לנו רק להפעיל את מבצע דאולת אלאיסלאם."
פנה אל מפקד המשמרות: "מהצד שלך איך מתקדם המבצע?"
מפקד המשמרות הפנה את פניו אל מפקד כוח קודס: "קאסם דווח מהשטח!"
קאסם העביר את מבטו אל ג'ורג' ורמז לו לדווח. ג'ורג' כחכך בגרונו שיבש פתאום ודיווח שאין בעיות והכול מתנהל לפי התכנית מחוץ לבעיה הקטנה של ראובן, והבטיח שגם בעיה זו תיפתר בקרוב.
הנשיא ליטף את זקנו והזכיר בסגנונו היבש שגם במבצע תאילנד שנכשל הוא דיווח שאין בעיות.
קאסם במקום להגן על פיקודו הזכיר שגם המבצע הזה כמעט נכשל בגלל בחירה שגויה של איש הקשר. ג'ורג' נאלץ להודות שחיים שאליו פנה, סרב בסופו של דבר למרות שעל פניו נראה שהיה מועמד אידיאלי. "כמובן שעניין זה נפתר", מיהר להוסיף.
נראה שקאסם החליט להטיל את כל האשמה על ג'ורג. הוא העיר: "מתברר העניין לא נפתר לגמרי. איכשהו החברה של חיים מצאה את ראובן. ברור שמשהו מהתכנית הסודית דלף. עובדה, ראובן ואסתי הגיעו למפקדה בלונדון. הוא שאל בלעג מוסתר את ג'ורג': "אם העניין נפתר, אז לפי איזה מידע הם השיגו את כתובת המפקדה בלונדון?"
כדי לרכך מעט את האשמה של החלק שלו, הוא הוסיף ואמר שהמחלקה שלו התגברה על בעיה זו: "הבחורה כבר בדרך לאיראן ונטפל גם בראובן."
הוא נשאל אם אין אפשרות שראובן ואסתי סיפרו משהו למוסד. על כך הוא ענה שעד כמה שידוע המוסד לא יודע דבר.
הוא הודה בפני עצמו שהוא לא העריך כהלכה את הנחישות של היהודים. אך מיד הוא מיהר להדחיק את רגשות האמפתיה ליהודים. אולי זה היה נסלח כאשר הוא היה בישראל, אך כאן עליו להקשיח את ליבו כדי להצליח במשימה.
ג'ורג' הזיע. שפתו התחתונה רעדה קלות. כדי להציל את עצמו הוא חייב לשכנע אותם שיש בו תועלת. הוא הצביע על העובדה שהוא מכיר את אסתי. אם הוא יחקור אותה הוא יצליח להוציא ממנה את כל הידוע לה טוב מכל אחר. מעודד מכך שהוא ראה את הנשיא מהנהן קלות, הוא הטיל את הקלף המנצח שלו: "אני רוצה להיות שהיד ולמות תוך ביצוע המשימה." כולם השתתקו וציפו למוצא פיו של האייטולה.
No comments:
Post a Comment