למזלם ג'ורג' התעכב מחוץ לדלת מנהל ויכוח קולני עם אדם נוסף.
אסתי שכבר שמעה את המפתח נכנס לחור המנעול, משכה את ראובן אליה. ראובן לא האמין שזה אפשרי, אך הוא הצליח לקפל את גופו הארוך במקום הצר שבמבט ראשון הספיק בקושי לגוף הצנום של אסתי.
הם הספיקו לסגור את דלת הארון מבפנים, כאשר דלת המשרד נפתחה וג'ורג' נכנס בלוויית האדם הנוסף.
ראובן לחש באזנה של אסתי: “אני מצטער."
אסתי לא ענתה, אך להפתעתו נלחצה אליו עוד יותר, ושמה את ידה על פיו מסמנת שישתוק. ברור שהוא צריך לשתוק, כי אצלה היו זוג האוזניים היחידות שיכלו להקשיב לנאמר בחדר. חוש הריח המחודד של ראובן הבדיל בין שני ריחות גוף. אחד מהם הריח החמוץ של זיעת ג'ורג' מעורב בבושם המוכר, האחר ריח של אפטרשיב כבד דגדג את נחיריו. אדם חדש.
מקופל בארון, דחוק אל אסתי בדממה ניסה להתעלם מהריחות הדוחים ולהתרכז בריח הנרקיסים המעורב בריח זיעתה המתוק של אסתי. כל גופו כאב מהתנוחה הבלתי נוחה. גופו הגדול נדחק בקירות הארון סופג את קרירות הקירות מצד אחד, ושוקע בחומו הרך של גוף הנערה הצמודה אליו,ראשו קרוב לראשה, נושם את ריח המנטה מפיה הפעור מעט שהיה כה צמוד לפניו. קצב ליבו גבר והוא חש משיכה בלתי נשלטת לנשק את לחיה שהיה כה קרוב. להפתעתו היא הסבה את פניה ושפתיה פגשו את שפתיו בנשיקה רכה ארוכה שהפכה לתובענית יותר ויותר. בחשכה קשה היה לו להבחין בצבעים המיוחדים לאסתי. הוא רק יכול היה לדמיין את שיערה הכתום המבריק, את העיניים הגדולות בסגול עמוק ואת השפתיים המשוחות באדום עז, שעכשיו נלחצו מול שפתיו ולשונה גישש הפנימה. שעה ארוכה הם נצמדו יחד. עבור ראובן אסתי הייתה כל עולמו. אך אסתי התנתקה ממנו וחזרה להקשיב. עיניו של ראובן התרגלו אט אט לחשכה. לא היה לו מה לעשות אלא לבחון את דמותה של אסתי המקשיבה במתח לקולות שבוודאי בקעו מהחדר. ממרחק כזה הוא הבחין באפה הקטן הסולד, ריסיה הארוכים וגבותיה המעוצבים. ליבו פעם בחוזקה והוא חשד שאין זה רק בגלל המתח.
גם ליבה של אסתי האיץ את מרוצתו. היא שמעה בחרדה איך ג'ורג' מנחה אדם בשם צ'ארלס לחקור על הרקע של ראובן. למה ג'ורג' מתנהג כאילו הוא חייב להגן על סודות אפלים מפני מרגלים של המוסד. היא תהתה האם ראובן צודק שיש כאן כוחות אפלים? אך מיד חזרה בה. לא, מובן שג'ורג' אינו רוצה שהמוסד המוטה נגד השמאל בכלל ובעיקר נגד פעילות לטובת הפלשתינאים המסכנים יעצור את עבודת הקודש שעושה 'הבית'. עם זאת הטון והאזהרות לחשאיות דומה יותר לארגון מחתרתי מאשר לקהילה שואפת שלום כמו 'הבית'. ובכלל מי זה צ'ארלס? היא אף פעם לא פגשה אותו למרות שהכירה את כל הפעילים 'בבית'. האם ג'ורג' משתמש בחוקר פרטי? גופה הצטמרר מהמחשבות האלה. והיא נלחצה עוד יותר לגוף הגדול של ראובן. ראובן הרגיש במצוקתה ושריריו התמתחו. מה היא שומעת שגורם לה פחד כזה?
ככל שהזמן עבר, כך ראובן חש יותר את השקט המייסר. אנשים נרתעים בדרך כלל מרעש ומחפשים שקט ושלווה. לו היו מפסיקים לשמוע את רעשי הסביבה המנחמים הם והיו טובעים כמוהו בשקט נצחי המנתק אותם מהסביבה, הם כמהים למעט רעש שיחבר אותם לעולם. חסר אונים בתוך השקט שסבב אותו הוא קלל את האוזניים חסרות התועלת שלו: "מה קורה?"
"ששש. עכשיו צ'ארלס יצא וג'ורג' מרשרש עדיין בניירות." אמרה ללא קול מול פניו.
ראובן לא העז לשאול מי זה לעזאזל צ'ארלס. עצמותיו כאבו. ברכיו נוגעות בסנטרו, ורגלו הפגוע כואבת כתופת. רק גופה הרך של אסתי הצמוד אליו וריח הנרקיסים הממלא את החלל, היווה פיצוי לחוסר הנוחיות.
ג'ורג' עסק במשהו למשך דקות ארוכות נוספת במשרד, ואז יצא גם הוא ונעל את הדלת.
אסתי פתחה את הארון ויצאה מותחת את אבריה. אחריה התגלגל ראובן מהארון גם הוא. מתרומם בקושי, אבריו הארוכים נוקשים מהשהיה המכווצת בארון.
"מה הוא עשה כל כך הרבה זמן במשרד?” שאל תוך עיסוי רגלו הפגועה.
אסתי נזכרה שראובן בעצם לא שמע דבר, ונתנה לו דיווח מלא, מדברת ללא קול מול פניו.
ראובן חזר לשולחן הגדול והמשיך בחיפוש, רומז לאסתי לחפש בארונות.
"מה אנחנו מחפשים?”
"כל דבר שייתן לנו רמז לפעילות האמתית של 'הבית' ."
"למה אתה חושב שיש פעילות סמויה? זה לא יכול להיות פשוט מקום שחותר לשלום ולזכויות אזרח?” לפעמים ‘מה שאנו רואים זה מה שיש’ חשבה אסתי. למה ראובן כל כך חשדן?
ראובן העיף מבט אל אסתי שעמדה בעמידה מתגוננת, החזיר מבטו אל השולחן הנקי ממסמכים ומלמל יותר לעצמו מאשר לאסתי: “כן, שלום, זכויות אדם, ורצח אנשים כמו חיים, שגילו משהו על המקום 'רודף שלום' הזה." והוסיף במוחו ‘עוד אידיוטית שימושית שטופת מוח’. משך בכתפיו וחזר ובדק את המגרות של השולחן. המגרה המרכזית הייתה נעולה. הוא זכר את קת האקדח שהציץ מהמגרה. למה ג'ורג' צריך אקדח? הוא חיפש משהו שיעזור לפתוח את המגרה. תוך שהוא לוקח את הסכין המשמש לפתיחת מעטפות שהיה על השולחן הסכין היה בעצם שבריה מעוקלת וראובן תהה אם היא משמשת למשימות רצחניות יותר מחיתוך מעטפות. במקרה הזה הסכין הייתה חזקה מספיק לפרוץ את המגירה.
אסתי משכה בכתפיה: "זה מה שאתה חושב. אתה לא חושב שיש אפשרות שחיים נדרס רק בגלל חוסר הזהירות שלו?" ובמוחה הדהדה את מה שראובן חשב עליה ‘עוד אדם גזעני שטוף מוח, שלא מבין שגם הערבים הם בני אדם שצריך להתייחס אליהם כמו אל כולם’. הסתובבה בגבה לראובן ופתחה את הארונות תוהה למה היא משתפת פעולה עם אדם כמו ראובן. היא כבר שכחה את ההיסוסים שלה לגבי ג'ורג', וכעסה על ראובן החשדן שאינו יכול לקבל שיש אנשים טובים הדואגים לאדם באשר הוא אדם.
אסתי רכנה על הרצפה מדפדפת בקלסר עבה, כאשר שמה לב למעשיו של ראובן וקראה בפחד: "מה אתה עושה? הוא מיד ירגיש שהיינו פה."
ראובן משך בכתפיו: "בין כה וכה לא ייקח הרבה זמן לצלופח או 'לצ'ארלס' לגלות שאני לא מי שהתיימרתי להיות."
תוך דיבור ראובן משך מסמך ועיין בו. ללא מילה הוא קיפל אותו והכניס אותו לכיסו: "בואי, נדמה לי שמצאתי מה שחיפשנו." אמר וצעד לכיוון הדלת מנסה את הידית.
"הדלת נעו…" התחילה אסתי.
"שיט, הדלת נעולה." אמר ראובן.
גוש קר עלה לגרונה: "איך נצא?" ראובן הצביע לעבר החלון.
"השתגעת? אנחנו בקומה שלישית."
ראובן צלע עד החלון, פתח אותו והציץ החוצה. בחוץ כבר החשיך ורק אור הירח החיוור האיר את קיר המבנה. אי אפשר היה לראות את הקרקע. לרגע שקל לרדת דרך העץ אך מצא שהעץ רחוק מידי מהחלון. 'אם הייתי נער צעיר ואתלטי כמו בימים ההם בקליבלנד אולי הייתי יכול לזנק אל העץ' חשב מחשבה שלא נעדרה ממנה מנת רחמים עצמיים. איך שלא יהיה גם אסתי לא נראתה מספיק ספורטיבית לזנק אל העץ.
אסתי הצטרפה אליו והציצה גם היא מהחלון: "אולי נעשה חבל מהבגדים שלנו ונשתלשל למטה" הציעה וכבר הורידה את החולצה שלה ונשארה בחזייה בלבד. ידיה כבר היו מאחורי גבה להתיר את החזיה כאשר ראובן נרתע: "זה לא יספיק והבגדים שלך לא מספיק חזקים להחזיק את כובד משקלי. בכלל עכשיו קיץ ומעט הבגדים שאנו לובשים לא יספיקו להגיע למטה." אך הדמיון שלו עבד שעות נוספות לראות את אסתי ערומה. הוא ניער את ראשו העביר יד ברעמת שערו, זה לא הזמן למחשבות כאלו.
אסתי שפעה המצאות: "אולי נטלפן למכבי אש שיחלצו אותנו?" אמרה תוך שהיא לובשת חזרה את החולצה למרבה אכזבתו של ראובן. 'הוא כזה שמרן' חשבה אסתי מפרשת נכון את ההסמקה הקלה שעלתה בלחייו.
"את רואה יותר מידי סרטים לילדים בהם מכבי האש מחלצים חתולים מהעץ, אין סיכוי שמכבי האש יבואו. תשכחי מזה. חוץ מזה הם יעשו יותר מידי רעש שעלול לגרום לנו צרות רבות."
מעביר שוב ושוב את ידו בשערו במבוכה הוסיף: “מחכים. מישהו צריך לפתוח את החדר בסופו של דבר ואז נתמודד עם השאלות."
אסתי התיישבה על השטיח נשענת בגבה אל הארונות: "קרוב לוודאי שיהיה זה ג'ורג' בעצמו."
"אז מה? את טוענת שהוא אדם טוב, מה הוא יעשה לך?"
"אה, הוא יכול לזרוק אותי 'מהבית' על דבר כזה." מסלקת שיער מעיניה אל מאחורי האוזן.
"זו לא אבדה כזו גדולה." הגיב ראובן.
בשמץ של רוגזה: "כן, כן, אני יודעת את דעתך על הבית ואתה לא צריך לחזור על כך שוב ושוב, אז מה מצאת?”
"זה בהחלט מסמך המצביע על פעילות חשודה 'בבית'. מדובר על עזרה לאנשים המשתייכים כנראה לחולית טרור שהמשרד המרכזי של 'הבית' שולח לישראל."
אסתי בשלה: "למה אתה רואה בכל דבר סכנה. אני מבינה שהייתה לך טראומה, אך אתה לא צריך להשליך את הטראומה האישית שלך ולהיות כל כך חשדן" העורק בצווארה הראה שכעסה עולה. "אולי הקבוצה שתגיע היא קבוצת מומחים שיעזרו 'לבית' במשימותיו החשובות?"
ראובן חזר והתיישב בכבדות בכיסא המפואר של ג'ורג' באנחה, מתחרט שבכלל הסכים להיות מעורב בתעלומה לעזור לחיים ולאסתי. הוא לא אהב את הצורה בה חיים ניסה להשתמש בו. הוא לא כמו חברו שלמה שהיה עוזר לכל אחד בייחוד לא לחיים שאשם בעקיפין במוות האיום של שלמה. הוא פחד שהתערבות במה שקורה בבית האפל הזה, תגרום שסופו יהיה כמו סופו של שלמה, אבל עכשיו אולי כבר מאוחר מידי: "צריך להודיע על פעילות 'הבית' לשב"כ."
"ומה אנחנו נעשה?”
"זו לא הבעיה שלנו, שב"כ הם המומחים וזה תפקידם לבדוק אם יש כאן פעילות בלתי רצויה."
"אולי זו לא הבעיה שלך, אבל בהחלט הבעיה שלי." אסתר התריסה לעומתו. נראה שהיא במצב רוח מלחמתי.
ראובן קם: "טוב, בואי ננצל את הזמן ונחפש עוד מסמכים."
החיפוש לא העלה דבר. עלה בדעתו של ראובן שיש לצלופח מקום אחר בו הוא מחזיק את המסמכים המרשיעים. אסתי אמרה בזהירות בתגובה לרעיון הזה: “אתה לא חושב שאולי אין 'מסמכים מרשיעים'?” מסכן, חשבה, הוא באמת רואה אויבים בכל מקום. איזה בלגן, חייבים להחזיר הכול למקום. ג'ורג' לא יסלח לי.
לפתע נשמע סיבוב מפתח בדלת.
אסתי נעמדה קפואה כמו ארנבת הנקלעת מול פנסי מכונית.
ראובן שראה את תגובתה של אסתי, קם בכבדות דורך את שריריו, מוכן לכל דבר.
אסתי שכבר שמעה את המפתח נכנס לחור המנעול, משכה את ראובן אליה. ראובן לא האמין שזה אפשרי, אך הוא הצליח לקפל את גופו הארוך במקום הצר שבמבט ראשון הספיק בקושי לגוף הצנום של אסתי.
הם הספיקו לסגור את דלת הארון מבפנים, כאשר דלת המשרד נפתחה וג'ורג' נכנס בלוויית האדם הנוסף.
ראובן לחש באזנה של אסתי: “אני מצטער."
אסתי לא ענתה, אך להפתעתו נלחצה אליו עוד יותר, ושמה את ידה על פיו מסמנת שישתוק. ברור שהוא צריך לשתוק, כי אצלה היו זוג האוזניים היחידות שיכלו להקשיב לנאמר בחדר. חוש הריח המחודד של ראובן הבדיל בין שני ריחות גוף. אחד מהם הריח החמוץ של זיעת ג'ורג' מעורב בבושם המוכר, האחר ריח של אפטרשיב כבד דגדג את נחיריו. אדם חדש.
מקופל בארון, דחוק אל אסתי בדממה ניסה להתעלם מהריחות הדוחים ולהתרכז בריח הנרקיסים המעורב בריח זיעתה המתוק של אסתי. כל גופו כאב מהתנוחה הבלתי נוחה. גופו הגדול נדחק בקירות הארון סופג את קרירות הקירות מצד אחד, ושוקע בחומו הרך של גוף הנערה הצמודה אליו,ראשו קרוב לראשה, נושם את ריח המנטה מפיה הפעור מעט שהיה כה צמוד לפניו. קצב ליבו גבר והוא חש משיכה בלתי נשלטת לנשק את לחיה שהיה כה קרוב. להפתעתו היא הסבה את פניה ושפתיה פגשו את שפתיו בנשיקה רכה ארוכה שהפכה לתובענית יותר ויותר. בחשכה קשה היה לו להבחין בצבעים המיוחדים לאסתי. הוא רק יכול היה לדמיין את שיערה הכתום המבריק, את העיניים הגדולות בסגול עמוק ואת השפתיים המשוחות באדום עז, שעכשיו נלחצו מול שפתיו ולשונה גישש הפנימה. שעה ארוכה הם נצמדו יחד. עבור ראובן אסתי הייתה כל עולמו. אך אסתי התנתקה ממנו וחזרה להקשיב. עיניו של ראובן התרגלו אט אט לחשכה. לא היה לו מה לעשות אלא לבחון את דמותה של אסתי המקשיבה במתח לקולות שבוודאי בקעו מהחדר. ממרחק כזה הוא הבחין באפה הקטן הסולד, ריסיה הארוכים וגבותיה המעוצבים. ליבו פעם בחוזקה והוא חשד שאין זה רק בגלל המתח.
גם ליבה של אסתי האיץ את מרוצתו. היא שמעה בחרדה איך ג'ורג' מנחה אדם בשם צ'ארלס לחקור על הרקע של ראובן. למה ג'ורג' מתנהג כאילו הוא חייב להגן על סודות אפלים מפני מרגלים של המוסד. היא תהתה האם ראובן צודק שיש כאן כוחות אפלים? אך מיד חזרה בה. לא, מובן שג'ורג' אינו רוצה שהמוסד המוטה נגד השמאל בכלל ובעיקר נגד פעילות לטובת הפלשתינאים המסכנים יעצור את עבודת הקודש שעושה 'הבית'. עם זאת הטון והאזהרות לחשאיות דומה יותר לארגון מחתרתי מאשר לקהילה שואפת שלום כמו 'הבית'. ובכלל מי זה צ'ארלס? היא אף פעם לא פגשה אותו למרות שהכירה את כל הפעילים 'בבית'. האם ג'ורג' משתמש בחוקר פרטי? גופה הצטמרר מהמחשבות האלה. והיא נלחצה עוד יותר לגוף הגדול של ראובן. ראובן הרגיש במצוקתה ושריריו התמתחו. מה היא שומעת שגורם לה פחד כזה?
ככל שהזמן עבר, כך ראובן חש יותר את השקט המייסר. אנשים נרתעים בדרך כלל מרעש ומחפשים שקט ושלווה. לו היו מפסיקים לשמוע את רעשי הסביבה המנחמים הם והיו טובעים כמוהו בשקט נצחי המנתק אותם מהסביבה, הם כמהים למעט רעש שיחבר אותם לעולם. חסר אונים בתוך השקט שסבב אותו הוא קלל את האוזניים חסרות התועלת שלו: "מה קורה?"
"ששש. עכשיו צ'ארלס יצא וג'ורג' מרשרש עדיין בניירות." אמרה ללא קול מול פניו.
ראובן לא העז לשאול מי זה לעזאזל צ'ארלס. עצמותיו כאבו. ברכיו נוגעות בסנטרו, ורגלו הפגוע כואבת כתופת. רק גופה הרך של אסתי הצמוד אליו וריח הנרקיסים הממלא את החלל, היווה פיצוי לחוסר הנוחיות.
ג'ורג' עסק במשהו למשך דקות ארוכות נוספת במשרד, ואז יצא גם הוא ונעל את הדלת.
אסתי פתחה את הארון ויצאה מותחת את אבריה. אחריה התגלגל ראובן מהארון גם הוא. מתרומם בקושי, אבריו הארוכים נוקשים מהשהיה המכווצת בארון.
"מה הוא עשה כל כך הרבה זמן במשרד?” שאל תוך עיסוי רגלו הפגועה.
אסתי נזכרה שראובן בעצם לא שמע דבר, ונתנה לו דיווח מלא, מדברת ללא קול מול פניו.
ראובן חזר לשולחן הגדול והמשיך בחיפוש, רומז לאסתי לחפש בארונות.
"מה אנחנו מחפשים?”
"כל דבר שייתן לנו רמז לפעילות האמתית של 'הבית' ."
"למה אתה חושב שיש פעילות סמויה? זה לא יכול להיות פשוט מקום שחותר לשלום ולזכויות אזרח?” לפעמים ‘מה שאנו רואים זה מה שיש’ חשבה אסתי. למה ראובן כל כך חשדן?
ראובן העיף מבט אל אסתי שעמדה בעמידה מתגוננת, החזיר מבטו אל השולחן הנקי ממסמכים ומלמל יותר לעצמו מאשר לאסתי: “כן, שלום, זכויות אדם, ורצח אנשים כמו חיים, שגילו משהו על המקום 'רודף שלום' הזה." והוסיף במוחו ‘עוד אידיוטית שימושית שטופת מוח’. משך בכתפיו וחזר ובדק את המגרות של השולחן. המגרה המרכזית הייתה נעולה. הוא זכר את קת האקדח שהציץ מהמגרה. למה ג'ורג' צריך אקדח? הוא חיפש משהו שיעזור לפתוח את המגרה. תוך שהוא לוקח את הסכין המשמש לפתיחת מעטפות שהיה על השולחן הסכין היה בעצם שבריה מעוקלת וראובן תהה אם היא משמשת למשימות רצחניות יותר מחיתוך מעטפות. במקרה הזה הסכין הייתה חזקה מספיק לפרוץ את המגירה.
אסתי משכה בכתפיה: "זה מה שאתה חושב. אתה לא חושב שיש אפשרות שחיים נדרס רק בגלל חוסר הזהירות שלו?" ובמוחה הדהדה את מה שראובן חשב עליה ‘עוד אדם גזעני שטוף מוח, שלא מבין שגם הערבים הם בני אדם שצריך להתייחס אליהם כמו אל כולם’. הסתובבה בגבה לראובן ופתחה את הארונות תוהה למה היא משתפת פעולה עם אדם כמו ראובן. היא כבר שכחה את ההיסוסים שלה לגבי ג'ורג', וכעסה על ראובן החשדן שאינו יכול לקבל שיש אנשים טובים הדואגים לאדם באשר הוא אדם.
אסתי רכנה על הרצפה מדפדפת בקלסר עבה, כאשר שמה לב למעשיו של ראובן וקראה בפחד: "מה אתה עושה? הוא מיד ירגיש שהיינו פה."
ראובן משך בכתפיו: "בין כה וכה לא ייקח הרבה זמן לצלופח או 'לצ'ארלס' לגלות שאני לא מי שהתיימרתי להיות."
תוך דיבור ראובן משך מסמך ועיין בו. ללא מילה הוא קיפל אותו והכניס אותו לכיסו: "בואי, נדמה לי שמצאתי מה שחיפשנו." אמר וצעד לכיוון הדלת מנסה את הידית.
"הדלת נעו…" התחילה אסתי.
"שיט, הדלת נעולה." אמר ראובן.
גוש קר עלה לגרונה: "איך נצא?" ראובן הצביע לעבר החלון.
"השתגעת? אנחנו בקומה שלישית."
ראובן צלע עד החלון, פתח אותו והציץ החוצה. בחוץ כבר החשיך ורק אור הירח החיוור האיר את קיר המבנה. אי אפשר היה לראות את הקרקע. לרגע שקל לרדת דרך העץ אך מצא שהעץ רחוק מידי מהחלון. 'אם הייתי נער צעיר ואתלטי כמו בימים ההם בקליבלנד אולי הייתי יכול לזנק אל העץ' חשב מחשבה שלא נעדרה ממנה מנת רחמים עצמיים. איך שלא יהיה גם אסתי לא נראתה מספיק ספורטיבית לזנק אל העץ.
אסתי הצטרפה אליו והציצה גם היא מהחלון: "אולי נעשה חבל מהבגדים שלנו ונשתלשל למטה" הציעה וכבר הורידה את החולצה שלה ונשארה בחזייה בלבד. ידיה כבר היו מאחורי גבה להתיר את החזיה כאשר ראובן נרתע: "זה לא יספיק והבגדים שלך לא מספיק חזקים להחזיק את כובד משקלי. בכלל עכשיו קיץ ומעט הבגדים שאנו לובשים לא יספיקו להגיע למטה." אך הדמיון שלו עבד שעות נוספות לראות את אסתי ערומה. הוא ניער את ראשו העביר יד ברעמת שערו, זה לא הזמן למחשבות כאלו.
אסתי שפעה המצאות: "אולי נטלפן למכבי אש שיחלצו אותנו?" אמרה תוך שהיא לובשת חזרה את החולצה למרבה אכזבתו של ראובן. 'הוא כזה שמרן' חשבה אסתי מפרשת נכון את ההסמקה הקלה שעלתה בלחייו.
"את רואה יותר מידי סרטים לילדים בהם מכבי האש מחלצים חתולים מהעץ, אין סיכוי שמכבי האש יבואו. תשכחי מזה. חוץ מזה הם יעשו יותר מידי רעש שעלול לגרום לנו צרות רבות."
מעביר שוב ושוב את ידו בשערו במבוכה הוסיף: “מחכים. מישהו צריך לפתוח את החדר בסופו של דבר ואז נתמודד עם השאלות."
אסתי התיישבה על השטיח נשענת בגבה אל הארונות: "קרוב לוודאי שיהיה זה ג'ורג' בעצמו."
"אז מה? את טוענת שהוא אדם טוב, מה הוא יעשה לך?"
"אה, הוא יכול לזרוק אותי 'מהבית' על דבר כזה." מסלקת שיער מעיניה אל מאחורי האוזן.
"זו לא אבדה כזו גדולה." הגיב ראובן.
בשמץ של רוגזה: "כן, כן, אני יודעת את דעתך על הבית ואתה לא צריך לחזור על כך שוב ושוב, אז מה מצאת?”
"זה בהחלט מסמך המצביע על פעילות חשודה 'בבית'. מדובר על עזרה לאנשים המשתייכים כנראה לחולית טרור שהמשרד המרכזי של 'הבית' שולח לישראל."
אסתי בשלה: "למה אתה רואה בכל דבר סכנה. אני מבינה שהייתה לך טראומה, אך אתה לא צריך להשליך את הטראומה האישית שלך ולהיות כל כך חשדן" העורק בצווארה הראה שכעסה עולה. "אולי הקבוצה שתגיע היא קבוצת מומחים שיעזרו 'לבית' במשימותיו החשובות?"
ראובן חזר והתיישב בכבדות בכיסא המפואר של ג'ורג' באנחה, מתחרט שבכלל הסכים להיות מעורב בתעלומה לעזור לחיים ולאסתי. הוא לא אהב את הצורה בה חיים ניסה להשתמש בו. הוא לא כמו חברו שלמה שהיה עוזר לכל אחד בייחוד לא לחיים שאשם בעקיפין במוות האיום של שלמה. הוא פחד שהתערבות במה שקורה בבית האפל הזה, תגרום שסופו יהיה כמו סופו של שלמה, אבל עכשיו אולי כבר מאוחר מידי: "צריך להודיע על פעילות 'הבית' לשב"כ."
"ומה אנחנו נעשה?”
"זו לא הבעיה שלנו, שב"כ הם המומחים וזה תפקידם לבדוק אם יש כאן פעילות בלתי רצויה."
"אולי זו לא הבעיה שלך, אבל בהחלט הבעיה שלי." אסתר התריסה לעומתו. נראה שהיא במצב רוח מלחמתי.
ראובן קם: "טוב, בואי ננצל את הזמן ונחפש עוד מסמכים."
החיפוש לא העלה דבר. עלה בדעתו של ראובן שיש לצלופח מקום אחר בו הוא מחזיק את המסמכים המרשיעים. אסתי אמרה בזהירות בתגובה לרעיון הזה: “אתה לא חושב שאולי אין 'מסמכים מרשיעים'?” מסכן, חשבה, הוא באמת רואה אויבים בכל מקום. איזה בלגן, חייבים להחזיר הכול למקום. ג'ורג' לא יסלח לי.
לפתע נשמע סיבוב מפתח בדלת.
אסתי נעמדה קפואה כמו ארנבת הנקלעת מול פנסי מכונית.
ראובן שראה את תגובתה של אסתי, קם בכבדות דורך את שריריו, מוכן לכל דבר.
No comments:
Post a Comment