כאשר הוא פתח את עיניו הוא מצא עצמו שוכב באוהל גדול ליד האח הלוהט וסביבו אנשים המביטים בו ומדברים זה עם זה בשפה שלא הבין.
הוא הרים את ראשו כי את שאר אבריו נראה שלא יכול היה להזיז ושאל: "איפה אני?" האנשים החליפו מבטים. אדם אחד ניתק מהחבורה וחזר עם מה שנראה לראובן כזקן השבט.
האיש בעל זקן לבן עבות כסוי תואם על הראש, שממנו משתפכים תלתלים לבנים. הוא היה לבוש בגלימה אפורה מקושטת עם סמל של אדם מזוקן שמשני צדדיו כנפיים. למותניו הייתה חגורת בד צבעונית רחבה. מתחת לגלימה לבש מכנסיים תואמים ולרגליו נעל מגפיים גבוהים. האי
הזקן שאל: "אתה אמריקאי?" ראובן לא ידע מהי התשובה הנכונה שתגייס את האיש הזה לעזור לו. לבסוף החליט שבאיראן שונאים את ארה"ב יותר מאשר את ישראל והודה שהוא ישראלי.
פני המנהיג אורו: "אז אתה יהודי? כנראה כיסוי הראש שלך נפל וזה בלבל אותנו."
בהקלה רבה הודה ראובן שהוא יהודי, מודה למזלו הטוב שנפל בידי אויב המשטר.
הוא העביר מבטו על החבורה וראה שלכולם זקנים, כיסוי ראש ומין לבוש אפור של צמר.
הוא שאל בתמיהה: "האם אתם יהודים?"
ראובן מישש את פניו והבין שגם לו צימח זקן לא קטן. הכוהן אמר משהו לאדם מאחוריו וזה הביא לראובן כיסוי ראש וחבש אותו על שערו השופע בעדינות.
הוא העז לשאול: "מי אתה?"
"אני כהן זארטוסטרה."
"זארטוסטרא של הפילוסוף ניצ'ה?"
"הו לא, זו טעות מקובלת. אין קשר לפילוסוף מחוץ לשם. דת הזארטוסטרא היא הדת העתיקה ביותר בעולם ועיקריה דומים מאד לדת היהודית, כך שאני שמח שהצלנו יהודי."
ראובן רצה להושיט אליו את ידו אך ידו הייתה נוקשה. הכוהן הניח יד חמה על ידו במחווה ידידותית: "אתה עדיין קפוא. מי יודע כמה זמן שכבת שם בשלג הקר עד שהסיור שלנו מצא אותך. מזל שהיית עטוף בעור דוב. עוד מעט אתה תפשיר, תרגיש כאבים גדולים אך אל דאגה, הם יחלפו."
ראובן מלמל שהוא עשה כבר דוקטורט בהתגברות על כאבים.
הכוהן התעלם מהמלמול וסיפר לו מה הם עושים כאן.
התברר שהקבוצה של כהן זאראטוסטרה היא ממחוז מזדאראן חבל ארץ השוכן מזרחה להר הקדוש. הם הלכו להר הקדוש דמאונד להקריב צמח לכבודו של האל אהורה מזדא, כמו בכל שנה כדי להודות לאל על השנה הקודמת ולבקש רחמיו והגנתו בפני אנגרה מאיניו האחראי על הרוע בעולם, בשנה הבאה.
כוהן זאראטוסטרה הפליג בהסבר דתו תוך השוואה לדת היהודית. מתברר שידע לא מעט על יהדות: "במרכז אמונתנו עומד אל יחיד “אָהוּרָה מָזְדָא” האדון החכם, ממש כמו אלוהיכם. זארטוסטרה הוא נביאו - המשה רבנו שלכם."
ראובן לא היה יכול שלא לתהות אם באמת האמינו באל יחיד. אם אהורה מזדא הוא אל יחיד מי הוא אנגרה מאיניו? אך השיב לעצמו שהוא אולי המקביל לשטן. דרגה אחת נמוך מהאל.
באחורי מוחו ראובן העלה בדמיונו את המפה ותהה מה עושים מאמיני מזדא מערבה להר הקדוש כאשר הבית שלהם הוא דווקא מזרחית להר ולמה צריכים עולי רגל להוציא סיור כמו זה שמצא אותו. לא שהוא מתלונן.
לפתע פרש הכוהן לירכתי האוהל, פשט את כל בגדיו וביצע רחצת טהרה בגיגית גדולה שעמדה שם, התנגב ולבש בגדי לבן. ראובן ייחל לעשות כמוהו ולהיפטר מהריח המצחין שדבק בו מעור הדוב אך לעת עתה הוא לא יכול היה לזוז.
אחד אחר השני בצעו גם המאמינים רחצת טהרה ואחר לבשו בגדי לבן.
כל המאמינים התקבצו סביבו לטקס התפילה שכלל כתישת צמח והעלתו בקטורת ריחנית ושירת שבע עשר מזמורים, שנכתבו בידי זרתוסטרא עצמו, מכונים גאת'ות, ועוד מזמורים ותפילות מהספר הקדוש לזורואסטרים הוא האווסטה (בפרסית: اوستا) בשפה המכונה "אווסטית" - שפה פרסית עתיקה. לאחר הטקס שוב הוחלפו הבגדים הלבנים לאפורים של יום יום, והמאמינים התפזרו.
הכוהן חזר לראובן, שם ידו על ראשו וברך אותו באותה שפה בלתי מובנת. הוא הסביר כי הם מצווים להתפלל 5 פעמים ביום. ראובן החליט שהזארטוסטים ידידותיים ואין סכנה לשאול מה הם עושים מערבית להר הקדוש.
הכוהן סיפר באריכות שהם היו על ההר הקדוש דמאונד, לחגוג את טיקסי ראש השנה המתחילה בשנייה המדויקת של ההשתוות האביבית (20 או 21 במרץ על-פי הלוח הגריגוריאני). יום זה מכונה “נוֹ-רוּז” (“יום חדש”, בפרסית: نوروز), והוא פותח את חגיגות השנה החדשה, הנהוגות היום בכל רחבי איראן גם בקרב מוסלמים וגם בקרב הכורדים.
"יפה מאוד, חג שמח לכם, אך למה לא חזרתם הביתה?"
הייתה שתיקה ארוכה בה הכוהן הביט בראובן במבט מעריך לבסוף אמר: "דמאוונד הוא הר משמעותי בדתנו. הוא סמל ההתנגדות נגד עריצות ושלטון זר. הסיפור המקורי על ההר הקדוש מספר על הדרקון בעל שלושת הראשים - אזי דאהאקה (Aži Dahāka) שנכבל להר דמאוונד כדי להישאר שם עד סוף העולם. המשורר הפרסי פירדוסי מתאר אירוע זה ביצירת המופת שלו, שָׁאהּ-נָאמֶה מספר גירסה אחרת של אותה אגדה, בה מוחלף הדרקון ברודן זאהאכ (Zahhāk) שנכלא כבול במערה אי שם בהר לאחר שהובס על ידי קווה הנפח (Kāveh) והמלך הגיבור פריידון (Fereydūn). לצערנו נראה שהיום צאצאיו של הרודן זאהאכ - האייטולות שולטים במדינה. אנו מצווים להילחם ולכלוא אותם חזרה בהר הקדוש.
פעם אנו היינו חופשיים בארצנו. אנו שלטנו בכל פרס ואפילו שלטנו בכל העולם העתיק עד מצרים כולל ארץ ישראל בזמנו של כורש.
"אני כמו כל היהודים מכיר תודה לכם ולכורש על שהחזיר אותנו לארצנו והרשה לנו לבנות את בית המקדש השני.ובאופן אישי אני שמח שהמשכתם מערבה ומצאתם והצלתם אותי. תודה."
הכהן הביט בו בשתיקה צופנת סוד אך לא האיר את עיניו לגבי פרטי הסיבה למסע שלהם מעבר להר. לאחר שהות מה הוא מצא לנכון במקום זאת להסביר למה שלח את אנשיו לסייר בשטח: "השלטון של האייטולות מתנכל לנו, לכן אנו שולחים כל הזמן סיורים לוודא שאין כוחות של משמרות המהפכה בסביבה. סיור כזה מצא אותך בעיקר בגלל שהאל הטוב אהורה מזדא הביא לתשומת ליבם את עופות הטרף שהתקבצו בסביבת Abali. כך אנשי הסיור בזמן לגרש את הנמר שכבר תקע את שיניו בבשרך.” לאחר כמה שניות ש שתיקה הוא שאל: “בעצם אם יותר לי לשאול, מה היו מעשיך בחלק זה של הארץ."
ראובן סיפר לו על המאסר בטהרן, הבריחה והרצון שלו להגיע לים הכספי.
"למזלך החלטנו לנפוש בימי החג בים הכספי, כך שנוכל לקחת אותך אתנו עד הים הכספי." הכריז הכהן, חושיו הרגישים של ראובן גילו שזה לא כל הסיפור, אך הוא היה אורח, והיה אסיר תודה על שהצילו אותו, מה עוד שהם ייקחו אותו למחוז חפצו ולכן לא שאל עוד. לכל אורך הדרך שוחח הכוהן עם ראובן ושניהם מצאו עניין רב בשיחות. באחד הפעמים שאל הכוהן למתי נקבעה הפגישה בים הכספי. ראובן הודה שהפגישה אמורה כבר להתבצע, אך כמובן שהם ימשיכו לחפש אותו לפחות עוד שבוע.
הכוהן שעשה רציני ואמר שלצערו הוא חושב שייקח להם יותר משבוע לעשות את הדרך הקצרה על כביש 77 שבדרך כלל לוקחת לא יותר מ 4 שעות. הוא הסביר שעליהם להתחמק ממשמרות המהפכה שלא רואים בעין טובה נסיעות של מאמיני זאראטוסטרה החורגות מהמסלול הקבוע שלהן. לשם כך הם יעצרו בכפרים שבדרך להתפלל ולחכות שמשמרות המהפכה יקפלו את המחסום הבא.
"נקווה שלא ניפול למחסום כזה." אמר ראובן בהשלמה.
"אי אפשר להימנע ממחסום אחד בהר נדאר. שם יש למשמרות המהפכה מוצב קבוע ומחסום הפועל 24 שעות ביממה, אבל בשם אהורה מזדא נתגבר גם על הבעיה הזו."
כמו שאמר הכוהן אבריו הקפואים הופשרו והוא חש כאב בכל גופו אך היה זה כאב מבורך. לאחר כמה שעות הוא הרגיש שהוא יכול לקום ואז גילה פצע מכוער ברגלו הפגועה. הוא הרים עיניו אל הכוהן שלא מש ממנו בשאלה. הכוהן הגיב במילה אחת: "הנמר". אך הוסיף בנימה מנחמת: "אין דבר אנו נמשיך לטפל בפצעיך עד שנגיע למקום יישוב."
במהלך הנסיעה אל החוף הכהן נתן לו בגדי זארטוסטרא אופייניים, הוא הולבש גופיה בעלת גדילים מתחת לחולצה משהוא הדומה לציציות שמר רוזנצוויג לבש כמו שאר היהודים החרדים. אצל זורואסטרים הפתיל הקדוש נקרא קאסטי. לראובן לא הייתה בעיה לחקות את מנהגי הרוזנצויגים, מה שעורר כבוד אצל המלווים שלו. הוא שמע מסיפורי האגדות שלהם ותרם אגדות משל היהודים ששמע מפי הרזנצוויגים והודה בליבו ללהג הרב של רוזנצוויג שהלעיט אותו באגדות ובמשלים יהודיים למרות שהוא לא היה מעוניין בהם.
שיירת הוואנים של מאמיני זארטוסטרא פנתה לצפון דרך כביש 77. הם עברו כפרים דלים שכללו לא יותר מכמה בתים. ראובן איבד את מניינם של הכפרים. הוא זכר את אלו בהם שהו זמן רב יותר כמו Mosha ו Hashem שהייתה התחנה האחרונה שלהם לפני שאולצו לעבור דרך ארוכה ללא כל יישוב. על הדרך הזו היה המוצב והמחסום המסוכן של בסיס הר נדאר.
ואז נתקלו במחסום של משמרות המהפכה.
"אל ייחלש ליבך, ראובן אנו נתגבר בשם אהורה מזדא הטוב והחכם. חשבתי שכיוון שאתה חרש תוכל גם להתחזות לאילם וכך הם לא יגלו שאין הפרסית שגורה בפיך. אנו נספר שנפצעת על ידי נמר כאשר הלכת לקושש עצים למדורה ונתקפת חרדה משאגת הנמר שהותירה אותך חרש ואילם."
ראובן חשב שהסיפור הזה לא כל כך רחוק מהאמת.
לא עבר זמן רב ומשמר של המחסום אותת לוואן הראשון לעצור. אנשי המשמר במדים של משמרות המהפכה התפצלו וכל שניים ניגשו אל וואן אחר. הראשון נכנס לוואן בעוד השני מחפה עליו מבחוץ.
איש המשמר עבר מאחד לשני בודק את תעודותיהם, ומפשפש בחפציהם בברוטליות. מאמיני זארטוסטרא שתקו מפחד.
כאשר הגיע איש המשמר אל הכוהן שישב ליד מיטת ראובן, הוא חקר אותו במה שנשמע כמילים ברוטליות למרות שראובן לא הבין דבר. בשלב מסוים הוא העביר את עיניו אל ראובן ושאל אותו שאלה. ראובן לא ענה. הכוהן חשף את פצעו של ראובן וניסה להסביר משהו. בתגובה היכה אותו איש המשמר בקת הרובה, ואז איש המשמר הרים שוב את נישקו והיכה באכזריות את ראובן על פצעו החשוף.
על ראובן שטף גל אדום ענק שהטביע אותו במים אדומים כדם. ראובן חשש שהנה הסיוט הישן שלו אותו סיוט שחשב להתפטר ממנו, חוזר והוא עשה תנועות בידיו כחותר לעלות ולנשום, הוא הרגיש מחנק מלווה עם דממת מוות.
אך כמו בזמן העינויים שג'ורג' עינה אותו הגל חזר והותיר את דמותה האדומה של אסתי על החול. הדמות התפוגגה וראובן התעלף.
ראובן התעורר כאשר הוואן נעצר, עיניו הגדולות החמות של הכוהן מעליו.
הכוהן סיפר לו שבזכות גבורתו ובברכת אהורה מזדא, המשמר נתן להם להמשיך. הם נעצרו בתחנה הבאה להתפלל ולטבול במפלי Qal'eh לברך את אהורה מזדא על ההצלה. משם הדרך פנויה אם הם יזהרו ויעצרו בכפרים כדי לוודא שאין מחסומים נוספים.
ראובן נשאר בוואן גלי כאב שטפו אותו. הוא הביט במאמיני זארטוסטרא המבצעים את הטקסים הרגילים בכוונה ובאריכות רבה משתמשים במי המפל במקום האגן שבפינת הוואן.
לאחר מה שנדמה לו כזמן רב מהרגיל אולי בגלל הכאבים שבאו בגלים, הם המשיכו לנסוע עוצרים בכפרים שהפכו לעיירות ואחר כך לערים ככל שהתרחקו מפסגות ההרים. הוא לא זכר את השמות מלבד Vana הכפר שהיה ליד המנהרה הארוכה שהובילה מההרים הגבוהים והחשופים לגבעות פוריות עם יערות לכל האורך. בעיירה הגדולה בשם Razlkeh אפשר היה כבר לראות מישורים רחבים.
אוויר הרים הצלול התחלף באוויר רווי ריח של ים. העיר הגדולה הראשונה שפגשו הייתה Shad Mahal מעבר לה השיירה של הוואנים נסעה ללא עצירה על לעיר Mahmadabed על חוף הים הכספי.
מצבו של ראובן הלך והתדרדר הוא איבד דם רב ופצעו החל להתמלא מוגלה. הכהן רצה להכניס את ראובן לבית חולים, אך ראובן התנגד בתוקף.
"למה? בשם אהורה מזדא" שאל הכוהן, "אתה בין כה וכה איחרת לפגישה. תקבל טיפול בבית החולים ואנו נדאג לפגישה מחודשת כאשר תתאושש."
ראובן העביר ידו בשערו: "ומה תספר בבית החולים?"
"מה שסיפרנו למשמרות המהפכה."
"זה לא יחזיק מעמד לזמן ארוך בבדיקות של רופאים. אני רוצה לנסות לחבור עם הצוללת שאולי עדיין לא איבדו תקווה לפגוש אותי."
"אני לא מאמין. אתה לא במצב שתוכל לחתור בסירה, כי לא נוכל להשיג לך יותר מסירת משוטים, כל סירות המנועים מוחזקות בידי משמרות המהפכה. אתה לא היחיד שרוצה לברוח."
טוב, חשב ראובן הוא לא מכיר את יוני מהמוסד.
"אני משער שאתה לא באת לכאן באמת לחופשת חג בים הכספי. אם תשאיר אותי בבית חולים אתה מסתכן בחשיפה."
הכוהן הביט בראובן באותו מבט מעריך והודה שלמעשה הטקסים היו גם הכנה למרד והכהן הוליך את חבורתו כאילו לטבול בים הכספי לעיר בשם bahshahr שנמצאת במחוז מאזדארן כדי להיפגש עם טורגמנים במטרה למרוד ולחבור לטורגמניסטן.
"טוב, בהצלחה. תוכל להשיג לי את סירת המשוטים?"
אני אטפל בכך ונוסיף גם את מה שנחוץ כדי לשרוד על הים הכספי, אך איך תחבור לצוללת?"
ראובן הצביע על התרמיל הישן שלו. הכוהן פתח אותו ומצא את מתקן השולח אותות במארז אטום, שראובן קיבל מאנשי המחתרת. ראובן פתח אותו בדק את מצב הסוללה והביט בשביעות רצון על הנורה הקטנה שהבהבה בסימן לשידור האותות. הוא הצביע שוב על התרמיל והכוהן שלף משם סוללות רזרביות קשורות במארז אטום.
"אז מה התכנית?" שאל הכוהן.
"התכנית לא מערבת את טורגמניסטאן למרות שיש יחסים סבירים עם ישראל כדי לא לפגוע בארץ זו שגובלת עם איראן, כך שלא תהיה מעורב. קזחסטן היותר ידידותית לישראל ומרוחקת מאיראן נבחרה. היא גובלת בים הכספי כך שאין בעיה לצוללת לצאת משם."
ראובן הביט על הים הכספי הגדול המתנוצץ בשעת שחר מוקדמת זו ותהה אם הוא ימצא את הצוללת והאם הם יחזרו בכלל אי שם מחפשים אותו למרות שאיחר כמעט בשבוע? שוליה של הימה הגדולה ליחחו את הגדה בנגיסות קטנות ומשטח המים היה שקט וישר עד האופק, אך הוא ידע שימה גדולה כזו יכולה להיות סוערת וקשה לניווט בדוגית קטנה כזו. אך זאת מה שיכלו להשיג בלא להעלות חשד של השלטונות האיראניים.
כהן הזאראטוסטרא חיבק אותו, שם שתי ידיו על ראשו וברך אותו בפרסית עתיקה בקול רך שאם ראובן היה שומע היה מבין שאין זו ברכה רשמית אלא ברכת אב לבנו האהוב. אחד אחד הגיעו כל בני זארטוסטרא חבריו לדרך ונפרדו ממנו. הכוהן הוליך אותו אל דוגית קטנה נתן לו את מכשיר המשדר אותות שהצוללת אמורה לאתר, וראובן צלע לדוגית ותפש את המשוטים. אחת הנשים מיהרה אל הדוגית ושמה חבילת מזון בתוכה ובלחיים סמוקות נתנה לו נשיקה על הלחי.
ראובן חתר לתוך האגם בכיוון צפון בואך קזחסטן.
רגלו הפגומה עדיין כאבה כתופת מהפצע שהנמר פתח אך הוא ניסה להתעלם. שרירי ידיו שהתחזקו בשל הצורך לתמוך ברגלו הפגועה, נמתחו במאמץ החתירה. הוא ניסה להתרחק כמה שאפשר מהחוף האיראני כדי שיהיה קשה יותר לאתרו.
השמש עלתה ואגלי זיעה נזלו ממצחו אל עיניו כך שהיה צריך למחותן מפעם לפעם. לאחר שעתיים של חתירה הוא התיר את חגורת הבד של בגדו וקשר אותה כסרט מעל מצחו.
לקראת הצהריים הוא הפסיק לחתור, הפעיל את מכשיר האיתור ופתח את חבילת המזון שכללה כמה בקבוקים של מים לשתייה. הוא גמר את ארוחתו והתחיל בחתירה כאשר שמע זמזום של מטוס מעליו. הוא המשיך בחתירה מתעלם מהמטוס שעשה סיבוב וחזר אליו מצפון. לפתע נורה צרור יריות מהמטוס והעלה נתזי מים במקום שפגעו הכדורים. ראובן לא שמע את המטוס או היריות אך כאשר ראה את נתזי המים הבין שיורים לעברו, הוא הרים עיניו בדיוק כאשר המטוס עשה סיבוב נוסף כדי לצלוף מנת ירי נוספת על הדוגית. הפעם הטייס דייק יותר והכדורים חלפו קרוב לדוגית.
ראובן ידע שבסופו של דבר הטייס יצליח להטביע את הדוגית או לפגוע בו. הוא מיהר והוריד את בגדיו, לקח את מכשיר האיתור מירכתי הדוגית קשר אותו היטב בחגורת הבד שמסביב לראשו, וקפץ מהדוגית לים. 'קדימה אלוף קליבלנד בשחייה תראה את יכולתך'. הקור של המים צרבו בבשרו הפצע הפתוח ברגלו שרף כאילו העביר אותו באש ולא במי הקרח של הים הכספי. 'אש וקרח אינם שונים כל כך' עברה מחשבה במוחו.
הוא הביט במטוס הזעיר בשמים מסתובב ליעף נוסף וצלל כדי שהטייס יחשוב שהוא עדיין בדוגית. ביעף השלישי הצליח הטייס להטביע את הדוגית. ראובן קיווה שהטייס יעזוב בהנחה שיחד עם הדוגית גם ראובן טבע. כאשר עלה מהצלילה הוא ראה שהמטוס עדיין חג בשמים. בשעה הקרובה ראובן עלה לשחייה עוקב אחרי תנועות המטוס שניסה לאתר אותו. ברגע שהמטוס חג חזרה אליו הוא צלל שנית מחזיק מעמד כשתי דקות מתחת למים עד שהיה בטוח שהמטוס התרחק לבצוע יעף נוסף. כל הזמן הזה הוא תהה כמה עוד הוא יכול לשחות ולצלול. באחורי מוחו הוא גם קיווה שמכשיר האיתור עמיד למים ויכול להמשיך לשדר. כאשר עלה מצלילה נוספת אחרונה מצלילות רבות שהפסיק לספור אותן, היה על סף וויתור על המאמץ. הוא ראה שעכשיו הצטרף הליקופטר למטוס. ההליקופטר התקרב והוריד בכבל סירת גומי ובתוכה אדם חמוש.
הוא לא ידע אם בכלל הצוללת שאמורה הייתה לקחת אותו לא חזרה לבסיס, והתפלא על עצמו שהוא נלחם כך על חייו. האם זה אותו ראובן שישב במשרד המתרגם שהפסיק לרצות לחיות? אך הוא ידע שיש לו עכשיו סיבה לחיות.
האדם בסירת גומי לקח משוט וחתר אליו. עוד מעט הוא יגיע ממש קרוב.
הוא לא יכול היה להמשיך, כוחו אזל והוא שכב גלוי על המים מחכה לפגיעת הכדורים. צרור יריות פגע בו. הים בסביבתו נצבע אדום והוא שקע בחשכה.
הוא הרים את ראשו כי את שאר אבריו נראה שלא יכול היה להזיז ושאל: "איפה אני?" האנשים החליפו מבטים. אדם אחד ניתק מהחבורה וחזר עם מה שנראה לראובן כזקן השבט.
האיש בעל זקן לבן עבות כסוי תואם על הראש, שממנו משתפכים תלתלים לבנים. הוא היה לבוש בגלימה אפורה מקושטת עם סמל של אדם מזוקן שמשני צדדיו כנפיים. למותניו הייתה חגורת בד צבעונית רחבה. מתחת לגלימה לבש מכנסיים תואמים ולרגליו נעל מגפיים גבוהים. האי
- ש בהחלט היה לבוש בהתאם למזג האוויר המושלג שבחוץ.
הזקן שאל: "אתה אמריקאי?" ראובן לא ידע מהי התשובה הנכונה שתגייס את האיש הזה לעזור לו. לבסוף החליט שבאיראן שונאים את ארה"ב יותר מאשר את ישראל והודה שהוא ישראלי.
פני המנהיג אורו: "אז אתה יהודי? כנראה כיסוי הראש שלך נפל וזה בלבל אותנו."
בהקלה רבה הודה ראובן שהוא יהודי, מודה למזלו הטוב שנפל בידי אויב המשטר.
הוא העביר מבטו על החבורה וראה שלכולם זקנים, כיסוי ראש ומין לבוש אפור של צמר.
הוא שאל בתמיהה: "האם אתם יהודים?"
ראובן מישש את פניו והבין שגם לו צימח זקן לא קטן. הכוהן אמר משהו לאדם מאחוריו וזה הביא לראובן כיסוי ראש וחבש אותו על שערו השופע בעדינות.
הוא העז לשאול: "מי אתה?"
"אני כהן זארטוסטרה."
"זארטוסטרא של הפילוסוף ניצ'ה?"
"הו לא, זו טעות מקובלת. אין קשר לפילוסוף מחוץ לשם. דת הזארטוסטרא היא הדת העתיקה ביותר בעולם ועיקריה דומים מאד לדת היהודית, כך שאני שמח שהצלנו יהודי."
ראובן רצה להושיט אליו את ידו אך ידו הייתה נוקשה. הכוהן הניח יד חמה על ידו במחווה ידידותית: "אתה עדיין קפוא. מי יודע כמה זמן שכבת שם בשלג הקר עד שהסיור שלנו מצא אותך. מזל שהיית עטוף בעור דוב. עוד מעט אתה תפשיר, תרגיש כאבים גדולים אך אל דאגה, הם יחלפו."
ראובן מלמל שהוא עשה כבר דוקטורט בהתגברות על כאבים.
הכוהן התעלם מהמלמול וסיפר לו מה הם עושים כאן.
התברר שהקבוצה של כהן זאראטוסטרה היא ממחוז מזדאראן חבל ארץ השוכן מזרחה להר הקדוש. הם הלכו להר הקדוש דמאונד להקריב צמח לכבודו של האל אהורה מזדא, כמו בכל שנה כדי להודות לאל על השנה הקודמת ולבקש רחמיו והגנתו בפני אנגרה מאיניו האחראי על הרוע בעולם, בשנה הבאה.
כוהן זאראטוסטרה הפליג בהסבר דתו תוך השוואה לדת היהודית. מתברר שידע לא מעט על יהדות: "במרכז אמונתנו עומד אל יחיד “אָהוּרָה מָזְדָא” האדון החכם, ממש כמו אלוהיכם. זארטוסטרה הוא נביאו - המשה רבנו שלכם."
ראובן לא היה יכול שלא לתהות אם באמת האמינו באל יחיד. אם אהורה מזדא הוא אל יחיד מי הוא אנגרה מאיניו? אך השיב לעצמו שהוא אולי המקביל לשטן. דרגה אחת נמוך מהאל.
באחורי מוחו ראובן העלה בדמיונו את המפה ותהה מה עושים מאמיני מזדא מערבה להר הקדוש כאשר הבית שלהם הוא דווקא מזרחית להר ולמה צריכים עולי רגל להוציא סיור כמו זה שמצא אותו. לא שהוא מתלונן.
לפתע פרש הכוהן לירכתי האוהל, פשט את כל בגדיו וביצע רחצת טהרה בגיגית גדולה שעמדה שם, התנגב ולבש בגדי לבן. ראובן ייחל לעשות כמוהו ולהיפטר מהריח המצחין שדבק בו מעור הדוב אך לעת עתה הוא לא יכול היה לזוז.
אחד אחר השני בצעו גם המאמינים רחצת טהרה ואחר לבשו בגדי לבן.
כל המאמינים התקבצו סביבו לטקס התפילה שכלל כתישת צמח והעלתו בקטורת ריחנית ושירת שבע עשר מזמורים, שנכתבו בידי זרתוסטרא עצמו, מכונים גאת'ות, ועוד מזמורים ותפילות מהספר הקדוש לזורואסטרים הוא האווסטה (בפרסית: اوستا) בשפה המכונה "אווסטית" - שפה פרסית עתיקה. לאחר הטקס שוב הוחלפו הבגדים הלבנים לאפורים של יום יום, והמאמינים התפזרו.
הכוהן חזר לראובן, שם ידו על ראשו וברך אותו באותה שפה בלתי מובנת. הוא הסביר כי הם מצווים להתפלל 5 פעמים ביום. ראובן החליט שהזארטוסטים ידידותיים ואין סכנה לשאול מה הם עושים מערבית להר הקדוש.
הכוהן סיפר באריכות שהם היו על ההר הקדוש דמאונד, לחגוג את טיקסי ראש השנה המתחילה בשנייה המדויקת של ההשתוות האביבית (20 או 21 במרץ על-פי הלוח הגריגוריאני). יום זה מכונה “נוֹ-רוּז” (“יום חדש”, בפרסית: نوروز), והוא פותח את חגיגות השנה החדשה, הנהוגות היום בכל רחבי איראן גם בקרב מוסלמים וגם בקרב הכורדים.
"יפה מאוד, חג שמח לכם, אך למה לא חזרתם הביתה?"
הייתה שתיקה ארוכה בה הכוהן הביט בראובן במבט מעריך לבסוף אמר: "דמאוונד הוא הר משמעותי בדתנו. הוא סמל ההתנגדות נגד עריצות ושלטון זר. הסיפור המקורי על ההר הקדוש מספר על הדרקון בעל שלושת הראשים - אזי דאהאקה (Aži Dahāka) שנכבל להר דמאוונד כדי להישאר שם עד סוף העולם. המשורר הפרסי פירדוסי מתאר אירוע זה ביצירת המופת שלו, שָׁאהּ-נָאמֶה מספר גירסה אחרת של אותה אגדה, בה מוחלף הדרקון ברודן זאהאכ (Zahhāk) שנכלא כבול במערה אי שם בהר לאחר שהובס על ידי קווה הנפח (Kāveh) והמלך הגיבור פריידון (Fereydūn). לצערנו נראה שהיום צאצאיו של הרודן זאהאכ - האייטולות שולטים במדינה. אנו מצווים להילחם ולכלוא אותם חזרה בהר הקדוש.
פעם אנו היינו חופשיים בארצנו. אנו שלטנו בכל פרס ואפילו שלטנו בכל העולם העתיק עד מצרים כולל ארץ ישראל בזמנו של כורש.
"אני כמו כל היהודים מכיר תודה לכם ולכורש על שהחזיר אותנו לארצנו והרשה לנו לבנות את בית המקדש השני.ובאופן אישי אני שמח שהמשכתם מערבה ומצאתם והצלתם אותי. תודה."
הכהן הביט בו בשתיקה צופנת סוד אך לא האיר את עיניו לגבי פרטי הסיבה למסע שלהם מעבר להר. לאחר שהות מה הוא מצא לנכון במקום זאת להסביר למה שלח את אנשיו לסייר בשטח: "השלטון של האייטולות מתנכל לנו, לכן אנו שולחים כל הזמן סיורים לוודא שאין כוחות של משמרות המהפכה בסביבה. סיור כזה מצא אותך בעיקר בגלל שהאל הטוב אהורה מזדא הביא לתשומת ליבם את עופות הטרף שהתקבצו בסביבת Abali. כך אנשי הסיור בזמן לגרש את הנמר שכבר תקע את שיניו בבשרך.” לאחר כמה שניות ש שתיקה הוא שאל: “בעצם אם יותר לי לשאול, מה היו מעשיך בחלק זה של הארץ."
ראובן סיפר לו על המאסר בטהרן, הבריחה והרצון שלו להגיע לים הכספי.
"למזלך החלטנו לנפוש בימי החג בים הכספי, כך שנוכל לקחת אותך אתנו עד הים הכספי." הכריז הכהן, חושיו הרגישים של ראובן גילו שזה לא כל הסיפור, אך הוא היה אורח, והיה אסיר תודה על שהצילו אותו, מה עוד שהם ייקחו אותו למחוז חפצו ולכן לא שאל עוד. לכל אורך הדרך שוחח הכוהן עם ראובן ושניהם מצאו עניין רב בשיחות. באחד הפעמים שאל הכוהן למתי נקבעה הפגישה בים הכספי. ראובן הודה שהפגישה אמורה כבר להתבצע, אך כמובן שהם ימשיכו לחפש אותו לפחות עוד שבוע.
הכוהן שעשה רציני ואמר שלצערו הוא חושב שייקח להם יותר משבוע לעשות את הדרך הקצרה על כביש 77 שבדרך כלל לוקחת לא יותר מ 4 שעות. הוא הסביר שעליהם להתחמק ממשמרות המהפכה שלא רואים בעין טובה נסיעות של מאמיני זאראטוסטרה החורגות מהמסלול הקבוע שלהן. לשם כך הם יעצרו בכפרים שבדרך להתפלל ולחכות שמשמרות המהפכה יקפלו את המחסום הבא.
"נקווה שלא ניפול למחסום כזה." אמר ראובן בהשלמה.
"אי אפשר להימנע ממחסום אחד בהר נדאר. שם יש למשמרות המהפכה מוצב קבוע ומחסום הפועל 24 שעות ביממה, אבל בשם אהורה מזדא נתגבר גם על הבעיה הזו."
כמו שאמר הכוהן אבריו הקפואים הופשרו והוא חש כאב בכל גופו אך היה זה כאב מבורך. לאחר כמה שעות הוא הרגיש שהוא יכול לקום ואז גילה פצע מכוער ברגלו הפגועה. הוא הרים עיניו אל הכוהן שלא מש ממנו בשאלה. הכוהן הגיב במילה אחת: "הנמר". אך הוסיף בנימה מנחמת: "אין דבר אנו נמשיך לטפל בפצעיך עד שנגיע למקום יישוב."
במהלך הנסיעה אל החוף הכהן נתן לו בגדי זארטוסטרא אופייניים, הוא הולבש גופיה בעלת גדילים מתחת לחולצה משהוא הדומה לציציות שמר רוזנצוויג לבש כמו שאר היהודים החרדים. אצל זורואסטרים הפתיל הקדוש נקרא קאסטי. לראובן לא הייתה בעיה לחקות את מנהגי הרוזנצויגים, מה שעורר כבוד אצל המלווים שלו. הוא שמע מסיפורי האגדות שלהם ותרם אגדות משל היהודים ששמע מפי הרזנצוויגים והודה בליבו ללהג הרב של רוזנצוויג שהלעיט אותו באגדות ובמשלים יהודיים למרות שהוא לא היה מעוניין בהם.
שיירת הוואנים של מאמיני זארטוסטרא פנתה לצפון דרך כביש 77. הם עברו כפרים דלים שכללו לא יותר מכמה בתים. ראובן איבד את מניינם של הכפרים. הוא זכר את אלו בהם שהו זמן רב יותר כמו Mosha ו Hashem שהייתה התחנה האחרונה שלהם לפני שאולצו לעבור דרך ארוכה ללא כל יישוב. על הדרך הזו היה המוצב והמחסום המסוכן של בסיס הר נדאר.
ואז נתקלו במחסום של משמרות המהפכה.
"אל ייחלש ליבך, ראובן אנו נתגבר בשם אהורה מזדא הטוב והחכם. חשבתי שכיוון שאתה חרש תוכל גם להתחזות לאילם וכך הם לא יגלו שאין הפרסית שגורה בפיך. אנו נספר שנפצעת על ידי נמר כאשר הלכת לקושש עצים למדורה ונתקפת חרדה משאגת הנמר שהותירה אותך חרש ואילם."
ראובן חשב שהסיפור הזה לא כל כך רחוק מהאמת.
לא עבר זמן רב ומשמר של המחסום אותת לוואן הראשון לעצור. אנשי המשמר במדים של משמרות המהפכה התפצלו וכל שניים ניגשו אל וואן אחר. הראשון נכנס לוואן בעוד השני מחפה עליו מבחוץ.
איש המשמר עבר מאחד לשני בודק את תעודותיהם, ומפשפש בחפציהם בברוטליות. מאמיני זארטוסטרא שתקו מפחד.
כאשר הגיע איש המשמר אל הכוהן שישב ליד מיטת ראובן, הוא חקר אותו במה שנשמע כמילים ברוטליות למרות שראובן לא הבין דבר. בשלב מסוים הוא העביר את עיניו אל ראובן ושאל אותו שאלה. ראובן לא ענה. הכוהן חשף את פצעו של ראובן וניסה להסביר משהו. בתגובה היכה אותו איש המשמר בקת הרובה, ואז איש המשמר הרים שוב את נישקו והיכה באכזריות את ראובן על פצעו החשוף.
על ראובן שטף גל אדום ענק שהטביע אותו במים אדומים כדם. ראובן חשש שהנה הסיוט הישן שלו אותו סיוט שחשב להתפטר ממנו, חוזר והוא עשה תנועות בידיו כחותר לעלות ולנשום, הוא הרגיש מחנק מלווה עם דממת מוות.
אך כמו בזמן העינויים שג'ורג' עינה אותו הגל חזר והותיר את דמותה האדומה של אסתי על החול. הדמות התפוגגה וראובן התעלף.
ראובן התעורר כאשר הוואן נעצר, עיניו הגדולות החמות של הכוהן מעליו.
הכוהן סיפר לו שבזכות גבורתו ובברכת אהורה מזדא, המשמר נתן להם להמשיך. הם נעצרו בתחנה הבאה להתפלל ולטבול במפלי Qal'eh לברך את אהורה מזדא על ההצלה. משם הדרך פנויה אם הם יזהרו ויעצרו בכפרים כדי לוודא שאין מחסומים נוספים.
ראובן נשאר בוואן גלי כאב שטפו אותו. הוא הביט במאמיני זארטוסטרא המבצעים את הטקסים הרגילים בכוונה ובאריכות רבה משתמשים במי המפל במקום האגן שבפינת הוואן.
לאחר מה שנדמה לו כזמן רב מהרגיל אולי בגלל הכאבים שבאו בגלים, הם המשיכו לנסוע עוצרים בכפרים שהפכו לעיירות ואחר כך לערים ככל שהתרחקו מפסגות ההרים. הוא לא זכר את השמות מלבד Vana הכפר שהיה ליד המנהרה הארוכה שהובילה מההרים הגבוהים והחשופים לגבעות פוריות עם יערות לכל האורך. בעיירה הגדולה בשם Razlkeh אפשר היה כבר לראות מישורים רחבים.
אוויר הרים הצלול התחלף באוויר רווי ריח של ים. העיר הגדולה הראשונה שפגשו הייתה Shad Mahal מעבר לה השיירה של הוואנים נסעה ללא עצירה על לעיר Mahmadabed על חוף הים הכספי.
מצבו של ראובן הלך והתדרדר הוא איבד דם רב ופצעו החל להתמלא מוגלה. הכהן רצה להכניס את ראובן לבית חולים, אך ראובן התנגד בתוקף.
"למה? בשם אהורה מזדא" שאל הכוהן, "אתה בין כה וכה איחרת לפגישה. תקבל טיפול בבית החולים ואנו נדאג לפגישה מחודשת כאשר תתאושש."
ראובן העביר ידו בשערו: "ומה תספר בבית החולים?"
"מה שסיפרנו למשמרות המהפכה."
"זה לא יחזיק מעמד לזמן ארוך בבדיקות של רופאים. אני רוצה לנסות לחבור עם הצוללת שאולי עדיין לא איבדו תקווה לפגוש אותי."
"אני לא מאמין. אתה לא במצב שתוכל לחתור בסירה, כי לא נוכל להשיג לך יותר מסירת משוטים, כל סירות המנועים מוחזקות בידי משמרות המהפכה. אתה לא היחיד שרוצה לברוח."
טוב, חשב ראובן הוא לא מכיר את יוני מהמוסד.
"אני משער שאתה לא באת לכאן באמת לחופשת חג בים הכספי. אם תשאיר אותי בבית חולים אתה מסתכן בחשיפה."
הכוהן הביט בראובן באותו מבט מעריך והודה שלמעשה הטקסים היו גם הכנה למרד והכהן הוליך את חבורתו כאילו לטבול בים הכספי לעיר בשם bahshahr שנמצאת במחוז מאזדארן כדי להיפגש עם טורגמנים במטרה למרוד ולחבור לטורגמניסטן.
"טוב, בהצלחה. תוכל להשיג לי את סירת המשוטים?"
אני אטפל בכך ונוסיף גם את מה שנחוץ כדי לשרוד על הים הכספי, אך איך תחבור לצוללת?"
ראובן הצביע על התרמיל הישן שלו. הכוהן פתח אותו ומצא את מתקן השולח אותות במארז אטום, שראובן קיבל מאנשי המחתרת. ראובן פתח אותו בדק את מצב הסוללה והביט בשביעות רצון על הנורה הקטנה שהבהבה בסימן לשידור האותות. הוא הצביע שוב על התרמיל והכוהן שלף משם סוללות רזרביות קשורות במארז אטום.
"אז מה התכנית?" שאל הכוהן.
"התכנית לא מערבת את טורגמניסטאן למרות שיש יחסים סבירים עם ישראל כדי לא לפגוע בארץ זו שגובלת עם איראן, כך שלא תהיה מעורב. קזחסטן היותר ידידותית לישראל ומרוחקת מאיראן נבחרה. היא גובלת בים הכספי כך שאין בעיה לצוללת לצאת משם."
ראובן הביט על הים הכספי הגדול המתנוצץ בשעת שחר מוקדמת זו ותהה אם הוא ימצא את הצוללת והאם הם יחזרו בכלל אי שם מחפשים אותו למרות שאיחר כמעט בשבוע? שוליה של הימה הגדולה ליחחו את הגדה בנגיסות קטנות ומשטח המים היה שקט וישר עד האופק, אך הוא ידע שימה גדולה כזו יכולה להיות סוערת וקשה לניווט בדוגית קטנה כזו. אך זאת מה שיכלו להשיג בלא להעלות חשד של השלטונות האיראניים.
כהן הזאראטוסטרא חיבק אותו, שם שתי ידיו על ראשו וברך אותו בפרסית עתיקה בקול רך שאם ראובן היה שומע היה מבין שאין זו ברכה רשמית אלא ברכת אב לבנו האהוב. אחד אחד הגיעו כל בני זארטוסטרא חבריו לדרך ונפרדו ממנו. הכוהן הוליך אותו אל דוגית קטנה נתן לו את מכשיר המשדר אותות שהצוללת אמורה לאתר, וראובן צלע לדוגית ותפש את המשוטים. אחת הנשים מיהרה אל הדוגית ושמה חבילת מזון בתוכה ובלחיים סמוקות נתנה לו נשיקה על הלחי.
ראובן חתר לתוך האגם בכיוון צפון בואך קזחסטן.
רגלו הפגומה עדיין כאבה כתופת מהפצע שהנמר פתח אך הוא ניסה להתעלם. שרירי ידיו שהתחזקו בשל הצורך לתמוך ברגלו הפגועה, נמתחו במאמץ החתירה. הוא ניסה להתרחק כמה שאפשר מהחוף האיראני כדי שיהיה קשה יותר לאתרו.
השמש עלתה ואגלי זיעה נזלו ממצחו אל עיניו כך שהיה צריך למחותן מפעם לפעם. לאחר שעתיים של חתירה הוא התיר את חגורת הבד של בגדו וקשר אותה כסרט מעל מצחו.
לקראת הצהריים הוא הפסיק לחתור, הפעיל את מכשיר האיתור ופתח את חבילת המזון שכללה כמה בקבוקים של מים לשתייה. הוא גמר את ארוחתו והתחיל בחתירה כאשר שמע זמזום של מטוס מעליו. הוא המשיך בחתירה מתעלם מהמטוס שעשה סיבוב וחזר אליו מצפון. לפתע נורה צרור יריות מהמטוס והעלה נתזי מים במקום שפגעו הכדורים. ראובן לא שמע את המטוס או היריות אך כאשר ראה את נתזי המים הבין שיורים לעברו, הוא הרים עיניו בדיוק כאשר המטוס עשה סיבוב נוסף כדי לצלוף מנת ירי נוספת על הדוגית. הפעם הטייס דייק יותר והכדורים חלפו קרוב לדוגית.
ראובן ידע שבסופו של דבר הטייס יצליח להטביע את הדוגית או לפגוע בו. הוא מיהר והוריד את בגדיו, לקח את מכשיר האיתור מירכתי הדוגית קשר אותו היטב בחגורת הבד שמסביב לראשו, וקפץ מהדוגית לים. 'קדימה אלוף קליבלנד בשחייה תראה את יכולתך'. הקור של המים צרבו בבשרו הפצע הפתוח ברגלו שרף כאילו העביר אותו באש ולא במי הקרח של הים הכספי. 'אש וקרח אינם שונים כל כך' עברה מחשבה במוחו.
הוא הביט במטוס הזעיר בשמים מסתובב ליעף נוסף וצלל כדי שהטייס יחשוב שהוא עדיין בדוגית. ביעף השלישי הצליח הטייס להטביע את הדוגית. ראובן קיווה שהטייס יעזוב בהנחה שיחד עם הדוגית גם ראובן טבע. כאשר עלה מהצלילה הוא ראה שהמטוס עדיין חג בשמים. בשעה הקרובה ראובן עלה לשחייה עוקב אחרי תנועות המטוס שניסה לאתר אותו. ברגע שהמטוס חג חזרה אליו הוא צלל שנית מחזיק מעמד כשתי דקות מתחת למים עד שהיה בטוח שהמטוס התרחק לבצוע יעף נוסף. כל הזמן הזה הוא תהה כמה עוד הוא יכול לשחות ולצלול. באחורי מוחו הוא גם קיווה שמכשיר האיתור עמיד למים ויכול להמשיך לשדר. כאשר עלה מצלילה נוספת אחרונה מצלילות רבות שהפסיק לספור אותן, היה על סף וויתור על המאמץ. הוא ראה שעכשיו הצטרף הליקופטר למטוס. ההליקופטר התקרב והוריד בכבל סירת גומי ובתוכה אדם חמוש.
הוא לא ידע אם בכלל הצוללת שאמורה הייתה לקחת אותו לא חזרה לבסיס, והתפלא על עצמו שהוא נלחם כך על חייו. האם זה אותו ראובן שישב במשרד המתרגם שהפסיק לרצות לחיות? אך הוא ידע שיש לו עכשיו סיבה לחיות.
האדם בסירת גומי לקח משוט וחתר אליו. עוד מעט הוא יגיע ממש קרוב.
הוא לא יכול היה להמשיך, כוחו אזל והוא שכב גלוי על המים מחכה לפגיעת הכדורים. צרור יריות פגע בו. הים בסביבתו נצבע אדום והוא שקע בחשכה.
No comments:
Post a Comment