פרק 16

ראובן התעורר במיטה רכה של בית החולים. הפרצוף הראשון שהוא ראה הייתה אסתי מתנמנמת בכורסה שליד מיטתו.
"היי, אסתי."
העיניים הגדולות נפתחו באחת, שוטפות אותו בזוהר סגול מחמם לב.
"היי, איך ישנת?”
"כמו תינוק וללא סיוטים. מה קורה? מצאתם את המסמכים?”
גל נוסף של חמימות מלטפת שטף את גופו כאשר אסתי חייכה: “כן, מצאנו והחברה פועלים לסכל את המזימה."
"נו?”
"מה נו?”
"מה המזימה?”
קול חדש נשמע מהדלת: “היי יפיפייה, איך הפציינט?”
"ער וסקרן."
"שלום דוד. או סליחה יוני."
"זה בסדר אני רגיל מילדות שמתבלבלים."
"כמה זמן ישנתי?”
"הייתי אומרת בערך יומיים."
"ומה קרה?”
"מה קרה איפה?"
"הזיכרון האחרון שלי הוא שנפגעתי במים והתעלפתי. אז מה קרה?"
אסתי משכה בכתפיה: "אם תפסיק לשאול כמו תוכי 'מה קרה' אולי יוני יספר לך איך הוא הציל אותך."
יוני משך בכתפיו: "לא ביג דיל."
ראובן מיקד את מבטו על יוני: "לא ביג דיל? תחילה היה זה שלמה שהציל אותי יותר מפעם אחת, אחר כך הציל אותי דוד מג'נטלמן MI5, ועכשיו אתה, וזה לא נחשב בעיניך? מה, החלטתם במשפחה שהמשימה העיקרית שלכם היא להציל אותי?"
"הי אסתי אני לא מחליט למי לספר. הוא פונה לראובן אסתי גלתה את המסמכים. היא בעצם הגיבורה בסיפור הזה ובמחשבה שנייה גם אתה."
"אני? איזה מעשה גבורה עשיתי מחוץ לשינה במשך יומיים רצופים?"
"כל המזימה לא הייתה מתגלה לולא שניכם פעלתם באומץ וחכמה."
"אז מה המזימה?"
"אני לא יודע אם כדאי לספר לך. אתה עלול עוד לקום מהמיטה ולנסות להשתתף בכוח שאמור למנוע אותה."
"אתה רוצה להגיד לי שעדיין לא מנעו את המזימה? מה שהיא לא תהיה?"
"אל תדאג. אנחנו נמנע אותה."
"אז מה המזימה?" שאל ראובן בשלישית.
"נו, ספר כבר לנודניק הזה." אמרה אסתי בחיוך. גם אני מתה מסקרנות.
"אסתי מצאה מיקרופילם ובו המסמכים שחיים צילם. חיים לא היה אידיוט. הוא צילם את המסמכים וניסה להחזיר אותם בחשאי. הוא הבין את הסיכון הגדול שהוא נמצא בו. לאנשים האלו לא היו שום עכבות. עובדה הם רצחו אותו ברגע שהתברר להם שהוא ראה את המסמכים. הם כמובן חשדו שהוא הסתיר אותם כי הוא לא הצליח להחזיר אותם לפני שהבין שהתגלה, אז הוא השמיד אותם. לא עלה על דעתם לחפש מיקרופילם קטן וגם זה היה חסר תכלית כי הוא יכול להיות בכל מקום. לבסוף הם פתרו את הבעיה בכך שהרגו אותו לאחר שהשתכנעו שהוא לא סיפר על כך לאף אחד."
"בסדר, כל זה ידוע, אז מה היה כתוב במסמכים?" חזר ושאל ראובן בקוצר רוח.
"טוב."
ברגע זה התפרץ לחדר שוקי.
"מה שלום הפציינט?"
יוני השתתק.
"סקרן. מה היא המזימה?" שאל ראובן והרגיש עצמו תוכי שחוזר על אותו משפט שוב ושוב.
"אני צריך ללכת. להתראות." ובכך יוני פסע בצעדים רחבים ממהר החוצה.
אסתי מיהרה לצאת גם היא. "אני אביא לך כוס קפה."
ראובן קרע מעליו את הצינוריות והתיישב על המיטה.
"הי מה אתה עושה?"
"אם אף אחד לא רוצה לספר לי מה המזימה אז אני הולך לברר בעצמי."
שוקי הביט בו במבט בוחן. "אתה מרגיש טוב?"
"לא הרגשתי כל כך טוב כבר כמה שנים. אתה הולך לספר לי מה המזימה?"
"מה שאני יכול להגיד לך זה שהמזימה היא מזימה מרושעת שעלולה לחסל את כל מדינת ישראל אם לא הייתם עולים עליה בזמן."
"אז מה היא המזימה?" עכשיו ראובן כבר צעק.
"אל תדאג. אני בטוח שהכוח בפיקוד יוני יצליח למנוע אותה בזמן."
"אני מצטרף!"
הביפר של שוקי צרצר. הוא הביט בו בחטף. הביט במבט אומד על ראובן והגיע להחלטה.
"OK תתלבש."
"אז מה היא המזימה?" אמר ראובן בפעם המי יודע כמה תוך שהוא מתלבש.
"מהר, אספר לך בדרך."
רק כאשר ישבו במסוק סיפר שוקי: "אז ככה. ברגע שהגעתי מלונדון קבלתי תדריך קצר וטסתי לגבעת מרוד."
"מה יש בגבעת מרוד? השד יודע איפה היא."
"שם חיפשתי את שני נערי הגבעות שהיו אמורים להגניב פצצה להר הבית."
"אולי תגיד כבר מה המזימה."
"אולי אתה לא יודע, אך הר הבית וירושלים בכלל לא קדושים לשיעים. למעשה גם לסונים ירושלים לא הייתה כל כך קדושה עד שאנחנו באנו. המזימה של שליט איראן הייתה לארגן כך את העניינים כאילו נוער הגבעות הגניב פצצת והרס את מסגד אל אקצה בהר הבית. בחסות זעם העולם המוסלמי וגינויים של העולם המערבי, איראן תטיל פצצה גרעינית על תל אביב, תמחה את ישראל מעל המפה ותקבל את ההגמוניה על כל העולם הערבי. קרש קפיצה להכנעת אירופה ואולי מאוחר יותר בעזרת רוסיה גם הכנעת ארה"ב."
בכל שאר הדרך עד לרחבת הכותל שם נחת המסוק, שוקי וראובן שתקו.
ראובן במדים ששוקי נתן לו בדק את הרובה שוב, וחייך בסיפוק. מדים ורובה היו מכניסים אותו להתקפת הזיות לפני שאסתי הגיעה עם הספר המגוחך שלה. עכשיו – כלום. המחשבה על אסתי הציפה את ליבו בחמימות. הוא הרגיש חי יותר מאי פעם.
שוקי הביט בו וחייך לעצמו 'אכן התרופה הטובה ביותר היא שילוב של אתגר ואהבה'.
הם חברו ליוני והקבוצה הקטנה שלו ליד שער יפו.
יוני הציץ בשעון הגדול שעל פרק ידו בעצבנות.
נמסר לי ששני חברה לבושים במעילים רחבים עם קפוצון נכנסו כבר לפני רבע שעה להר הבית.
השוטר שהיה שם ליד השער חשד בהם, כי שומר הווקף לא דרש מהם לצטט פסוקים מהקוראן כמו שנדרש מכל מי שנכנס. הוא הסתכל ימינה ושמאלה וזרז אותם להיכנס.
אלו כנראה נערי הגבעות. הם הקדימו. אני מקווה שלא איחרנו את המועד.
יוני הוביל את הקבוצה שלו לשער הר הבית.
השומר של הווקף בשער עצר אותם. יוני הוציא תעודת שוטר: "זוז מהדרך."
השומר לא זז והתחיל לצעוק "אללה אכבר." בעקבות הצעקות מיהרו עוד שומרי ווקף לשער.
ראובן דרך את נישקו ירה באוויר תוך שהוא דוחף שומר שעמד בדרכו. וצלע לתוך הר הבית.
הקבוצה מיהרה להיכנס בפתח שנוצר על ידי ראובן.
השומרים הרימו אבנים והתחילו לסקל את חברי הקבוצה. נחושים לעצור אותם. חבורת שוטרים במדים ששעטה בעקבותיהם תפשו את מיידי האבנים, אזקו אותם והובילו אותם לתחנת המשטרה.
ראובן מסר את הרובה לשוקי ואמר לכולם להסתתר. הוא הלך וצלע עד שהתקרב לנערים: "חיים שלח אותי לעזור לכם, המקום שורץ שוטרים." המבוגר בין הנערים הרים עיניים מהפצצה בה טיפל, סקר את האיש הנכה והחליט שאין הוא מהווה סכנה. "איך אתה חושב לעזור לנו?"
"נו טוף," ראובן חיכה את דיבורו של רוזנצוויג "אני הייתי חבלן בצבא" והוא הצביע על רגלו הפגועה. "עזבתי את הצבא יחד עם חיים כי יותר מידי מרצים של שוברים שתיקה בלבלו לנו את המוח."
הוא כרע אל הפצצה תוך שהוא מסית בעדינות את הילד הצידה: "תן לי להראות לך איך עושים את זה, אך קודם תרחיק את כולם כך שלא יפגעו אם במקרה זה יתפוצץ לי בידיים." הילד קם והרחיק את כולם עד מעבר לפינה. כשהוא חזר ראובן תפש אותו וקרא: "כדאי שתגיעו לכאן." והוסיף מתוסכל שלא הבינו לבד שעליהם להגיע: "בזמנכם החופשי."
שוקי וחבריו הגיעו וניסו לתפוש את הנערים שהתחילו לברוח. "עזבו את הילדים," קרא ראובן אתם רוצים שהמקרה ימרח על כל העיתונים? שחררו אותם." האנשים הסתכלו על שוקי שהנהן בהסכמה. ראובן שחרר את הילד ואמר לו מוטב שתברח ולא תספר על כך לאף אחד אם אתה לא רוצה להיות בבית הסוהר."
אנשיו של שוקי הובילו את הפצצה בעדינות החוצה ושוקי טפח על שכמו של ראובן "טוב שלקחתי אותך, חבר."
שוקי החזיר את ראובן לבית חולים. "התחייבתי להחזיר אותך בריא ושלם. חששתי שאתה חלש מידי להשתתף בהרפתקה האחרונה שלנו בהר הבית."
"מה אתה דואג? עכשיו אני שוב בידיים טובות של אחיות בית חולים?"
"או, לא. לא דאגתי לך בכלל, אני בטוח שאתה בידיים טובות." אמר תוך שהוא מעיף מבט ידעני אל אסתי.
" האמת שאסתי נתנה בי מבט מצמית כשעזבת, שדאגתי יותר לעורי שלי."
אל החדר הציץ ראשו העגול של ישראל: "היי, איך מרגיש הפציאנט?"
"טוב, וארגיש טוב יותר אם תצליח לשחרר אותי".
"זה בדיוק מה שאני אעשה, וזה מביא אותי למטרת הביקור הזה – ראש הממשלה מזמין אותך ואת אסתי לקבל את עיטור הגבורה. העיטור הגבוה ביותר שמדינת ישראל יכולה לתת לגיבוריה."
"ואני חשבתי שאתה באמת מתעניין במצבי."
"מתעניין מאד, אבל business first, הטקס יערך ביום העצמאות, אז אולי תקנה כמה בגדים שלא יביישו גיבור ישראל."
אסתי פתחה עיניים גדולות והציפה את ראובן בסגול: "סמוך עלי."
אך ישראל עדיין לא סיים ופנה לאסתי, מה שהיה חייב לעשות מההתחלה: "ברור. כמו שמר רוזנצוויג אומר לבחור אין שמץ של טעם בבגדים. אך תעשי לי טובה אישית ותשכנעי אותו להתגלח."
"אין סיכוי, אני משאיר את הזקן כתמיכה בזאראטוסטראים האמיצים שהצילו אותי."
לאחר שראובן השתחרר מבית החולים והתמקם יחד עם אסתי בדירה הישנה, יום אחד מר רוזנצוויג נכנס לחדרו של ראובן: “ראובן כנס בבקשה אל המשרד. מחכים לך שם כמה אנשים."
ראובן התחיל ללכת ומר רוזנצוויג עצר אותו. “לא ככה ינגלה. תלבש משהו יותר מהודר."
"מה אתה זומם? גם אם זה ראש הממשלה הוא יכול לקבל אותי כמו שאני."
"רובי, בבקשה."
ראובן משך בכתפיו והחליף את הטרנינג המרופט שהיה טוב רק כדי לבלבל את נערי הגבעות, במכנסים שחורות וחולצה לבנה. “מספיק מהודר?”
"לא. אך מה אני יכול לדרוש מאדם שאין לו טיפה של טעם בלבוש."
ראובן צעד מהחדר דרך השביל אל המשרד, בצליעתו המשונה ופתח את הדלת לדירה של הרוזנצוויגים.
תחילה לא זיהה את שני הזוגות של אנשים מבוגרים שעמדו במשרדו בגבם אליו, צופים אל הדלת החיצונית של דירת רוזנצוויגים. אך כאשר הם הסתובבו לשמע פתיחת הדלת הוא ראה את הוריו וזוג מבוגרים נוסף, שאי אפשר היה לטעות בזיהוי שלהם כהוריה של אסתי.
אביו צעד לקראתו בצעדים מהירים וחיבק אותו תוך חיוכים, אמו, אלגנטית כמו תמיד, התקרבה בצעדים קטנים יותר על עקבים גבוהים, החזיקה את כתפיו בשתי ידיה סוקרת את פניו: “מה זה הזקן הזה? הפכת לדתי?”
“לא היה לי זמן לזה. את יודעת הייתי עסוק בצורך להתחמק מהאיראנים?”
"אתה נראה חיוור, אבל הוקל לי כאשר התברר שאתה לא דתי כמו הוריך המאמצים."
‘כן, איך היא ציפתה לראות אותי לאחר השבי הקשה והמסע הארוך שעשיתי מכלא טהרן עד לבית החולים בישראל?’: "באמת? חשבתי שהשתזפתי מספיק בחופשה שלי בחוף הים הכספי."
אמו לא הגיבה להתבדחויות שלו. הייתה שתיקה כאשר היא עדיין החזיקה בכתפיו בשתי ידיה ואז היא סיכמה את המסקנות שלה: "תראה מה קרה לך בגלל ההתעקשות שלך לברוח לישראל. אתה שבר כלי!"
ראובן חיבק אותה ואמר: "אני לא שבר כלי, לא הרגשתי טוב יותר מעולם. אמנם אני חרש וצולע, אך מי מושלם? אין לי כבר סיוטים ואני מאושר. את יכולה להודות על כך בעיקר לאסתי." אמר תוך שהוא מעיף מבט אל אסתי שעמדה בפינת החדר.
אביו התקרב כדי שראובן יראה את שפתיו היטב וסיפר לו שהם הזמינו כרטיס טיסה בדרך לקליבלנד: "אתה סוף סוף חוזר הביתה."
מר רוזנצוויג מילמל בקול שנשמע רק לאוזני רבקה: "ידעתי שקשרי דם חזקים מחרם על הילדים."
ראובן נד בראשו: "כרטיס אחד? אני רוצה לקחת איתי את אסתר, כדי להראות לה את המקום בו ביליתי את ילדותי." מעיף מבט שוב אליה בקצה החדר: "אם היא תסכים."
אביו הנהן "בוודאי, נקנה כרטיס נוסף לאסתי. דיברנו עם הוריה והם עשו עלינו רושם טוב אז ניקנה גם להם."
ראובן קטע את דבריו: "הכרטיסים חייבים להיות הלוך וחזור."
אביו ואמו פערו עיניים בתימהון אביו התאושש ראשון: "אתה לא מתכוון לחזור?"
ראובן הנהן ואמר בתקיפות: "כן, ישראל זו ארצי וכאן אני מתכוון לחיות עד סוף ימי."
אימו פנתה לאביו: "ראית? שטפו לו את המוח, הוא לא הבן שאני חינכתי לאהבת האדם באשר הוא אדם."
ג'וזף אמר בנימה מרגיעה: "תני לו להגיע קודם אלינו לארה"ב שהיא ארץ שפויה יותר מישראל, וכך תרחיקי אותו משטיפת המוח. הוא בכל זאת הבן שלך. עכשיו הוא מבולבל מכל הצרות שהם הכניסו אותו אליהן."
רצ'ל הביטה בו בשתיקה שהוא קיבל כהסכמה.
אם ראובן היה שומע את חילופי הדברים הוא היה מבטל את הנסיעה מיד, אך האוזניים שלו היו בצד השני של החדר על הראש ההדור המבהיק בצבע נחושת של אסתי.
ג'וזף ורצ'ל חזרו לביתם בקליבלנד בדרישת רצ'ל: "בא ג'וזף, אני לא יכולה להישאר בארץ הזו שנייה נוספת! נשאיר לראובן את הכרטיסים עבורו, ועבור אסתי והוריה ונברח מפה."

ראובן הראה את כרטיסי הטיסה לארה"ב לאסתי מוסיף שלדעתו היא תמצא חן בעיני הוריו. ובלבו חשב שזו לא חכמה גדולה מידי אי אפשר שאסתי לא תמצא חן בעיני מישהו.
"האם אתה מציע לי נישואין בדרכך הפתלתלה?"
"איזו סיבה אחרת יש לי להציג אותך בפני הורי?"
אסתי מלמלה 'כבר נפגשנו, ואני לא חושבת שאני מוצאת חן בעיניהם'. ובקול אמרה: "אז איפה טבעת האירוסין?"
"זו הדרך הפתלתלה בה את אומרת כן?"
במקום תשובה אסתי שמה את שתי ידיה הקטנות על כף היד הגדולה של ראובן, וזרם של חום איחד את שניהם.