פרק 14

הדלת נפתחה והורי ראובן נכנסו. האישה לבשה שמלה לבנה חסרת שרוולים מבד מבריק והייתה עדויה בתכשיטים שהעידו על עושר רב. גזרה דקה, חזה שטוח, ראש מלא תלתלים ובו קבועות עיניים קשות קוראות תיגר על העולם.
הגבר היה אדם גבוה במידה מביכה. הוא הלך כמנהג הגבוהים בראש מורכן, כאילו חשש להיתקל בתקרה וגילה קרחת במרכז ראשו, שמסביבה גדר צמרירית של שיער תלתלים דהה. תחילתה של כרס קטנה בצבצה מתחת לחגורתו. עיניו התכולות הציצו מלאות תבונה, מאחורי משקפיים במסגרת זהב. פניו הזכירו מאד את פני ראובן. לבה של רבקה החסיר פעימה לזיכרון הזה.
הוא צעד בזהירות לחדר מביט בזווית עיניו אל אשתו, ארשת פניו מודאגת. הוא ידע שדרוש רק ניצוץ כדי לפוצץ את פצצת האנרגיה שבאריזת גופה של אשתו, ואנשים דתיים היו בשבילה מרעום חומר נפץ של ממש.
שניהם עמדו במבואה לחדר האורחים, מביטים בחשש אל הטריטוריה הבלתי ידועה, משל הייתה כניסה לשטח אויב. הסלון היה מגובב ברהיטים עתיקים עם פוליטורה כהה. שעון מטולטלת ארוך מתקתק בקול רם מלווה בקולו את ריקוד המטולטלת. ג'וזף אביו של ראובן קיווה שהשעון לא מצלצל את מנגינת הביג בן כל רבע שעה כמנהג השעונים העתיקים.
השולחן הכבד והארוך היה ערוך כסדר עם מפה לבנה לארוחת ליל השבת. נרות של שבת הפיצו אור נעים. ניכר היה שהזוג טרח לכבודם. הרצפה הייתה מכוסה עם שטיח גדול בצבעי אפור וחום עם גדילי לבנים. כל פיסת קיר נוצלה לארונות ויטרז' ומבעד לחלונותיהם היו ערמות של צלחות חרסינה, ספלים וקנקנים משונים שהאירו כמעה את הפוליטורה הכהה של הרהיטים בחדר. בפינה אחת היה שולחן הסבה עם 3 כורסאות וספה לשני אנשים מסביבו. לג'וסף זה הזכיר ריהוט של מועדון יוקרתי באנגליה של המאה התשע עשרה.
ג'וזף שם לב שעיני האישה התרככו ובלבו התעוררה התקווה שהפגישה תעבור בשלום.
מר רוזנצוויג ישב בראש השולחן בבגדי שבת מבהיקים בניקיונם וזקנו מסורק. לפניו סידור שחור מעוטר באותיות זהב. הוא קם ממקומו בחיוך נעים והשיט ידו לברכה: “שבת שלום יהודים יקרים." ניכר בבני הזוג שלא ידעו איך להתנהג. האם עליהם לחבק ולנשק את הלחיים בצורה מרפרפת כמנהגם? כנראה שלא.
הגבר הושיט ידו ללחיצה: “נעים מאד אני ג'וזף רוזנברג, האבא של ראובן וזו מרג’י האמא."
"כן, אני יודע, נעים מאד, אני אברהם רוזנצוויג."
אחריו האישה הושיטה ידה, אך מר רוזנצוויג כבר משך את ידו, ניזהר שלא לגעת באישה שנשארה המומה עם יד מושטת לשווא. רבקה רוזנצוויג הצילה את המצב כאשר קמה ממקומה וחיבקה את האישה האלגנטית דקת הגזרה: "אנחנו שמחים לארח אתכם למרות המסיבות העצובות. תמיד רצינו להכיר את ההורים של רובי."
רצ'ל אמו של ראובן השתחררה במבוכה מהחיבוק: “באנו להודות לכם על כל מה שעשיתם עבור בננו." והושיטה לה את בקבוק היין היוקרתי שהביאה: “. בבקשה. זה יין ויונייה מעולה. ויונייה הוא זן צרפתי די נדיר מאזור עמק הרון. אני בטוחה שתהינו ממנו."
רבקה לקחה את היין, הודתה בשפה רפה, הלכה למטבח, עטפה אותו בנייר עיתון, ושמה אותו בהיחבא בפח הזבל, ממלמלת: "איזה מין יהודייה זו? מביאה יין של גויים לבית דתי." היא חזרה לחדר האורחים לחייה אדומות.
לרגע עמדו כולם במבואה לחדר האורחים במבוכה. ג'וזף התעשת ראשון: “ אולי נפתח את היין שהבאנו ונרים כוסית בתקווה לשחרור ראובן מהשבי."
רבקה מיהרה להגיב: “לא, לא, לא, אתם מוזמנים לשבת לשולחן ולחלוק אתנו את סעודת השבת."
רצ'ל ניסתה להתחמק: "אנו לא רוצים להיות לכם לטורח."
מר רוזנצוויג הוביל אותם לשולחן: "בבקשה שבו. יש לנו הרבה מה לדבר על ראובן."
בני הזוג התיישבו על קצות הכיסאות נכונים לברוח בהזדמנות הראשונה. רבקה העבירה קנקן מים מעוצב מחרס לבן, בעל שתי ידיות, שעליו כתוב "נַטְלָה", בקשה מכל אורח בתורו לנטול את ידיו במים שמזגה מהקנקן וקלטה את המים בדלי ריק שהחזיקה בידה השנייה. מר רוזנצוויג הלך אחריה והושיט בחיוך נעים לכל אחד מטלית לנגב את ידיהם, תוך שהוא מסביר את מנהג נטילת ידיים ומבקש לחזור אחריו על הברכה: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים."
ג'וזף חייך אל אשתו: “מתברר שכבר אבותינו הקדמונים הכירו בחשיבות ההיגיינה."
רצ'ל לא החזירה חיוך ועשתה את התנועות במורת רוח מסרבת לברך. מר רוזנצוויג לא הקפיד, שתק ועבר ממנה הלאה.
בדקות הבאות מר רוזנצוויג ניהל את הטקס. ברך על שתי חלות - בוצע אחת מהן מימין, טובל כל פרוסה במלח, ומחלק לכולם תוך שהוא אומר את הברכה: "ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ." מר רוזנצוויג קם ממקומו מחזיק את כוס היין רומז לכולם לעשות כמוהו, והתחיל בקידוש, אך כאשר הביט בפני האורחת הוא קיצר בטקס, קידש על היין בחיפזון: "יום השישי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל אֱלקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת."
ג'וזף פרש ממחטה על ראשו הגלוי ואמר "אמן",
מר רוזנצוויג נתן לכל אחד לטעום מיין הקידוש, תוך כך הוא הסביר: "הקידוש הוא מצות עשה מהתורה, שנאמר 'זכור את יום השבת לקדשו', וזכירה פירושה זכירת השבת וקידוש."
האורחים הביטו אחד בשני במבוכה, אך ניכר שהמתח ירד, אם כי רצ'ל נשמה לרווחה שהטקס נגמר. מר רוזנצוויג דחק בהם להתחיל בסעודה.
"דעו לכם שאנחנו אוהבים מאד את רובי הבן שלכם. הוא אדם מאד מיוחד."
ג'וזף הנהן: "הוא בהחלט ילד מאד מיוחד. חכם ועקשן, אך גם רגיש. הוא יכול להאזין למוזיקה עצובה ודמעות זולגות לו."
מר רוזנצוויג טבל חתיכת חלה שבצע במרק ואמר בעצב: "לצערנו זה דבר שהוא לא יוכל לעשות לעולם."
רצ'ל שתקה עיניה המאופרות בכבדות מושפלות, מסובבת צמיד הזהב שעל ידה שוב ושוב.
ג'וזף הוריד את המשקפיים, פתח את התיק הקטן שנשא על כתפו, חיפש בו בידו האחת בעודו אוחז את המשקפיים בשנייה. כולם הביטו בו עד שמצא את שחיפש. הוציא מטלית עור צהובה והתחיל לנגב את המשקפיים באופן מוכני: "הו, כמובן. אך אני מקווה שיחזור במהרה מהשבי ואז אקנה לו את כל הדיסקים של המוזיקה שהוא אוהב."
מר רוזנצוויג הרים את הגבות העבותות שלו בתמיהה: "מה הטעם בדיסקים אם הוא לא יכול להאזין למוזיקה לאור הפציעה שלו."
רצ'ל פסקה מסיבוב הצמיד ונקבה את מר רוזנצוויג בעיניה: "למה אתה מתכוון? הוא נפצע ברגל, לא?"
מר רוזנצוויג הביט ברצ'ל ובג'וזף חליפות במבט תמה: "אתם לא יודעים שהוא חרש?"
"חרש?!"
רבקה מלמלה בשקט: "לא יהודים ואפילו לא הורים." ובקול אמרה: "כמה זמן לא הייתם בקשר עם רובי."
ג'וזף לחש והמבטא האמריקאי נעשה כבד יותר מהרגיל: "בעצם לא היינו בקשר מאז עזב אותנו בטריקת דלת ועלה לישראל." ובנימה מצטדקת הוסיף: " אתם מבינים? הוא עשה לנו בושות גדולות. אנחנו פעילים בג'י סטריט קליבלנד, והנה הבן שלנו עושה בדיוק מה שאנו מתנגדים לו. עולה לישראל ומתגייס לצבא ההורג ומדכא עם אחר."
"בכל זאת זה הבן שלכם."
רצ'ל ניסתה להסביר את התנהגותם: "אם הבן שלך היה רוצח, לא היית מנתק את הקשר ביניכם?"
רבקה אמרה בקול חרישי אך ברור: "לא. בן שחטא נשאר בן."
רצ'ל התפרצה: " ובכן, לנו יש עמדה מוסרית חזקה יותר."
מר רוזנצוויג שינה את הנושא: "בואו נתחיל בסעודה."
ג'וזף טבל את הכף במרק מכיר תודה למר רוזנצוויג על ששינה את הנושא.
אחר כך התיישבו כולם והתחילו בסעודה. כולם, מחוץ לרצ'ל שלא נגעה באוכל שלפניה. כאשר רבקה שאלה בדאגה של עקרת בית אם האוכל לא לטעמה. רצ'ל לא ענתה וג'וזף התנצל במקומה שהיא לא חשה טוב. אולי היא עייפה מהטיסה הארוכה.
מר רוזנצוויג ירה בה מבט, אך אמר בקול רך משנה את הנושא: "תנו לי לספר לכם על הבן שלכם, ועל מה שהוא עבר."
כאן הוא פתח וסיפר באותו קול חרישי ומונוטוני, את קורותיו של ראובן מאז הגיע לארץ.
ג'וזף הביט בדאגה ברצ'ל אשתו המתפתלת בכיסאה בחוסר נוחות הולך וגובר, כאשר סיפר על קרב בית מחסוב.
גם מר רוזנצוויג ראה זאת: "את לא גאה בבנך הגיבור?"
רצ'ל התפוצצה: "גיבור? לא. בעיני הוא לא פחות מפושע מלחמה."
מר רוזנצוויג התעלם מרצ'ל, ופתח בשיר המעלות בו היה מסיים כל סעודת שבת בניגון ששמע עוד מבית אבא. תמיד היה בשיר הזה משהו מנחם:

1. שִׁיר, הַמַּעֲלוֹת: בְּשׁוּב ה`, אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן- הָיִינוּ, כְּחֹלְמִים.
2. אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק, פִּינוּ- וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה:
3. אָז, יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם- הִגְדִּיל ה` לַעֲשׂוֹת עִם-אֵלֶּה.
4. הְגדִּיל ה` לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ- הָיִינוּ שְׂמֵחִים.
5. שׁוּבָה ה` אֶת-שבותנו (שְׁבִיתֵנוּ)- כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב.
6. הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה- בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ.
7. הָלוֹךְ יֵלֵךְ, וּבָכֹה- נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ-הַזָּרַע:
8. בֹּא-יָבֹא בְרִנָּה- נֹשֵׂא, אֲלֻמֹּתָיו.

הוא הפסיק לשיר ומיהר לברך את ברכת המזון שלאחר הארוחה, כאשר ראה את רצ'ל עומדת רוטטת מזעם וזורקת את המפית שלה על השולחן כמו הייתה בזירת אגרוף מסמלת סיום הקרב.
בָּרוּךְ אַתָּה ה` אֱלקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם.

1. הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.

הוא לא סיים את הברכה כאשר רצ'ל התפרצה: "איני יודעת למה באתי לכאן. אתם ודאי הסתתם את הבן שלנו להצטרף לצבא. שמעתי כבר עליכם. דתיים ימנים קיצונים מחרחרי מלחמה. למה לקחתם ילד טוב רודף שלום והפכתם אותו למפלצת? "
זרקה מבט לבעלה: "בוא ג'וזף, אנחנו לא נשאר כאן אפילו דקה נוספת."
בעלה קם אף הוא מנסה להרגיע אותה: "שבי רצ'ל, הם לא עשו שום דבר רע לראובן. ממה ששמעתי הם לקחו אותו לביתם רק לאחר הקרב. אין להם שום קשר להתנדבות של ראובן לצבא."
רצ'ל פנתה והלכה בצעדים נמרצים וטרקה את הדלת אחריה.
ג'וזף נשאר פורש את כפותיו בהתנצלות: "היא חמת מזג ולא התכוונה למה שהיא אומרת. אני באמת מצטער." ויצא אחריה.
נשמעו קולות מהוסים באכסדרה. לאחר כמה רגעים חזר הזוג, והאישה התנצלה בקול רפה על שהטילה עליהם את התסכול שלה בשל מה שקרה לבנה היחיד.
מר רוזנצוויג חייך אליהם בנועם ואמר : "שבו, שבו, נשתה קפה ונדבר על המצב."
"ראובן הוא בן יחיד, העניין הוא שתלינו תקוות רבות בראובן. הוא היה כל כך חכם ומקובל על הבריות, שרבים נבאו שהוא יהיה הנשיא היהודי הראשון בארצות הברית." ג'וזף דיבר בנימה חרישית ומתנצלת. ידו שהחזיקה את ספל הקפה רעדה קלות. הוא הניח את הספל על התחתית כדי לייצב אותה ופתח שוב ברוטינה של ניקוי המשקפיים: "תארו לכם, הבן שלנו נשיא ארצות הברית."
"הוא עוד יכול להיות נשיא ואפילו ראש ממשלת ישראל וזה כבוד לא פחות גדול." אמר מר רוזנצוויג בניסיון לעודד. הוא הביט בפניו העצובים של ג'וזף והוסיף: "בנך ראובן הוא בעל כל אותן תכונות טובות שציינת, אך התכונה הבולטת ביותר שלו היא היותו 'לוחם'. הוא לא ישבר בקשיים שהוא כנראה חווה היום בכלא האיראני, כמו שהוא לא נכנע באמת לקשיים שבאו מתוכו. אני בטוח שהוא יתגבר ויביא לך עוד הרבה גאווה."
ג'וזף נאנח: "איך שלא יהיה, הוא עכשיו בשבי של האיראנים. אני ממש לא מבין למה הוא התנדב להחליף את הבחורה ההיא שהוא בקושי מכיר."
"אם אני מבין משהו בבני אדם, יש ביניהם קליק שאולי הם עצמם לא מודעים לו."
"איזה מין בחורה זו?"
"אני חושב שהיא תמצא חן בעיניכם. בחורה מבית טוב."
"באמת הגיע הזמן שרובי יתחתן הוא כבר לא ילד." תרמה רבקה.
"מי מדבר על חתונה? הם סך הכול מכירים זמן קצר." אמר מר רוזנצוויג.
"צה, צה, וזה בא מאחד שאומר שהוא מכיר את נפש האדם." התנגדה רבקה בנועם.
"עדיין אני לא מבין." נכנס ג'וזף לשיח חתן כלה זה, "למה היה חייב להתחלף עם הבחורה? לא היה מישהו אחר מהמוסד שזה תפקידו? ולמה האיראנים בכלל הסכימו לחילופין? הייתי חושב שהחזקת בחורה זה קלף חזק יותר בשביל ללחוץ על המערב."
"הרבה שאלות, שאנחנו לא יודעים מספיק כדי לענות עליהן. אני רק יכול לשער שראובן חשוב לאיראנים יותר מבחורה. אולי כי הוא היה קצין די בכיר בצבא."
"אתה רואה? כל זה לא היה קורה אילו לא הלך והתנדב לצבא." התריסה רצ'ל לעומת בעלה כאילו הוא היה אשם.
מר רוזנצוויג מיהר להפסיק את ההתנצחות הזו, לפני שג'וזף יענה ותהיה שוב התפוצצות: "כן, כל זה לא היה קורה אילו היה נשאר בבית בקליבלנד, אבל כנראה זה היה רצון האל. חייבים לקבל את זה באהבה. אלוהים ידאג לשחררו במהרה בימנו אמן."
נשתררה שתיקה ארוכה שאף אחד הפר.
לאחר כמה דקות של מבוכה רצ’ל שאלה בהיסוס: "האם ראובן אוכל כשר?"
"אם התכוונת האם ראובן דתי שומר מצוות, אז לצערי התשובה שלילית. כמו שציינתם ראובן הוא אדם עקשן ודעתן ובעל מחשבה עצמאית."
"קיוויתי שכאשר יראה את אורח חיינו הוא יראה את הטוב שבדת. בעצם אני עדיין מקווה." תרמה רבקה את דעתה וקבלה נזיפה של מבט עיניים מבעלה.
"אז כן ניסית להשפיע עליו לחזור בתשובה." התריסה האישה " זו כנראה הסיבה שלקחת אותו לביתך."
"לא נראה לי שאת השפעת עליו כל כך בכל השנים שהוא היה בביתך." רבקה ירתה את התשובה.
הנשים הביטו אחת בשנייה, כמו שתי חתולות רחוב לפני קרב, הדורכות את השרירים, מקמרות את הגב, שולפות ציפורנים ומגרגרות באיום, מוכנות לזנק אחת על צוואר רעותה.
ג'וזף ניסה להשכין שלום: "די, די. קבענו כבר שאף אחד לא משפיע על ראובן."
צלצול טלפון חד נקב את המתח באוויר.
מר רוזנצוויג החווה לג'וזף כדי שירים את הטלפון: "זה כנראה עבורכם. אף אחד לא מצלצל אלינו בשבת."
ג'וזף האזין ואמר כמה פעמים כן, כן, אני אשאל, כיסה את הפומית ושאל את מר רוזנצוויג אם אנשים מהמוסד יכולים להגיע כדי לעדכן אותם בקשר לראובן. מר רוזנצוויג הנהן וג'וזף הניח את האפרכסת.
ארבעת האנשים שתקו כל אחד מתמודד עם מחשבותיו ופחדיו. מה יכול להיות המידע העדכני הדחוף הזה? האם זה מבשר טובות או חס וחלילה משהו קרה לראובן.

דפיקה קלה בדלת הקפיצה את רבקה לפתוח אותה. אך במקום אנשי המוסד נכנסה אסתי ובעקבותיה הוריה - . אסתי ערכה את ההכרויות: "הכירו את אמי - ברוניה ואבי ג'קי."
מיד לאחר מילות הנימוסין שהחליפו הנוכחים היא שאלה את מר רוזנצוויג אם מותר לה לההיכנס לרגע למשרד של ראובן. "בוודאי, אני בטוח שראובן לא יתנגד."
אסתי במנוד ראש של שלום להורי ראובן פתחה את הדלת למשרד וסגרה אותה אחריה.
היא סקרה את המשרד רואה שוב את המצב העלוב בו הוא נמצא ובראשה באופן אוטומתי ערכה רשימה של השיפורים שאפשר לעשות. אך מה שהיה חסר באווירה היה ריחu של ראובן. היא נגשה לשולחן הכבד והעבירה יד רכה על החריצים שנעשו על ידי ראובן במצוקתו. זה היה המקום הכי קרוב שיכלה להרגיש את ראובן. היא עצמה את עיניה ונידמה היה לה שהיא יכולה לשלב ידה בידו הגדולה של ראובן.
צלצול של פעמון הדלת החיצונית העיר אותה מההזיה. היא פקחה את עיניה.
המסר שהזמין אותה ואת הוריה לאספה אצל הרוזנצוויגים לא היה מאד אינפורמטיבי. נאמר רק ששם יקבלו עידכון על המצב של ראובן. זה לא נשמע טוב.
היא ניערה את שיערה ניגבה לחלוחית דמעות מעיניה וחזרה לסלון של הרוזנצווגים.
פנימה נכנסו שני אנשי מוסד מבוגרים. את הגבר אסתי הכירה, זה היה שוקי, אך את האישה ראתה בפעם הראשונה. היא הציגה עצמה בשם צילה.
ריצל ומר רוזנצוויג שאלו יחד האם ראובן חי?
שוקי הנהן ואמר: "יש בפינו בשורות טובות."
מר רוזנצוויג מלמל: "תודה לאל, ברוך שמו לעולם ועד.", אך ריצל התיישבה דרוכה כקפיץ: "אז מה הבשורות?" אמרה בקול קשה. ג'וזף הניח ידו על ידה הלבנה ואמר לה: "תתני להם בבקשה לדבר."
שוקי סיפר להם שראובן ברח מהכלא בעזרת מחתרת איראנית ועושה דרכו צפונה לכיוון הים הכספי.
ג'וזף קטע אותו "למה עד לים הכספי, עד כמה ששמעתי הוא לא בכושר לדרך הארוכה הזו"
שוקי הסביר שהתכנית היא לשלוח צוללת ננסית מקזחסטן שהיא מדינה ידידותית לישראל וגם אינה קרובה לאיראן. הצוללת תתקרב לגבול איראן בים הכספי. אי אפשר היה לחלצו מאיראן עצמה כי נעשה מצוד רחב ידיים הכולל את כל האמצעים של איראן אחרי ראובן שלכד גם שבוי איראני, כנראה כקלף מיקוח במידה וייתפש. עוד סיפר שראובן יאלץ לאלתר ולעיתים גם ללכת ברגל ולחצות את ההרים הגבוהים שחוצצים בין הכלא בטהרן לבין הים הכספי.
ג'וזף תיקן את משקפיו על עיניו ושאל איך ראובן יחבור לצוללת. "אל דאגה," ענה שוקי בביטחון "יהיה לו משואה אלחוטית שתציין את מיקומו לצוללת."
ג'וזף התיישב אחורה ומלמל דאוג בקול חרישי שלא ישמע על ידי אשתו, שבאותה מידה המשואה תציין את מיקומו גם לאיראנים.
אך גם אם היה אומר זאת בקול רם ריצ'ל לא הייתה שומעת כי היא קפצה מכיסאה, הצביעה על שוקי וצעקה שכל זאת לא היה נחוץ אם המוסד לא היה שולח נכה לעשות את עבודתו, בעוד הוא שולח את אנשיו לרצוח ילדים בעזה.
אסתי קמה נרגשת ובקשה ממנה להירגע: "את לא יודעת את העובדות."
"כן? אך אני יודעת עובדה אחת חשובה עליך. את העדפת להשתחרר מהשבי האיראני ולהכניס את ראובן במקומך!"
שוקי ניסה להשקיט את המהומה והרים ידו כאשר נשמעה קולה של צילה שאמרה בנועם: "מוקדם להאשים, עלינו להתרכז בחילוץ ראובן." לקולה הרך של צילה היה אפקט מרכך ורצ'ל צנחה חזרה לכיסאה.
ברוניה האמא של אסתי ששמה המקורי היה ברוריה פנתה בפליאה אל אסתי: "ממתי את מגינה על המוסד?"
אסתי זרקה לעברה: "לא כל מה שכתוב בעיתונים הוא נכון, בזמן האחרון נפקחו לי העיניים לראות דברים והם ולא בדיוק כפי שמציגים אותם בטלוויזיה."
ג'קי אביה שאל בקול שבצבצה ממנו מעט רוגזה: "מה למשל?"
"אתה זוכר את ג'ורג' מבית זכויות האדם?"
"כן, אדם מרשים שעשה רבות למען זכויות הנדכאים."
"ובכן זהו אותו איראני חשוב ששוקי דיבר עליו. האדם 'המרשים' הזה עינה אותי באכזריות וכנראה גם עינה את ראובן. הרי לך דוגמה של לא כל מה שרואים וקוראים - נכון."
שוקי ניסה להגיד משהו, אך צילה האישה שלידו עצרה אותו בהניחה יד קלה על ידו: “תן לו לדבר”. ג’קי פלט בקול שטוח: “אני לא מאמין. שטפו לך את המוח במוסד. הם אשפים בזאת."
רצ'ל וברוניה הנהנו בהסכמה כמו שתי בובות על החוט.
שוקי קם: "טוב אלו הדברים שרצינו לעדכן אתכם, ברגע שניצור קשר עם ראובן נודיע לכם." ברור שהוא רוצה לברוח במבוכה.
אך צילה האישה שלידו הוסיפה לשבת ידה המרגיעה על ידו של שוקי מאלצת אותו לשבת: "שב, שוקי הם עדיין לא גמרו לשאול."
"בוודאי שלא גמרנו איתכם!" שוב רצ'ל הרימה קול.
"אנו נענה על כל שאלה שנוכל לענות, אין צורך לצעוק. נהיה כאן ככל שיידרש." אמרה האישה בנעימות ואסתי העריכה את האישה הזו שיודעת לפרק מוקשים אנושיים.
אבל רצ'ל כבר הייתה בתנופה, היא צעדה קדימה לכיוון שוקי וצעקה: "תגיד לי רק זאת, למה שלחת את בני הנכה לעשות את העבודה שלכם?"
שוקי נרתע עמוק יותר בספה: "יעזור אם תדעי שהמוסד דווקא התנגד לשלוח את ראובן, והיה זה ראובן שדרש זאת. תוכלי לשאול אותו. כאשר יחזור."
"כאשר יחזור, כן? אני בטוחה שאתה יודע שהוא לא יחזור. איך נכה יצלח את ההרים המושלגים הגבוהים ביותר באיראן כאשר כל רשויות איראן רודפות אחריו?"
ג'וזף ניסה להרגיעה: "אל תגידי דבר כזה." אך רצ'ל צעדה צעד נוסף מאיים לכיוון שוקי, כאשר אסתי אמרה: "ראובן מאד יצירתי אני בטוחה שהוא ימצא את הדרך הנכונה."
רצ'ל פנתה באיום לאסתי: "אסור לך לדבר, בגללך הוא היה בכלא! אז מה אכפת לך?"
"אכפת לי לא פחות ממך. אני אוהבת אותו." רק ששמעה את המילים שיצאו מפיה היא הבינה שהיא באמת אוהבת אותו.
עכשיו האימא שלה קמה נסערת ממקומה: "את אוהבת אותו? אדם שהיה קצין בצבא הפשיסטי הישראלי ואחראי למי יודע כמה רציחות פלשתינאים? תדעי לך שבשבילנו את מחוקה. את ילדת שמנת שנתנו לך כל מה שרצית ותראי למה התדרדרת?"
אביה של אסתי ניסה להרגיע אותה אך היא פנתה אליו בחמת זעם: "אני רוצה שתבטל לה את כל כרטיסי האשראי, שתלמד איך זה להיות עני כמו הפלשתינאים."
שוקי רצה להתערב אך האישה שלידו לחשה לו: "תן להם להוציא קיטור."
רצ'ל פנתה אל בעלה מתודלקת מהזעם של ברוניה האימא של אסתי: "נכון, גם אתה חייב למחוק את ראובן מהצוואה. בא ג'וזף, אין לנו מה לעשות כאן."
ברוניה שמצאה חברה חדשה כלבבה הדהדה: "בא ג'קי, גם לנו אין מה לעשות כאן."
כאשר שני הזוגות סגרו את הדלת אחריהם, אשת המוסד קמה וחבקה את אסתי המתייפחת: "נעשה הכל כדי להחזיר את ראובן. ובקשר לעניין הכלכלי אל תדאגי מדינת ישראל לא תשאיר אתכם לבד."
אך אסתי לא חשבה על 'העניין הכלכלי' רק להיות מחובקת על ידי הידיים הענקיות של ראובן.
היא מלמלה לאוזנה של האישה מבעד לדמעות: "מה הסיכויים להחזיר את ראובן?"
"תהיי חזקה, לא אשקר ראובן עדיין בסכנה גדולה אך אני בטוחה שהוא ימצא את הדרך אליך."