פרק 13

עוד לפני שפתחה את העיניים היא שמעה ציוצים, אך איכשהו הם נשמעו שונים מציוצי העכברים שהורגלה אליהם. היא פתחה את עיניה לכדי חרך צר. אור הזרקור הלבן שהכירה מחדר החקירות הכה בה. היא עצמה את עיניה שנית כדי לדחות מעט את העימות עם הצלופח המגעיל.
מרחוק נשמע קול צלצול טלפון וקולות מהוסים של אנשים.
תודעתה המתעוררת קלטה שאלו קולות של החופש.
קול בס נעים ליטף את אוזנה והציף בת אחת את תודעתה במה שקרה: "בוקר טוב."
זה בברור לא ג'ורג'.
היא פקחה את עיניה לרווחה וראתה מולה אדם שמן עומד ומביט בה בריכוז.
"שמי ישראל ואני מפקד סניף 'המוסד' בלונדון."
"לונדון? תודה לאל!”
"כן, את בטוחה כאן בלונדון."
"איפה ראובן?”
"לצערנו האיראנים הצליחו לשבות את ראובן בזמן חילופי השבויים."
אסתי התיישבה על המיטה מתעלמת מהכאב החד שברגלה: "למה עשיתם את זה?”
"עשינו מה?”
"נתתם לאיראנים לשבות את ראובן. ניסיתי להזהיר אותו."
"לא נתנו לאיראנים לשבות את ראובן. דוד מפקד הפעולה, ניסה להציל את שניכם. לצערנו הפעולה לא עלתה יפה."
היא זכרה את הבחור שהציל אותה, נושא אותה בזרועותיו. זה היה הזיכרון האחרון שלה לאחר מכן כלום. כנראה שהתעלפה.
"דוד היה הבחור שנשא אותי לאחר שנפצעתי?"
"כן, זה היה דוד."
"איפה הוא, אני רוצה להודות לו."
ישראל משך כיסא קרוב למיטה, התיישב בכבדות ואמר בקול נמוך: "זה סיפור ארוך, חשבנו שהוא נהרג."
"איך? אני זוכרת שהוא נשא אותי קרוב למסוק, הייתי בטוחה שניצלנו."
"כן, דוד כמעט הצליח. הוא נורה קרוב למסוק בידי כוחות שחשבנו לידידותיים, אך מתברר שהאיראנים תפשו אותו ושלחו אותו לבית חולים שם הצליחו להוציא אותו מכלל סכנה."
ישראל חייך חיוך נדיר והוסיף: "ואנחנו הצלחנו להוציא אותו מכלל סכנה של עמוד התלייה באיראן והבאנו אותו לכאן. הוא נמצא בבית חולים ויקח לו עוד הרבה זמן להבריא, אבל הוא יתאושש."
"תודה לאל. בהזדמנות ראשונה אני אבקר אותו אבל אני מצטערת, אך לא ענית לי על השאלה."
"איזו שאלה? ..נדמה לי שדברנו מספיק להיום. את חייבת לנוח."
אסתי הרימה את קולה: "אתה לא תיפטר ממני כל כך בקלות. ענה לי על השאלה. למה בכלל סיכנתם את ראובן? באיזו זכות שלחתם אזרח שלא שייך למוסד, למשימה מסוכנת כזו!"
היה רגע של שתיקה בעוד ישראל מחכך ידו בסנטרו, מופתע על הגרעין הקשה של אופי חזק שנמצא בתוך הבחורה הרכה. נראה שהיא התקשחה בשבי הקשה: "לא שלחנו את ראובן. ראובן עצמו העלה את הרעיון ועקף אותי."
"אתה משקר! ראובן לא אידיוט. למה בשם אלוהים הוא ירצה לעשות מעשה טיפשי כזה?"
ישראל קם בשתיקה והלך לפינת החדר, פשפש בתיק שהשאיר שם וחזר מחזיק בידו את קלסר אדום.
אסתי זיהתה את הקלסר שלה: "מה אתה עושה עם הספר שלי?"
"תני לי להקריא לך את הקטע הרלוונטי עליו ראובן הסתמך כאשר טען שחיים השאיר רמז למקום הימצאות מסמכים חשובים.“
אסתי התקוממה: "איזה מסמכים ומה הקשר שלנו עם זה?”
"הטענה של ראובן הייתה שהמסמכים היו חשובים כל כך, עד שעבורם האיראנים היו מוכנים להרוג את חיים כאשר מצאו שהוא גנב אותם."
קולה עלה לטונים גבוהים: “אני לא מבינה למה אתה מתעקש לערב אותנו במזימות הריגול שלך?”
לבחורה הזו יש אש בעצמותיה, חשב ישראל. הוא התפלא על עצמו שהוא מתנצל בפניה: “סך הכול אני עונה על השאלה שלך. הסיבה שראובן נתן לכך שכל כך חשוב לשחרר אותך גם במחיר של השבי שלו, היא שרק את יכולה להבין את הרמזים שחיים שתל בספר ולגבי ראובן קבלנו זה עתה ידיעה שראובן ברח מהכלא האיראני בעזרת מחתרת ושהם יעזרו לו להגיע לישראל."
אסתי שתקה הידיעה שראובן ברח נטעה בה תקווה, אם כי היא לא האמינה לסוכן המוסד הזה בעל פרצוף פוקר. גם אם כל זה שקר, נשארת העובדה שראובן היה מוכן לסכן עצמו עבורה?
ישראל הרכיב משקפים, פתח את הקלסר בעמוד המסומן והתחיל להקריא: " חיים הודה לו אך אמר שהחברה שלו כבר הכינה את כל המסמכים הדרושים. כאשר סיאבוש רצה לעבור על המסמכים לבדוק אם הכול כשורה, ענה חיים שהוא לא יודע איפה הם. צריך לשאול את החברה שלו, אך היא כרגע בטיול להודו ואין לו דרך להתקשר ."
אסתי עדיין במצב רוח קרבי הסתערה: "נו, אז מה? אני לא רואה כאן שום רמז."
"ההסבר של ראובן היה שכאן חיים רמז למקום בו הסתיר את המסמכים המרשיעים ורק את יכולה לדעת איפה."
"למה? הוא יכול היה פשוט לספר לי?”
אכן יש לה שכל ישר: "הוא קיווה שיוכל להימנע מלערב אותך. כל הרמזים בספר היו סך הכול בטחון למקרה שיקרה לו משהו."
"אני לא מאמינה. הוא יכול היה לפחות לרמוז לי." ברגע שאמרה זאת היא ידעה שהיה עליה להבין. ראובן הבין זאת מיד. היא סטרה לעצמה סטירה וריטואלית, 'איזו טיפשה הייתי! בעצם הייתי טיפשה בנושאים רבים. האמנתי בג'ורג', האמנתי במילים הגבוהות שזרמו בשפע באותו בית זכויות האדם'. היא החליטה לחזור ולבדוק את כל האמונות ששטפו את מוחה מחדש.
"בעצם הוא אמר בדיוק את זה כאשר הוא דרש שתראי את הספר לראובן. הוא ידע שראובן יסיק שיש בספר רמזים."
אסתי לא אמרה דבר למשך זמן מה. עדיין עסוקה עם ההחלטות החדשות שהחליטה זה עתה. הטיעון שאמר ישראל בשם ראובן נשמע לה טיעון משונה, אך בהחלט תאם את הדרך בה חיים חשב. עכשיו היא כבר לא ידעה במה להאמין.
ישראל לחץ, מביט בעיניה: "אז את רואה כאן רמז?" העיניים הן כמו מכונת אמת לאדם מנוסה כמוהו.
אסתי הפטירה בקול שטוח, חף מכל ההתלהמות הקודמת: "אין לי מושג."
ישראל שעקב אחרי הבעות פניה כשחקן פוקר מנוסה, ראה לפי איך שהיא נשכה את השפה שאכן היא יודעת: "אני חושב שאת יודעת."
אסתי התעלמה ממנו ודברה יותר לעצמה מאשר אליו: "אז ראובן חשב שצריך לשחרר אותי בכל מחיר? אפילו במחיר חייו?"
"אני חושד שהייתה לו גם סיבה פרטית." סתם ולא פרש.
ליבה של אסתי הכה בפראות. סיבה פרטית.
שוב השתררה שתיקה.
ישראל לא וויתר: "אז מה הרמז?"
"אפילו אם אני יודעת, אני לא מוכנה להגיד, עד שאני לא אהיה בטוחה שאתם חילצתם את ראובן.
"זה לא כל כך קל כמו שאת חושבת."
אסתי אמרה בלעג מר: "המוסד הגדול רב המעללים, לא יכול לשחרר אדם מאיראן? אולי אתם לא כל כך רוצים."
"תאמיני לי שאנו רוצים מאד. אך זו מציאות, ובמציאות זה קשה מעט יותר מסרט הוליוודי."
אסתי הסתובבה עם הגב לישראל מפטירה: "תחזור אלי עם ראובן ונדבר."
ישראל סגר את הקלסר בשקט הכניס אותו לתיקו ויצא ללא מילה נוספת.
ביומיים הבאים היו שיחות קדחתניות בין לונדון לירושלים, שבסופן עלה השר לענייני מודיעין על מטוס והגיע ישירות משדה לבית החולים.
בכניסה לחדרה של אסתי הוא ביקש מכל המלווים והמאבטחים להישאר בחוץ. הוא נכנס לחדר משחרר את העניבה, מושך כיסא לצד המיטה ומתיישב: “שלום אסתי, איך את מרגישה?”
אסתי התיישבה במיטה, מסתכלת על האיש ההדור המחייך אליה בנעימות: “תודה. מי אתה?”
האיש הושיט את ידו: “נעים מאד, שמי גדעון ואני השר לענייני מודיעין. עזבתי את שולחן הממשלה בירושלים ובאתי במיוחד כדי לדבר איתך."
"אהוו! כבוד גדול. האם הבאת לי ידיעות על ראובן?”
"לצערי עדיין עובדים על כך. כמובן שנעדכן אותך ברגע שיהיה לנו משהו ביד."
"ובינתיים ראובן סובל בגללי. איך אישרתם דבר כזה?”
"אין כאן אשמה קולקטיבית. את מדברת עם האיש שאישר זאת, ומי ששכנע אותי להסכים למרות העצה של ראש המוסד בלונדון, היה ראובן עצמו."
הוא הכניס ידו לכיס פנימי של החליפה והוציא דף נייר. הכניס את ידו השנייה לכיס פנימי השמאלי והוציא נרתיק משקפים, פתח אותו והרכיב את משקפיו. הוריד את משקפיו לקצה חוטמו והביט באסתי מעל למשקפיו: "זה העתק של הקטע הרלבנטי בספר שכתבת יחד עם חיים. אותו קטע האחראי לפי הפירוש של ראובן לכל העניין."
"אין צורך שתקריא לי אותו שוב. אני מודעת לקטע הזה. תודה. אך עדיין אני חושבת שאתם חייבים למצוא את ראובן לפני שאעזור למצוא את המסמכים."
שפתי השר הודקו וניכר היה שהדברים האלו הרגיזו אותו. הוא דיבר לאט ובהדגשה, מרסן את עצמו אך בכל זאת דיבר בקול מעט רם מהרגיל: “אני לא חושב שאת מודעת לחשיבות ודחיפות המצב. לא על כל דבר שר בכיר בממשלה עוזב את כל הנושאים וטס ללונדון במיוחד בשבילך. מין הדין שלפחות תאפשרי לי להסביר למה הדבר כל כך דחוף."
אסתי הביטה בו בריכוז שותקת, עדיין מעט מבולבלת מההחלטות האחרונות שהחליטה.
השר אמר בקול שקט יותר: “את לא עושה שום טובה לראובן בהתנהגות הזו. הוא הראשון שהיה מפציר בך לגלות את המסמכים. אחרת אין טעם בהקרבה שלו."
אסתי השפילה את ראשה ועדיין שתקה, אך ניכר שמתחולל בנפשה קרב.
לבסוף היא הרימה את הראש: “תחילה ספר לי מה עשיתם עד כה כדי לשחרר את ראובן."
השר קם מעט מהכיסא הפנה ראשו אל הדלת וקרא: “שוקי, כנס הנה בבקשה לרגע."
שוקי נכנס והשר אמר לו לעדכן את אסתי במה שעושים לשחרור ראובן. שוקי נד בראשו: “עם כל הכבוד אדוני השר, אני לא מוכן לדבר כאן." רומז בראשו לכיוון פינת החדר הרחוקה.
השר הנהן בהבנה וקרא לישראל שהיה במסדרון. שוקי נתן הוראה לישראל להעביר את אסתי מבית החולים. ישראל יצא וחזר עם רופאה. הוא הצביע על אסתי ואמר באנגלית: “אנחנו צרכים את אישורך כדי להעביר את החולה הזו לישראל להמשך הטיפול."
אסתי לא בדיוק הבינה, אך חששה מתרגיל של האנשים המתוחכמים האלו: “מה .?”
שוקי מיהר לרמוז לה לשתוק, ואסתי סגרה את פיה חזרה.
הרופאה הוציאה את כולם ובדקה את אסתי ביסודיות.
לאחר מכן פתחה את הדלת, קראה לישראל פנימה. היא אמרה לו שלדעתה אסתי מספיק חזקה לעשות את הדרך לישראל. היא בקשה ממנו להתלוות אליה למשרד שם תחתום על טופסי האישור.
כאשר ישראל חזר ואמר לאסתי שהיא תשוחרר מבית החולים כדי לטוס לישראל, היא התקוממה: "אני רוצה להישאר כאן כדי לעקוב אחרי המאמצים לשחרר את ראובן."
ישראל הסתכל לה בעיניים ואמר בהדגשה: “תבטחי בי. הכול יהיה בסדר." אסתי הביטה בו והחליטה לבטוח בו בשלב זה. אחות העלתה אותה על כיסא גלגלים, וליוותה אותה אל מחוץ לבית החולים.
כאשר היו בתוך הוואן שחיכה להם מחוץ לבית החולים, הוא הסביר לה שהיא אכן תישאר בינתיים בלונדון, במטה המוסד המקומי, אך הוא לא רצה שידעו את זה בבית החולים לשם בטחונה. מי יודע אם לא התקינו האזנה או מצלמות, או שינסו לחקור את הרופאה.
אסתי הרגישה שהיא נכנסת לאווירה של סרט ריגול. אחר כך נזכרה שגם ראובן אמר לה שלא הכול כפי שזה נראה.
בסניף המוסד, שוקי סיפר לה שיצרו קשר עם סוהר שאוהד את האופוזיציה: “הוא ינסה להבריח את ראובן מבית הסוהר ולמסור אותו למחתרת. התכנית היא שהמחתרת תביא אותו לים הכספי דרך ההרים ומשם לחלץ אותו עם צוללת לקזחסטן שבקשרים טובים עם ישראל ובמטוס לישראל."
שוקי נראה אמין ואסתי הסכימה לעזור ולנסות למצוא את הרמז שחיים השתיל בספר. ובתור דבר ראשון היא חזרה וקראה את הקטע בספר.
"כאשר סיפר חיים את סיפור התנהגות החיילים בקרב בית מחסוב, הציע סיאבוש לעזור לו להגיש כתב תביעה לבית הדין הבינלאומי בהאג. חיים הודה לו אך אמר שהחברה שלו כבר הכינה את כל המסמכים הדרושים. כאשר סיאבוש רצה לעבור על המסמכים לבדוק אם הכול כשורה, ענה חיים שהוא לא יודע איפה הם. צריך לשאול את החברה שלו, אך היא כרגע בטיול להודו ואין לו דרך להתקשר."
אבל היא לא עצרה כאן וקראה גם את ההמשך.
"הוא מבטיח לשאול את האחות של החברה – פזית, איך להתקשר אליה."
כאן אסתי עצרה.
שוקי הביט בה בשאלה אילמת. אסתי שקעה בהרהורים.
אחרי דקה אמרה מנסחת את דבריה בזהירות: “באמת טיילנו בהודו, אך לדעתי זה לא משהו שעשינו בהודו אלא משהו שקשור בידידה שלי שהיא ממוצא הודי. זו ידידה ותיקה של המשפחה של חיים. היא גם זו שהכירה ביני לבין חיים."
"מה גורם לך לחשוב שזה משהו שקשור לאותה ידידה? לידידה קוראים פזית?”
"לא, לה יש שם הודי. קוראים לה אומנה ( Omana - אישה), אך לאותה ידידה יש בת שקוראים לה 'פזית'. איזו סיבה אחרת הייתה לחיים לקרוא 'לידידה' שלו 'פזית'?”
שוקי התרשם. הנערה הזו אסתי, לא טיפשה.
הוא לא בזבז זמן: "אנחנו טסים חזרה לישראל. תודיעי לידידה שלך שנהיה אצלה בעוד."
תוך דיבור הוא הוציא את הטלפון ודיבר עם מי שדיבר. עצר רק כדי לשאול את אסתי מה השם המלא של הידידה ומה כתובתה, הכניס את הטלפון חזרה לכיסו והודיע: "בבקשה תודיעי לחברה שתהיי אצלה כנראה היום בחמש בערב."
כמו שעון שוויצרי, בשעה רבע לחמש בערב של אותו יום, נקש שוקי בידו האחת על דלת משפחת הידידה. ובידו האחרת תמך באסתי הנשענת על כתפו, מעוותת את פניה בכאב.
אומנה פתחה את הדלת מנגבת את ידיה במגבת מטבח. כאשר ראתה את אסתי החבושה נשענת על כתפי גבר זר המגבת נפלה מידיה. היא מיהרה לחבק את אסתי והובילה אותה לסלון: “אסתי מה קרה לך?”
"סיפור ארוך. אספר לך בפעם אחרת. עכשיו קחי אותי דחוף לחדר של פזית."
"פזית?”
"כן פזית. חיים היה מאד קשור אליה לא?"
"מה?”
שוקי, עדיין תומך באסתי, התערב. "שמי שוקי, אני 'מהמוסד'. אין זמן לשאלות עכשיו."
"מוסד?” נראה שאומנה מדברת במשפטים בני מילה אחת בלבד.
"אומנה, נהדר לראות אותך שוב אחרי מה שעברתי, אך תסמכי עלי, אני מבטיחה לספר הכול בפעם אחרת."
אומנה סגרה את פיה הפעור בתדהמה והוליכה אותם לכיוון חדרה של פזית: “תהיו בשקט." לחשה "היא ישנה."
אסתי העבירה את עיניה מסביב לחדר הילדים הצבעוני, מנסה לחשוב איפה יכול היה חיים להסתיר מסמכים. לאחר כמה דקות של סקירה ומחשבה היא התיישבה על כיסא מתוסכלת.
שוקי הרים אליה מבט שואל: “נו? שום פעמון לא מצלצל?”
אסתי התחילה לנוד בראשה, אך פתאום אורו עיניה, היא רמזה לשוקי להתקרב, נשענה עליו מעל למיטתה של פזית והושיטה את ידה לקחת את הדובון שפזית חבקה מתוך שינה: “זה הדובון שחיים נתן לה מתנה?”
אומנה מיהרה להסיט את ידה של אסתי: “מה את עושה? את עוד תעירי אותה."
"אני רוצה לקחת את הדובון למזכרת מחיים." ענתה אסתי וחילצה את הדובון בעדינות מידיה הלופתות של פזית.
"רואים שאין לך ילדים." אמרה אומנה "זה לא אפשרי. פזית אוהבת את הדובון הזה ולא תוכל להירדם בלעדיו."
“אני אקנה לה דובון זהה אחר והיא לא תרגיש בהבדל."
"היא תרגיש, ועוד איך. לדובון חדש לא יהיה אותו ריח. תרדי מזה."
"אומנה, זה חשוב לי מאד, אולי תוכלי לשכנע את פזית?”
"נראה מה אפשר לעשות. בינתיים תטפלי בעצמך, את נראית נורא. ההורים שלך כבר חזרו?”
אסתי שתקה, מבינה שבעצם לא חשבה על ההורים שלה במהלך האירועים שחוותה. מתי בעצם היו צריכים לחזור? “אני באמת צריכה לבקר אותם." אמרה באופן סתמי.
"את רוצה להגיד שבאת אלי לפני שבקרת את ההורים שלך?”
אסתי שתקה. מה אפשר להגיד זה באמת נשמע נורא.
"אני רואה שהדובון ממש חשוב לך, אל תדאגי, אני אשיג לך את הדובון. אם לא עכשיו אולי כאשר פזית תלך לצבא." אמרה אומנה עם חיוך שהפשיר את המתח.
אחרי שהביא אותה לבית הוריה, שוקי נתן לאסתי את מספר הטלפון החסוי האישי שלו והבטיח להיות בקשר.
אחרי שאף אחד לא ענה, אסתי פתחה את הדלת במפתח שהוריה נתנו לה ודידתה בכאב פנימה. הבית היה ריק.
היא התיישבה בכיסא הרגיל שלה במטבח כאשר הטלפון שלה צלצל. אומנה אמרה שהיא מצטערת על שלא נתנה לה את הדובון שכל כך חשוב לה: “האם את יכולה להביא לי את הדובון עכשיו?” שאלה אסתי ונענתה בחיוב מידידתה שרצתה לכפר על מה שהיא חשבה כחוסר רגישות שהפגינה כלפי אסתי המתאבלת על חיים.
צלצול טלפון נוסף העיר אותה לאחר שנשכבה לנוח.
שוקי רצה להיפגש: "האם אני יכול לבוא ולעדכן אותך במידע חשוב על ראובן."

1. “מידע חיובי או שלילי?”

"יש לי הרגל משונה שאני לא משוחח על מידע בטלפון. לבוא?”
"אפשר להיפגש בבית קפה? בא לי לראות אנשים ולא את ארבעת הקירות הלבנים. אני לא פצועה כל כך קשה כמו שנראה."
לאחר כמה הפצרות שוקי הסכים. כך מצאה אסתי את עצמה יושבת בקפה אלסקה, בשולחן פינתי עגול מול שוקי. ספל קפה הפוך לפניה, חתיכת עוגה שעליה מנה רצינית של קצפת ליד מרפקה ושוקי בפרצוף מהורהר בוחש ללא צורך בקפה השחור ללא סוכר שלפניו.
"אז מה החדשות?”
"יש לי חדשה טובה וחדשה רעה. מה קודם?”
"זו בדיחה רעה ולא במקום."
"טוב החדשה הטובה היא שהאיראנים איבדו עניין בראובן. הם הגיעו לכדי המסקנה הנכונה שהוא לא יודע דבר על המזימה."
"איך זה טוב?”
עכשיו הם הפסיקו לצותת ולהסתכל עליו. לאיש שלנו יש הזדמנות לחלץ אותו."
"זו באמת ידיעה טובה." אסתי הרימה את העוגה ונגסה נגיסה גדולה מורחת קצפת על פניה.
"הייתי צריכה את זה."
"יש לכך גם משמעות לא כל כך טובה."
"והיא?."
שוקי פסק מהבחישה התלה את עיניו האפורות באסתי: "יש סיכון וזו הידיעה הרעה."
השתררה שתיקה קצרה עד שאסתי המתוחה דחקה בשוקי: "
"מה הידיעה הרעה? אני יכולה לעמוד בזה. כידוע לך עמדתי בקשיים לא קטנים בזמן האחרון."
“הידיעה הרעה היא. שהם החליטו לתלות אותו מחר."
אסתי לשמחתו, לא נכנסה להיסטריה והוכיחה קור רוח מדהים: "ויש סיכוי להבריח אותו קודם?”
"כן, יש סיכוי, האצנו את כל התהליכים."
עיניה של אסתי התלחלחו מדמעות, אך כעבור רגע היא התאוששה. עדיין לא העיזה לדבר. היא הביטה בו בשאלה אילמת.
שוקי פרש את ידיו: "תראי כל סכנה היא גם סיכוי, יהיה יותר קל לחלץ אותו."
אסתי הוכיחה רגישות ואולי לשוקי לא הייתה אותה יכולת להציג 'פרצוף פוקר' כמו ישראל: "לפי הפרצוף שלך יש עוד משהו."
"כן. יש עוד ידיעה רעה עבורנו. הם החליטו להאיץ את המזימה שהם קוראים לה בשם קוד 'שוט אללה!' ולנו אין שמץ מושג מהי. התחושה שלי היא שזה משהו שיפגע בנו קשות."
אסתי גחנה על הרצפה והוציאה מהתיק שלה את הדובון של פזית: “אולי אנחנו כן יודעים."
אסתי שמה את הדובון על השולחן, מזיזה את ספלי הקפה והעוגה הצידה: "טוב נראה אם הניחוש שלי שחיים הכניס כאן את המסמכים נכון."
"באמת למה את חושבת שהמסמכים כאן? זה לא נראה לך מקום מעט קטן."
"אולי 'המסמכים' הם לא בדיוק בהיקף של 'אנציקלופדיה בריטניקה'. חיים כיוון את הרמז אלי, ואני זוכרת שהוא זה שנתן את הדובון מתנה לפזית. ההיגיון אומר שזהו זה."
שוקי הוציא סכין מכיסו, לחץ והקפיץ את הלהב. אסתי חייכה: “ואוו, זה חוקי?”
שוקי לא ענה מתרכז בניתוח לב פתוח לדובון שלפניו. הוא רוקן את הקש מבטנו של הדובון, דחף את אצבעותיו לכל זרוע. ואז סגר את הסכין בנקישה בפנים מאוכזבות: “נראה שהאינטואיציה שלך נחלשה בכלא האיראני."
אסתי בחשה בפיזור דעת בשיירי הקש על השולחן: “הי, מה הדבר הנוצץ הזה?” היא הגישה לשוקי לוח מרובע קטן ונוצץ.
שוקי קפץ ממקומו בשמחה לא אופיינית לאדם הקודר הזה: “יש!!!”
"יש מה?”
"יש, זה זיכרון של מצלמה. בכל זאת מצאת את 'הגביע הקדוש', כל הכבוד! הייתי חייב לחשוב שהוא צילם את המסמכים וניסה להחזיר את המסמכים המקוריים כדי שלא יתגלה שהוא לקח אותם, אך כנראה הוא כבר היה במנוסה." שוקי חטף את זיכרון המצלמה ורץ החוצה.
"בבקשה. אתה לא צריך להיות כל כך מנומס ולהודות לי." מלמלה אסתי, אל גבו המתרחק בריצה של שוקי שהיה כבר בחצי הדרך לדלת, בלי לומר שלום.