פרק 12

הוא פתח את עיניו לספל קפה קטן שהוגש לו על ידי הפרצוף המזוקן. הוא הביט בחלון וראה שהשמש עדיין לא עלתה. המזוקן זרז אותו לקום ולהצטרף לאנשים שהתגודדו מסביב לשלחן הקטן בפינה השנייה.
אדם רזה נכנס לחדר לבוש בבגדיו של ג'ורג' הציג עצמו כטובול ואמר לו באנגלית משובשת שהוא ילווה אותו במסעם. ראובן שתק מרים את גבותיו בתהייה. המלווה מיהר להסביר שאכן שמו כמו מי שהוא הכיר כג'ורג'. ראובן ידע לפי דברי ישראל ששמו של ג'ורג' הוא ברהראם, נראה שגם זה לא היה שמו האמתי. כמה שקרים יש בעולם הריגול?
אדם נכנס עמוס בציוד ובשני מעילים כבדים לבנים. הוא חילק להם את הציוד ודחף אותם אל מחוץ לדלת.
המפקד העבדקן עצר אותם על הסף, הסתכל על ראובן במבט בוחן ושאל את ראובן דרך המלווה ששימש גם כמתרגם אם הוא יכול לעמוד במסע המפרך. ראובן משך בכתפיו, האם יש לו ברירה? המפקד הניח יד כבדה על כתפו והביט בו במבט ארוך מעריך שבסופו הוציא פגיון ארוך מחגורתו ונתן אותה לראובן. ראובן הודה לו, נד בתודה לכל השאר, ויצא ללא עיכובים נוספים.
שניהם נכנסו מתחת לערמת הירקות של אותו אופנוע עתיק וטרטר וקפץ בדרך המשובשת.
כל הדרך ראובן ניסה להבין למה שהמלווה יהיה במבנה גוף, בשם ובלבוש דומה לג'ורג'. יתכן שהמלווה, יהיה השם שלו מה שיהיה, יהווה כעין תעודת ביטוח כדי שיחשבו שהוא ג'ורג' ולא יפגעו בו לפחות עד שיתקרבו מספיק כדי להבין שזה אינו גורג'. הוא העריך את התחבלנות שלהם שיחד עם הביטוח הזה הם לא יחפשו את ג'ורג' אצלם. הוא לא ידע מה הם תכננו לעשות עם ג'ורג'. כנראה הם ישמרו אותו במקום בטוח כדי שיהיה להם משהו להתמקח באם המצב ידורדר.
אך עדיין באחורי מוחו צמח הספק אם הם בכלל מעוניינים לחלץ אותו. יתכן והמלווה יעזוב אותו בשטח לאחר שההטעיה תצלח. הוא שם לב שלא עדכנו אותו לגבי מסלול הבריחה. רק לאחר ששאל בתוקף את המלווה מאיים שיזרוק אותו מהאופנוע, המלווה הסכים לפרט את מסלול הבריחה המתוכנן. הוא הוציא את המפה ממעילו ובעזרת פנס הראה אותה לראובן. המסלול ייקח את ראובן לים הכספי ומשם המוסד יחלץ אותו בצוללת לקזחסטן, מדינה עם קשרים טובים לישראל.
ראובן החליט שאין לו ברירה. הוא חייב לשחק את המשחק שלהם ולהתקדם לקראת בריחה מהמדינה. ידו על ניצב הפגיון הוא התרחק כמה שהותיר לו המקום הצר מהמלווה. הוא לא סמך על המלווה.
התכנית הייתה לעבור דרך מעבר ההרים בכביש 77. נכון שבטוח היה יותר לעבור בהרים מקום שאין כפרים ומשמרות המהפכה לא יכולים להגיע ברכב, אך לדיברי המלווה המפקד העריך שראובן לא יוכל לעמוד במסע כזה. ראובן עצמו לא היה בטוח שבהרים לא יגלו אותו, יש למשמרות המהפכה מסוקים ויחידת הרים שיגלו בקלות שני אנשים העושים מסע בהרים.
את כברת הדרך עד למרגלות ההרים הם עשו באופנוע העתיק מתחת להרי ירקות. 40 ק"מ שראובן ניצל את 10 השעות של טלטלות במעלה ההר להשלמת שעות השינה.
הם רק עצרו פעם אחת למנוחה ולאכול תבשיל חם.
בפאתי העיירה lavasan, הם נפרדו לשלום מנהג האופנוע שהמשיך לספק את הירקות לכפרים כהרגלו.
שניהם התיישבו על עץ כרות לוגמים בגמיעות מדודות תה חם מתוך תרמוס וצופים לעבר הבניינים הרעועים הטבועים בשלג הכבד. בעיירה לא נראתה שום תנועה מחוץ לעגלה שהביאה אותם והמשיכה בדרכה לספק את הירקות שעליה. ראובן הביט בהרים המושלגים המתנשאים מעליו, שמאחוריהם הרים עוד יותר גבוהים ושמח על ההחלטה לעבור בעיירות ולא בהרים. ההרים נראו לו בלתי עבירים. הוא קם בכבדות אך התיישב מיד חזרה כאשר המלווה שלו שם עליו את ידו ורמז לו לחכות. הם ישבו מכורבלים במעיליהם, ראובן ניזכר בלילות הקרים של עיר מולדתו בארה"ב. גם שם היה קר אך אי אפשר להשוות. שם בלילות הקרים בחורף הם היו ספונים בבית מול האח. הקור כאן חדר דרך המעיל העבה למרות שהיה זה שיא הקיץ וראובן הרגיש כאילו הוא יושב בפריזר. המלווה שלו לא נראה סובל מהקור. ראובן נאלץ לקום ולעשות כמה תרגילים כדי להפשיר את דמו שנדמה וקפא בעורקיו.
המלווה הביט בו רוקע ברגליו ולאחר דקה או שתיים אמר: "אני חושב שאם כבר אתה על הרגליים מוטב שנלך"
הוא קם והלך וראובן מדדה אחריו שוקע בשלג הרך ומנסה לחלץ את הרגל הפגועה שלו מעמיס את כל כובד גופו על הרגל השנייה. כל חילוץ כזה של הרגל הפגועה מהשלג מעביר בו דקירת כאב שמחשיכה את עיניו לכמה שניות. הוא חשק את שיניו והמשיך ללכת צעד אחר צעד. העולם הבוהק בלבן שמשתרע בשתיקה לכל רוחב העין מסביבו נראה לו בלתי מציאותי. עם זאת הוא ידע שהוא נמצא ליד יער לפי הריח המיוחד שמדיפים עצים גם אם הם מכוסים בשלג. הוא לא הכיר את סוג העצים הזה אך לא היה לו ספק שיש כאן הרבה עצים. הם התקרבו ליער לפי הריח שנעשה חזק יותר ככל שהם התקדמו. מעט מאוחר יותר הוא התחיל לראות את ענפי העצים הכורעים תחת משקל השלג שעליהם.
גופו של ראובן כוסה זיעה למרות הקור החותך שהקפיא את אותו חלק של פניו שהיה חשוף. כוחו הלך ואזל. לפתע הוא ניתקל באבן ונפל. ראשו התפוצץ ברעש חמור של הסיוט שלא פקד אותו כבר זמן רב. עיניו התמלאו בבוהק האדום של אותה התפוצצות ידועה וגופו רעד למראה רגלו של שלמה שעפה באוויר.
המלווה הסתובב לעברו וראה את הפרכוסים של ראובן ששכב על השלג. הוא רץ לאחור אליו הרים אותו במאמץ רב, גרר אותו אל העץ הקרוב והושיב אותו גבו אל הגזע. בתוך כמה דקות עיניו של ראובן שבהו באוויר רואות מראות העבר, התמקדו לאחר כמה דקות על פניו המודאגים של המלווה. המלווה עזר לו לקום מביט בפניו בשאלה אילמת תוהה האם ראובן יכול להמשיך. ראובן הנהן בתשובה, והתחיל ללכת נשען תחילה על כתפיו של המלווה אך לאחר מכן עזב אותו והמשים בהליכה מתעלם מכאביו. המלווה שם את ידו על כתפיו של ראובן עוצר אותו, עומד מולו כדי שראובן יראה את שפתיו ואמר: "עצור! ככה לא תוכל ללכת אפילו מאה מטרים."
הוא פנה לתוך היער הדליל, שלף סכין ארוך וכרת ענף מאחד העצים. במומחיות רבה הוא הקציע עם הסכין את כל הזיזים בענף והפך אותו למקל הליכה. הוא חזר אחורה ומסר את המקל לראובן תוך הוראה לחכות.
לאחר מכן חזר על התהליך למקל נוסף עבורו, עובד בשתיקה ובמיומנות רבה.
לאחר שהשלים את יצירת מקלות ההליכה הוא הנחה את ראובן ללכת כמוהו על האבנים ולא לשקוע בשלג.
ראובן עשה כעצתו ומצא שההליכה הרבה יותר קלה. המלווה הביט בהליכה שלו ועצר אותו בתנועת יד. הוא חזר לאחור אל ראובן לקח את המקל והפך אותו מראה לראובן שעליו להחזיק דווקא בחלק הצר של המקל ולהשעין את החלק הרחב על האבנים, כך שתהיה לו אחיזה טובה ולא ישקע בשלג.
הם המשיכו ללכת מקפידים לעקוף את העיירה. ראובן אמנם גרר את רגלו הפגועה, חושק את שיניו מתעלם מהכאב, אך הצליח לעמוד בקצב של המלווה הקטן שלו שהביט בו בהערכה גדלה והולכת.

ביום הראשון לאחר 5 שעות הליכה בשלג הכבד כאשר כל צעד מביא מדקרת כאב שעברה דרך חוט השדרה ישירות לראש. בכל קטע של הדרך שעברו המלווה עצר והביט בראובן בשאלה, וזה החזיר לו הנהון המאשר 'כן, אני עדיין יכול להמשיך'. ידו של ראובן שהחזיקה את המקל רעדה ממאמץ, הכאב היה בלתי ניסבל, אך ראובן חשק את שיניו והמשיך. אולי העינויים שעבר בכלא הקשיחו את גופו יותר מאשר הוא ציפה. אך לאחר זמן מה כוחו תש והוא התמוטט ונפל על השלג. המלווה עצר הוציא מתרמילו אוהל קטן הקים אותו תוך שהוא מביט בחשש לשמים. עד מהרה השלג התגבר ברקים האירו את הלובן המסנוור של השלג ורוח סערה חזקה אילצה אותם להצטופף באוהל הקטן ולחכות לשוך הסערה.
היו שני מעברי הרים. מעבר כביש 55 שהוביל לנקודה הקרובה לטורקיה וזו הדרך הראשונה שמשמרות המהפכה היו חושדים בה, ומעבר כביש 70 שהובילה לגבול טורקמיסטן. אך ראובן חשב שמשמרות המהפכה יבדקו את כל דרכי המילוט. קזחסטן שלה קשרים טובים יותר עם ישראל הייתה רחוקה יותר אך נקודת המפגש הייתה בתוך הים הכספי כך שזה לא שינה דבר.
מרגע שירדו בלאוסאן הלכו ברגל עד ל Damavand Rd, Tehran Province, Abali, איראן מהלך 13 שעות שהם עשו ביומיים.
הם הצליחו לעבור את העיירה והלכו עוד מספר דקות כאשר פתאום המלווה הרים ידו מסמן לעצור. ראובן שקע לישיבה באנחה מעסה את שרירי רגליו המתוחים. המלווה אותת לו לשתוק ושלף את הסכין הארוכה שלו. הוא האזין וראובן מביט בו בריכוז מבין שהמלווה שומע משהו שמהווה סכנה.
המלווה חזר כמה צעדים אל ראובן עזר לו לקום וגרר אותו למחסה העצים. הוא לקח ענף עם עלים והתחיל לטשטש עקבות. אך עד מהרה הפסיק וחזר למחסה העצים מחזיק את הסכין ביד אחת ואת מקל ההליכה בשנייה. ראובן הוציא את הפגיון שקיבל ונעמד לצד המלווה.

משמר עבר בטור ארוך. הגשש שצעד בראש הרים את ידו מביט בעקבות הטשטוש בשלג.
המלווה לא איבד זמן תפס בידו של ראובן והתחיל לרוץ לתוך היער. ראובן לא הצליח לשמור על קצב וקרס לתוך שיח עבות. המלווה המשיך זורק תוך כדי ריצה את המטען שלו לצד הדרך. ראובן שכב מעולף ולא ראה את אנשי המשמר נשקם שלוף רצים בעקבות המלווה. כעבור כמה דקות נשמעה ירייה והמשמר חזר על עקבותיו והמשיך במסעו.
ראובן שהתעורר מהירייה קם בכבדות והלך בשביל הרמוס בעקבות עד שהגיע לגופתו החמה עדיין של המלווה. התברר שהמשמר לא היה מודע לציד אדם שהוכרז על ידי משמרות המהפכה והוא ירה במלווה רק בגלל שחשב אותו לאחד מהמורדים.
ראובן מצא את התיק שהמלווה זרק, לאחר מחשבה חזר לגופתו של המלווה ולקח את המעיל העבה שלו. הוא מצא בכיסים מצית, מפה ועוד. הוא ערך את כל החפצים לפניו ובחר רק את אלו שחשב שיהיו חיוניים לו.
לאחר מכן הדליק אש חימם את קופסאות הקונסרבים שמצא בתיק, לעזאזל זהירות, עדיפות ראשונה עכשיו לשרידות. אכל ונכנס לאוהל שהקימו בדיוק לפני הסערה.
שעות רבות שכב ראובן ער באוהל הקטן שהקים, הקשיב לשריקת הרוח המשתוללת בחוץ מערימה שלג שכמעט קבר את האוהל. המחשבות התרוצצו במוחו, האם הוא מסוגל להגיע בכוחות עצמו אל הים הכספי בזמן? האם בכלל הוא מסוגל לשרוד את המסע בהרים לבדו? כל שהפך בשאלות האלו תמיד הגיע למסקנה שלילית. הוא חייב עזרה. אך ממי? הוא הגיע למסקנה שעליו להסתכן ולסמוך על מישהו. הוא ידע שיש בכל משטר, ובייחוד במשטר דיקטטורי של האייטולות אנשים שיתנגדו. אך איך הוא יכול להבדיל בין מי שמתנגד לבין תומכי המשטר? הוא בכלל לא יכול להבין את שפתם ואינו יכול להקשיב בסתר בגלל נכותו ולנחש מי האנשים שיכולים לעזור לו. הוא התהפך על משכבו רבות עד שלבסוף למרבה הפלא נרדם.
הוא התעורר מקריעה של עורב. המחשבה הראשונה שעלתה במוחו מה שהוא קרא פעם שהעורבים תמיד נמצאים ליד מגורי אנשים. וזה סימן טוב. נשמעה קריאה של עורב נוסף ועלתה במוחו מחשבה משונה שאולי העורב הראשון מזמין את נקבת העורב וזו הסכימה לדייט. הוא צריך רק להיזהר שהוא לא יהווה את המנה העיקרית במסעדה שהם ילכו אליה. הוא התעודד ממחשבות כאלו. אם יש ציבור אנשים בסביבה הוא יסתכן ויתגלה אליהם. זו אלטרנטיבה עדיפה על השוטטות בהרים שבוודאי תביא את קיצו. המחשבה השנייה עודדה אותו שלאחר זמן רב כל כך הוא יכול להתבדח. טעון באנרגיה חדשה הוא החליט לצאת לדרך. תחילה הוא היה חייב לפלס לו דרך החוצה מתוך השלג שכיסה את האוהל הקטן. חופר בידיו מנהרה מפתח האוהל אל האוויר הקר. הסערה חלפה אך הוא העריך שהטמפרטורה בחוץ הייתה עמוק מתחת לאפס. הוא עמד בכבדות נשען על המקל והתחיל בחפירות לחלץ את האוהל שעוד יצטרך לו. הפעילות חיממה את עצמותיו והוא התיישב לשתות קפה על האש שהצליח להבעיר לאחר מאמצים. הוא הביט מסביב וראה רק עצים ערומים עמוסים בשלג לבן ובראשיתי. עוד הוא מסתכל ועורב נחת על השלג מחזיק מרחק ביטחון ממנו, אחריו העורב השני. שוב עלתה בו המחשבה המבודחת שהם הגיעו למסעדה וסוקרים את הסעודה שלפניהם. ראובן ארז את התרמיל בורר רק את מה שנחוץ לשרידות. בצער רב הוא החליט להשאיר את האוהל. משא כבד מידי.
עכשיו עמדה בפניו הבעיה לאיזה כיוון ללכת. הוא הוציא את המצפן והחליט לצאת ממחסה העצים וללכת לכיוון מזרח. הוא זכר שהדרך בין ההרים, אותה דרך שחברו השוכב קפוא ומת החליט להימנע ממנה כדי לא להתגלות. אך תחילה עליו לרדת לכיוון השביל בו התחילו ללכת לפני שהמשמר גילה אותם. השביל בוודאי יוביל אותו למקום יישוב. הוא התחיל לרדת מההר, והצליח לצאת ממחסה העצים, אך לא ראה סימן לשביל. הרוח החלה לשרוק שנית מעיפה פתיתי שלג אל פניו. הוא חשק שיניו והתחיל ללכת במקביל לשורת העצים בכיוון צפון לפי המצפן שהיה בכליו של המלווה שלו. הדרך הייתה קשה והוא היה חייב להישען קדימה מול הרוח העזה ולצלוע על רגלו הכואבת. הוא הרגיש שכוחו הולך ואוזל. ראובן התחיל לספור צעדים. 'אלך עוד 100 צעדים ואז אנוח'. כאשר הגיע לחמישים הרגיש שאינו יכול לצעוד עוד צעד נוסף.
הייתה לו הרגשה שמישהו עוקב אחריו. הוא עצר והסתכל אחורה והזדעזע לראות זאב רזה הולך אחריו, במרחק מה ראה זאב נוסף. עיני הזאב הירוקות ננעצו בו פיו זלג רוק וראשו מורכן נמוך מוכן לזנק. הדם התמלא באדרנלין והוא התחיל לצלוע קדימה. אסור לו לעצור ולהראות לזאבים שכוחו תש והם יכולים להתקדם ללא סכנה ולטרוף אותו.
הוא ניזכר שהיה כבר במצב כזה בתחרויות השחייה כאשר חשב שהנה כוחו אוזל ואז התברר שרוחו של אדם יכולה להישבר הרבה לפני גופו ותמיד אפשר להמשיך גם אם חושבים שהגענו לקצה יכולתנו. הוא המשיך לצעוד 51' 52. ' הוא רוקן את מוחו מתמקד בספירה אך כשהגיע ל 55 ברכיו התקפלו והוא נפל על השלג באפיסת כוחות. הוא רק שכב וחיכה שהזאבים יתנפלו עליו.
בדמיונו הופיעה אסתי שדרבנה אותו להמשיך 'אתה יכול לעשות זאת קדימה' נשען על מקל ההליכה הוא התרומם והמשיך.
השרירים רעדו ממאמץ והוא נפל שוב על השלג הרך ואיבד את ההכרה.
כך הוא שכב למשך זמן רב והתעורר לשמע נהמה אדירה. הוא פתח את עיניו וראה דובה עומדת על שתי רגליה ראשה לשמיים והיא נוהמת נהימת הזהרה. ליד הדובה ראה שני צאצאים קטנים. עכשיו הוא הבין למה הזאבים לא התנפלו עליו, הם ברחו מהחיה הגדולה יותר. הדובה לא הראתה נטיה להתנפל עליו כנראה שרצתה רק להרחיק אותו מהצאצאים שלה. ראובן קם נישען על מקלו משאיר את התרמיל הכבד ויורד במורד מתרחק מהדובה. לאחר שהתרחק מרחק רב הוא שם לב לשמחתו שהגיע את השביל. הוא חפר בידיו שוחה בשלג הרך, התעטף במעילו הכבד ושכב מרוקן.
כאן הוא ישאר למות בקור או להאסף על ידי אנשים שיעברו בשביל. הקור חילחל דרך המעיל והבגדים שלבש אך הוא היה כל כך מותש שאיבד שנית את ההכרה.
הוא התעורר לשמע נהימות אדירות של הדובה. קם רועד מחזיק את הפגיון בידו אך הנהימות נחלשו וכעבור כשעה נפסקו לחלוטין. ראובן החליט שעליו לזוז כדי להמריץ את גופו. הוא הלך לכיוון הנהימות ששמע אך לא ראה דבר בלילה החשוך. פתאום רגלו נתקלה בגוף ולתדהמתו ראה את הדובה שוכבת פיה פעור מתה לחלוטין. הוא החליט שעליו להוריד את עורה ולהתעטף בפרוותה כדי להתחמם. עם הפגיון עשה חתך בגופה שהייתה עדיין חמה והצליח במאמצים מרובים להפריד את פרוותה מעל הגופה. כושל וחסר כח הוא גרר את הפרוה למרחק כמה עשרות מטרים מעבר לכפל קרקע התעטף עם הפרווה ונרדם מיד.
הוא היה כל כך עייף עד שלא שמע את נהמות הנמרים שהתאספו מסביב לגוויית הדובה ואכלו בכל פה.
אחד הנמרים הרים ראשו ורחרח, פניו מופנים למקום בו ראובן שכב והחל לצעוד בזהירות לכיוונו.