פרק 11

ראובן התעורר באחת מכאב חד בצלעותיו. הוא פתח את עיניו והספיק לראות באפלולית התא דמות מטושטשת מתנשאת מעליו רגלה צוברת תנופה לבעיטה נוספת. הוא הספיק רק להתגלגל על צידו וגרם לעצמו כאב גדול יותר כאשר הבעיטה פגעה בגבו. רגליו התכווצו והוא זעק זעקת כאב.
בדקות הבאות הפליאו שני שוביו את מכותיהם והותירו אותו מעולף בתא המצחין.
כאשר התעורר שוב הוא היה לבדו. לא היה לו מושג אם זה יום או לילה. התא היה אפל. כל גופו כאב אך כאשר מישש את אבריו מצא שכולם מתפקדים 'חוץ מהקישוט שיש לי על הראש בתור אוזניים' חשב ברגע של חמלה עצמית. המחשבה הבאה הייתה 'מה אכפת לי? בין כה וכה חיי לא שווים הרבה', מתחת להכרה, רחש רגש לא מוכר של רצון חיים.
עיניו החלו להתרגל לחשכה. הוא ראה את קירות הכלא.
אבנים גדולות וגסות. 'זה הכותל המערבי שלי' חשב.
הוא העביר יד ונגע באבן הקרה, מרגיש את הציפוי החלקלק של קרח.
'קרח?'
גופו כאילו חיכה לסימן חיצוני כזה כדי להצטמרר מקור.
'מזל שהם הכו בי כל כך חזק כך שגופי התחמם'.
מחשבתו התבהרה. עליו להחזיק מעמד רק כמה ימים כדי שהאיראנים ידחו את מה שהם תכננו. זמן מספיק כדי לאפשר לאסתי לגלות את המסמכים שחיים הסתיר.
'אני בין כה וכה אבוד'.
הוא תהה כמה זמן הוא יכול להחזיק מעמד. 'אם אני עדיין יכול ללגלג על עצמי, סימן שיש בי עדיין יותר כוח ממה שניתן לשער לפי המסיבות'.
המחשבה על אסתי חיממה את ליבו. לפחות אסתי בטוחה.
אותו רובד מחשבתי חתרני מתחת להכרה, עדיין קיווה לחזור ולהתאחד עם אסתי. אך ההיגיון השולט בתודעתו ידע שאין סיכוי.
אור הציף את עיניו כאשר הדלת נפתחה ושני גברתנים גררו אותו אזוק בידיו וברגליו.
כל גופו כאב, אך הוא הצליח לצעוד בצעדים קטנים ככל שהותירה לו השרשרת שחיברה את רגליו אחת לשנייה. שני שומריו החזיקו בזרועותיו. ידיו אזוקות אחת לשנייה מאחורי גבו. נראה שלמרות מצבו, הם לא הותירו מקום לשום אפשרות של בריחה.
הוא לא הופתע לראות, כאשר הסתיימה הדרך הארוכה אל חדר החקירות, את ג'ורג' הצלופח יושב בכיסא החוקר.
בשנייה שלפני הדלקת הפרוז'קטור מול עיניו הוא קלט את החיוך הציני של ג'ורג': “עולם קטן, הא? יש לך הזדמנות לספר לי מה אתה יודע על הפעילות שלנו ולהשתחרר אל האישה הקטנה שלך."
ראובן עצם את עיניו. בתגובה להצלפת שוט אדירה שחתכה את בשרו. הכאב היה פתאומי כי הוא לא יכול היה לשמוע את שריקת השוט. הוא נאנק מוריד את ראשו בניסיון להגן עליו כאשר הצלפות נוספות הגיעו בכיוונים שונים.
לפתע נזכר ג'ורג' שהאיש חרש לכן הוא לא שמע את השאלה. הוא הורה לכבות את הפרוז'קטור.
ראובן מצמץ בעיניו רואה עגולים אדומים.
ג'ורג' חזר על דבריו: “יש לך הזדמנות לספר לי מה אתה יודע על הפעילות שלנו ולהשתחרר אל האישה הקטנה שלך."
ראובן הרים ראשו והביט באדם הקטן שישב על במה גבוהה מעליו, רוכן אליו עיניו נוצצות. שפתיו הוגות: "האלטרנטיבה לא כל כך מוצלחת. את מה שאתה יודע נוציא ממך כך או אחרת. יש לנו שיטות טובות. כדאי שלא תבזבז את זמני ותחסוך ממך כאבים רבים שיגמרו בתליה אם תתעקש לא לספר."
ראובן הדק את שפתיו ושתק.
ג'ורג' המשיך בקול שמנוני של חבר מנוער: “כדאי לך לדבר עכשיו. אני מציע לך שחרור וחיים טובים עם אסתי, אם תתנהג בהיגיון ותדבר עכשיו. בסופו של דבר תאלץ לדבר לאחר עינויים שבסופם מוות. אני יודע שאתה אדם הגיוני, ואני מכיר אתכם היהודים. לך, כמו לכל יהודי, קדושת החיים היא מעל לכול. אל תאלץ אותי להרוג אותך."
'נראה שהוא לא מכיר אותי כל כך טוב. חיי לא כל כך חשובים לי' חשב ראובן והדק את שפתיו בשתיקה.
נדמה שהעינוי לא יגמר. מכה רודפת מכה. ראובן עצם את עיניו והרגיש כאילו גלים של ים אדום ודומם שוטפים אותו.
בניסיון להתגבר על הכאבים הוא דמיין עצמו שוכב על חוף הים, מביט על דמותה של אסתי על החול. גל של כאב אדום שטף אותו ומחק את דמותה המשורטטת בחול.
אך לאחר רגע הגל נסוג ודמותה המאירה של אסתי מחייכת אליו הופיעה שנית על החול. הצדפים הכחולים בעיניה הפכו סגולים כאשר צבע הגלים האדומים שטפו אותן.
ושוב השתבר גל אדום על גבו ושטף את דמותה של אסתי מהחול. לאחר רגע גם הוא נסוג ודמותה הופיעה זוהרת מתמיד. הוא לא ידע כמה פעמים התהליך הזה חזר ונשנה עד ששקע בעילפון שממנו קם רק למחרת בתאו.
'האם הסיוט בו אני מנסה לצאת מהברכה התחלף בסיוט של גלי הים האדומים המוחקים את דמותה של אסתי?' שאל את עצמו, אך מיד תיקן. 'זה לא סיוט. דמותה של אסתי מגנה עלי מפני הכאבים'. שוב הוא חשב על אסתי וגופו התמלא חום נעים בתוך הכלא הקר.

ראובן איבד את מניין הימים. גבו החשוף היה מחורץ בסימני מכות השוט, אך מבעד למסך הדם בעיניו הוא ראה סימנים של מצוקה בג'ורג' שראה כי חלון הזמן שנתנו לו כדי לשבור את ראובן הולך וניסגר. מה שנתן תקוה לראובן ועודד אותו להמשיך ולשתוק. ג'ורג' ניסה עינויים שונים. במשך זמן רב ראובן לא קיבל מים ואוכל, הוא מצא שהוא יכול ללקק את קירות האבן שסגרו אותו משני צדדיו והיו מכוסים כפור וכך לשרוד. ג'ורג' שראה במצלמות המעקב מה הוא עושה, העביר אותו לתא גדול וריתק אותו למרכז תא המעצר. אך הכפור כיסה גם אותו עצמו ואפשר לו לחלוחית מספקת לשרוד.
ג'ורג' החליט לעבור לעינויים פסיכולוגים.
יום אחד הוא נגרר לכיסא העינויים מול הדמות השחורה הצנומה של ג'ורג' שנראתה לו כדמות השטן בכבודו ובעצמו. הוא היה בטוח שאם יסתכל היטב על רגליו הוא יראה שיש לו רגלי תרנגולת כמו באגדות. להפתעתו במקום צליפות השוט הגישו לו כוס מים ומיני מתיקה.
ג'ורג' חייך את חיוכו הדק ואמר במתק שפתיים: "אנו כבר יודעים הכל. דוד התעורר מעלפונו וסיפר הכל. אין לנו צורך בך. כדאי לך להודות כמוהו ולהינצל מעמוד התלייה שמתוכננת מחר."
כל מה שהבין ראובן מתוך קריאת שפתיו של ג'ורג' היה שדוד חי! האמנם דוד חי?
ראובן התריס כנגד השטן המחייך שהוא לא מאמין כי הוא ראה במו עיניו את גופתו של דוד מוטלת על הקרקע בעוד ההליקופטר של האמריקאים ממריא. הם היו לוקחים אותו אם היה בחיים.
חיוכו של ג'ורג' התרחב עד כי פס הפה הצר שלו שרטט קו ישר לרוחב פניו: "זה מראה כמה אפשר להסתמך על חבריכם האמריקאים. החיילים הטורקים לקחו את גופת דוד לאחר שהחיילים האמריקאים יחד עם הציונים הפחדנים ברחו בהליקופטר שלהם. הטורקים העבירו את גופת דוד, כמחווה של רצון טוב אלינו, כדי שנוכל לסחור איתה. כולם הרי יודעים שאתם מקדשים את המתים ומוכנים לשחרר לוחמי חופש תמורת גוויות. אך צוותי הרפואה המצוינים שלנו שמו לב שדוד עדיין חי, והצליחו לרפא אותו."
ראובן סמך על יכולתו לקרוא פנים והעריך שהפעם ג'ורג' אמר את האמת.
אך האם אמנם דוד סיפר את האמת? ראובן לא האמין. לא דוד.
התשובה לשאלה זו לא בוששה לבוא.
"התברר שלא מצאתם שום מסמך או ידיעה על המבצע שלנו. לא שזה משנה כי עכשיו זה כבר מאוחר מידי."
ראובן שתק למשך זמן כאילו הוא מהסס ולבסוף נאנח: "אז תשחררו אותי אם אודה?"
ג'ורג' סינן בפה קפוץ: "אז אתה מודה שלא מצאתם שום דבר. אבל מחר בכל זאת גופתך תתנודד על עמוד התלייה" ובזאת רמז לשומרים לגרור את ראובן בחזרה לתאו.

הדלת נפתחה בחריקה צורמת והוא ראה אדם מתקרב. הוא אימץ את ליבו לעוד סבב של עינויים.
האדם סגר בעדינות את הדלת, ניגש אליו ורכן לוחש: “ראובן, באתי להציל אותך. תסתובב ואתיר את האזיקים."
ראובן לא שמע, והמשיך לשכב מזיז את ראשו כדי לראות את הגבר שרכן אליו.
הגבר הפך אותו על גבו והתיר את האזיקים. ראובן התהפך והביט באדם רחב הכתפיים בעל זקן עבות כמנהג האיראנים הדתיים. לא מבין.
הגבר רמז לו לשתוק והתיר גם את האזיקים ברגליו. הוא הקים את ראובן תומך בו.
ראובן נגע בכתפו, מסובב את ראשו ומסמן לו על אוזניו ומניד ראשו בשלילה ואחר כך מסמן לו לדבר בשפתיו. האיש הנהן: “אני שייך למחתרת האיראנית. באתי להציל אותך."
ליבו של ראובן הלם בשמחה, אך מיד נזכר במשימתו: “איני יכול. עלי להישאר כאן עוד כמה ימים."
למה? הם מענים אותך."
עלי לאפשר דחיה של המזימה כמה שאוכל."
אתה לא יכול! נודע לי הם התייאשו מלדובב אותך ומחר הם מתכוננים לתלות אותך. מהר! אין לנו כל הזמן שבעולם." אמר האיש בדחיפות מעיף מבט לכיוון הדלת.
שביב תקוה חזר אל ראובן, אך מיד גוועה כאשר הדלת נפתחה בתנופה ובפתח הופיע ג'ורג'.
ג'ורג' חמוש באקדח פסע פנימה וירה באיש המחתרת.

ראובן, אינו יודע מאיפה שאב את הכוחות, דילג שתי פסיעות קדימה מתעלם מהכאבים ברגלו הפגועה וזינק אל צווארו של ג'ורג'.
ג'ורג' המופתע שמט את אקדחו, וקרס מתחת לכובד גופו של ראובן.
ראובן עדיין אוחז בגרונו של ג'ורג' הרים את עיניו וראה אדם נוסף בפתח מכוון את רובהו אליו.
הוא שחרר מעט את צוואר ג'ורג' שכבר האדים ואמר לג'ורג' בדחיפות שיורה לאדם להניח את נישקו שאם לו כן הוא יחנוק אותו.
ג'ורג', האיש שהחליט להיות שהיד, כנראה הושפע מדרך המחשבה של היהודים יותר משהודה לעצמו. אחרת אין להבין למה הוא חס על חייו: “תניח את נישקך." הוא פקד בשפתו על החייל שבפתח.
החייל רק חשף את שיניו, פולט מילה בודדת: “בוגד" אל ג'ורג'.
והרים את הרובה כדי לירות.
נשמעה ירייה והחייל נפל.
ראובן נחלץ מתחת לגופו המעולף של ג'ורג', אקדחו של ג'ורג' בידו עדיין חם מהירייה.
לא רע בשביל אחד שלא נגע בכלי נשק כבר כמה שנים.
הוא מיהר אל איש המחתרת ושם את גב ידו אל צווארו, לשמחתו מרגיש פעימות חלשות.
בתנועות גמלוניות אך מהירות הוא פשט את בגדי החייל והחליף אותם עם הבגדים שלו. מזל שהחייל כל כך גדול כך שהבגדים התאימו.
ג'ורג' פקח את עיניו, מכה רצינית בראשו עם קת האקדח, וידאה שיסגור אותן לעוד כמה דקות.
בתנועות חסכוניות הוא נשא את החייל' למזרן המעופש ששימש אותו כמיטה וסובב אותו לכיוון הקיר בתקוה להרוויח עוד כמה שניות לפני שיתגלה מי באמת שוכב שם.
ראובן דמה לאותו ארנב צעצוע שהכניסו לו בטריות חדשות. הדם געש בעורקיו נושא מנה רצינית של אדרנלין, כמו לפני קרב.
לא. אסור לו לחשוב על קרב. הוא חסם את המחשבה על קרב. עכשיו הזמן לפעול ולא לטבוע בעוד סיוט.
הוא הרים את ג'ורג' והעיר אותו עם שתי סטירות. אנשים חושבים שסטירות הן הנשק של נשים חלושות, אך סטירה רצינית יכולה להמם אדם או במקרה הזה להעיר אדם המום.
ג'ורג' פתח את העיניים רק כדי לראות קנה אקדח מכוון לפניו. הוא עלעל בולע את רוקו עיניו מלאות פחד.
"אשמח ללחוץ על ההדק ברגע שתוציא קול מיותר." לחש לו ראובן לאוזן. ג'ורג' הנהן להוט לרצות את ראובן שלהערכתו יש לו כל הסיבות ללחוץ על ההדק.
עיני ג'ורג' התרוצצו וניכר שמוחו מחפש מוצא.
הוא חזר לאיש המחתרת ומצא שהכדור פגע לו ברגל, בהחלט לא אבר חיוני גם הרגל שלו פגועה והנה הוא מתפקד. ראובן מצא צעיף בכיסו של איש המחתרת וקשר אותו כחוסם עורקים אפשר יהיה לטפל בפציעה לאחר שיצאו מסכנה. איש המחתרת התעורר ונאנח. ראובן עזר לו לקום, מזרז אותו לצאת. שניהם קרטעו כל הדרך החוצה. ראובן צולע על רגלו הפגועה נושא את משקלו של הפצוע שדידה לידו תוך שהוא מראה לו את הדרך.
איש המחתרת הוביל אותם בדרכים עקלקלות שהיו ידועות רק לו אל פתח צר בחומה העוטפת את הארמון שהפך לבית כלא. ודרך מעבר סתרים אל מחוץ לחומה. קירות הכלא העבים עמעמו את קולות היריות כך שהיה סיכוי שהבריחה לא התגלתה, אך היה ברור היה לראובן שהיא תתגלה במהרה.
מחוץ לחומה חיכה אדם נוסף עם אופנוע עתיק על שלושה גלגלים המשמש את האיכרים להעביר תוצרת חקלאות לעיר. בכוחות משותפים הם אסרו את ג'ורג' בחבלים וסתמו את פיו באגד מדבק וזרקו אותו כמו חבילת חציר אל מתחת לערמת ירקות. איש המחתרת הפצוע נישכב מעל ערמת הירקות מועך את ג'ורג' מתחתיו וראובן עלה על האופנוע מאחורי העבדקן שנהג בו.

התברר שהאופנוע העתיק התאים להפליא לדרך הצרה שהובילה אל מחוץ לכלא אווין הידוע לשמצה, דרך שהייתה מיועדת להולכי רגל בלבד. ראובן לא שמע את הטרטור הרועש של אותה גרוטאה עתיקה, אך הוא היה מודע לבליל הריחות החדש שכלל בעיקר בנזין שרוף ואת זיעת שני מציליו. אך מעל ריחות אלו הוא התענג על הריחות החדשים שכמוהם לא חדרו לכלא, ריח השדות משני עברי הגדר, והירקות הטריים שמאחור. למרות שלבש את המעיל העבה של החייל היה לו קר. אך לא הקור הטחוב של הכלא אלא קור של אוויר הרים צלול.
הוא נשם עמוקות את האוויר הקר דרך אפו ונשף אותו חזרה דרך פיו יוצר אדים שהתפוגגו עד מהרה באוויר. הוא מתח את זרועותיו נהנה מאוויר של חופש.
עם זאת הוא היה מודע לסכנה. עיניו התרוצצו לשני הכיוונים תוך שהוא זורק הצצות תכופות לאחור לראות אם לא רודפים אחריהם. שני אנשי המחתרת לא נראו מודאגים. הם מובילים ירקות יום יום לכלא באותה דרך, הם לא צפו לבעיות מיוחדות. עדיין לא.
כך קופצים על הדרך המשובשת הם הגיעו לאחר דקות מעטות לדירת המסתור הטובלת בעצים ומוסתרת מהדרך עצמה.
מתוך הבית יצאו 3 דמויות כהות עטופות בבגדים שהסתירו את גופם. שתיים מהן החזיקו רובים עתיקים ארוכי קנה, האיש השלישי שהלך בראשם בצעד רחב ומכובד אמר משהו שראובן לא יכל היה לפענח מתוך תנועת שפתיו.
כנראה שהוא קיבל תשובה חיובית לשאלתו כי הוא הזמין את ראובן בתנועת יד רחבה להיכנס לביתו.
ראובן היה שמח להישאר עוד מעט בחוץ ולנשום אוויר של חופש, אך מצד שני הוא הכיר בדחיפות להיעלם לתוך בית לפני ששומרים מהכלא יתחילו במרדף.
ברגע שנכנס לבית הוא כמעט הצטער על כך. האוויר הדחוס היה חם וכבד בריחות שתקפו את אפו.
'הבית' היה בעצם רק חדר אחד שבפינה אחת היו סירים בהם התבשל משהו שהריח טוב. בפינה אחרת היו זרוקים מזרנים אחד על השני. הגבר הגדול הוליך אותו לפינה שלישית שם היו כמה דרגשים נמוכים ללא משענת מסביב לשולחן עגול קטן.
הוא פנה אליו ואמר משהו בשפה שראובן לא הכיר ולכן לא יכול היה לקרוא את שפתיו. האיש חזר ואמר מצפה לתשובה. ראובן הצביע על אזניו ועשה תנועת שלילה בראשו.
האיש הרחיב את עיניו ופנה לחברו הקטן שישב מול ראובן, מקשקש משהו בלשונו. ראובן שעקב אחרי מראה הפנים חש בחשדנות ואפילו באיבה, אך לא היה לו מה לעשות אלא לחייך אליהם בתקווה להורדת המתח.
האיש הקטן קם והביא מפינת החדר ששמשה כנראה כמשרד נייר ובדל עיפרון.
ראובן כתב: "שמי ראובן, אני חרש, אך אוכל להבין אם תדברו לאט באנגלית כך שאראה את הפה שלכם. האם יש לכם קשר למוסד הישראלי?"
האיש הגדול לקח את הפתק מראובן הביט בו בחוסר הבנה, הראה אותו לצמוק וזה לקח אותו החוצה ומיד חזר עם האיש שהביא את ראובן ושמר בחוץ על האופנוע.
האיש תרגם את הפתק לאחרים.
הם לקחו אותו לדירה אחורית באותו בניין.
'הדירה' הייתה בעצם חדר אחד לא גדול עם מספר מזרנים על הרצפה שעליהם ישבו עוד 3 אנשים מסביב למפה.
האנשים שוחחו בשפה שראובן לא הבין גם אם השתדל לקרוא את השפתיים, אך איש המחתרת שהביא אותו תרגם את הדברים לאנגלית משובשת והוסיף פרשנות משלו. הוא ביקש שראובן יכתוב את שמו דרגתו ואיש קשר בישראל. את הפתק שמילא ראובן הוא מסר לעבדקן שהיה כנראה המפקד ואמר לראובן לישון כאן הלילה ולמחרת יחליטו מה לעשות.
ראובן הרגיש את המתח של האנשים בדרך בה הדקו את שפתיהם ובחשדנות שבעיניים, בדרך שאדם רגיל לא היה יכול לגלות כיוון שהם התאמצו להסוות את החשדנות בחיוכים ובמחוות אדיבות. לא הייתה לו ברירה. הוא חייב לסמוך עליהם.
אותו לילה הוא ישן בפעם הראשונה מאז אותו יום שהוכנס לכלא. אמנם הוקצה לו רק מזרן בפינת החדר, אך ניתנו לו שמיכות והיה לו חם ונעים בחדר אפוף הריחות, כמו שלא הכיר בכלא.
טלטלה חזקה העירה אותו מחלום מתוק על אסתי לתוך פרצוף חמור סבר של זקן שהמשיך לטלטל את כתפיו באלימות.

No comments: