בבית הקטן ששימש כבסיס למוסד, הריצו שוב את קטע הווידאו של האיראנים שהתפרסם בכל ערוצי החדשות: “מה אנחנו יכולים ללמוד מהקלטת הזו?” ישראל הפנה את השאלה לאנשי המוסד שהצטופפו בחדר המנוחה.
כמה מאנשי המוסד ניסו להסיק מסקנות על מצבה של אסתי לפי רמזים שונים.
דוד העיר שהאיראנים מתגאים שוב ביכולתם 'לתפוס מרגלים ציונים', "...וזה לא סימן טוב עבור אסתי. השלב הבא יכול להיות שידור התלייה במרכז העיר."
לרגע נראה שאין יותר רעיונות. על פני הפוקר של ישראל אי אפשר היה לדעת מה הוא חושב. הוא התכונן לסכם את הפגישה כאשר נישמע קולו של ראובן מהשורה האחורית: “אני לא יכול לשמוע את כל הדברים הנבונים שבוודאי אמרו כאן. אבל אני רוצה להביע את שמחתי. אני חושב שהפצת הקלטת היא סימן טוב."
"סימן טוב? למה אתה חושב שזה סימן טוב?” שאל ישראל מסמן לנוכחים שחלקם כבר קמו להתיישב בחזרה.
“זה סימן שהאיראנים מעוניינים במשא ומתן לשחרורה. אחרת אין להם שום סיבה להודות בחטיפת אסתי."
“בוודאי, זו אפשרות, אני שמח שגם אתה חושב כך. דוד וראובן בואו למשרד." פנה ויצא מהחדר.
מרגע זה התחיל משא ומתן בתיווך האו"ם. למעשה התיווך נעשה על ידי אנשי CIA הפועלים במסגרת האו"ם. האיראנים כסוחרי ממולחים דרשו תחילה לחסל את מוקד המוסד בלונדון ולשחרר אלף אסירים פלשתינאים.
בישיבות הבאות ניראה שהמשא ומתן ניתקע ואז העלה ראובן את רעיון שהוא יתנדב להתחלף עם אסתי: "זה בעצם מה שהם רוצים בעיקר. הם לא מעלים על הדעת שלאסתי יש חשיבות. התרבות שלהם היא תרבות של גברים והם מודעים לכך שאצלנו חשוב יותר להגן על הנשים. תן להם את ההרגשה שהם 'סידרו' אותנו."
ישראל בעל פני הפוקר שניהל את משא ומתן סרב לשלוח את ראובן: " אתה לא במצב שתוכל לשרוד בכלא שלהם, וחוץ מזה דוד העלה את הטענה שאתה חשוב לפתרון השאלה איפה חיים הסתיר את המסמכים באותה מידה שאסתי חשובה."
ישראל הפסיק את משא ומתן: "אני לא רואה איך נגיע לעמק השווה."
מתברר שהאיראנים רוצים להחליף את ראובן באסתי לא פחות מראובן עצמו, כך שהם יצרו קשר והציעו זאת כהצעה אחרונה.
כאשר איש ה CIA הבהיר זאת לסניף המוסד בלונדון התגובה המידית של ישראל ראש הסניף, הייתה לא באלף רבתי. הוא לא סיפר זאת לראובן.
ישראל הגיש הצעות נגד רבות. הוא הציע שיחליפו אותה תמורת מרגלים איראנים ואפילו תמורת טרוריסטים מחיזבאללה שאסורים בישראל. התשובה של האיראנים הייתה שלילית. הם עומדים על דרישתם המקורית.
כל יום ראובן לחץ על ישראל לספר לו מה קורה במשא ומתן.
ישראל התחמק. תחילה הוא סיפר רק על ההצעות שלו לחילופי שבויים, אך ראובן שהרגישות שלו למבע הפנים התחדדה כפיצוי על חוסר השמיעה, הסתכל על פני הפוקר של ישראל במבט יציב: “למה אתה מסתיר ממני מה האיראנים דורשים?”
ישראל ענה שוב תשובה מתחמקת, נשען על נימוקי סודיות ובטחון האומה.
ראובן לא קנה זאת: “הם דורשים אותי". קבע בפשטות.
ישראל נאלץ להודות ושאל בחשדנות: “האם אתה יודע משהו שלא סיפרת לנו עליו? איני מבין למה הם כל כך להוטים לקבל אותך?”
"זה לא כל כך מה אני יודע, אלא מה שהם חושבים שאני יודע.
"תראה איך אני רואה את הדברים." הוא שתק לרגע מארגן את הדברים בראשו תוך שהוא מקרב את כוס התה שהגיש לו ישראל ובוחש את התה בתנועות אוטומטיות בלתי מודעות. לבסוף הוא הפסיק את הבחישה לגם לגימה, עיווה את פניו כי הוא שכח להמתיק את התה, שם כפית סוכר בחש שוב בשלושה בחישות נמרצות לגם לגימה ארוכה ואמר: “להערכתי הם יודעים שחיים לקח מסמכים חשובים שיכולים לסכל את המזימה שלהם. אחרת לא היו נוקטים בצעד כל כך קיצוני כמו לחסל אותו. הם חושדים שאני יודע איפה חיים הסתיר את המסמכים, או יותר נכון, שיש בידי איזו שהיא ידיעה שאני לא מודע לה, שתוביל אותי למקום בו חיים הסתיר את המסמכים..". ראובן עשה אתנחתא ולגם לגימה נוספת מכוס התה המונחת לפניו: "כמובן שהם צודקים, אלא שזה לא אני, אלא דווקא אסתי יכולה להביל אותנו למקום מסתור המסמכים." הוא הרים את כוס התה בכיוון ישראל וחייך חיוך ציני: “תחשוב על כך כמה זה אירוני. המפתח למקום המסמכים הוא דווקא בידי האישה שהם מחזיקים. והם רוצים להחליף אותה במי שלא יכול לעזור להם. אולי קשה להם להאמין שכאן דווקא האישה היא החשובה."
ישראל לא הסכים עם הניתוח הזה. הוא חשב שכנראה הם מתכננים להחזיק בשניהם. זה היה מתאים למוח הנפתולי שלהם, אך הוא שתק.
הוא לא שינה את דעתו ופטר את ראובן: “איך שלא יהיה נתתי להם תשובה שלילית. אין מצב שנמסור אותך."
ישראל עשה ישיבה אחרונה שכללה רק את אסף ודוד.
הוא הביע את חשדו שהאיראנים יעשו תרגיל וישמרו גם את אסתי בשבי. אסתי תהיה מנוף לחץ על ראובן. דוד העיר: "גם אנחנו יכולים לעשות תרגיל כזה ולשחרר את שניהם."
ישראל ואסף התנגדו למבצע מסוכן כזה.
ראובן שלא שותף בהתלבטויות העריך שישראל לא ישנה את דעתו. הוא לא התווכח, אי אפשר להתווכח עם ישראל ברגע שהחליט. הוא הלך ישירות אל איש ה CIA המתווך שישב בחדר אחר בבית המוסד, והציע את עצמו.
המתווך הסכים שהגיוני 'להקריב פרש, כדי להציל את המלכה'. ואפילו הביע את הערכתו לאומץ ליבו של ראובן. “זה כלום בין כה וכה אין הרבה טעם בחיי." אמר ראובן, אך בלבו הוסיף שאין טעם בחייו ללא אסתי.
בכל ימי משא ומתן, אסתי לא נחקרה ונשארה בכלא החשוך בבדידות, אם כי לפחות האוכל שנזרק לה בבוקרו של כל יום היה טוב יותר. אסתי התרגלה לקור הלח שהדיפו קירות הכלא, לעכברים שהגיעו לאכול את שיירי הארוחה שלה כל בוקר. היא אפילו שקלה לאמץ את העכבר האמיץ ביותר שעלה על גופה כחיית מחמד. מתרגלים לכל דבר.
ג'ורג' הודיע לאסתי על החילופין בנימת ניצחון: "אני בטוח שאת לא סיפרת לנו דבר בגלל שאת לא יודעת כלום. ראובן עשה בחכמה שלא סיפר לך מה הוא יודע. את באמת לא היית אף פעם יותר ‘מאדיוטית שימושית'. היום הוכחנו שאפשר לנצל גם בחורה חסרת ערך כמוך כקלף מנצח אם יודעים לנצל את חולשות האויב. במשחק הפוקר הזה מול המערב בעל המוח הרכרוכי, הצלחנו לרמות אותם. כאשר ראובן יהיה בידנו אנחנו כבר נדע להוציא את כל המידע ממנו."
ג'ורג' חייך חיוך של שמחה לאיד מול פניה הקודרות של אסתי ושלח אותה חזרה לתאה.
אסתי שכבה בכלאה המטונף ברגשות מעורבים. מצד אחד התעוררה בה שמחה קטנה בלתי מוסברת. הצעד של ראובן (והיא ידעה שאי אפשר לעשות זאת ללא הסכמתו) מראה שהוא לא אדיש לה אולי אפילו מרגיש כמוה. אין סיבה אחרת שהוא יהיה מוכן לתת את נפשו למענה. מצד שני היא לא הייתה מוכנה לקרבן זה. ראובן סבל מספיק.
אסתי התפללה שהחילופים לא יתבצעו. היא אפילו שוב תכננה להתאבד כדי שראובן לא ייפול בידיהם. אולי היא תשתמש במשהו חד כאשר הם שוב ינסו לשוות לה מראה אנושי, כמו שעשו לפני הצילום בטלוויזיה. לאחר רגע עלתה במוחה מחשבה שנייה. היא כבר הכירה את הדרך בה האיראנים חושבים, בחודשי השבי הארוכים שלה. הם יכולים לרמות את המערביים התמימים ולקבל את ראובן גם תמורת הגופה שלה.
היום המיועד הגיע.
ג'ורג' התרוצץ מלא אנרגיה, מחייך חיוך אידיוטי בשפתיו הדקות כל פעם שהביט באסתי ששתי נשים התעסקו סביבה כדי לשפר את המראה שלה עד כמה שאפשר. משימה בלתי אפשרית. צלעותיה עדיין בלטו, פניה חיוורים ועיניה בולטות מפניה המצומקים.
אסתי שתקה. היא מזמן השלימה עם גורלה. כבר לא היה אכפת לה איך תמות. באופן משונה היה יותר חשוב לה שראובן לא יפגע. היא החליטה להזהיר את ראובן מהתחבולה של ג'ורג' , גם אם זה יעלה בחייה.
ג'ורג' הביט בהחבא באסתי שהובלה בידי שתי נשים בבורקה שחורה שרק עיניהן מציצות מעבר למסך הבגדים. עד כמה הן שונות מאסתי, שגם במצבה הגרוע היא כפרח בין קוצים. זו אסתי חדשה שחושלה בעינויים. בתחילת החקירה הוא חשב שקל יהיה לשבור את רוחה של ילדת התפנוקים הזו שלא ידעה מחסור. מעט מכות, בדידות בכלא קודר והיא תשפוך את כל מה שידעה. לנגד עיניו צמחה אישה קשוחה יותר מכל איכרה איראנית שעבדה בשדות כל ימיה. הוא לא יכול היה שלא להתפעל מכושר עמידתה.
בלבו פנימה הוא ידע שהוא היה קרוב לא פחות לאותו עמוד תליה בו הוא איים עליה והזהיר את עצמו שעדיין הוא לא יצא מכלל סכנה. הוא אכזב את המנהיגים לאחר שהבטיח להם תוצאות מהירות בחקירה. במקום להיכנס כשהיד מנצח בשערי גן עדן, הוא עלול היה למות כנבל בכיכר העיר. אך הוא ניחם את עצמו שכל זאת ישתנה במהרה כאשר הוא ידווח על ניצחון.
ראובן חש את הרעידות ההקלות של המטוס וצפה מבעד לחלון על בית הנתיבות ההולך ומתרחק. הוא ניזכר בטיסה ההיא ללונדון עם אסתי והסתובב להביט בכיסא שלידו מקווה בתת המודע שלו לראות את אסתי מתגנבת למושב.
דוד שישב לידו החזיר לו מבט מהורהר.
מנורת 'הדקו את החגורות' נדלקה מעליו. הוא חגר עצמו והביט שוב אל דוד מדמיין את אסתי המתקשה לחגור את החגורה. מתברר שלדוד לא היו בעיות לחגור את עצמו.
ראובן הניד את ראשו מנסה לנער את דמותה של אסתי ממוחו.
"אל תדאג אנו נשחרר את אסתי וגם אותך." אמר דוד כאילו ניחש על מה ראובן חושב.
"כדאי שתתרכז בשחרור אסתי. ניסיון לשחרר גם אותי יכול להביא לאסון."
דוד עשה תנועת ביטול בידו: “אל תדאג." חזר ואמר, “יש לי ניסיון רב בפעולות כאלו."
ראובן משך בכתפיו וחזר להתבונן על המסלול המסומן במנורות, שרץ לאחור עם התקדמות המטוס לעמדת הזינוק.
דוד נגע בכתפו של ראובן כדי להסב את תשומת ליבו ולחש ללא קול: "יש משהו שמציק לי."
ראובן הפנה את ראשו אליו.
דוד המשיך להביט בו באותו ריכוז בשתיקה מהורהרת.
"מה?”
"אני רוצה להבהיר משהו." אמר ללא קול כדי שאף אחד מחוץ לראובן לא יבין את דבריו.
ראובן שתק מצפה להמשך.
"אני לא יודע איך תקבל את דברי. בבקשה זכור שאני רק רוצה את טובתך. אתה יודע שאני התנגדתי שתציע את עצמך במקום אסתי."
ראובן הנהן תוהה לאן זה מוביל.
"אולי מה שאני אגיד עכשיו יגרום לך שוב לסיוטים."
ראובן הניח את ידו על כתפיו של דוד: “אתה יודע שמאז הסיוט במכונית מכבי האש, לא היה לי שום סיוט. נדמה לי שאני מחלים." הוא נזכר בחלום המתוק שהיה לו בלילה הקודם בו כיכבה אסתי.
"הבעיה היא שאני רוצה לדבר על מה שקרה בקרב בית מחסוב."
ראובן עדיין לא הבין לאן דוד חותר, ולאחר שתיקה בה דוד נראה עדיין חוכך בדעתו, דחק בו: "נו? שפוך את זה."
"אל תבין אותי לא טוב, אבל כל פעם שמזכירים את הקרב ההוא, אתה מתחרפן."
ראובן החליט לחכות שדוד יגיד את מה שעם לבו בקצב שלו.
"אתה זוכר איך הגבת כאשר אמרתי לך שחיים ז"ל היה אדם טוב?” הוא לא חיכה לתגובה שהצטמצמה להרמת גבות.
כאשר דוד התעודד מהתגובה המינורית של ראובן הוא החליט לספר: “אמרתי לך שחקרתי את הקרב ההוא בו שלמה נהרג. מה שמצאתי אינו תואם בדיוק את מה שאתה זוכר. אני רוצה לספר לך מה באמת קרה שם. נדמה לי שאני חייב זאת לך וגם לחיים. הצרה היא שאיני יודע אם זה יעזור לך או יגרום לך להתקפת סיוטים חדשה."
"אל תדאג אני כבר רגיל להתקפות האלו. מה אתה יכול לדעת יותר ממני על הקרב בו נפצעתי?”
"מדאיג אותי היחס שלך לחיים. למה אתה שונא את חיים?"
"אתה לא? חיים הוא הסיבה שהאח שלך שלמה נהרג." ראובן התפלא.
"חיים הוא הסיבה שאתה חי." הייתה התשובה המהירה שדוד ירק, כאילו הייתה חתיכת גוש בשר מגעיל כבד בפיו.
"???"
דוד פלט את שאר הגוש שהעיק עליו בחתיכה אחת: "חיים הוא זה שחילץ אותך. אחר כך הוא חזר אל שדה המוקשים, תחת מטח היריות וחילץ גם את שלמה."
"חיים? לא יכול להיות. יש לך טעות."
"שום טעות. על כך הוא קיבל אות גבורה."
"ואת הכרת התודה שלי." הוסיף בשקט מביט בראובן חושש מסימנים של התקפת הסיוטים. הוא החליט שאמר מספיק ואין טעם לערער את נפשו של ראובן בדיוק לפני הפעולה ושתק.
ראובן עוד הביט בו כמה שניות. כאשר הבין שדוד לא ממשיך לדבר, פשוט התעלם בטוח שדוד טועה, וניסה לשחזר קטעים מאותו חלום נעים שהיה לו בלילה הקודם.
מתברר שנרדם כי כאשר התעורר הם כבר נחתו בשדה התעופה של איסטנבול.
קרעי חלום עדיין שרדו במוחו המתעורר ואלו לצערו לא היו דמויות של אסתי אלא עסקו באותו קרב גורלי של בית מחסוב.
ראובן הניד את ראשו מנסה לגרש את דמותו של חיים החוזר עם שחר בראש הסיור, פניו מרוחים בבוץ, עיניו שקועות מעייפות. צועד לכיוון יואב המג"ד.
ראובן לא ייחס חשיבות מיוחדת לחלום, 'חלומות הם רק הלבשה חזותית על מחשבות. וזו בוודאי תגובה לדעה שהשמיע דוד על חיים. ' הוא חשב שהיה מעדיף לחלום על אסתי. אלוהים יודע שעליה הוא חושב הרבה יותר מאשר על חיים.
"טוב שישנת." העיר דוד "קשה לישון בהליקופטר צבאי שיביא אותנו לגבול איראן."
'תתפלא באיזה תנאים הצלחתי להירדם לפני הפציעה' חשב ראובן ממאן לחשוב שלא יכול היה להירדם גם בתנאים הטובים ביותר לאחר הפציעה.
החילופין עמדו להיערך בגבול טורקיה בצומת כביש 37 וכביש D100 ליד עיירת הגבול בזארגן. כאשר הם הגיעו בשעה היעודה לצומת הנכונה המפקד של החיילים טורקים הצדיע לראש המשלחת, לקח אותו הצידה לסיכום אחרון של הפרטים. המכוניות הצבאיות האיראניות כבר חנו בצדו האיראני של הגבול.
לנקודת מפגש זו הרחק בצפון טורקיה, הגיעו שתי המשלחות. המשלחת של המתווכים האמריקנים שכללה את ראובן ודוד. והמשלחת האיראנית שהסתירה חיילים חמושים.
הקצין הטורקי התקשר במכשיר הקשר אל מפקד הכוח האיראני ובו זמנית הורידו את ראובן הנתמך בידי דוד.
"תגיד להם לשחרר אותה. אני רוצה לראות אותה צועדת לבד אלינו." הורה דוד לקצין הטורקי.
כעבור רגע ללא גינונים נוספים כאשר דוד ראה את אסתי צועדת לכיוונם, הוא הורה לראובן ללכת לאט לכיוון האיראנים "תהיה בכוננות לברוח חזרה מהר ככל שתוכל."
כך מצאה אסתי את עצמה צועדת בכביש D100 אל הגבול הטורקי וראובן צולע מולה, כאשר פרצה המהומה.
ראובן ראה את אסתי מסמנת משהו בידיה. שפת הסימנים. מזל שהציץ בספר ההוא עכשיו קרא את הסימנים בקושי: "ברח. הצלופח. מלכודת."
הוא התעלם. אם יברח עכשיו, הם יתפשו מחדש את אסתי. הוא המשיך מתעלם מסימני המצוקה של אסתי.
הוא ראה את אסתי מצמצמת עיניה מותחת את השרירים, אך לא היה מוכן למה שעשתה. היא פתאום זינקה והתחילה לרוץ לעברו. חיילים איראנים קפצו מהמכונית השנייה והרימו את הרובים מוכנים לירות. שני המלווים שלה פתחו בריצה אחריה, נשמעו שתי יריות בהפרש של שניות ושני המלווים קרסו על הקרקע. ראובן העיף מבט לאחור וראה את דוד כורע ומכוון את הרובה לחיילים תוך צעקה: "ראובן חזור!”
ראובן התחיל בריצה צולעת אל אסתי, כאשר דוד עבר אותו בריצה מטורפת צועק שוב "ראובן חזור."
ראובן נעמד כאשר ראה את אסתי נופלת מיריית חייל שעמד ליד המכונית האיראנית הראשונה. הוא הביט בהשתאות על דוד שלא עצר וירה תוך ריצה, מפיל את החייל. דוד הגיע אל אסתי, הרים אותה ופנה בריצה חזרה.
ראובן התחיל בריצה חזרה אך פיגר הרבה אחרי דוד שכמעט הגיע אל משלחת האו"ם.
האיראנים עמדו המומים מהמופע של דוד, אך מיד התעשתו והתחילו לדלוק אחרי ראובן.
נשמעה ירייה נוספת מכיוון שלא ציפו לו. מהמתווכים הטורקים. דוד קרס ואסתי נשמטה מידיו. שני אנשים מהמשלחת נשאו את אסתי להליקופטר תחת מטר יריות נוסף מכיוון הטורקים. ראובן ראה את כל הפעילות כמו בסרט אילם. הוא הביט אחורה והספיק לראות זוג זרועות תופסות אותו וגוררות אותו לגבול האיראני. הוא ניסה להתנגד אך הם היו חזקים ממנו. הוא נזרק לתוך מכונית וואן שהתחילה בנסיעה מהירה עוד לפני שהדלת נסגרה. מבעד לחלון האחורי הוא הספיק לראות את ההליקופטר ממריא משאיר את גופת דוד שוכבת בגבול איראן טורקיה.
כמה מאנשי המוסד ניסו להסיק מסקנות על מצבה של אסתי לפי רמזים שונים.
דוד העיר שהאיראנים מתגאים שוב ביכולתם 'לתפוס מרגלים ציונים', "...וזה לא סימן טוב עבור אסתי. השלב הבא יכול להיות שידור התלייה במרכז העיר."
לרגע נראה שאין יותר רעיונות. על פני הפוקר של ישראל אי אפשר היה לדעת מה הוא חושב. הוא התכונן לסכם את הפגישה כאשר נישמע קולו של ראובן מהשורה האחורית: “אני לא יכול לשמוע את כל הדברים הנבונים שבוודאי אמרו כאן. אבל אני רוצה להביע את שמחתי. אני חושב שהפצת הקלטת היא סימן טוב."
"סימן טוב? למה אתה חושב שזה סימן טוב?” שאל ישראל מסמן לנוכחים שחלקם כבר קמו להתיישב בחזרה.
“זה סימן שהאיראנים מעוניינים במשא ומתן לשחרורה. אחרת אין להם שום סיבה להודות בחטיפת אסתי."
“בוודאי, זו אפשרות, אני שמח שגם אתה חושב כך. דוד וראובן בואו למשרד." פנה ויצא מהחדר.
מרגע זה התחיל משא ומתן בתיווך האו"ם. למעשה התיווך נעשה על ידי אנשי CIA הפועלים במסגרת האו"ם. האיראנים כסוחרי ממולחים דרשו תחילה לחסל את מוקד המוסד בלונדון ולשחרר אלף אסירים פלשתינאים.
בישיבות הבאות ניראה שהמשא ומתן ניתקע ואז העלה ראובן את רעיון שהוא יתנדב להתחלף עם אסתי: "זה בעצם מה שהם רוצים בעיקר. הם לא מעלים על הדעת שלאסתי יש חשיבות. התרבות שלהם היא תרבות של גברים והם מודעים לכך שאצלנו חשוב יותר להגן על הנשים. תן להם את ההרגשה שהם 'סידרו' אותנו."
ישראל בעל פני הפוקר שניהל את משא ומתן סרב לשלוח את ראובן: " אתה לא במצב שתוכל לשרוד בכלא שלהם, וחוץ מזה דוד העלה את הטענה שאתה חשוב לפתרון השאלה איפה חיים הסתיר את המסמכים באותה מידה שאסתי חשובה."
ישראל הפסיק את משא ומתן: "אני לא רואה איך נגיע לעמק השווה."
מתברר שהאיראנים רוצים להחליף את ראובן באסתי לא פחות מראובן עצמו, כך שהם יצרו קשר והציעו זאת כהצעה אחרונה.
כאשר איש ה CIA הבהיר זאת לסניף המוסד בלונדון התגובה המידית של ישראל ראש הסניף, הייתה לא באלף רבתי. הוא לא סיפר זאת לראובן.
ישראל הגיש הצעות נגד רבות. הוא הציע שיחליפו אותה תמורת מרגלים איראנים ואפילו תמורת טרוריסטים מחיזבאללה שאסורים בישראל. התשובה של האיראנים הייתה שלילית. הם עומדים על דרישתם המקורית.
כל יום ראובן לחץ על ישראל לספר לו מה קורה במשא ומתן.
ישראל התחמק. תחילה הוא סיפר רק על ההצעות שלו לחילופי שבויים, אך ראובן שהרגישות שלו למבע הפנים התחדדה כפיצוי על חוסר השמיעה, הסתכל על פני הפוקר של ישראל במבט יציב: “למה אתה מסתיר ממני מה האיראנים דורשים?”
ישראל ענה שוב תשובה מתחמקת, נשען על נימוקי סודיות ובטחון האומה.
ראובן לא קנה זאת: “הם דורשים אותי". קבע בפשטות.
ישראל נאלץ להודות ושאל בחשדנות: “האם אתה יודע משהו שלא סיפרת לנו עליו? איני מבין למה הם כל כך להוטים לקבל אותך?”
"זה לא כל כך מה אני יודע, אלא מה שהם חושבים שאני יודע.
"תראה איך אני רואה את הדברים." הוא שתק לרגע מארגן את הדברים בראשו תוך שהוא מקרב את כוס התה שהגיש לו ישראל ובוחש את התה בתנועות אוטומטיות בלתי מודעות. לבסוף הוא הפסיק את הבחישה לגם לגימה, עיווה את פניו כי הוא שכח להמתיק את התה, שם כפית סוכר בחש שוב בשלושה בחישות נמרצות לגם לגימה ארוכה ואמר: “להערכתי הם יודעים שחיים לקח מסמכים חשובים שיכולים לסכל את המזימה שלהם. אחרת לא היו נוקטים בצעד כל כך קיצוני כמו לחסל אותו. הם חושדים שאני יודע איפה חיים הסתיר את המסמכים, או יותר נכון, שיש בידי איזו שהיא ידיעה שאני לא מודע לה, שתוביל אותי למקום בו חיים הסתיר את המסמכים..". ראובן עשה אתנחתא ולגם לגימה נוספת מכוס התה המונחת לפניו: "כמובן שהם צודקים, אלא שזה לא אני, אלא דווקא אסתי יכולה להביל אותנו למקום מסתור המסמכים." הוא הרים את כוס התה בכיוון ישראל וחייך חיוך ציני: “תחשוב על כך כמה זה אירוני. המפתח למקום המסמכים הוא דווקא בידי האישה שהם מחזיקים. והם רוצים להחליף אותה במי שלא יכול לעזור להם. אולי קשה להם להאמין שכאן דווקא האישה היא החשובה."
ישראל לא הסכים עם הניתוח הזה. הוא חשב שכנראה הם מתכננים להחזיק בשניהם. זה היה מתאים למוח הנפתולי שלהם, אך הוא שתק.
הוא לא שינה את דעתו ופטר את ראובן: “איך שלא יהיה נתתי להם תשובה שלילית. אין מצב שנמסור אותך."
ישראל עשה ישיבה אחרונה שכללה רק את אסף ודוד.
הוא הביע את חשדו שהאיראנים יעשו תרגיל וישמרו גם את אסתי בשבי. אסתי תהיה מנוף לחץ על ראובן. דוד העיר: "גם אנחנו יכולים לעשות תרגיל כזה ולשחרר את שניהם."
ישראל ואסף התנגדו למבצע מסוכן כזה.
ראובן שלא שותף בהתלבטויות העריך שישראל לא ישנה את דעתו. הוא לא התווכח, אי אפשר להתווכח עם ישראל ברגע שהחליט. הוא הלך ישירות אל איש ה CIA המתווך שישב בחדר אחר בבית המוסד, והציע את עצמו.
המתווך הסכים שהגיוני 'להקריב פרש, כדי להציל את המלכה'. ואפילו הביע את הערכתו לאומץ ליבו של ראובן. “זה כלום בין כה וכה אין הרבה טעם בחיי." אמר ראובן, אך בלבו הוסיף שאין טעם בחייו ללא אסתי.
בכל ימי משא ומתן, אסתי לא נחקרה ונשארה בכלא החשוך בבדידות, אם כי לפחות האוכל שנזרק לה בבוקרו של כל יום היה טוב יותר. אסתי התרגלה לקור הלח שהדיפו קירות הכלא, לעכברים שהגיעו לאכול את שיירי הארוחה שלה כל בוקר. היא אפילו שקלה לאמץ את העכבר האמיץ ביותר שעלה על גופה כחיית מחמד. מתרגלים לכל דבר.
ג'ורג' הודיע לאסתי על החילופין בנימת ניצחון: "אני בטוח שאת לא סיפרת לנו דבר בגלל שאת לא יודעת כלום. ראובן עשה בחכמה שלא סיפר לך מה הוא יודע. את באמת לא היית אף פעם יותר ‘מאדיוטית שימושית'. היום הוכחנו שאפשר לנצל גם בחורה חסרת ערך כמוך כקלף מנצח אם יודעים לנצל את חולשות האויב. במשחק הפוקר הזה מול המערב בעל המוח הרכרוכי, הצלחנו לרמות אותם. כאשר ראובן יהיה בידנו אנחנו כבר נדע להוציא את כל המידע ממנו."
ג'ורג' חייך חיוך של שמחה לאיד מול פניה הקודרות של אסתי ושלח אותה חזרה לתאה.
אסתי שכבה בכלאה המטונף ברגשות מעורבים. מצד אחד התעוררה בה שמחה קטנה בלתי מוסברת. הצעד של ראובן (והיא ידעה שאי אפשר לעשות זאת ללא הסכמתו) מראה שהוא לא אדיש לה אולי אפילו מרגיש כמוה. אין סיבה אחרת שהוא יהיה מוכן לתת את נפשו למענה. מצד שני היא לא הייתה מוכנה לקרבן זה. ראובן סבל מספיק.
אסתי התפללה שהחילופים לא יתבצעו. היא אפילו שוב תכננה להתאבד כדי שראובן לא ייפול בידיהם. אולי היא תשתמש במשהו חד כאשר הם שוב ינסו לשוות לה מראה אנושי, כמו שעשו לפני הצילום בטלוויזיה. לאחר רגע עלתה במוחה מחשבה שנייה. היא כבר הכירה את הדרך בה האיראנים חושבים, בחודשי השבי הארוכים שלה. הם יכולים לרמות את המערביים התמימים ולקבל את ראובן גם תמורת הגופה שלה.
היום המיועד הגיע.
ג'ורג' התרוצץ מלא אנרגיה, מחייך חיוך אידיוטי בשפתיו הדקות כל פעם שהביט באסתי ששתי נשים התעסקו סביבה כדי לשפר את המראה שלה עד כמה שאפשר. משימה בלתי אפשרית. צלעותיה עדיין בלטו, פניה חיוורים ועיניה בולטות מפניה המצומקים.
אסתי שתקה. היא מזמן השלימה עם גורלה. כבר לא היה אכפת לה איך תמות. באופן משונה היה יותר חשוב לה שראובן לא יפגע. היא החליטה להזהיר את ראובן מהתחבולה של ג'ורג' , גם אם זה יעלה בחייה.
ג'ורג' הביט בהחבא באסתי שהובלה בידי שתי נשים בבורקה שחורה שרק עיניהן מציצות מעבר למסך הבגדים. עד כמה הן שונות מאסתי, שגם במצבה הגרוע היא כפרח בין קוצים. זו אסתי חדשה שחושלה בעינויים. בתחילת החקירה הוא חשב שקל יהיה לשבור את רוחה של ילדת התפנוקים הזו שלא ידעה מחסור. מעט מכות, בדידות בכלא קודר והיא תשפוך את כל מה שידעה. לנגד עיניו צמחה אישה קשוחה יותר מכל איכרה איראנית שעבדה בשדות כל ימיה. הוא לא יכול היה שלא להתפעל מכושר עמידתה.
בלבו פנימה הוא ידע שהוא היה קרוב לא פחות לאותו עמוד תליה בו הוא איים עליה והזהיר את עצמו שעדיין הוא לא יצא מכלל סכנה. הוא אכזב את המנהיגים לאחר שהבטיח להם תוצאות מהירות בחקירה. במקום להיכנס כשהיד מנצח בשערי גן עדן, הוא עלול היה למות כנבל בכיכר העיר. אך הוא ניחם את עצמו שכל זאת ישתנה במהרה כאשר הוא ידווח על ניצחון.
ראובן חש את הרעידות ההקלות של המטוס וצפה מבעד לחלון על בית הנתיבות ההולך ומתרחק. הוא ניזכר בטיסה ההיא ללונדון עם אסתי והסתובב להביט בכיסא שלידו מקווה בתת המודע שלו לראות את אסתי מתגנבת למושב.
דוד שישב לידו החזיר לו מבט מהורהר.
מנורת 'הדקו את החגורות' נדלקה מעליו. הוא חגר עצמו והביט שוב אל דוד מדמיין את אסתי המתקשה לחגור את החגורה. מתברר שלדוד לא היו בעיות לחגור את עצמו.
ראובן הניד את ראשו מנסה לנער את דמותה של אסתי ממוחו.
"אל תדאג אנו נשחרר את אסתי וגם אותך." אמר דוד כאילו ניחש על מה ראובן חושב.
"כדאי שתתרכז בשחרור אסתי. ניסיון לשחרר גם אותי יכול להביא לאסון."
דוד עשה תנועת ביטול בידו: “אל תדאג." חזר ואמר, “יש לי ניסיון רב בפעולות כאלו."
ראובן משך בכתפיו וחזר להתבונן על המסלול המסומן במנורות, שרץ לאחור עם התקדמות המטוס לעמדת הזינוק.
דוד נגע בכתפו של ראובן כדי להסב את תשומת ליבו ולחש ללא קול: "יש משהו שמציק לי."
ראובן הפנה את ראשו אליו.
דוד המשיך להביט בו באותו ריכוז בשתיקה מהורהרת.
"מה?”
"אני רוצה להבהיר משהו." אמר ללא קול כדי שאף אחד מחוץ לראובן לא יבין את דבריו.
ראובן שתק מצפה להמשך.
"אני לא יודע איך תקבל את דברי. בבקשה זכור שאני רק רוצה את טובתך. אתה יודע שאני התנגדתי שתציע את עצמך במקום אסתי."
ראובן הנהן תוהה לאן זה מוביל.
"אולי מה שאני אגיד עכשיו יגרום לך שוב לסיוטים."
ראובן הניח את ידו על כתפיו של דוד: “אתה יודע שמאז הסיוט במכונית מכבי האש, לא היה לי שום סיוט. נדמה לי שאני מחלים." הוא נזכר בחלום המתוק שהיה לו בלילה הקודם בו כיכבה אסתי.
"הבעיה היא שאני רוצה לדבר על מה שקרה בקרב בית מחסוב."
ראובן עדיין לא הבין לאן דוד חותר, ולאחר שתיקה בה דוד נראה עדיין חוכך בדעתו, דחק בו: "נו? שפוך את זה."
"אל תבין אותי לא טוב, אבל כל פעם שמזכירים את הקרב ההוא, אתה מתחרפן."
ראובן החליט לחכות שדוד יגיד את מה שעם לבו בקצב שלו.
"אתה זוכר איך הגבת כאשר אמרתי לך שחיים ז"ל היה אדם טוב?” הוא לא חיכה לתגובה שהצטמצמה להרמת גבות.
- “ובכן חיים היה יותר מאדם טוב. הוא היה גיבור."
כאשר דוד התעודד מהתגובה המינורית של ראובן הוא החליט לספר: “אמרתי לך שחקרתי את הקרב ההוא בו שלמה נהרג. מה שמצאתי אינו תואם בדיוק את מה שאתה זוכר. אני רוצה לספר לך מה באמת קרה שם. נדמה לי שאני חייב זאת לך וגם לחיים. הצרה היא שאיני יודע אם זה יעזור לך או יגרום לך להתקפת סיוטים חדשה."
"אל תדאג אני כבר רגיל להתקפות האלו. מה אתה יכול לדעת יותר ממני על הקרב בו נפצעתי?”
"מדאיג אותי היחס שלך לחיים. למה אתה שונא את חיים?"
"אתה לא? חיים הוא הסיבה שהאח שלך שלמה נהרג." ראובן התפלא.
"חיים הוא הסיבה שאתה חי." הייתה התשובה המהירה שדוד ירק, כאילו הייתה חתיכת גוש בשר מגעיל כבד בפיו.
"???"
דוד פלט את שאר הגוש שהעיק עליו בחתיכה אחת: "חיים הוא זה שחילץ אותך. אחר כך הוא חזר אל שדה המוקשים, תחת מטח היריות וחילץ גם את שלמה."
"חיים? לא יכול להיות. יש לך טעות."
"שום טעות. על כך הוא קיבל אות גבורה."
"ואת הכרת התודה שלי." הוסיף בשקט מביט בראובן חושש מסימנים של התקפת הסיוטים. הוא החליט שאמר מספיק ואין טעם לערער את נפשו של ראובן בדיוק לפני הפעולה ושתק.
ראובן עוד הביט בו כמה שניות. כאשר הבין שדוד לא ממשיך לדבר, פשוט התעלם בטוח שדוד טועה, וניסה לשחזר קטעים מאותו חלום נעים שהיה לו בלילה הקודם.
מתברר שנרדם כי כאשר התעורר הם כבר נחתו בשדה התעופה של איסטנבול.
קרעי חלום עדיין שרדו במוחו המתעורר ואלו לצערו לא היו דמויות של אסתי אלא עסקו באותו קרב גורלי של בית מחסוב.
ראובן הניד את ראשו מנסה לגרש את דמותו של חיים החוזר עם שחר בראש הסיור, פניו מרוחים בבוץ, עיניו שקועות מעייפות. צועד לכיוון יואב המג"ד.
ראובן לא ייחס חשיבות מיוחדת לחלום, 'חלומות הם רק הלבשה חזותית על מחשבות. וזו בוודאי תגובה לדעה שהשמיע דוד על חיים. ' הוא חשב שהיה מעדיף לחלום על אסתי. אלוהים יודע שעליה הוא חושב הרבה יותר מאשר על חיים.
"טוב שישנת." העיר דוד "קשה לישון בהליקופטר צבאי שיביא אותנו לגבול איראן."
'תתפלא באיזה תנאים הצלחתי להירדם לפני הפציעה' חשב ראובן ממאן לחשוב שלא יכול היה להירדם גם בתנאים הטובים ביותר לאחר הפציעה.
החילופין עמדו להיערך בגבול טורקיה בצומת כביש 37 וכביש D100 ליד עיירת הגבול בזארגן. כאשר הם הגיעו בשעה היעודה לצומת הנכונה המפקד של החיילים טורקים הצדיע לראש המשלחת, לקח אותו הצידה לסיכום אחרון של הפרטים. המכוניות הצבאיות האיראניות כבר חנו בצדו האיראני של הגבול.
לנקודת מפגש זו הרחק בצפון טורקיה, הגיעו שתי המשלחות. המשלחת של המתווכים האמריקנים שכללה את ראובן ודוד. והמשלחת האיראנית שהסתירה חיילים חמושים.
הקצין הטורקי התקשר במכשיר הקשר אל מפקד הכוח האיראני ובו זמנית הורידו את ראובן הנתמך בידי דוד.
"תגיד להם לשחרר אותה. אני רוצה לראות אותה צועדת לבד אלינו." הורה דוד לקצין הטורקי.
כעבור רגע ללא גינונים נוספים כאשר דוד ראה את אסתי צועדת לכיוונם, הוא הורה לראובן ללכת לאט לכיוון האיראנים "תהיה בכוננות לברוח חזרה מהר ככל שתוכל."
כך מצאה אסתי את עצמה צועדת בכביש D100 אל הגבול הטורקי וראובן צולע מולה, כאשר פרצה המהומה.
ראובן ראה את אסתי מסמנת משהו בידיה. שפת הסימנים. מזל שהציץ בספר ההוא עכשיו קרא את הסימנים בקושי: "ברח. הצלופח. מלכודת."
הוא התעלם. אם יברח עכשיו, הם יתפשו מחדש את אסתי. הוא המשיך מתעלם מסימני המצוקה של אסתי.
הוא ראה את אסתי מצמצמת עיניה מותחת את השרירים, אך לא היה מוכן למה שעשתה. היא פתאום זינקה והתחילה לרוץ לעברו. חיילים איראנים קפצו מהמכונית השנייה והרימו את הרובים מוכנים לירות. שני המלווים שלה פתחו בריצה אחריה, נשמעו שתי יריות בהפרש של שניות ושני המלווים קרסו על הקרקע. ראובן העיף מבט לאחור וראה את דוד כורע ומכוון את הרובה לחיילים תוך צעקה: "ראובן חזור!”
ראובן התחיל בריצה צולעת אל אסתי, כאשר דוד עבר אותו בריצה מטורפת צועק שוב "ראובן חזור."
ראובן נעמד כאשר ראה את אסתי נופלת מיריית חייל שעמד ליד המכונית האיראנית הראשונה. הוא הביט בהשתאות על דוד שלא עצר וירה תוך ריצה, מפיל את החייל. דוד הגיע אל אסתי, הרים אותה ופנה בריצה חזרה.
ראובן התחיל בריצה חזרה אך פיגר הרבה אחרי דוד שכמעט הגיע אל משלחת האו"ם.
האיראנים עמדו המומים מהמופע של דוד, אך מיד התעשתו והתחילו לדלוק אחרי ראובן.
נשמעה ירייה נוספת מכיוון שלא ציפו לו. מהמתווכים הטורקים. דוד קרס ואסתי נשמטה מידיו. שני אנשים מהמשלחת נשאו את אסתי להליקופטר תחת מטר יריות נוסף מכיוון הטורקים. ראובן ראה את כל הפעילות כמו בסרט אילם. הוא הביט אחורה והספיק לראות זוג זרועות תופסות אותו וגוררות אותו לגבול האיראני. הוא ניסה להתנגד אך הם היו חזקים ממנו. הוא נזרק לתוך מכונית וואן שהתחילה בנסיעה מהירה עוד לפני שהדלת נסגרה. מבעד לחלון האחורי הוא הספיק לראות את ההליקופטר ממריא משאיר את גופת דוד שוכבת בגבול איראן טורקיה.
No comments:
Post a Comment