פרק 9

נשמעה דפיקה בדלת, אסתי פתחה אותה לרווחה רק כדי להביט אל לועי שני אקדחים המכוונים ישר אליה.
אסתי סגרה את הדלת בחוזקה וברחה לחדר הרחצה. הצעיר מבין השניים רדף אחריה ודחף את נעלו כך שאסתי לא יכלה לסגור אותה. היא עזבה את הדלת ורצה לטלפון שהיה בחדר הרחצה. המבוגר נכנס תלש את כבל הטלפון ואיים על אסתי שלא תוציא הגה. אסתי נסוגה לפינת חדר הרחצה והרימה את הבגדים הישנים של ראובן במטרה לזרוק אותם על הפולשים. "עוד מעט בעלי יחזור ויזעיק את המשטרה." ניסתה לאיים עליהם. המבוגר צחק צחוק מרושע. הוא פתח את התרמיל שהוריד מכתפו. "בעלך, ראובן שהוא לא באמת בעלך, נמצא כבר בידנו. את רק עוד ביטוח שהוא יזמר את כל הידוע לו." תוך כדי דיבור הוא חתך חתיכת אגד מדבק וניסה לסתום לה את הפה. אסתי הגנה על פניה עם הבגדים תוך שהיא חושבת שבעצם הם לא מסריחים אלא בעלי ריחו המנחם של ראובן. הצעיר ניתק את הבגדים מידיה וכופף בחוזקה את ידיה מאחורי גבה מאפשר למבוגר להדביק את פיה ואחר כך גם את ידיה מאחורי הגב. המבוגר הוציא מטלית גאזה ובקבוק בתנועות מדודות כמו רופא מנתח ושם אותו על אפה.

אסתי התעוררה באחת. פקחה את עיניה ולא ראתה דבר. חשכת מצריים.
לאחר כמה זמן התממשו לעיניה קירות חשופים מאבן גסה, סוגרים עליה בכלא.
אסתי הצטמררה. קירות הכלא הקרינו קור שחדר מבעד לבד הגס של הבורקה שלבשה.
המזרון הדק והקשה עליו שכבה, הסריח משתן של אסירים שקדמו לה באותו כלא.
בתוך השקט המאיים נשמע רחש של רגליים קטנות וציוץ דק. עיניה תרו על הרצפה וננעלו על עכבר העומד על שתי רגליו האחוריות, זנבו מתפתל מאחוריו ועיניו נעוצות בה. אבני הרצפה היו עקומות ומלוכלכות בצואת עכברים. היא מעולם לא ראתה רצפה כל כך מלוכלכת אפילו לא במשרדו של ראובן.
'אלוהים, איך הסתבכתי, הכול באשמת ראובן!'
אך משום מה כאשר היא נזכרה בראובן, היא הרגישה כאב מרוכז עמוק בבטנה. הכאב התפשט, מחמם את כל אברי גופה.
דמותו של ראובן עלתה לנגד עיניה בבהירות מדהימה. לבה הלם כמשוגע בגעגוע עמוק, דוחק אדרנלין בעורקיה ומעלה סומק בלחייה.
חיוכו הביישני של ראובן עלה לנגד עיניה. למה דווקא הוא, הבחור החרש, הצולע. הבחור הזה בעל גוף מלא הצלקות? המחשבה על ראובן השכיחה ממנה לרגע את המצב האיום בו היא מצאה את עצמה. החום שפשט בגופה דחק את הקור המצמרר שהיה בחדר.
שוב ראתה אותו בעיני רוחה עומד ערום באמבטיה. 'כן, כמו אליל יווני'.
היא שאלה את עצמה למה היא מתגעגעת לראובן כמו שלא התגעגעה אף פעם לחיים? חיים החבר היקר שלה שכל כך אהב אותה ועכשיו מת. במחשבה אחורה היא תהתה אם היא אהבה את חיים? בזמנו היא חשבה שהיא אוהבת את חיים. מה היה לא לאהוב בו? חכם, יפה, משעשע ובעיקר מעריץ אותה.
לא. אי אפשר להשוות את מה שחשה לגבי חיים, לרגשות שהיא חשה עתה אל ראובן. רגש כה עמוק ומסעיר שכואב בכאב כל כך נפלא.
רחש הציוץ ורגליים טופפות של עכברים אילץ אותה לחזור למציאות המרה ולחשוב על מצבה באופן מעשי. מה בעצם קרה? רגע אחד היא התאפרה מול הראי הגדול בסוויטה המרווחת בבית המלון, מחכה לראובן שיחזור, ואז; חטיפה על ידי שני אנשים אלימים ששמו גזה עם חומר מרדים על אפה וברגע הבא היא פותחת את העיניים ומוצאת עצמה כאן.
איפה זה 'כאן'? היא תהתה. מה הם רוצים? בכלל מי זה הם?
מתברר שראובן צדק באומרו שלונדון מסוכנת לנו.
שאלות רבות התרוצצו במוחה. מה יהיה? האם ראובן יבוא להציל אותה? היא זכרה שהחוטף אמר לה שגם ראובן בידיהם. לא. היא לא מאמינה. ראובן חכם מכדי שייחטף בידי שני פושעים. אך לונדון גדולה, איך הוא ימצא אותה?
שוב אותו רגש המכה בבטן, בכל פעם בו נזכרה בראובן וגל נוסף של חמימות נהדרת שטף את גופה.
הדלת נפתחה בחריקה. בתוך מסגרת האור המסנוור של הדלת ראתה דמות. קול אמר משהו בשפה משונה. שני אנשים עברו את הדמות, נגשו אליה העמידו אותה על רגליה וללא כל גינונים גררו אותה החוצה.
הם הלכו דרך מסדרונות ארוכים וחשופים, על אותן מרצפות אבן שהבהיקו בכתמים לבנים באותם מקומות בהם נעליים רבות של אסירים כמוה שפשפו בדרכם. לאן הם מוליכים אותי? האם הם משחררים אותי? כנראה שלא.
כעס פתאומי שטף אותה: “מי אתם? מה אתם רוצים ממני? תניחו לי ללכת!” צעקה מנסה להשתחרר משוביה. הם רק גיחכו והחזיקו בה חזק עוד יותר. הגבוה מבניהם צעק עליה משהו שיכול היה להיות רק "תשתקי!” באותה שפה זרה.
לאחר הליכה ארוכה במסדרונות אין סופיים, הם הגיעו לדלת עץ ודפקו ביד מהססת.
הדלת נפתחה ובפתח ראתה את ג'ורג'.
רגש הקלה שטף אותה: "הו, תודה לאל, זה אתה."
ג'ורג' התעלם ממנה. הוא נבח פקודה באותה שפה זרה, והשנים שהחזיקו בה גררו אותה לכיסא שמעליו מנורה חשופה וקשרו את ידיה מאחורי גבה לכיסא. ג'ורג' הלך אחריהם והתיישב מאחורי השולחן מולה.
"ג'ורג', מה קורה? למה אני כאן? איפה אני? למה אני אסורה?”
שפתיו הדקות נמתחו לחיוך מרושע: “את עכשיו בטהראן בירת 'דיר א סאלאם'.שזה 'בית האיסלאם'. החליפות שתקום בשם אללה במהרה בימנו על חורבות העולם המערבי הרקוב." ג'ורג דקלם את התשובה ביותר משמץ גאווה.

ג'ורג' עבר במוחו על מה שידוע עד כה לפי דו"ח המפקדה בלונדון. ראובן ואסתי הגיעו למפקדה וחטפו את האיש שלהם ב MI-5. המפקד המקומי בלונדון יחד עם אנשיו הצליחו לתפוס את אסתי אבל ראובן ועוד אדם ברחו. זה מעלה כמה שאלות שהוא חייב לברר עם האסירה.
איך הוא גילה את הכתובת? האם הוא בעצם איש המוסד? האם היא הייתה שתולה של המוסד, ואולי גם חיים?
ג'ורג' לא האמין שראובן בכלל חרש. אדם חרש וצולע לא יישלח למשימה כזו על ידי המוסד.
לדעתו ראובן שיחק את המשחק של נכה שלא מסוגל להזיק. בדיוק כמו ששיחק את השוטה השמאלן בחקירה. מזל שהצליחו לשים יד על אסתי. אני צריך לחקור אותה, מי יודע מה יתגלה מתחת לחזות הילדה התמימה, חשב.

אסתי התחלחלה. זה ג'ורג' היהודי המסור לעניין זכויות אדם? חיים וראובן צדקו. הוא באמת צלופח נאלח.
לא היה לה זמן לשקוע במחשבות האלה. ראשה נשמט לאחור מסטירה אדירה שג'ורג' סטר בפניה. באופן אינסטינקטיבי היא משכה את ידה אל פניה אך החבל שהחזיק אותה קשורה מאחור עצר את היד ורק חתך בבשרה.
"מה. מה." היא גמגמה בכאב והפתעה.
"זה כדי שתעני לי על השאלות בלי חכמות." הייתה התשובה הקשוחה.
במקום שתפרוץ בבכי ותרחם על עצמה, כמו שהייתה בוודאי עושה בעבר, היא חשקה את שיניה ונשבעה בליבה שהיא לא תשפיל את עצמה ולא תיתן לג'ורג' הצלופח את מבוקשו. עכשיו היא ראתה את ג'ורג' באותה צורה שראובן ראה אותו, צלופח נאלח.
המנורה החזקה שמעליה ריכזה את התאורה עליה וסנוורה אותה. שאר החדר היה חשוך. ג'ורג' שאל מתוך הצללים: "ספרי לי כל מה שהחבר הזה שלך, ראובן גילה."
אסתי שתקה. באופן מוזר מוחה היה צלול. היא הבינה שאם הם חוקרים אותה על מה שראובן גילה, כנראה שלא תפסו את ראובן. היא לא תגלה דבר שיכול להזיק לראובן. המחשבה על ראובן שוב הציפה אותה באותו שטף של כאב חם ומתוק.
עוד סטירה, שזרקה את ראשה הצידה ואוזניה צלצלו: “אין לך מה להגיד? זונה ציונית!” צעק ג'ורג' והנחית סטירה נוספת בחמת זעם. אסתי נדהמה כל כך ששכחה לזעוק מכאב. היא איבדה את שווי המשקל והתהפכה עם כיסאה. ג'ורג' ניגש מעבר לשולחן ונעמד מעליה. במקום להרים אותה הוא בעט בצלעותיה בעיטה בכל כוח תסכולו.
אסתי התעלפה.
היא התעוררה שוב בכלאה המסריח.
למחרת בבוקר, לפחות היא קראה לכך בוקר כי אבדה את מניין השעות, זרקו לה צלחת פח עם תבשיל לא מזוהה. אסתי החליטה לעשות שביתת רעב. בסופו של דבר יבוא מישהו אחראי ויפסיק את ההתעללות של ג'ורג'.
לא היה לה כל כך קשה לוותר על הדייסה המגעילה. מחוץ לכך רוב חייה היא התרגלה לאכול מעט כדי לשמור על הדיאטה, 'אימון לא רע בשביל שביתת רעב' חשבה בלעג עצמי.
לאחר 'ארוחת הבוקר', גררו אותה שוב לחדר העינויים. שם ישב ג'ורג' כמו עכביש טורף בצללים, ודרש ממנה שוב ושוב לספר לו מה ראובן גילה מחוץ למסמך שגנב. אסתי ענתה לו שהיא דורשת ביקור של הצלב האדום לפי אמנת ג'נבה. על כך ג'ורג' צחק צחוק מרושע ואמר שכל מה שהוא יכול להבטיח לה זה חבל התלייה: "ותאמיני לי את עוד תתחנני לכך לפני שאגמור לתחקר אותך."
ג'ורג' איים, הכה, והבטיח לחלופין כדי לאלץ אותה לספר כל מה שהיא יודעת. בסופו של יום עינויים ארוך היא הרגישה חולשה גופנית גדולה, אך רוחה לא נשברה. היא העסיקה עצמה במחשבות מנחמות על ראובן שחיזקו את החלטתה הנחושה לא לספר דבר. גופה נחלש כל כך עד שהסוהרים היו צרכים לגרור אותה דרך המסדרונות חזרה לתאה.
יום רדף יום וג'ורג' השתולל מתסכולו על העמידה שלה בחקירה בניגוד לכל הערכות שלו.
אסתי הייתה רק הצל של עצמה. שלד מהלך ומצחין. עורה נמתח כעור תוף מדגיש את צלעותיה הבולטות. פניה הרזים הבליטו את עיניה הגדולות שעגולים שחורים מסביבן.
כמה ימים היא עוד תוכל להחזיק מעמד? היא התחילה לשקול התאבדות, אך הסוהרים דאגו שלא יהיה לה שום אמצעי להתאבד. הימים עברו עליה בשינה טרופה הדומה יותר לעילפון, מחוץ לאותם רגעים בהם ג'ורג' חקר אותה באלימות. דווקא באותם רגעים היא חזרה לחיים באופן מוזר. השנאה לג'ורג' הפיחה בה כוח להתנגד וגרשה את צללי ההזיות שהיו מנת חלקה בכל שאר הזמן בכלא.
כוחה הלך ונחלש. ג'ורג' הביט בה נגררת לתא החקירות כמו בובה רפויה, והחליט שיש להזין אותה בכוח.
למחרת במקום לזרוק לה את צלחת המזון, שני שומרים נכנסו לתאה. אחד מהם החזיק בראשה וניסה לפתוח את פיה. השני הכניס כף דייסה לפיה. היא סרבה לבלוע. השומר הבכיר שידע כמה מילים באנגלית איים עליה שאם לא תבלע את האוכל רע ומר יהיה גורלה. אסתי התרגלה כבר שכל הזמן מאיימים עליה, והתעלמה.
הבכיר אמר לשומר השני להוריד ממנה את הבורקה. השומר עשה זאת בשמחה, מגחך בפה מלא שיניים רקובות. אסתי עמדה ערומה לפני השומרים שהביטו בה בתאווה רבה. השומר שהחזיק בה התחיל למשש את שדיה. השומר הבכיר הוריד את מכנסיו רומז לשומר השני להשכיב אותה על המזרן בתאה. עם אברו הזקור פיסק הבכיר את רגליה בכוח והתכונן לבצע את זממו, כאשר הדלת נפתחה וג'ורג' עמד בפתח. המראה שראה זעזע אותו. אמנם בימיו כמנהל 'בית זכויות האדם' הוא פנטז לא פעם לראות את אסתי ערומה ולעשות לה את אשר השומרים ניסו לעשות, אך היה עליו להתאפק. אסתי בכלא נראתה יותר כמו ניצול שואה, והוא ניגעל מצל אדם שהיא הפכה להיות. במצבה היום היה לו ספק אם אפשר יהיה להביא אותה למצב סביר כדי לבצע את הפקודות החדשות.
הוא הרים על השומרים קול צעקה ופקד עליהם לחזור ולהלביש אותה בבורקה ולקחת אותה אחריו.
אסתי הייתה על סף ההכרה, אך בכל זאת שמה לב שהפעם לא לקחו אותה במסדרון הרגיל אלא חלפו במסדרונות אחרים, עברו דרך תאים רבים אחרים עלו במדרגות כאשר השומרים גררו אותה כמו בובת סמרטוטים והגיעו לאזור נקי ומואר. ג'ורג' שהלך לפניהם הוציא מפתחות מביסו ופתח את הדלת למה שניראה כדירת מגורים. הם עברו דרך סלון מהודר שאת המרצפות כיסו שטיחים פרסיים עבים, בפינת הישיבה הייתה ספה ושתי כורסאות מעור שחור מסביב לשולחן נמוך מעץ כהה עם עיטורים של אותיות ערביות ששיקפו את העיטורים שקישטו את הזווית בין התקרה לקירות. השומרים לא אפשרו לה לסקור הרבה את החדר ודחפו אותה לחדר האמבטיה.
שלוש נשים עטופות בבורקה שחורה, לקחו אותה מהשומרים ניקו אותה היטב, הלבישו לה את בגדיה הישנים שעברו כביסה וגיהוץ, ואפילו הזמינו נערה אחרת לבושה בג'ינס כחול, היחידה שראתה בלבוש מערבי בכל זמן שהותה בכלא. הנערה איפרה אותה, מטשטשת את חיוורונה ומכסה באיפור כבד את סימני המכות. לאחר שעבדו עליה במשך זמן ממושך הכניסו אותה לחדר הסלון המרוווח ושמו לפניה מזון.
ליבה פעם בחוזקה. היא הייתה בטוחה שאלו סימנים שישחררו אותה. כאשר החזירו אותה לסלון היא אפילו הסכימה לטעום מהמזון הסביר ששמו לפניה.
ג'ורג' ניכנס יחד עם צוות צילום, ונתן לה מסמך כתוב עברית, ותוך כדי חיוך ציני אופייני עם שפתיים דקות אמר לה שעליה להקריא אותו לפני המצלמות. במסמך היה כתוב שהיא בריאה ושלמה ומתייחסים אליה יפה.
הדחף הראשון היה לסרב. אך לאחר מכן אסתי חשבה שכדאי לה לשתף פעולה, כך העולם החופשי ידע בשידור חי שהיא חיה ויעשה מאמצים לשחרר אותה. היא קראה את כל הכתוב והצליחה להגניב משפט: "ראובן בוא ושחרר אותי מג'ורג'."
ג'ורג' רק צחק: “נערה פתיה, זה לא שידור חי. לא שמעת על עריכה בווידאו. אין קל מלחתוך את המשפט המטומטם הזה."
באותו יום זרקו את אסתי חזרה לצינוק והריטואל הרגיל חזר על עצמו.