הסוהרים הגרומים

הדרך הארוכה הסתיימה בבית דירות בנוי מבטון חשוף אפור ומחוספס.

האישה גררה אותי אל הקומה השלישית, ושם לפני דלת שהייתה זהה בדיוק למאות דלתות אחרות באותו גוש בניין ענק, היא נעמדה וצלצלה בפעמון.

את הדלת פתח גבר גרום וגבוה בעל פנים מרושעות, מאחוריו הציצה אישה לא פחות מרושעת וגרומה. הילה שחורה אפפה אותם וריחם היה דוחה.

האישה מסרה אותי ליד הגבר והניחה בידה המושטת של האישה צרור שטרות ומעטפת נייר גדולה.

הגבר זרק אותי למיטת כלא, דומה במבנה שלה לזו שהייתה לי במקום הקודם, אך הסורגים היו חלודים והמיטה מלוכלכת ומסריחה. לכלא הזה היה ריח אפור ומוזנח.

הימים הבאים היו מלחמת קיום שבה הפסדתי קרב לאחר קרב. אם קודם הייתי צריך לצרוח ולבכות כדי לקבל את הפטמה המזינה, כאן זרקו לי בקבוק שהיה צריך להספיק ליום שלם.

כאשר צעקתי ובכיתי מרעב, הייתה האישה מגיעה לאחר זמן ארוך, וצועקת עלי בשטף דברים שלא הבנתי אותם בדיוק אך משמעותם הייתה ברורה מאד, אסור לי לצעוק.

קולה של האישה היה גבוה וצרוד כקולו של משור חלוד המנסר במתכת קשה ונוקב את האוזניים.

קולו של הגבר לעומתה, זחל כמו נחש נמוך על הקרקע מאיים להכיש. אך כאשר הגבר התרגז קולו נגח כמו שור. שחור, חזק ומרעיד את הבטן.

האם הם לא מבינים את מה שפני מלאך הבינה, שאני צועק מתוך רעב?

ימים רבים הייתי בכלא איום זה.

מקשיב לשמוע את קול צעדי הסוהרים הממהרים אלי. 

 

זה אף פעם לא נגמר טוב.

כאשר אני שומע אותם מרימים קול אחד על השני, אני יודע שאפשר לנוח. אך כאשר הם משתתקים גם אני משתתק מפחד. אני יודע שהם מאזינים וברגע שישמעו אותי הם יבואו.

אני מפחד מקול צעדיהם המהדהדים במסדרון החשוף הולכים וקרבים. לפעמים כאשר שניהם באים אלי בריצה, בעקבות קול חלוש שאני מוצא מתוך רעב, נדמה לי שעדר תאואים שועט לעברי ועוד מעט ידרוס אותי בטלפיו תוך נחרות חייתיות ונגיחות קרניים. ואז הם פורצים לחדר כלאי בצעקות רמות ובידיים מונפות ואני מתכרבל מגן על ראשי בידי ומחכה למכות האיומות שלא מאחרות להגיע.

יום יום אני נלחם על חיי, שוכב מכווץ מרעב ומפחד. כל גופי מנומר בסימנים אדומים מהמכות שהפליאו הסוהרים הגרומים בגופי החלש.

אך יותר מהקולות האיומים ומהמכות של הסוהרים הגרומים סבלתי מהדממה.

רוב הזמן הייתה דממה.

דממה כזו שאפשר היה לחשוב שאני לבד בעולם.

שעות רבות שכבתי במטת כלאי, מביט בסיד המתקלף מהתקרה ובכתמי הטחב שצבעו את התקרה שפעם הייתה אולי צבועה לבן. עכשיו הייתה בצבע חום אפרפר דוחה מנוקד עם חריוני זבובים.

הייתי עוצם את עיני, מתעלם מהתקרה המוכתמת, ומעלה בדמיוני את פני מלאך.

תמונת פני מלאך עודדה את רוחי ונתנה לי כוח להחזיק מעמד עד היום הבא בו ייזרק אלי הבקבוק שיספיק בקושי להשאיר אותי בחיים.

על יציאה לגינה יכולתי רק לחלום ואכן חלמתי בהקיץ על אותם ימים מאושרים רחוקים בהם פני מלאך הלכה איתי לגינה.

כאשר המצב היה גרוע יותר מתמיד, הייתי מעלה בדמיוני גם את 'תלתלי זהב' ומחבר בראשי סיפור כאילו אנו חברים ועושים תכניות לברוח חזרה לעולמנו הישן.

הפחד הגדול ביותר שלי היה שדמויות פני מלאך ו 'תלתלי זהב' יימוגו מזיכרוני כמו תמונות העולם הישן.

בלילות היו לי סיוטים.

לילה אחד חלמתי שפני מלאך מתגנבת אל מקום הכלא שלי, ומחברת אל פי את צינור ההזנה הריחנית כפי שנהגה בכלאי הישן. עייף ושבע שכבתי מביט לחלון שנקרע בקיר האטום שמולי והנה מבעד לחלון עפה לה 'תלתלי זהב' ומושיטה אלי את ידה.

החלום המתוק הפך לסיוט כאשר הסוהרים הגרומים הופיעו פתאום בחלומי. האישה תפשה את תלתלי זהב וזרקה אותה דרך החלון החוצה. האיש תפש בגרונה של פני מלאך וחנק אותה...

צרחתי מפחד והתעוררתי.

הגבר הגרום הגיע בריצה, תפש אותי בכוח וטלטל את גופי החלש תוך צעקות וקללות,

הסוהרת הגיעה מיד אחריו וסטרה על פני בכוח צועקת: “שתוק כבר ממזר קטן, אי אפשר לסבול אותך!”

נפלתי על הרצפה הרגשתי בעיטה אדירה שסחטה את האוויר מראותי והתעלפתי.

יום אחד שמעתי את קולותיהם של הגרומים בחדר השני מדברים עם אורחת. קולותיהם לא נשמעו לי טבעיים, הגרומה דיברה בקולה הגבוה, אך הכניסה בו נימה של מתיקות כאילו חייכה.

חשבתי שזה לא יכול להיות, מעולם לא ראיתי אותה מחייכת.

ואז נשמע קול צעדיהם. צועדים בצורה מתונה ומתקרבים אלי. עד מהרה הגיעו למיטת כלאי.

שלושת הראשים הגדולים הביטו בי מלמעלה. שכבתי בשקט חושש ממה שיעשו לי.

שוב דיבורים. לתדהמתי ראיתי שהגרומה מחייכת אלי, פותחת את הסורגים ומטיבה את השמיכה על גופי, תוך שהיא מדברת בקול רך שרק אוזני המאומנת שמעה את חספוס המשור החד מתחתיה.

עוד דיבורים והשלושה התרחקו.

הקולות נעלמו, כנראה שהם יצאו החוצה.

הגרומה שכחה לסגור את הסורגים. זו הזדמנות לברוח.

עדיין הייתי חלש וכל גופי כאב, אך התרוממתי נעזר בסורגים שהיו עדיין מורדים, קיפלתי את השמיכה כך שאוכל לטפס מעבר לסורגים. בקושי רב הצלחתי להעביר רגל אחת ואחר כך את השנייה, תליתי כך על הסורגים בידי. קשה היה לי להחזיק את משקל גופי. האחיזה שלי התרופפה.

נפלתי על הרצפה. המכה הייתה חזקה אך כנראה לא שברתי שום אבר.

לאחר מנוחה ארוכה שבה אלי נשימתי. התרוממתי והתרחקתי ממיטת הכלא שלי.

זחלתי דרך הדלת אל שטח הגרומים. מטה אוזני.

עדיין דממה.

התרוממתי והתחלתי לצעוד מתנדנד בחוסר שווי משקל. אני עדיין חלש, אך נחוש לברוח מהכלא האיום.

המסדרון חשוך. אני מתקדם בעיוורון ידי האחת תומכת את גופי בקיר.

הגעתי לדלת נוספת.

הדלת סגורה אי אפשר לצאת. אני מביט סביבי, מרחוק אני רואה אור קלוש. רגלי קורסות תחתי ואני ממשיך בזחילה.

מתקרב לכיון האור עובר דלת פתוחה לחדר נוסף. אני מצפה לראות שם אסירים נוספים אך החדר ריק. בפינה מיטה רחבה, שולחן במרכז וארון גדול התופס קיר שלם ממול.

אני פונה לעבר מקור האור. יש שם חלון מעל למטה.

לבי פועם כמו משוגע, החלון פתוח. אוויר קר נכנס דרך החלון, אוויר חופשי. זו הדרך החוצה.

במאמץ רב אני קם שוב מושך עצמי אל המטה ונאחז בחלון.

עוד מאמץ ואני מעביר רגל אחת ואחריה את הרגל השנייה.

אני נופל על הקרקע האויר נסחט מראותי גופי כואב.

חושך.

עובר הרבה זמן עד שהתעוררתי מעלפוני. אני שוכב שם על הקרקע מאזין.

פתאום קורע אור חזק את הרקיע ואחריו רעם מתגלגל כמו סוללת תותחים היורה בבת אחת. ואז כאילו חיכה לאות פתיחת המערכה, התחיל לרדת גשם. תחילה טיפות בודדות ואחר כך מטר של טיפות שהולך וגובר.

עד מהרה הייתי רטוב כולי וגופי מצטמרר מצינה חודרת עצמות.

ניסיתי לזחול למחסה אך גופי לא נשמע לי.

איני יודע כמה זמן שכבתי שם עד ששמעתי קולות וראיתי אורות פנסים בגשם.

פעם ראשונה ששמחתי לראות את הגרומים. השמחה לא הייתה הדדית. הגרום הגדול תפש אותי וזרק אותי חזרה למיטת כלאי.

הגרומה הפשיטה אותי והלבישה אותי בבגדים יבשים, אני הייתי כל כך עייף שלא יכולתי להזיז אבר.

הגרום רוטן בקולו הנמוך קשר את רגלי בשרשרת עבה אל הסורגים.

כך קשור כמו כלב עייף ורעב שכבתי שם כל גופי כואב.

צווחתי בכל כוח ראותי.

אז שמעתי שוב קולות. הפעם קולות רמים.

האורחת חזרה בריצה נכנסה כרוח שערה אל כלאי, מדברת ברוגז אל הגרומים.

היא כנראה אילצה את הגרום לשחרר אותי.

התעלפתי שוב.