היום הנורא והיפה בחיי

שוב אבדה תקוותי למצוא חבר בעולם הענקים הזה. נכון שלעתים פני מלאך התנהגה ברחמים וברוך, אך כך היא התנהגה גם ליצור הקטן ההולך על ארבע. אין זו חברות בין שווים. האם אפשר בכלל לחשוב על ידידות ביני לבין מישהו מגזע שונה הגדול ממני עשרות מונים?

עם הזמן התחלתי להתרגל לעולם הזר. כבר הבנתי מעט מהשפה הנהוגה כאן ואפילו אמרתי מילים בודדות אם כי לא הבנתי בדיוק את המשמעות שלהן. ידעתי שיש ענקים טובים ואחרים פחות טובים, אך אין בגזע הענקים אחת טובה כמו פני מלאך. חלקתי את הענקים לסוגים גברי כמו פני זקן, ונשי, כמו פני מלאך. בדרך כלל הסוג השני היה טוב יותר אלי.

גם המזון השתפר. עכשיו קבלתי כבר מזון בטעמים שונים. האם אין סוף לפלאים בעולם זה?

ברכתי מוחי הסתתרה איזו שהיא הבנה שחמקה ממני כל אימת שהתאמצתי להעלותה על פני השטח.

היו זמנים ששמץ מהפלאים שמסביבי מצא חן בעיני, אך רוב הזמן הרגשתי נורא.

האם אפשר אחרת? האין זה נורא להיות כל היום אסור בתוך חדר קטן, תלוי בחסדי 'פני מלאך' להשקיט את רעבוני, ללא שום דרך להתקשר או לראות נפש חיה?

נהגתי לשכב על גבי ולבהות בתקרה הלבנה עליה משורטטים כתמים חומים בתצורות משונות.

דימיתי לראות בכתמים האלו את מפלצות הבדידות, הרובצות ומחכות לשעת כושר ליפול עלי מהתקרה ולחנוק אותי בעצם כובדן.

ידעתי שאלו רק יצורי דמיון, אך בלילות תקפו אותי סיוטים. המפלצות האלו קפצו מהתקרה וצללו לעבר גרוני בטפרים שלופים. רגע לפני שהמפלצות הגיעו אלי הייתי מתעורר משנתי בבעתה. הסיוטים אלצו אותי להתעורר משנתי כל כמה שעות כך שהייתי עייף תמידית.

חיכיתי ל 'פני מלאך' לא רק לשם ההזנה. יותר מהאוכל נזקקתי למעט אהדה ובטחון.

איני יודע מה פני מלאך הרגישה כלפי באמת, אך היא הייתה היחידה שהתייחסה אלי. תשומת לב שנזקקתי לה נואשות, לאחר שעות רבות של בדידות.

כך עברו ימים רבים עד שהגיע יום אחד שייזכר בזכרוני כיום המאושר בחיי, וגם היום האיום ביותר.

היום עליו אני מספר קיפל בתוכו את הזיכרונות היפים ביותר שלי אך גם את אסוני.

הוא התחיל ככל יום שגרתי, אך אם הייתי רגיש יותר יכולתי למצוא רמזים למה שיקרה.

לעתים תכופות אני מבין רק בדיעבד דברים שלא הייתי מודע להם בזמנו.

התעוררתי משנת הסיוטים שלי כרגיל מוקדם בבוקר לקול רעמים וברקים. בהצצה מהחלון הגדול שקרוע באולם בו היה כלאי, ראיתי את חשרת העננים בקצה האופק. מידי פעם קרע ברק את החשכה וכמה זמן אחריו התגלגל הרעם. למראה העננים השחורים המקיאים מתוכם ברקים וקולות התחלחלתי. הברקים המסנוורים והרעש הנורא של הרעמים, הזכירו לי את אותו יום בו נדחפתי נגד רצוני מהעולמי השלו אל העולם מלא הסכנות שכאן.

אחזתי בידי את הסורגים וזעקתי.

לשמע זעקות האימה שלי, הגיעה פני מלאך בריצה. היא הגיפה את התריסים ונתקה אותנו מהמהומה שהשתוללה בחוץ.

היא הרימה אותי בידיה הענקיות מרגיעה אותי במילים חמות שיצאו מפיה ושטפו את כל הפחדים שלי. מרחוק עוד נשמעו הרעמים ומידי פעם התריסים הוארו באורות הברקים שרק מעט מהם הצליח להסתנן מבעד לתריסים הכבדים.

פני מלאך החזירה אותי לכלאי וכמו בכל בוקר האכילה אותי באותה דייסה לבנה בעלת טעם מוזר.

הדייסה לא הייתה טעימה כמו המזון מצינור ההזנה, אך אכלתי אותה בלית ברירה.

אולי הייתה זו ההקלה שהרגשתי לאחר שהסערה עברה, אך נדמה היה לי שפני מלאך חייכה יותר מהרגיל.

לאחר שגמרתי את כל המזון בעזרת פני מלאך, היא קמה לקחה את התרמיל הגדול שעמד בפינת האולם, ונעלמה ממהרת כמו בכל בוקר.

מעניין לאיפה היא ממהרת?

בהמשך היום השמיים התבהרו וכתם של שמש זחל לעברי על רצפת האולם. אולי הוא היה רמז לבאות.

העסקתי את עצמי בהאזנה לצפצוף הציפורים החד כתער, בצפיה בצורה בה הטל נוצץ על העלים של העצים שמעבר לחלון, ובערגה לשוב ולבקר בגן הקסום בו פגשתי את תלתלי זהב.

להפתעתי פני מלאך חזרה מוקדם מהרגיל, זרקה את התרמיל הכבד שלה לפינת האולם כהרגלה והגישה לי את ארוחת הערב, כולה מחייכת.

לאחר ההזנה היא נתנה לי בגדים חגיגיים ללבוש, ולקחה אותי לאולם אחר.

שם חיכו שתי חברותיה מסביב לשולחן. על השולחן הייתה עוגה שחורה ובמרכזה נר דולק.

פני מלאך והחברות שלה התחילו לזרד אותי לעשות משהו שלא הבנתי תוך צחקוקים מתגלגלים.

הבטתי בפני מלאך מתאמץ להבין את כוונתה, חש שיש כאן מעין חגיגה.

פני מלאך נראה התייאשה מכך שאבין רכנה מעל לנר וכיבתה אותו לקול מצהלות החברות.

היא וחברותיה התחילו לשיר.

תחילה לא הבנתי למה הם כל כך שמחים בפעולה עקרה כזו, תחילה מדליקים נר ואחר כך מכבים אותו. לפתע הכתה בי ההבנה שהן חוגגות שנה מיום העקירה שלי מעולמי הישן לתוך גן החיות בעולם הזה.

לפי דעתי זו לא בדיוק סיבה לשמחה, אך לא היה לי אכפת.

הרגשתי מאושר מעצם תשומת הלב.

אני חושד הייתה דרכה של פני מלאך'להגיד לי שהיא אוהבת אותי, וזאת בלבד סיבה לחגיגה.

אם כי עלי לציין שיש לה דרך משונה מאד להראות אהבה. מי מבין את המנהגים המוזרים בעולם הזה?

פני מלאך חככה את פיה בפני בתנועה שהייתה נעימה תמיד.

היא העבירה אותי לאחת מחברותיה וזו חזרה על אותו מנהג משונה אך נעים.

כך עברתי מיד ענקית אחת לשניה וחזרתי לידיה בעלות ריח הדבש הזהוב של פני מלאך.

פני מלאך הושיבה אותי במושב לידה אך לא שכחה לאסור אותי ברצועות עור כיאה לאסיר.

למען האמת גם אם הייתי חופשי לא היה לי כל רצון לברוח באותו רגע.

אחת מחברות פני מלאך ניגשה לפינת האולם ולאחר שהתעסקה עם מכשיר גדול פתאום פרץ רעש חזק שתחילה המם אותי. לאחר רגע הבנתי שזה רעש אופייני למה שבגזע הענקים ידוע כמנגינה.

אין כמובן להשוות בין המנגינות של הענקים והמנגינה העדינה שזכרתי עדיין מעולמי הישן. לא אהבתי את המנגינה הזו, אך נראה שבנות הענקים הומרצו על ידי המנגינה ופתחו בתנועות משונות ומתואמות. הסתכלתי עליהן בתמהון לא מבין בדיוק את מטרת התנועות האלו שחזרו על עצמן ונראה שלא הביאו אותן אלא למקום בו היו בתחילה. נראה שלבנות הענקים הפעילות הזו הביאה שמחה כי ראיתי חיוכים על כל פנים ולפעמים אפילו צחוק מתגלגל.

פתאום בנות הענקי נעצרו באחת, פניהן הביעו בהלה. מחוץ לאולם נשמעו מהלמות על הדלת המובילה החוצה.

אחת מבנות הענקים רצה והשתיקה את רעש המנגינה בעוד פני מלאך הולכת לאיטה בחשש ופותחת את הדלת..

זה היה הרגע בו התחיל היום הנורא בחיי.

היום בו הופרדתי מפני מלאך בכוח ושוב נותרתי לבד.

לחדר נכנסה ענקית חמורת סבר שהרוע נשקף מפניה. מיד אחריה נכנס ענק לבוש מדים כהים ומאיימים עם קובע מצחיה מבהיק.

חברותיה של פני מלאך ברחו בבהלה, אך פני מלאך נצבה באומץ לפני האישה ופתחה בוויכוח.

הקולות הנרגזים הלכו ועלו ככל שהוויכוח התחמם.

לפתע פני מלאך התחילה לבכות ורצה אלי להחזיק אותי, אך הענק בעל כובע המצחיה היה מהיר ממנה הוא הגיע אלי ראשון. הוא הרים אותי בקלות, סוגר אותי בצבת זרועותיו החזקות.

פני מלאך השתוללה כמו חיה, קופצת על גבו הרחב של הענק בניסיון לעכב אותו. אך שום דבר לא עזר, הוא נשא אותי למכונית שלו, זרק אותי למושב האחורי והפליג ליעד בלתי ידוע יחד עם האישה שלצידו.

אני הייתי בהלם ולא הבנתי מה קורה.