פרק 3

"מי חברך?” השואל, בחור שחרחר נמוך וצנום לבוש בחליפה אפורה שמרנית ועניבה ירוקה זוהרת, שניגש אליהם דקה אחרי שנכנסו. ראובן הושיט את ידו: "נעים מאד, שמי ראובן."
הבחור 'שם זמני' חשב ראובן, נקרא לו 'רושאס' לפי הבושם היקר ששפך על עצמו בכמויות, התעלם מהיד המושטת והשאיר את מבטו על אסתי. זו מיהרה לענות: “זה ראובן. הוא מתרגם את הספר שכתבתי." ובנימת התנצלות הוסיפה: "ראובן שמע ממני על 'הבית' והביע התעניינות." עכשיו היא ממש הגזימה בהתנצלות: "ג'ורג', אני חושבת שראובן יתאים להיות חבר 'בבית'.”
ג'ורג' רק הניד ראשו באדישות מתעניינת: "נראה, עוד נראה. תעשי לו סיור ואחר כך אני רוצה לדבר אתו." אז זה ג'ורג', חשב ראובן, אין ספק שהוא מגעיל כמו 'צלופח', האם אליו התכוון חיים?
בוודאי 'שאתייצב' לפניו. מעניין מה עומד מאחורי השחצנות שלו.
ריח כבד של בושם נשי מתקתק מעורב בזעה גברית, הציף את ראובן וכיסה על ריח הנרקיסים העדין של אסתי.
הוא הרים את ראשו וראה את אסתי מסתכלת אל מאחורי גבו ושפתיה אומרות: "שלום יריב."
ראובן הסתובב וראה בחור בלונדיני גרום וגבוה, עיניים קרות כחולות מימיות הביטו בו במבט אדיש מבעד לארובות עיניים שקועות.
הוא הושיט את ידו תוהה אם גם הבחור הזה לא יטרח ללחוץ אותה.
יריב הניח כף יד רפויה בתוך ידו של ראובן. ראובן קיבל זאת כחצי לחיצת יד, הוא בקושי פתח את פיו, פולט את שמו.
טוב, זו גם חצי ברכה. מה קרה ל 'נעים מאד, שמחתי להכיר אותך' ?
“נעים מאד, שמי ראובן הר-שפי."
אם היה משהו שהוא התקשה להתרגל אליו גם לאחר כל כך הרבה זמן בארץ, זה היה חוסר הנימוס של הישראלי המצוי, שבלט בניגוד לנימוס שלעתים היה אפילו מוגזם, הנהוג בעיר מולדתו, קליבלנד.
ג'ורג' שעמד חסר סבלנות, שפתיו מהודקות לפס דק, עשה תנועת שחרור העניבה אך לא באמת שחרר אותה, מתעלם מכל האחרים פנה אל יריב: “בא, אני צריך לדבר איתך.” ובלי לחכות לתשובה הסתובב ופסע לעבר המשרד שלו.
יריב הנהן והלך אחריו בצייתנות.
"עכשיו גם אריב קיבל 'התייצבות'?” שאל את אסתי, מרים גבות.
"מי? יריב? התייצבות? זה מה שאתה חושב? בזמן האחרון הם מסתודדים הרבה, כנראה הם מתכננים פרויקט חדש. הוא בן של פרופסור ידוע ועשיר למדעי המדינה, ואמו פעילת 'הנשים בשחור'."
אסתי המשיכה לשטוף אותו בפרטים נוספים, אך ראובן הפסיק כבר לשים לב לשפתיה והעביר את מבטו סביב, תוך שהוא תוהה 'למה אסתי חושבת שאני צריך לדעת את כל קורות חייו? זה צריך לעניין אותי?'
לבסוף הוא קטע את שטף דיבורה ואמר: “קדימה אסתי, תעשי לי סיור כמו שקבלת פקודה. אני כבר נרגש לקראת הריאיון שלי עם המפקד."
אסתי עקמה את פיה החמוד: "אתה לא צריך להיות ציני. האנשים עושים כאן עבודת קודש." וסחבה אותו אחריה.
"באמת?” ובמוחו הוסיף, 'אולי עבודת הקודש שלהם היא הקרבת קרבנות.'
אך הוא הלך אחריה.
האמת שגם אסתי הייתה מרוגזת על ההתנהגות המגעילה של ג'ורג', אבל הרגישה שהיא חייבת להגן על 'הבית'. בתוך ליבה היא הרגישה שהאיש הגדול הזה, ראובן מתחיל לערער את אמונתה באותה 'עבודת קודש' שנעשית 'בבית'. האם ג'ורג' יכול להיות הצלופח, היא נזכרה שחיים באמת אמר על ג'ורג' שהוא לא כמו שהוא נראה. יכול להיות, גם צלופח נראה יותר כמו נחש מאשר דג. הגלגלים במוחה הוסיפו קשרים נוספים. ג'ורג' עושה רושם של 'דג קר' וחלקלק, יכול להיות שהוא ה 'צלופח', הפה המהודק כפס צר באמת נראה כמו פה של דג הנחוש לאכול את הדגים האחרים. אך מיד היא חזרה בה. לא יכול להיות! ג'ורג' עושה כל כך הרבה למען הפלשתינאים המסכנים ולמען השלום, הוא לא יכול להיות איש רע. עם יש משהוא מוזר בהתנהגותו, יכול להיות שזו תוצאה של ילדות עשוקה או משהו כזה.
הסיור היה קצר. במרכז 'הבית' כפי שכאן קראו כאן למקום, היה אולם הרצאות מפואר עם עשרים שורות של כורסאות נוחות כמו בקולנוע. אסתי הניפה ידה ואמרה: "כאן מתקיימות ההרצאות."
ראובן שתק תוהה שוב למה אנשים חייבים לומר את המובן מאליו, 'ברור שזה אולם הרצאות. אלא מה? באולם כזה המלא בשורות של כורסאות, ישחקו טניס?'
על הקיר היה לוח מודעות. ראובן עצר וקרא בעיון את כל המודעות מעביר את ידו בשערו הסמיך. לאנשים שעברו אסתי משכה בכתפיה כאומרת 'תסלחו לו, הוא מתעניין בכל דבר'. ראובן חשב שאולי דרך המודעות הוא יחוש מה אופי 'הבית'. הוא ציין לעצמו מודעה שקראה לכולם להתייצב למחאה ביום שישי נגד הברוטליות של חיילים נגד הפלשתינאים המוחים על העוול שנעשה להם. במחאה ישתתפו פלשתינאים מהגדה ומעזה והנואמת המרכזית תהייה מרים קוץ 'מנשים בשחור'.
מימין הייתה הספרייה, ראובן צלע אל המדפים והתעכב לסקור את הספרים. קריאת ספרים היה הדבר היחיד שעשה בזמן האחרון. ספר טוב היה מצליח להכניס אותו לעולם דמיוני שהסופר ברא, ולשכוח מהעולם המציאותי העוין.
לספרן המתעניין אמרה אסתי שעמדה מאחורי גבו: "זה ראובן, בחור חדש, שאוהב לקרוא." אם ראובן היה רואה את פניה המתנצלות ומבין מה אמרה, הוא היה תמה למה אסתי חייבת להתנצל על הנוכחות שלו בפני כל אחד? אך הוא היה שקוע יותר מידי בכותרות הספרים שהזכירו לו את מדפי הספרים בבית הוריו. אותם ספרים העוסקים בכלכלה סוציאליסטית, וספרי פילוסופים אנרכיסטים. אלא שכאן היה גם סוג שונה של ספרות - ספרי קודש מוסלמים בערבית ובתרגום לעברית. על שולחן בפינה הוא מצא ערמות חוברות מסודרות לפי תאריכים. הוא דפדף בחוברת שלקח באופן אקראי. למראה הקריקטורות שלא היו מביישות את העיתונות הנאצית, וכותרות המאמרים התואמים המשווים את החיילים לקלגסים של האס אס, פניו עוותו והוא קרס על הכיסא הקרוב. המראות התנפלו עליו. הוא נשם בכבדות ריאותיו זועקות לחמצן, אך במקום חמצן הוא נשם עשן כבד עם ריח של אבק שרפה שעלה בעקבות ההתפוצצות. עיניו הביטו בזוועה של חלקי הגוף של חברו הטוב העפים באוויר.
אסתי מיהרה אליו שמה את ידה על מצחו: "מה קרה? אתה חולה? אלוהים, אתה רועד!"
ראובן הביט בראשה של אסתי הצף לקראתו, וניסה להכריח את מוחו להירגע מהפחד הנורא. זה לא קורה באמת, זה רק סיוט. ראובן התמקד בפנים הלבנות הדואגות שהיו מוסתרות חלקית על ידי אשד שערות אדמוני גולש, מודע לכך שזו הפעם הראשונה שהוא מצליח לראות מבעד לסיוט.
הוא התמקד בפיסת המציאות שייצג הראש של אסתי והצליח לחתור אל מחוץ העשן, אל מחוץ לסיוט. עדיין לבו דהר כמו סוס מרוץ בסופו של מרוץ 5 המייל, והוא גם הזיע כמוהו. אך הפחד האיום הבלתי רציונלי, פינה את מקומו לתשישות. הוא הרגיש מרוקן כמו אותן מסכות דלעת של חג ליל הקדושים שהוריו הקפידו להכין, בימי ילדותו הרחוקים בארה”ב. הוא הביט מתוך חורי עיניי הדלעת שלו על עולם מטושטש.
אסתי הוליכה אותו אל השירותים ושטפה את פניו הלבנים כמו קיר האריחים שמאחוריו.

היא לא ידעה איך השמועה על אדם שקרס התפשטה, אך יותר ויותר אנשים התכנסו בשירותים להשביע את סקרנותם. היא הייתה אסירת תודה על שלא העירו לה שהיא בשרותי גברים אך מעגל הגברים סקרניים הנסגר סביבה לא מצא חן בעיניה. האווירה הייתה דחוסה עם ריח זיעת גברים. היא הרימה את מבטה. לא יתכן שכולם היו צריכים לשירותים בו זמנית. פתאום כל אחד נהיה רופא מומחה ונתן עצות: “אל תגעי בו. נראה לי שהוא חולה במחלת הנפילה ואסור להזיז אותו" אמר אחד "זו לא מחלת הנפילה, אתה לא רואה שאין לו קצף על השפתיים?” ענה אחר.

היא תהתה למה כל אירוע חורג מהשגרה מושך אנשים? היא איתרה את עלי, גבר חסון רחב כתפיים בעל שפם אדירים שהציץ מעל לשורה הראשונה של גברים שסגרו עליה: “עלי, בבקשה תוציא את כולם, הם חוסמים את האוויר ולא נותנים לחולה לנשום.”

עלי התמלא חשיבות על התפקיד שאסתי נתנה לו, הרים את קולו: “שמעתם, כולם לצאת מיד!”

עלי כמובן נשאר קרוב לאסתי ממלא את תפקידו בחשיבות ולא נותן לאף אחד להיכנס.

רבע שעה מאוחר יותר, הדם חזר לפניו, הרעידות שככו, וליבו האט.
עלי הרגיש עכשיו כאדם המקורב לאסתי והעיז להביע את דעתו: “אני חושב שצריך להזמין אמבולנס"
אסתי הנהנה והגישה לראובן כוס מים: "אתה מרגיש יותר טוב?"
הוא לגם והנהן: "תני לי עוד כמה דקות מנוחה והכול יהיה בסדר." המילים יוצאות מפיו בלתי ברורות ומובלעות עדיין בכאב, הוא צריך לגלגל אותן אחת אחרי השנייה כמו אבנים כבדות מתוך מערת פיו.
"אתה מודע שאני יושבת בשירותי גברים יחד איתך. אנשים יקבלו את הרושם הלא נכון: "ניסתה להתבדח, אך פניה היו רציניים מדאגה: "אני מחייגת להזמין אמבולנס."
ראובן, עדיין יושב על האסלה הסגורה, הרים את ידו לעצור אותה, מניד בראשו: "זה שום דבר, רק סיוט שתוקף אותי מידי פעם ללא התראה." המילים יצאו הפעם בקלות רבה יותר, והוא קיווה שההצהרה נושאת את הנימה הקלילה שרצה להציג.
מעט מעשן ההתפוצצות עדיין רבץ מול עיניו ונחיריו עדיין הריחו את הריח החריף של אבקת שרפה. מוחו התקשה לפענח את כל מה שראה מסביב, אך הוא הצליח להבחין במראות הגדולות מעל הכיורים משקפות את אסתי בהעתקים רבים. משום מה דמותה הרגיעה אותו.
אסתי לקחה נייר מגליל טואלט, נגבה את מצחו ובדקה את חומו, ידה על מצחו: "אתה מזיע כמו בחמם טורקי. אתה חולה." קבעה.
ראובן ניער את ידה והתרומם לאטו על רגליו: "הכול בסדר. בואי נלך להיפגש עם הצלופח."
אסתי הביטה בו בחוסר הבנה. 'צלופח'? אלוהים, הוא עדיין הוזה?
"הצלופח, בחליפה כהה ובעניבת הזהב. זה שרצה לדבר איתי." הסביר ראובן לתוך העיניים הסגולות הגדולות הפתוחות מולו.
"אה, ג'ורג'! אתה בטוח?" אבל ראובן כבר צלע החוצה, חושק את שפתיו.
מעבר לאולם ההרצאות היו המשרדים ולשם הוליכה אותו אסתי.
ג'ורג' קם: "אסתי, אני מבקש לדבר עם ראובן ביחידות." טוב לפחות הוא זוכר את שמי חשב ראובן.
אסתי הסמיקה במבוכה. היא רצתה להישאר לשמור על ראובן. לדעתה, למרות הכחשותיו הוא היה חולה. ראובן הנהן לעברה, מסמן לה שתצא, והיא יצאה באי רצון מהחדר: "נראה אותך אחר כך." קרא אחריה ראובן מנסה לנחם אותה על הגסות של ג'ורג'.
ג'ורג' התיישב ומלמל כמה מילים לא ברורות שראובן לא טרח לפענח והצביע על הכיסא מולו.
ראובן התיישב: "ג'ורג’, נכון?” ג'ורג הנהן מביט בראובן בעיניים מצומצמות, אומדות:
ראובן אמר: "אני מבקש שתדבר לאט וברור, כי אני חרש ולא מיומן בקריאת שפתיים."
ג'ורג רכן והוציא טופס מהמגרה, והעביר אותו אל ראובן מעבר לשולחן. נדמה היה לראובן שראה חלק מקת אקדח במגרה. ג'ורג' סגר את המגרה במהירות.
ראובן התעלם מהטופס: "אני עדיין לא יודע אם אני מוכן להירשם. באתי רק להתרשם מהמקום, ומהאנשים." תוך דיבור הוא העביר מבט חוקר על החדר.
זה היה חדר משרדי מהודר המתאים למנהל חברה גדולה. כסף לא חסר כאן, לא נעדר שם דבר מהסממנים של חברה מצליחה. כיסא מנהלים נוח עם משענת גבוהה שגמדה עוד יותר את ג'ורג' קטן הקומה. נדמה שג'ורג' נלחץ בין הכיסא הענק לשולחן כתיבה כבד ורחב לפניו. על השולחן לא היו כל מסמכים. לא היה זכר לסלסילות דואר נכנס, דואר יוצא. נראה שג'ורג' אדם מסודר מאד, או חשאי מאד. ראובן החליט שעליו לבדוק מה ג'ורג' מסתיר. על הרצפה היה שטיח רך מקיר לקיר, הקיר הימני כלל ארונות מסמכים גבוהים עם דלתות עץ מעוטרות בחריטה מסולסלת. מעליהם ארונות קטנים יותר בעלי דלתות זכוכית המכילים קלסרים. מאחורי ג'ורג' היה חלון המשקיף אל צמרות עצים שהגיעו לקומה השלישית בה נמצא המשרד. ראובן חזר ומיקד את מבטו על ג'ורג'. האיש הקטן עם העיניים המצומצמות מתחת לגבינים דקים. שיער חלק מתנוצץ בשמן ופה דק. ידיו מתופפות בעצבנות על לוח השולחן הריק.
גם ג'ורג', הביט בראובן בעין חשדנית, מנסה לאמוד את אישיותו.
לאחר שתיקה ארוכה ג'ורג' התחיל לתחקר אותו. הוא רצה לדעת איך בדיוק פגש את אסתי ועד כמה הוא מכיר אותה, הוא אפילו הגניב שאלה עד כמה הוא מכיר את חיים.
ראובן גילה עד מהרה מהו קו החקירה. ג'ורג' היה מעוניין לדעת את הדעות הפוליטיות שלו.
הוא התקומם על החוצפה בחקירה הבוטה, אך החליט 'לזרום' ולהציג דמות המתאימה לסוג הספרים שראה בספריה קודם לכן. קל היה לו להתחזות. הוא פשוט אימץ דעות של אלווין, אחד החברים של הוריו.
"כן, אני מכיר את אסתי, אך לא הכרות קרובה. את החבר שלה הכרתי דרכה, אך הוא לא ממש חבר שלי."
ואז הוסיף כדי לבדוק איך ג'ורג' יתרץ את מותו של חיים. "נראה שהם נפרדו."
הצלופח קר הרוח, רק הנהן בראשו באדישות, ידו הימנית ממשיכה לתופף בהסח דעת: "כן, חיים כבר לא בא 'לבית' ."
בתוכו ראובן רתח. ג'ורג' באמת ממזר קר רוח. הוא בוודאי יודע שחיים מת. ראובן הסתיר את רגשותיו מאחורי פנים קפואות, החליק את שערו בידו והמשיך לזרום עם החקירה, וזו בהחלט לא הייתה פחות מחקירת שתי וערב.
"אסתי כנראה נזכרה ששפת אימי היא אנגלית וכיוון שידעה שהשקפת עולמנו דומה, החליטה לשכור את שירותי כדי לתרגם את ספרה." הגניב תשובה מתאימה לחוקר היושב מולו.
בתשובה לשאלה אחרת הוא סיפר על ילדותו בקליבלנד. הקטע הזה נתן לו הזדמנות לחזק את הדמות של אדם בעל השקפת העולם 'הנכונה'. הוא תיאר את הפעילות של הוריו בארגון ג'י סטריט בארה"ב. הוא ידע שזה דבר שאפשר לבדוק בקלות. הוריו היו ממש קיצוניים בדעותיהם. מה שהיווה חלק מהבעיות שלו במשפחה, עשוי לעזור לו כאן.
ג'ורג' רצה לדעת למה ראובן עלה לארץ. ראובן סיפר שהוא רצה לעזור לחבריו בארץ. תחילה חשב להזכיר בפרוש שבא לעזור לפלשתינאים, אך הרגיש שאל לא להגזים, אסור שינדב פרטים הניתנים לבדיקה בקלות.
נראה שהניח את דעתו של ג'ורג', כי זה קם ואמר שישמח לראות אותו משתלב בפעילויות של 'הבית'.
הפעם לחץ ג'ורג' את ידו בלבביות מזויפת, עם חיוך מלאכותי קטן שמתח את שפתיו הדקות לרוחב פניו הצרים: “אני מקווה לראות אותך משתתף בפעילות של 'הבית' “
ראובן הרגיש עייפות מהולה במיאוס. למה הוא טורח להתעסק עם האנשים האלו. כל מה שהוא רצה זה לחזור לדירה הקטנה שלו ולהסתתר.
אסתי חיכתה לו מעבר לדלת ולקחה אותו לדירה במונית, מנדנדת לו כל הדרך שיסעו לבדיקות בבית חולים.
"אסתי, אני כבר הייתי בבתי חולים יותר זמן משלושה אנשים רגילים בני שבעים. אני רק צריך לנוח ולהתרחק מהאנשים מסוכנים כמו אלו השורצים בבית זכויות אדם."
"על מה אתה מדבר? איזה אנשים מסוכנים? יש שם רק אנשים טובים." אמרה מתקוממת על ההגדרה הזו. בשקט היא חשבה 'ואני חשבתי שהוא גבר אינטליגנטי, אני לא מבינה איזה מין דעות משונות יש לו? '
והוסיפה: "אז אתה מפסיק לחקור מה קרה לחיים?”
"כן, ואני שוקל גם להפסיק את התרגום.” אמר ראובן בעייפות ונשכב על המיטה.
גל של רחמים שטף את אסתי: “אני מבינה. מר רוזנצוויג סיפר לי עד כמה קשה לך להיזכר בקרב הזה. ברור שלראות איך החיילים שלנו התנהגו, יכול לגרום טראומה לכל אחד בייחוד למי שנפצע שם כמוך. זו בדיוק הסיבה שחיים רוצה לפרסם את הספר. למען חיים, ולמען עם ישראל, אתה חייב לתרגם אותו."
ולאחר מחשבה הוסיפה: "אומרים שדווקא העלאת האירועים, מרפא את הטראומה."
ראובן הביט בה שותק, מעניין, גם הפסיכיאטר שלו מהצבא חזר ונתן לו אותה עצה, לאחר רגע שאל תוך שהוא מעביר ידו בשערו: “רוזנצוויג סיפר לך שיש לי טראומה?"
ולאחר שתיקה ארוכה החליט להסביר שוב למה באמת הוא מתנגד לספר, נראה שקשה לה להאמין, ועוד יותר קשה לה להבין שאנשים נורמליים יכולים להאמין בעובדות שונות ממה שהיא שומעת בסביבה התרבותית שלה: "את לא מבינה. הסיבות הן דווקא הפוכות ממה שכתוב בספר שלך."
התגובה שלה אישרה את מה שהוא חשב. היא דיברה אליו ברחמים כאילו הוא היה ילד קטן שעדיין לא נחשף לעובדות החיים: “ספר על האירועים זה יקל עליך."
עם זאת הנה היא שוב מצדדת במה שהפסיכיאטר הצבאי אמר לו. אולי באמת הוא צריך להמשיך לתרגם, ולחשוף עצמו לאירועים הכואבים, גם אם הוא היה משוכנע שאסתי לא תקבל סיפור שונה מזה המקובע בראשה.
הוא הצטמרר למחשבה שעליו לחיות בדמיונו את האירועים שנית. לא, הוא לא מסוגל לזאת.
ראובן הצטנף על המיטה, התכסה בשמיכה עד מעל לראשו מנסה להסתתר מהכול.
אסתי התעלמה מהכיסא שליד השולחן והתיישבה לידו במיטה והניחה יד קלה על גבו.
ראובן נאלץ להוריד את השמיכה. הוא התיישב וזז כדי לפנות לה מקום.
אסתי זזה קרוב יותר אליו, מפנה אליו את פניה כדי שיראה את שפתיה: "חיים בהחלט התנהג בצורה מוזרה לפני מותו. אנחנו חייבים לחקור מה גרם לכך, אני מבינה שאתה חושב שהוא נרצח."
ראובן שתק.
אסתי חיבקה אותו: “אנחנו חייבים לחיים לבדוק את העניין."
הייתה שתיקה ארוכה בעוד ראובן מנסה להבין את המסרים המבולבלים שהוא מקבל מאסתי.
לבסוף נאנח, מתפלא על עצמו איך הוא נותן לאסתי לגרור אותו לבצע דברים נגד רצונו: “בסדר, אני מוכן ללכת שוב לאותו מקום נורא ולהוכיח לך שמתחת לכל הדיבורים היפים על שלום וזכויות אדם, יש שם משהו מאיים ורע."
אסתי הביטה בו. איזה אדם מסכן, מישהו שטף את מוחו בשטויות. איך הוא יכול לדבר על שלום וזכויות אדם בזלזול? שוב תהתה למה היא חשבה שהוא בחור אינטליגנטי. כמה שפרצוף נאה יכול להטעות.

למחרת ראובן ואסתי חזרו לבית זכויות האדם. אסתי אמרה שבעצם זה רעיון טוב, כי אמורה להיות הרצאה מרתקת. כמה אנשים כבר הגיעו לפניהם ותפסו מקומות באולם ההרצאות. אחרים עמדו בחוץ בקבוצות קטנות מדברים בקולות רמים. לראובן לא היה כל חשק לראות מרצה מניע את שפתיו ותהה אם יוכל להבין את מה שהמרצה אומר, אך אסתי טענה שקרוב לוודאי שהוא יבין את המרצה טוב ממנה, כי ההרצאה היא באנגלית. אסתי תפסה בידו ומשכה אותו לתוך אולם ההרצאות. הוא צלע פנימה, מודע לכאב ברגלו אך יותר מכך לתחושת הסכנה האורבת, נדמה היה לו שהאוויר כבד ומאיים. עוד רגע ומישהו שמסתתר בצללים יקפוץ עם סכין אל צווארו. הוא העביר את עיניו אל כל מי שהתקרב אליהם, מותח את שריריו מוכן להדוף התקפה. אסתי ששילבה את זרועה בזרועו, חשה במתח השרירים, וניסתה להרגיע אותו: "האנשים כאן נחמדים, תראה איך הם מחייכים אלינו." ראובן נרגע מעט, השריר התרפה, אך מיד הרגישה את השריר בקיבורת זרועו מתכווץ שוב לריח זיעה חמוץ מעורב בבושם מוכר. ג'ורג' ניגש אליהם באותו חיוך מזויף שראובן הכיר מפגישתם הראשונה: "יש לך מזל. עוד רבע שעה מתחילה הרצאה מעניינת של האורח מלונדון. תוכל להקשיב ולהתרשם."
ראובן נד בראשו: “להקשיב? שכחת שאני חרש?” ג'ורג' הרצין וניסה להתנצל, אך ראובן אמר שבכל זאת יישאר להרצאה, כי אסתי באה במיוחד לשם כך והוא יחכה כדי שיסעו חזרה יחד. הפס הדק שסימל את הפה של ג'ורג', התעוות שוב בספק-חיוך מכוער, והוא פנה והלך.

ראובן הביט באסתי שישבה לידו בכל שעת ההרצאה המשעממת עם עיניים נוצצות, אם כי לא הבינה חצי מהמשפטים המורכבים ששפך המרצה באנגלית. הוא סקר את הקהל המעורב יהודי וערבי. היהודים שבקהל ישבו רתוקים ומדי פעם מחאו כף, נראה שלא מעט מהם שולטים באנגלית. רוב הערבים שבקהל רק בהו במרצה, ללא הבנה. הוא חשב שהם לא מפסידים הרבה, כי רובה של ההרצאה היה גיבוב של מליצות. הוא שם לב שהם הקפידו למחוא כף שניה לאחר שחבריהם היהודים עשו כך. אסתי הגניבה מבט לראובן שישב מנותק בבועה שלו, סוקר את הקהל במבט ביקורתי. מה הוא חושב על הקהל הנהדר הזה? למה הוא לא מתלהב כמו כולם מהאפשרות של שלום? הנה כאן יש לו דוגמה של ערבים היושבים יחד עם יהודים בשלום ובאחווה, כולם מוכנים לתרום כדי לשנות את המציאות של מלחמה בין העמים. למה הוא מזעיף פנים? האם זה קשור לטראומה שהוא סובל ממנה, שגורמת לו לראות אויבים בכל מקום? מסכן. אסתי לחצה את זרועו השלובה בזרועה לחזה.
לאחר כמה דקות, הקהל שמסביבו היטשטש לעיסה אחידה הנעה בגלים. סימן מובהק להתקפת סיוט. הוא מיהר להתמקד במרצה המלוקק כדי למנוע זאת.
התברר לראובן שקל עבורו יותר להבין את תנועות שפתיו של המרצה בשפת האם שלו - אנגלית. לא שזה שיפר את איכות ההרצאה, אבל בהחלט עזר לו לגרש את הסיוט המתקרב. אולי זה לא המרצה שעזר, אלא אסתי שישבה צמודה אליו, כך שקיבורת ידו נחה צמוד לחזה הרך. אולי היא זו שגרשה כל מחשבה של סיוט ממוחו.
ראובן תרגם לאסתי בלחש, כל פעם שהיא משכה בשרוולו והגתה בשפתיה את המילה הבלתי מובנת, אך נמנע מלהעיר על התוכן. כאשר כולם קמו על רגליהם ומחאו כף בהתלהבות, גם הוא מחא כף בנימוס, מסתכל לצדדים, תוהה האם הם בכלל מאמינים בשקרים והשטויות שנאמרו כאן בשפה מליצית. הייתה לו הרגשה של 'דה זה וו'. הוא נזכר בהוריו והחברים שלהם שדברו באותה שפה. כן, הם מאמינים לכל דבר. הוא נזכר שגם הוא האמין בשקרים עד להתחיל לבדוק את העובדות.
אסתי רצתה ללכת. היה לה ברור שראובן מסתייג מההרצאה הנהדרת. נדמה היה לה שהוא היה קרוב לקבל עוד התקפת חרדה, ואסתי לא רצתה להיות אשמה בהתקפים שלו.
ראובן עצר אותה: "נחכה עד שכולם יצאו, אני רוצה להציץ במסמכים של הצלופח."
'צלופח'? למה ראובן מאמץ כל כך מהר את הגישה השלילית של חיים לג'ורג', שבא במיוחד מאנגליה ומקדיש מזמנו ומהונו כדי להקים את 'הבית'? אסתי שקלה לעזוב את ראובן. 'שיעשה מה שהוא רוצה', אך משהו בו גרם לה לשתף פעולה בניגוד לשכל הישר.
לאחר שאחרון האנשים עזב את אולם ההרצאות, ראובן תפש בידה של אסתי ומשך אותה אל משרדו של הגזבר.
למזלו הדלת לא הייתה נעולה, הוא הצביע על ארונות המסמכים רומז לאסתי לבדוק מה בתוכם והוא ניגש למגרת השולחן. המגרה הייתה נעולה. ראובן חיפש משהו שיעזור לו לפתוח את המגרות. הוא מצא סכין מעוטרת לפתיחת מעטפות. משחק עם הסכין והמגרה נפתחה.
בינתיים אסתי פתחה את הארונות התחתונים שהיו ריקים. פתאום היא שמעה צעדים מתקרבים לחדר.
אישוני עיניה התרחבו בפחד וידה עלתה לפיה כאילו חונקת זעקה. היא מיהרה להיכנס לאחד הארונות שהיה ריק, מסמנת לראובן להיכנס גם הוא. הוא כמובן לא שמע דבר אך הריח המיוחד של ג’ורג’ רמז על הבעיה. הוא מיהר לסגור את המגירה, וצלע על השטיח העבה.
אסתי מכווצת בתוך הארון, דחקה בראובן למהר ולהיכנס לארון.
ראובן הביט באסתי המפנה מקום לידה. 'באמת היא חושבת שאוכל להידחק יחד איתה במקום הצר הזה?'
הוא השתדל למהר, קופץ על רגלו הבריאה לכיוון דלת אחרת של הארון, אך כאשר ניסה לפתוח אותה הוא איבד את שווי המשקל ונפל.